הבית הלוי מתקשה בדברי המדרש שאומר שבית שני חורבנו כנגד חטא המרגלים, ולכן חמור מחורבן בית ראשון ששקול כנגד העגל שהוא כנגד ע"ז.
ולכאו' הדברים תמוהים.
ומבאר הבית הלוי שחטא המרגלים חמור יותר, בגלל שכפירה חמורה מע"ז לכן חטא המרגלים חמור מחטא העגל. ובבית שני החורבן היה כי התרבו הצדוקים והפילוסופים. (וראה בפנים למטה איך זה נאמר בענין שנאת חינם, ע"פ דברי היערות דבש)
וראיתי לנכון להביא את דבריו היסודיים של הבית הלוי במלואם.
בית הלוי שמות יב
הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח (אות ט) איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא) זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מא) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:
דהנה ידוע ומבואר בספרים מרבותינו דעשרת הדברות המה כלל כל התורה כולה דכל התורה כולה נרמזה ונכללה בהם. והגם דאין אנחנו יודעים עתה היאך למצא כל הפרטים שבתורה בעשרת הדברות עכ"ז דבריהם נאמנים ובודאי דהוא כן. והנה עוד כולם נכללו בשני דברות הראשונים שהם אנכי ולא יהיה לך שנאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה והמה כלל של כל הדברים. ובכללם הם סור מרע ועשה טוב עשה ול"ת. אנכי עשה ועשה טוב, ולא יהיה לך הוא ל"ת וסור מרע. והנה אנכי הוא מצות עשה וציוי להאמין שכל מה שהוא בכל העולם והמציאות בכללו ופרטיו ופרטי פרטיו את הכל הבורא יתברך שמו מהוה אותו וממציא בכל עת וזמן. ובזה נכלל חיוב כל המצות עשה דעל כן מחויבים כל ישראל לעבדו ולהודות לו ולקיים כל מה שציוה עלינו מהמצות עשה ובכללם הוא ציווי של ועשה טוב. ולא יהיה לך הוא הכלל של סור מרע והוא אזהרה ול"ת שלא נאמין חלילה בדבר שוא ושקר ושום כו"ם בעולם ולא לעבוד לשום נברא שבעולם כאשר עשו העמים הקדמונים דהגם שהיו מאמינים בהבורא יתברך ובאחדותו עכ"ז האמינו שיש כח להממוצעים להרע למי שירצו מהברואים שתחת ממשלתם או להיטיב למי שירצו וע"כ יצא להם לכבד את השמש והירח והכוכבים ודומיהם כדי להפיק רצון מהם (ועיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז). ודיבור זה של לא יהיה לך הוא ראש ויסוד לכל האיסורים והלא תעשה שבתורה ובכללם הוא סור מרע. ושוב הענינים האלו יכללו בפסוק ראשון של קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. דה' אלהינו הוא קבלות המצות עשה של אנכי והכולל בו. וה' אחד הוא קבלות שמירות הל"ת של לא יהיה לך, כי באומרו ה' אחד הרי פירושו האמנה שבלתו אפס ותוהו ואין לו שני לעבדו, וה' הוא אחד ואין בלתו וכמו שאמר הכתוב (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף כו'. ונתבאר דכמו דאנכי ולא יהיה לך כלול בהם כל התורה כמו כן הוא בפסוק ראשון של קריאת שמע:
והנה היצר הרע מתהפך הוא לכמה גוונין וכל האופנים מטרתם להחטיא האדם פעם כה ופעם כה כפי מה שיעלה בידו. ואם לא יעלה בידו באופן אחד יתהפך ממש להיפוך באופן אחר המנגד ממש לראשון אולי יעלה בידו, והוא דלפעמים יחטיאו בחטא ע"ג או אביזרי דידיה והוא להוסיף להאדם אמונה האסורה וכמו להאמין בסיבות הממוצעים שיש בכחם להרע או להטיב ויפתנו לעבוד להם, וזהו העובר על לא יהיה לך והאדם המקבל דברי היצר הוא בכלל פתי המאמין לכל דבר ריק וכזב. ואם רואה היצה"ר שאינו יכול לפתות את האדם בזה האופן והאדם מתחזק בשכלו