כתבתי על זה, וסיכמתי קצת, מצרף:
הרחקת מחלל שבת מיין של עצמו
א. בקובץ מנשים באהל (להגר"ע אויערבך, עמוד רכד) הביא דנשאל הגרי"ש אלישיב אם מותר לשלוח דורון יין משובח לרופא (מהולל) מחלל שבת בפרהסיא, שהרי מבואר ביו"ד סימן קכד ס"ח דמומר עושה יי"נ, וא"כ נמצא דהוא מכשיל אותו בשתיית יי"נ של עצמו, והגרי"ש השיב שבספר מנחת פיתים להגר"מ אריק דן בזה לענין מסדר קידושין לתת לחתן מחלל שבת לשתות היין, דמכשיל את החתן בשתיית יי"נ, ושם התיר מטעמים אחרים.
ובמנחת פתים (יו"ד שו"ת סימן יא) כתב: "על דבר מה שנסתפק כ"ת אם מותר למכור וליתן יין כשר למומר, דהא נעשה יין נסך בידו, וכששותה ממנו אח"כ הוא מכשילו באיסור ועובר משום לפני עור, ודרש מאתי חוות דעתי". וכל תשובתו שם סובבת בענין איסור דלפנ"ע ומסייע לדבר עבירה, ומסיק דאפשר להקל בזה עיי"ש. וחזינן מיהת דפשיטא ליה דאסור למומר לשתות היין שהוא עצמו נגע בו.
וכן ראיתי דפשיטא ליה להגרב"צ פלמן (שלמי תודה, הלכות יו"ט סימן כז ס"ק ד): "ולענין יין נסך לכאורה פשוט שאסור לו לשתות יין שנגע הוא בו, ולכן יש נמנעים מלשלוח להם מתנה יין, דנמצא מכשילן ביי"נ. וכשסועד אצל ישראל נוהגים לבשל את היין קודם לכן כדי שלא להכשילו ביין שיגע וישתה באיסור יי"נ". וגדולה מזו כתב: "ופשוט שאף אם נגע ביין בעודו מומר, וחזר בתשובה, אסור היין בהנאה לעולם".
אמנם הוסיף שם עוד: "מיהו שמעתי מהר"ר גדליה כץ שיחי' ששמע מרה"י דחברון רבי אברהם פרבשטיין זצ"ל
[1] ששמע ממרן החזו"א זצ"ל ששאלו אותו אם מותר לתת למומר בקבוק יין, וענה שמותר. ושאלו אותו הרי מכשילין אותו בשתיית יין נסך. וענה שהוא [המומר עצמו] לא מוזהר על הרחקה שלו עצמו, ע"כ". וכ"כ הגר"נ קרליץ בחוט שני (חובות הלב, עמוד שה): "ומסתברא דהוא הדין לענין יין נסך דגזרו גם על מגע של מומר ביין, דאם המומר נגע בכוס יין מותר לו לשתותו, דלא שייך להרחיק האדם מן עצמו. אבל לאחרים אסור לשתותו אף למחללי שבת. ולכן מחלל שבת שבא לשאול אם מותר לו לקדש בשבת על היין [דהוא שומר קצת ממנהגי ומצות השבת
[2]] יש להורות לו שיקדש על היין, וישתה רק הוא ולא אחרים".
ב. ובכתבי קה"י החדשים סימן קעא נסתפק בנידון הנ"ל, וצידד סברא חדשה להתיר בזה: "דאינו כנכרי אלא לגבי שאר ישראל ולא לגבי עצמו, שהרי הוא מחויב באמת בכל המצוות שבתורה, והוא הדין שלגבי עצמו דינו כישראל... ומהאי טעמא אפשר שהוא עצמו רשאי לשתות ממגעו ולבשל ביו"ט לאוכל שלו
[3], דרק לגבי שאר ישראל דינו להחשב כנכרי. גם י"ל ממ"נ דאי הוא כעכו"ם הא שרי לשתות ממגעו, ומכח ישראל הוא דאסור, ואיך נימא דאסר ממגע עצמו, ומ"מ אינו מוכח כלל וכמובן".
