בלק האם שינה הקב"ה את דעתו (1 צופה)

[אחד יחיד]

ויאמר אלוקים אל בלעם, לא תלך עמהם; לא תאור את העם, כי ברוך הוא (כב, יב)

המפרשים תמהים ועומדים כל אחד בדרכו על "שינוי העמדה" שחל כביכול אצל הקב"ה; כאן בפסוק זה, אומר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ואילו לאחר מכן, בפסוק כ', כשבאים האנשים פעם נוספת (לאחר שבלעם כבר דחה אותם ואמר להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"), ובלעם שואל שוב אם ללכת, לפתע נותן לו הקב"ה רשות ללכת ("אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם"). כיצד ניתן להבין שינוי זה? וכי באמת שינה הקב"ה את עמדתו?

ועוד קשה, מאחר שכבר הרשה לו ללכת אתם ("קום לך איתם"), אם כן מדוע כועס עליו הקב"ה עקב הליכתו (כאמור להלן בפסוקים כא-כב, "וילך עם שרי מואב, ויחר אף ה' כי הולך הוא")?

המפרשים מיישבים זאת בדרכים שונות ), ובפירוש הגר"א מיישב כך (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"):

בלשון התורה, יש הבדל יסודי בין הלשון "ללכת עמו" לבין הלשון ללכת "איתו"; ללכת "עמו" פירושו בעצה אחת ובלב אחד, ואילו ללכת "איתו", משמעו שאמנם בפועל, במישור החיצוני, השניים הולכים יחד לאותו כיוון, אך ייתכן שכל אחד הולך מטעמיו שלו. ולמשל, אצל אברהם, בהליכתו לעקדה, נאמר שלקח את "שני נעריו איתו" (בראשית כב, ג), ולא "עמו", כי אמנם הלכו איתו בפועל, אך הוא הלך בידיעה שהולך לעקידה, ואילו הם לא ידעו כלל את מטרת הליכתם[2].

וכך הדבר גם בענייננו: הקב"ה הורה לבלעם "לא תלך עמהם", היינו, בעצה אחת עמם, לקלל את ישראל. אך לאחר מכן, כשהגיעו המשלחת השנייה ובלעם שואל שוב האם הוא רשאי ללכת, הורה לו הקב"ה "קום לך איתם", אתה רשאי ללכת בפועל עם חבורתם, אך לא בעצה אחת עמם, אל תעלה בדעתך לקלל. ומדוע כעס הקב"ה על בלעם? כי בלעם בפועל לא נהג כך, אלא "ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב", כלומר בעצה אחת איתם ("עם") [ועיין רש"י, שעל הפסוק "וילך עם שרי מואב" כתב "עם שרי מואב – לבו כלבם שוה"]. ולכן "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא".

 

[אחד יחיד]

ויאמר אלוקים אל בלעם, לא תלך עמהם; לא תאור את העם, כי ברוך הוא (כב, יב)

המפרשים תמהים ועומדים כל אחד בדרכו על "שינוי העמדה" שחל כביכול אצל הקב"ה; כאן בפסוק זה, אומר הקב"ה לבלעם "לא תלך עמהם", ואילו לאחר מכן, בפסוק כ', כשבאים האנשים פעם נוספת (לאחר שבלעם כבר דחה אותם ואמר להם "מאן ה' לתתי להלוך עמכם"), ובלעם שואל שוב אם ללכת, לפתע נותן לו הקב"ה רשות ללכת ("אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך איתם"). כיצד ניתן להבין שינוי זה? וכי באמת שינה הקב"ה את עמדתו?

ועוד קשה, מאחר שכבר הרשה לו ללכת אתם ("קום לך איתם"), אם כן מדוע כועס עליו הקב"ה עקב הליכתו (כאמור להלן בפסוקים כא-כב, "וילך עם שרי מואב, ויחר אף ה' כי הולך הוא")?

המפרשים מיישבים זאת בדרכים שונות ), ובפירוש הגר"א מיישב כך (מובא ב"פנינים משולחן הגר"א"):

בלשון התורה, יש הבדל יסודי בין הלשון "ללכת עמו" לבין הלשון ללכת "איתו"; ללכת "עמו" פירושו בעצה אחת ובלב אחד, ואילו ללכת "איתו", משמעו שאמנם בפועל, במישור החיצוני, השניים הולכים יחד לאותו כיוון, אך ייתכן שכל אחד הולך מטעמיו שלו. ולמשל, אצל אברהם, בהליכתו לעקדה, נאמר שלקח את "שני נעריו איתו" (בראשית כב, ג), ולא "עמו", כי אמנם הלכו איתו בפועל, אך הוא הלך בידיעה שהולך לעקידה, ואילו הם לא ידעו כלל את מטרת הליכתם[2].

וכך הדבר גם בענייננו: הקב"ה הורה לבלעם "לא תלך עמהם", היינו, בעצה אחת עמם, לקלל את ישראל. אך לאחר מכן, כשהגיעו המשלחת השנייה ובלעם שואל שוב האם הוא רשאי ללכת, הורה לו הקב"ה "קום לך איתם", אתה רשאי ללכת בפועל עם חבורתם, אך לא בעצה אחת עמם, אל תעלה בדעתך לקלל. ומדוע כעס הקב"ה על בלעם? כי בלעם בפועל לא נהג כך, אלא "ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב", כלומר בעצה אחת איתם ("עם") [ועיין רש"י, שעל הפסוק "וילך עם שרי מואב" כתב "עם שרי מואב – לבו כלבם שוה"]. ולכן "ויחר אף ה' בבלעם כי הולך הוא".