לנגדו יתהפך היצה"ר להיפוכו ממש להתלבש בלבוש חכם ופילוסוף למעט בלב האדם האמונה המחוייבת ולהטיל לו בה ספיקות עד שיביאנו חלילה לידי כפירה גמורה ושלא להאמין כלל ולומר עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג וכפי הטבע אשר הוטבע בו בעת הבריאה. וכמו שאמר הכתוב על פרעה שאמר (יחזקאל כח) לי יאורי ואני עשיתני דפרעה אמר שהוא עשה את עצמו. ודברים אלו הרי הם בדרך מליצה ומשל דכפשוטו הרי אי אפשר להאמר שהוא בעצמו יעשה את עצמו והרי קודם שנולד בעולם לא היה נמצא כלל והיאך יעשה את עצמו דפשיטא דלא אמר על עצמו שהוא נצחי מקודם דהרי ידוע זמן התחלת מציאתו, רק הכוונה שהוא נעשה ונולד מעצמו ולא זולתו עשאו רק נעשה בטבע הקבוע בהעולם בעת נברא העולם. ועוד יוליכוהו שולל מכפירה לכפירה עד כי יכפור לבסוף גם בהבריאה וכדומה לזה. וכל ענין זה הוא לעבור על העשה של אנכי ה' אלהיך, ועל אלו הדברים נתכוונו חז"ל ואמרו במסכת קידושין (דף ל') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. עוד אמרו שם יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. דמתגבר פירושו באותן אופן ודרך הפתויים שהתחיל לפתותו מקודם ובכל יום מתגבר עליו להוסיף לו פיתוי על פיתוי. ומתחדש פירושו דכשרואה שאינו יכול להאדם באופן הקדום מתחדש באופן אחר להכשילו אשר הוא ההיפוך ממש מן הקדום. וזהו מתחדש שהוא חדש ממש לא כהקדום:
והנה הני שני אופני חטאים היו בעגל ובמרגלים וחלוקים הוו ממש מהיפוך להיפוך. דבעגל היה החטא בעניני ע"ג לומר להעגל אלה אלהיך ישראל ולהאמין בהעגל או במזל שור שיש בו איזו כח לפעול בעולם השפל ועברו על אזהרת לא יהיה לך. אבל במרגלים לא היה בו שום סרך ע"ז רק אדרבה שם היה החטא להיפוך ממש בחסרון אמונה ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול גם בעה"ב אינו יכול להוציא משם כליו. דשפטו ע"פ משפטי השכל ודרכי הטבע אחרי שראו שם ערים בצורות ויושביה בני ענק אמרו דלא יוכלו ישראל לכובשם, וענין חטאם אז היה נגד העשה של אנכי וכמבואר. ובזה הוא דנחלק ט"ב משבעה עשר בתמוז. וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא (ט), וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז, ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים. וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע. ומה דאמרו בגמרא דיומא (ט ב) דבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א (לעיל עמ' קכח) פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי, ועכ"פ החטא היה בענין ובחינה ניצוץ מחטא מרגלים שיסודו הכפירה בהאמת וחסרון האמונה במה שמחויבין להאמין. וזהו כוונתו של המדרש שהתחלנו, כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז שנעשה העגל, כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב ששבו המרגלים, כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני, דהני שני חורבנות היו משרשי שני החטאים האלו, בית ראשון היה מניצוץ חטא העגל ובית שני היה מבחינת חטא מרגלים וכמו שנתבאר. והנה רואים אנחנו שהשני קשה מהראשון הרבה מאד דבהעגל לא היה עונשם גדול כך דלא מתו מהם רק כשלשת אלפי איש. ועוד דהרי תיכף אחר זה נתרצה השי"ת עמהם וציום על מלאכת המשכן להשרות שכינתו בתוכם. משא"כ במרגלים שמתו כל היותר מעשרים