והוסיף שם עוד דהציע הספק קמיה בנו הגר"ח ואמר דאת"ל דאסור לשתות ממגע עצמו א"כ אסור לישראל ליתן לו יין לשתות, והרי בגמרא חולין דפ"ז נתן רבי לצדוקי כוס לשתות ע"ש, וצדוקי הא כופר בדברי חז"ל [ומבואר ברש"י ז"ל שהביא בב"י סימן קיט ביו"ד דמי שאינו מאמין בדברי חז"ל אוסר היין במגעו]", וא"כ מוכח דאין למומר איסור לשתות את היין שהוא עצמו נגע בו
[4]. והנה בגמ' שם לא מבואר להדיא שנתן לו יין, אלא כוס של ברכה, ולכאורה יש לדחות הראיה ולומר דמיירי בחמר מדינה, או ביין מבושל, אמנם פשטא דמלתא דסתם כוס של ברכה היינו יין שאינו מבושל, וקמה הראיה וגם ניצבה.
ובאמת בהערות רבינו הגרי"ש אלישיב (חולין שם) כתב: "ומוכח דצדוקי בזמנו של רבי לא היה נחשב מין, דאלא"ה היאך נותן לו כוס של ברכה הא נעשה יי"נ. וכבר עמדו על כך במסדר קידושין לחתן מחלל שבת, היאך נותנין לחתן לשתות הא החתן נוגע בכוס ונעשה איסור, וכתבו דלאסור המחלל שבת לעצמו בנגיעתו אינו יכול". אמנם בספר קב ונקי (להגר"י זילברשטיין, סימן רמט) הביא דהגרי"ש התיר לצעיר ששב בתשובה לבשל את היין שבבית הוריו אע"ג דפוגמו במקצת בכדי להצילם משתיית יין נסך, הרי שלדינא החמיר בזה
[5].
ג. והנה יסוד הנידון בכ"ז נראה דיש לדון במה שאסרו חז"ל יין שנגע בו נכרי או מומר, אם אסרו את החפצא דהיין ועשאוהו למאכ"א ממש ולחפצא דאיסורא, או שבאמת היין כשר כשהיה, רק רבנן תיקנו על הגברא חובת הרחקה מאותו יין (כדי שלא ילמוד ממעשיהם). דאי נימא דעשאוהו כמאכלות אסורות, באמת נראה שאף למומר עצמו אסור לשתות ממנו, דסו"ס דבר זה אסור באכילה, ומומר מוזהר על האיסורים כיהודי גמור. אמנם אי נימא דאין כאן אלא הרחקה בעלמא על הגברא, לכאורה צדקו דברי החזו"א והגרנ"ק שלא שייך לגזור על אדם הרחקה מעצמו.
ואולי יש ללמוד דין זה מדברי הר"ן, דהנה בע"ז נ"ט ב' מבואר דגוי שניסך ואסר יין של ישראל שחייב לשלם לו דמי היזקו, אמנם אם רק נגע ביין של ישראל ואסרו מדרבנן פטור מלשלם, ואסברא הר"ן (שם): "שכיון שהוא מותר מן התורה ואין עליו שם עבודה זרה כלל יכול העכו"ם לומר לו אנא לא אזקתיך ולא מידי, שהרי אין היין אסור עליכם אלא מפני גדר שגדרתם לעצמכם כדי להתרחק ממנו, ואינו בדין שאהא נפסד בשביל כך" [ועיין בחידושי רבי שמואל לב"ק סימן ה מה שהוכיח מדברי הר"ן הנ"ל].