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה קשה מהמשך הפרק, מפסוק לה; שהרי שם אומר הקב"ה לבלעם (לאחר מעשה האתון), "לך עם האנשים", ונמצא שאישר לו במפורש ללכת "עם" האנשים, בעצה אחת עמם ולא רק "איתם", ואם כך לכאורה אין הדברים מתיישבים עם האמור לעיל.

אלא שבאמת, רש"י על הפסוק שם מרגיש בכך, ובדיוק משום כך כותב שם רש"י, "לך עם האנשים – בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכין אותו". כלומר, לרש"י הוקשה, כיצד באמת אישר לו הקב"ה ללכת "עם" האנשים, ועל כך משיב רש"י, שפסוק זה נאמר לאחר שבלעם מעצמו כבר הפר את הוראות הקב"ה (שהרי כאמור לעיל, בלעם הפר את הוראת הקב"ה ומעצמו הלך "עם" שרי מואב, בעצה אחת עמם), ולכן החיל עליו הקב"ה את הכלל "בדרך שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו", ולפיכך כבר אמר לו "עם".

ולמעשה, מדברי רש"י יש ראיה להסבר הגאון מוילנא (בדבר ההבדל הנ"ל בין "איתם" לבין "עמו"); כי הרי יש לשאול שאלה פשוטה, מדוע המתין רש"י עם פירושו הנ"ל (בדרך שאדם רוצה לילך וכו') עד פסוק ל"ה, ולא אמר את דבריו כבר לעיל, על פסוק כ', שם נאמר "קום לך איתם"? מדוע שם לא כתב רש"י, "בדרך שאדם רוצה לילך וכו'"? אלא שכאמור, מכאן יש לדייק, שאדרבה, לעיל בפסוק כ' אין שום צורך לומר כן, כי שם הלשון הייתה "לך איתם"; ורק כאן, כשעבר הקב"ה להשתמש בלשון "עם", הוקשה לרש"י ויישב כפי שיישב.

ובכך יובנו עוד גם דברי רש"י שם בהמשך, שכתב "לך עם האנשים – כי חלקך עמהם, וסופך ליאבד מן העולם"; גם כאן יש להקשות, מדוע לא כתב זאת רש"י לעיל, על פסוק כ', שם נאמר "קום לך איתם"? אלא שגם כאן, התשובה היא שהדיוק הוא מהמילה "עם", שהיא מעבר לסתם הליכה גרידא לאותו כיוון, אלא מכנה משותף עמוק יותר.

[וכמו כן, גם מדברי רש"י על הפסוק "וילך עם שרי מואב" כבר ניתן לדייק כגאון מוילנא; שהרי לשון רש"י שם היא – "עם שרי מואב – לבו כלבם, שווה"; ואלה בדיוק דברי הגר"א, לפיהם הלשון "עם" מסמלת הליכה בעצה אחת וכו'].

 

[אחד יחיד]

הרמב"ן מסביר את סדר הדברים כך: בתחילה, כשהגיעה המשלחת הראשונה, היה ברור שבאים לקרוא לו לקלל, ולכן אסר הקב"ה על בלעם ללכת עמהם – "לא תלך עמהם, לא תאור את העם". אך לאחר מכן, כשבאים האנשים פעם נוספת גם לאחר שכבר סירב, כאן משיב הקב"ה לבלעם שהדבר תלוי במטרתה של אותה משלחת נוספת: "אם לקרוא לך באו האנשים, קום לך אתם", כלומר, אם המשלחת הנוספת הנ"ל הבינה את סירובך הקודם, ובכל זאת באו לקרוא לך שתלך עמהם מסיבות אחרות, אזי תוכל ללכת איתם, ולא כדי לקלל. ומבלעם היה מצופה שיסביר את הדברים למשלחת, שלא יחשבו שהולך עמם כדי לקלל ויסברו בטעות שכביכול התהפך רצון הקב"ה. אלא שבלעם, מרוב חפצו ללכת, לא אמר למשלחת דבר מכל זה, ומיד חבש בבוקר את חמורו לצאת עמהם, והבינו כולם שהולך עמם בעצה אחת לקלל (ובלשון הרמב"ן – "מרוב חפצו ללכת, לא הודיעם זה ולא אמר להם כלום, ויקם בבוקר ויחבוש את חמורו וילך עמהם כרוצה להשלים חפצם"). ולכן, "ויחר אף ה' כי הולך הוא", הליכה מיידית זו הייתה בניגוד לרצון ה', ואף גרמה לחילול ה', כי סבורים הכול שתחילה אסר הקב"ה לקלל, ולאחר מכן התיר זאת.

ומעין זה מבואר בספורנו, שכאשר הגיעו אליו בפעם השנייה, לאחר סירובו הראשון, אזי יש להניח שהגיעו כדי לשמוע מה בפיו ולשמוע את עצתו, ולכן מורה לו הקב"ה, "קום לך אתם", לך איתם ותייעץ להם שיחדלו מרעיון הקללה. אך בלעם לא עשה כך, אלא הלך ללא אומר ודברים, והיה ברור מדרך הליכתו שעז רצונו לקלל ולכן "ויחר אף ה' כי הולך הוא".