שנה ונתעכבו במדבר ארבעים שנה והם בעצמם לא נכנסו לארץ כלל ורק בניהם נכנסו, והטעם לזה מוכרח דחטא המינות וחסרון אמונה קשה הרבה יותר מן החטא של ע"ז. וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון. היוצא מכל האמור למעלה דפרה רומזת על משיח והוא קץ וסוף לכל הגליות. וגם נתברר דשני שרשי חטאים הם. אחת ענין ע"ג והיא הוספה בעצמו אמונה האסורה. והשניה הוא חטא חסרון אמונה. הראשונה היה בבית ראשון והשני היה בבית שני, ומש"ה נחרבו שניהם. ומש"ה קודם הגאולה יתגבר שנית היצה"ר של הכפירה ובפרט בתורה שבע"פ ובדברי החכמים ויסבלו ממנו ישראל הרבה, והיא כדי לתקן אותו החטא דעבורו נחרב הבית ומי אשר ישאר שלם באמונתו יזכה לגאולה. וזהו מה דאמרו בסוף מכות (כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, דנבואת חבקוק קאי על ביאת משיח וכמו שאמר שם בפסוק כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו, דדברים אלו נאמרו על ביאת משיח ועל זה אמר ואם יתמהמה חכה לו דגלות בבל היה זמנו קבוע שבעים שנה. ומסיים הפסוק וצדיק באמונתו יחיה דכל מי שישאר חזק ושלם באמונתו אז צדיק יקרא לו ויחיה:
ובזה נוכל לפרש הא דבילקוט סוף פרשת כי תצא דריש הפסוק (איוב יג) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, וז"ל אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין בשני זכרונות שכתבתי עליכם בתורה תמחה את זכר עמלק (דברים כה) וכי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז) אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבודם של מצרים בחומר ובלבנים, ובתנחומא (כי תצא ה) הגירסא התקינו עצמכם לשיעבודם של מדינות שנאמר (תהלים קכט) על גבי חרשו חורשים. ויש להבין מה דדרש המדרש לשון זכרוניכם דנקט הפסוק דאמר להם הוו זהירים בשתי זכירות שכתבתי והרי הכל אחד הוא ומצוה אחת הוא למחות זכרון של עמלק ולמה חלקו לשנים. וגם מה שאמר להם הרי אתם בניו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר וכי לא מצא זכות אחר לתאר בו את אברהם רק זה שאמר ואנכי עפר ואפר וכי מעלה זו יחידית היא לו או היא הגדולה שבכל המצות שעשה. עוד זאת למה אמר הכתוב רק משלי אפר והרי אברהם אמר על עצמו עפר ואפר דקרא עצמו עפר ג"כ ולמה לא הזכיר גם עפר. אבל לפי המבואר יש מקום לפרשו דידוע דשרו של עמלק הוא הס"ם הוא היצה"ר וכל התגברותו של עמלק הוא מחטאם של ישראל דבחטאם נתוסף לו כח וגדולה וכל זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבותינו יעו"ש. וזהו הטעם מה דאיתא במסכת מגילה (דף ו') קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהם אל תאמין חרבו שתיהם אל תאמין כו' שנאמר (יחזקאל כד) אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו. עוד מביא שם הפסוק (בראשית כה) ולאום מלאום יאמץ. ולכאורה למה נצטיין אדום בזה משארי אומות שאי אפשר לו להיות מיושב כאחד עם ישראל. רק הטעם הוא כמו שנתבאר שכשישבה ירושלים וזהו משום דהטיבו ישראל מעשיהם ובע"כ תחרב קיסרי ונופלת, ואם חלילה חרבה ירושלים ובע"כ חטאיה גרמו לה וא"כ זהו גופא הנותן כח לעמלק ואז בע"כ ישבה קיסרי, וכיון דנתבאר דשני שרשי חטאים הם א"כ בשני אופנים נותנים כח לעמלק:
ובזה נבין שתי הלשונות שנאמרו במצות מחיית עמלק. דבפסוק אחד אמר תמחה את זכר עמלק דהוא ציווי לישראל שהם ימחו זכרו של עמלק דע"י שייטיבו הם מעשיהם יתן להם הכח שהם ימחו זכרו, וזה קאי על ענין חטא ע"ג דבזה ניתן כח ביד האדם להתחזק ולעמוד נגד יצרא דע"ג ולבטלו וכמו שמצינו (יומא סט ב) באנשי כנה"ג שהתפללו כשעלו מבבל וניתן להם יצרא דע"ג. וגם כל אחד ואחד מישראל היה מצווה בעת שישבו על אדמתן לאבדה ולשרש אחריה מכשתגיע לידו וכמו שאמר הכתוב אבד תאבדון כו'. וגם דאם חלילה רואה לחבירו שנכשל ונוטה לבו לע"ג מחוייב להתווכח עמו ולהוכיחו בשכלו שאין בהע"ג ממש עד שיעקר הרעיון הרע הזה מלבו. וע"ז אמר הכתוב תמחה את זכר עמלק שהוא ציווי לישראל על זה. וז"ל הילקוט ראובני על פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים ומיד קבלו עליהם לאבד ע"ז ומשמשיה ואנשי עיר הנדחת כו' ובכלל דיבור זה הוא ג"כ זכירת מעשה עמלק, הרי להדיא כמו שכתבנו דמצות מחיית עמלק הוא מגדרי ע"ג ומעשה עמלק יסוד ושורש אחד להם והיסוד הוא להעביר מלבו יצרא דע"ג. אמנם בפסוק שני נאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים הבטיח הקדוש ברוך הוא לישראל אשר הוא ימחה אותו וזהו על בחינה השניה יצרא דמינות ועל זה לא בא הציווי לישראל כי בזה לא ניתן כח להאדם הישר שיהיה יכול לבערו מן זולתו, דמי שפג לבו מלהאמין אין לו רפואה בידי אדם דכל מה שירבה חבירו להתווכח עמו להחזירו לאמונה לא יועיל כלל דהרי כל סוף ההוכחות והראיות מוכרח לבא לאמונה, וכל מה שמצינו לרבותינו שהתווכחו והשיבו תשובה להמינים היה רק לתרץ קושיותיהם ולסתור ראיותיהם שדימו להוכיח היפוך האמונה והצדיקים בויכוחם הראום לדעת כי אין בראיותיהם ממש. אבל הראיה וההוכחה לאמונה הוא רק אמונה. ועל כן אסרו חכמים הויכוח עמהם ואמרו (סנהדרין לח ב) דבאפיקורס ישראל אל תען כסיל דכ"ש דפקר טפי. ואם פגע באחד מן המינים ושמע ממנו דברים הרעים אם מישראל הוא אסור להתווכח עמו רק העצה לברוח ממנו ולשוב לחזק את עצמו ולבו באמונה לבל יפעלו בלבו מאומה דברים הרעים ששמע ממנו, וכמו שכתבנו בראשית הדרוש דבשאלת התם כתיב ואמרת אליו וכן בשאלת החכם בפרשה ואתחנן כתיב ואמרת לבנך ובשאלת הרשע כתיב ואמרתם זבח פסח הוא כו' ולא כתיב ואמרתם אליו, דלו אין להשיב כלל רק הוא ציווי להאב אחרי ששמע דברי הרשע שיאמר לעצמו זבח פסח הוא לה' כדי לחזק לבו ביראת ה' ותורתו:
ועוד טעם לזה דהרי עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה עדיין ואנחנו מצוים להאמין וזהו בדברים שאין השכל משיג אותם במופת, וכל זמן שלא יאמין רק במה שנתברר לו במופת אין לו חלק במצות אמונה כלל, דכמו דנצטווה האדם לכוף כל כחותיו לעבודת ה' ולבטל אותם לעבודתו באיברי גופו וכמו שבירת התאוה והחמדה לעניני עוה"ז ותענוגיו הלא כמו כן החיוב לכוף ולבטל שכלו לעבודתו יתברך והוא בהאמינו בדברי התורה את אשר לא ישיג בשכלו. וע"כ מי שנתקלקל דעתו חלילה ופג לבו מלהאמין הרי אין כח ביד חבירו לרפאות מחלהו ולהחזירו למוטב, רק לבקש מאת ה' שיתן בלבו אמונתו ויטהר לבו לעבודתו יתברך. וע"כ תיקון כל העולם בכללו וביעורו של היצה"ר בענין אמונה מקוים אנחנו לה' כי ישקיף ממרום ויבער הרע מן העולם ויאמינו כולם בו יתברך ויטו שכם אחד לעבדו, ועל ענין ביעור של זה היצה"ר הבטיח הקדוש ברוך הוא ואמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שהי"ת יבטלו. וראיה ברורה