והנה המזיק חפץ חבירו במה שאסרו מדרבנן, מבואר להדיא שחייב, וכמבואר בגיטין נ"ב ב' דהמטמא והמדמע פירות חבירו חייב, ומדומע אינו אסור אלא מדרבנן, וא"כ חזינן דהאוסר ממון חבירו מדרבנן חייב לשלם לו (וראה בזה באריכות בשער"י ש"א פ"ט) ומה א"כ טענת הר"ן. וע"כ לומר דס"ל להר"ן דסתם יינן שאני, שאין כאן שום היזק בממון חבירו, רק מה שגרם להחיל על הגברא דין הרחקה מאותו יין, וזה לא חשיב מזיק רק גרמא בעלמא.
ד. עוד יש להביא ראיה שסתם יינן אינו איסור חפצא אלא הרחקה בעלמא, דהנה דעת הרמב"ם פ"א מברכות הי"ט שכל האוכל דבר האסור בין בזדון בין בשגגה אינו מברך עליו לא בתחילה ולא בסוף. וכ"פ בשו"ע או"ח סימן קצו ס"א: "אכל דבר איסור, אע"פ שאינו אסור אלא מדרבנן, אין מזמנין עליו ואין מברכין עליו לא בתחילה ולא בסוף"
[6].
ובבאר היטב (שם) כתב: "כתב בתשובת באר עשק סימן קט, אבל מי שאינו נזהר מסתם יינם, אפילו הרמב"ם מודה שיברך, עיי"ש". ואין פשר לדברים זולת אי נימא דיי"נ אינו מאכ"א בעצם, רק הטילו חובת ההרחקה על הגברא, ומעתה נהי דעבר על דינו וביטל ההרחקה מ"מ השתיה בעצמותה אינה אסורה ושפיר מברך עליה. אלא דאכתי יש לבעל דין לחלוק ולטעון דסו"ס אף בזה שייכא סברת אין זה מברך אלא מנאץ [ובאמת בברכי יוסף שם ס"ג הביא מכמה אחרונים שחלקו על דברי הבאר עשק].
[1] ובספרו כנסת אברהם סימן לח האריך בעצמו בנידון זה עיי"ש.
[2] וראה שם בהערה ז שהביא מעשה בהגרמ"מ אפשטיין זצ"ל ר"י חברון כשהיה בארה"ב ונשאל באחד שאמר כך: "לסגור את החנות בשבת וביו"ט אני לא שואל, אך אני שואל אם מותר לי לקדש על היין בשבת".
[3] דהנה בישול ביו"ט הותר רק לצורך ישראל ולא לצורך עכו"ם, ומומר דינו כעכו"ם. ולפי"ז אסור לבשל למי שמחלל שבת בפרהסיא. וגם בזה יש לדון כנ"ל, אם מותר לחילוני לבשל ביו"ט עבור עצמו.
[4] אמנם בסימן קעג כתב: "שמצאנו לדחות ראיה זו דחולין ע"פ המבואר בהחזו"א יו"ד סימן ב דלא בכל כופרים בדחז"ל כתב הרשב"א ז"ל דאוסר במגעו אלא היכא שפורקים מעצמם כל תהלוכת ודרכי ישראל שסידרו חז"ל ע"ש שהאריך בזה".
[5] וזה תואם עם מה שהובא בקובץ מנשים באהל בשמו.
[6] ואחי הרב משה הי"ו שח לי מה שנשאל מאדם אחד, שהחליט בעצמו לא לצום בי"ז בתמוז בלא היתר משום שקשה לו הדבר והורה לו היתר שלא עפ"י דין, אם צריך לברך באותו יום על אכילתו ושתייתו. ולכאורה נראה שאין לו לברך, שהרי כתב המשנ"ב בסימן קצז ס"ק א דאפילו על דבר שאין אסור בעצם אלא משום שהוא אסר על עצמו ג"כ אין לברך, א"כ הוא הדין האוכל בתענית. שו"ר שנסתפק בזה הגרשז"א במנחת שלמה לברכות מ"ה א', וכן נסתפק שם במי שאוכל מאכל חלבי בתוך שש שעות לאכילת בשר אם מברך או לא, ונשאר בצ"ע.