לכל הדברים הנאמרים הוא דברי הילקוט פרשת בשלח (רסז) וז"ל כתוב אחד אומר תמחה את זכר עמלק וכתוב אחד אומר כי מחה אמחה עד שלא פשט ידו בכסא תמחה משפשט ידו בכסא אמחה. כוונת הילקוט הוא דכן כתיב בפרשת בשלח כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וכי אפשר לבשר ודם לפשוט ידו בכסא אלא ע"י שהוא עתיד להחריב את ירושלים מחה אמחה כו'. הרי להדיא דדרש הפסוק הזה דזהו אחר שהחריב את בהמ"ק ונגעה ידו בכסא אז מלחמה לה' בו. והרי חורבן הראשון היה רק ע"י בבליים לא ע"י אדום ורק חורבן שני היה ע"י אדום, ומוכרח דרק עבור חורבן שני אה"כ מחה אמחה. וזהו הכל כמו שכתבנו משום דאז נתגבר יצרא דמינות ונתחדשו הצדוקים בישראל ועבור זה נסתבב החורבן ומש"ה אמר מחה אמחה:
וזהו כוונת המדרש הנ"ל זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין בשני זכירות שכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק, והכוונה שיהי' זהירין בעצמם מלהלכד ולהשמר לבל יהיו נכשלים חלילה באחד מהני שני עיקרי ושרשי החטאים של ע"ג ומינות ואז לא יאונה להם כל רע. הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ובפסוק זה לא נזכר רק משלי אפר ולא הזכיר כאן מה שקרא עצמו גם עפר. והכוונה דבמס' חולין (דף פ"ח) אמרו דבזכות שאמר ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, הרי דבשכר שאמר אפר זכו למצות פרה אדומה שתנתן לישראל וכבר כתבנו דממצוה זו תצמח הגאולה הקיימת חירות מיצה"ר וחירות משיעבוד ומצוה זו מגינה עליהם לבל ישלטו בהם. וזהו שאמר להם דאם יהיו זהירים בשני הזכירות יעמוד להם זכות אברהם שקרא עצמו אפר וזהו בחינת מצות פרה להגן עליהם אשר לא ישלוט בהם כל רע. ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבוד שנאמר על גבי חרשו חורשים פירוש שיהיו בגלות עד ביאת משיח שיגאלו ג"כ בזכות מצות פרה וכמו שנתבאר:
ולכאו' הדברים תמוהים.
ומבאר הבית הלוי שחטא המרגלים חמור יותר, בגלל שכפירה חמורה מע"ז לכן חטא המרגלים חמור מחטא העגל. ובבית שני החורבן היה כי התרבו הצדוקים והפילוסופים. (וראה בפנים למטה איך זה נאמר בענין שנאת חינם, ע"פ דברי היערות דבש)
וראיתי לנכון להביא את דבריו היסודיים של הבית הלוי במלואם.
בית הלוי שמות יב
הנה במדרש איכה בפתיחה ר' יצחק פתח (אות ט) איתא דבר אחר בושנו כי שמענו חרפה (ירמיה נא) זה שבעה עשר בתמוז כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני. ודברי המדרש הללו צריכין ביאור להבין כוונתו דמאי שייכות להני שני ענינים של שבעה עשר בתמוז וט"ב להדדי וגם למה חלקם המדרש לשנים. ואשר נראה בביאורו דהנה בי"ז בתמוז נשתברו הלוחות עבור חטא העגל ובט"ב היה החטא של מרגלים ובכו באותו לילה בכיה של חנם והוקבע להם בכיה לדורות שנחרבו באותו יום בית ראשון וגם בית שני. ועיין בזוהר פרשה כי תשא דעיקר העגל לא עשוהו ישראל רק הערב רב לחודייהו וגם זה לשון הילקוט על (ישעיה מא) מוצלים היו ישראל מאותו מעשה שאילו עשו ישראל את העגל היה להם לומר אלה אלהינו ישראל אלא הערב רב שעלו ממצרים עשו אותו והם אמרו לישראל אלה אלהיך ישראל עכ"ל. ונמצא דעיקר חטאם של ישראל היה מה ששמעו שהערב רב מדברים דברים רעים ומגונים כאלה ולא מיחו בידם ולא עמדו עליהם להורגם. וזהו שדרש המדרש בושנו כי שמענו חרפה זה שבעה עשר בתמוז יען כי אז היה חטאם מה ששמעו דברי חירופים מהערב רב ולא מיחו בהם כראוי וזהו שמענו חרפה. כסתה כלימה פנינו זה תשעה באב שאז היה החטא לישראל בעצמם ובכו בכיה של חנם וזהו שקורא הפסוק כסתה כלימה פנינו שהורידו דמעות של כלימה על פניהם ע"ד מאה"כ (מלאכי ב) כסות דמעה את מזבח, וזה היה בט"ב. כי באו זרים על מקדשי ה' זה חרבן ראשון וחורבן שני דעבור הני שני מיני חטאים של י"ז בתמוז ושל ט"ב נחרבו שני בתי המקדשים וכמו שמבואר להלן:
דהנה ידוע ומבואר בספרים מרבותינו דעשרת הדברות המה כלל כל התורה כולה דכל התורה כולה נרמזה ונכללה בהם. והגם דאין אנחנו יודעים עתה היאך למצא כל הפרטים שבתורה בעשרת הדברות עכ"ז דבריהם נאמנים ובודאי דהוא כן. והנה עוד כולם נכללו בשני דברות הראשונים שהם אנכי ולא יהיה לך שנאמרו בדיבור אחד מפי הגבורה והמה כלל של כל הדברים. ובכללם הם סור מרע ועשה טוב עשה ול"ת. אנכי עשה ועשה טוב, ולא יהיה לך הוא ל"ת וסור מרע. והנה אנכי הוא מצות עשה וציוי להאמין שכל מה שהוא בכל העולם והמציאות בכללו ופרטיו ופרטי פרטיו את הכל הבורא יתברך שמו מהוה אותו וממציא בכל עת וזמן. ובזה נכלל חיוב כל המצות עשה דעל כן מחויבים כל ישראל לעבדו ולהודות לו ולקיים כל מה שציוה עלינו מהמצות עשה ובכללם הוא ציווי של ועשה טוב. ולא יהיה לך הוא הכלל של סור מרע והוא אזהרה ול"ת שלא נאמין חלילה בדבר שוא ושקר ושום כו"ם בעולם ולא לעבוד לשום נברא שבעולם כאשר עשו העמים הקדמונים דהגם שהיו מאמינים בהבורא יתברך ובאחדותו עכ"ז האמינו שיש כח להממוצעים להרע למי שירצו מהברואים שתחת ממשלתם או להיטיב למי שירצו וע"כ יצא להם לכבד את השמש והירח והכוכבים ודומיהם כדי להפיק רצון מהם (ועיין ברמב"ם ריש הלכות ע"ז). ודיבור זה של לא יהיה לך הוא ראש ויסוד לכל האיסורים והלא תעשה שבתורה ובכללם הוא סור מרע. ושוב הענינים האלו יכללו בפסוק ראשון של קריאת שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד. דה' אלהינו הוא קבלות המצות עשה של אנכי והכולל בו. וה' אחד הוא קבלות שמירות הל"ת של לא יהיה לך, כי באומרו ה' אחד הרי פירושו האמנה שבלתו אפס ותוהו ואין לו שני לעבדו, וה' הוא אחד ואין בלתו וכמו שאמר הכתוב (שמות כ) לא תעשון אתי אלהי כסף כו'. ונתבאר דכמו דאנכי ולא יהיה לך כלול בהם כל התורה כמו כן הוא בפסוק ראשון של קריאת שמע:
והנה היצר הרע מתהפך הוא לכמה גוונין וכל האופנים מטרתם להחטיא האדם פעם כה ופעם כה כפי מה שיעלה בידו. ואם לא יעלה בידו באופן אחד יתהפך ממש להיפוך באופן אחר המנגד ממש לראשון אולי יעלה בידו, והוא דלפעמים יחטיאו בחטא ע"ג או אביזרי דידיה והוא להוסיף להאדם אמונה האסורה וכמו להאמין בסיבות הממוצעים שיש בכחם להרע או להטיב ויפתנו לעבוד להם, וזהו העובר על לא יהיה לך והאדם המקבל דברי היצר הוא בכלל פתי המאמין לכל דבר ריק וכזב. ואם רואה היצה"ר שאינו יכול לפתות את האדם בזה האופן והאדם מתחזק בשכלו לנגדו יתהפך היצה"ר להיפוכו ממש להתלבש בלבוש חכם ופילוסוף למעט בלב האדם האמונה המחוייבת ולהטיל לו בה ספיקות עד שיביאנו חלילה לידי כפירה גמורה ושלא להאמין כלל ולומר עזב ה' את הארץ ועולם כמנהגו נוהג וכפי הטבע אשר הוטבע בו בעת הבריאה. וכמו שאמר הכתוב על פרעה שאמר (יחזקאל כח) לי יאורי ואני עשיתני דפרעה אמר שהוא עשה את עצמו. ודברים אלו הרי הם בדרך מליצה ומשל דכפשוטו הרי אי אפשר להאמר שהוא בעצמו יעשה את עצמו והרי קודם שנולד בעולם לא היה נמצא כלל והיאך יעשה את עצמו דפשיטא דלא אמר על עצמו שהוא נצחי מקודם דהרי ידוע זמן התחלת מציאתו, רק הכוונה שהוא נעשה ונולד מעצמו ולא זולתו עשאו רק נעשה בטבע הקבוע בהעולם בעת נברא העולם. ועוד יוליכוהו שולל מכפירה לכפירה עד כי יכפור לבסוף גם בהבריאה וכדומה לזה. וכל ענין זה הוא לעבור על העשה של אנכי ה' אלהיך, ועל אלו הדברים נתכוונו חז"ל ואמרו במסכת קידושין (דף ל') יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ואלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו אינו יכול לו. עוד אמרו שם יצרו של אדם מתחדש עליו בכל יום. דמתגבר פירושו באותן אופן ודרך הפתויים שהתחיל לפתותו מקודם ובכל יום מתגבר עליו להוסיף לו פיתוי על פיתוי. ומתחדש פירושו דכשרואה שאינו יכול להאדם באופן הקדום מתחדש באופן אחר להכשילו אשר הוא ההיפוך ממש מן הקדום. וזהו מתחדש שהוא חדש ממש לא כהקדום:
והנה הני שני אופני חטאים היו בעגל ובמרגלים וחלוקים הוו ממש מהיפוך להיפוך. דבעגל היה החטא בעניני ע"ג לומר להעגל אלה אלהיך ישראל ולהאמין בהעגל או במזל שור שיש בו איזו כח לפעול בעולם השפל ועברו על אזהרת לא יהיה לך. אבל במרגלים לא היה בו שום סרך ע"ז רק אדרבה שם היה החטא להיפוך ממש בחסרון אמונה ואמרו כי חזק הוא ממנו כביכול גם בעה"ב אינו יכול להוציא משם כליו. דשפטו ע"פ משפטי השכל ודרכי הטבע אחרי שראו שם ערים בצורות ויושביה בני ענק אמרו דלא יוכלו ישראל לכובשם, וענין חטאם אז היה נגד העשה של אנכי וכמבואר. ובזה הוא דנחלק ט"ב משבעה עשר בתמוז. וגם בשני החורבנות מצינו ג"כ שהיו חלוקים בהני שני מיני חטאים, דבבית ראשון היה חטא ע"ז וכמו דאיתא בפרק ראשון דיומא (ט), וזהו בחי' חטא העגל של י"ז בתמוז, ובבית שני לא היה חטא ע"ז כלל ועיקר יסוד חורבנו היה ע"י שאז נתחדשו כת הצדוקים שכפרו באמונה ובקבלת חכמינו ז"ל לפרש התורה שבכתב ע"י קבלתם בתורה שבע"פ והצדוקים הלכו בהתורה לפרשו ע"פ שכלם הטבעי ומזה נצמח לבסוף החורבן וכמו שכתב ביערות דבש דעיקר חורבנו עי"ז שנתחדשה כת הצדוקים. וכן נתחדש ונתרבו אז בעולם כת הפילוסופין תלמידי אריסטו בלימודם החכמה שאחרי הטבע. ומה דאמרו בגמרא דיומא (ט ב) דבית שני נחרב עבור שנאת חנם כתבנו במק"א (לעיל עמ' קכח) פירושו דעיקר מה שנתחדשו הכופרים אז היה יסודו ע"י שנאת חנם דעל ידי השנאה נתפרדו אלו מן החכמים מקבלי תורה שבע"פ ולבסוף נתפקרו עבור זה לגמרי, ועכ"פ החטא היה בענין ובחינה ניצוץ מחטא מרגלים שיסודו הכפירה בהאמת וחסרון האמונה במה שמחויבין להאמין. וזהו כוונתו של המדרש שהתחלנו, כי שמענו חרפה זה י"ז בתמוז שנעשה העגל, כסתה כלמה פנינו זה תשעה באב ששבו המרגלים, כי באו זרים על מקדשי ה' זה חורבן ראשון וחורבן שני, דהני שני חורבנות היו משרשי שני החטאים האלו, בית ראשון היה מניצוץ חטא העגל ובית שני היה מבחינת חטא מרגלים וכמו שנתבאר. והנה רואים אנחנו שהשני קשה מהראשון הרבה מאד דבהעגל לא היה עונשם גדול כך דלא מתו מהם רק כשלשת אלפי איש. ועוד דהרי תיכף אחר זה נתרצה השי"ת עמהם וציום על מלאכת המשכן להשרות שכינתו בתוכם. משא"כ במרגלים שמתו כל היותר מעשרים שנה ונתעכבו במדבר ארבעים שנה והם בעצמם לא נכנסו לארץ כלל ורק בניהם נכנסו, והטעם לזה מוכרח דחטא המינות וחסרון אמונה קשה הרבה יותר מן החטא של ע"ז. וכן בשני הגליות האחרון קשה וארוך יותר מן הראשון דבראשון לא מצינו דבעודם יושבים בבבל נשתעבדו בשיעבודים קשים אצל הבבלים וגם כי אחר עברו שבעים שנה נגאלו, וחורבן השני שהיה עבור קלקול האמונה הוא ארוך הרבה כו'. והוא מטעם הנ"ל דקלקול באמונה גרוע מע"ז. ועוד טעם לזה דחטאם הי' שעבדו ע"ז תיכף כשנחרבו ובאה עליהם היסורים והגלות הכירו עי"ז גופא שאין בהע"ז שעבדו שום ממש ולא יכלו להושיעם וע"כ בנקל היה להם לשוב בתשובה, משא"כ בגלות האחרון שהיה עבור חסרון האמונה הרי כל מה שנשתהו בגלות הרי בכל יום נתוסף ההסתר פנים ועי"ז נתרבה יותר המכשול והטעות לתלות הכל בטבע באמרם איה אלהינו צור חסיו בו. וגם עוד כי מי אשר נתקלקלה אצלו האמונה חלילה קשה לו לשוב ולקבוע האמונה בלבו אם לא במסירת נפש ממש וכמו שאמר הכתוב (משלי ב) כל באיה לא ישובון ולא ישיגו ארחות חיים. וע"כ חורבן שני נמשך הרבה יותר מן הראשון. היוצא מכל האמור למעלה דפרה רומזת על משיח והוא קץ וסוף לכל הגליות. וגם נתברר דשני שרשי חטאים הם. אחת ענין ע"ג והיא הוספה בעצמו אמונה האסורה. והשניה הוא חטא חסרון אמונה. הראשונה היה בבית ראשון והשני היה בבית שני, ומש"ה נחרבו שניהם. ומש"ה קודם הגאולה יתגבר שנית היצה"ר של הכפירה ובפרט בתורה שבע"פ ובדברי החכמים ויסבלו ממנו ישראל הרבה, והיא כדי לתקן אותו החטא דעבורו נחרב הבית ומי אשר ישאר שלם באמונתו יזכה לגאולה. וזהו מה דאמרו בסוף מכות (כד) בא חבקוק והעמידן על אחת שנאמר (חבקוק ב) וצדיק באמונתו יחיה, דנבואת חבקוק קאי על ביאת משיח וכמו שאמר שם בפסוק כי עוד חזון למועד ויפיח לקץ ולא יכזב ואם יתמהמה חכה לו, דדברים אלו נאמרו על ביאת משיח ועל זה אמר ואם יתמהמה חכה לו דגלות בבל היה זמנו קבוע שבעים שנה. ומסיים הפסוק וצדיק באמונתו יחיה דכל מי שישאר חזק ושלם באמונתו אז צדיק יקרא לו ויחיה:
ובזה נוכל לפרש הא דבילקוט סוף פרשת כי תצא דריש הפסוק (איוב יג) זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, וז"ל אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין בשני זכרונות שכתבתי עליכם בתורה תמחה את זכר עמלק (דברים כה) וכי מחה אמחה את זכר עמלק (שמות יז) אם זכיתם הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר (בראשית יח) ואנכי עפר ואפר ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבודם של מצרים בחומר ובלבנים, ובתנחומא (כי תצא ה) הגירסא התקינו עצמכם לשיעבודם של מדינות שנאמר (תהלים קכט) על גבי חרשו חורשים. ויש להבין מה דדרש המדרש לשון זכרוניכם דנקט הפסוק דאמר להם הוו זהירים בשתי זכירות שכתבתי והרי הכל אחד הוא ומצוה אחת הוא למחות זכרון של עמלק ולמה חלקו לשנים. וגם מה שאמר להם הרי אתם בניו של אברהם שאמר ואנכי עפר ואפר וכי לא מצא זכות אחר לתאר בו את אברהם רק זה שאמר ואנכי עפר ואפר וכי מעלה זו יחידית היא לו או היא הגדולה שבכל המצות שעשה. עוד זאת למה אמר הכתוב רק משלי אפר והרי אברהם אמר על עצמו עפר ואפר דקרא עצמו עפר ג"כ ולמה לא הזכיר גם עפר. אבל לפי המבואר יש מקום לפרשו דידוע דשרו של עמלק הוא הס"ם הוא היצה"ר וכל התגברותו של עמלק הוא מחטאם של ישראל דבחטאם נתוסף לו כח וגדולה וכל זה מבואר בכמה מקומות בספרי רבותינו יעו"ש. וזהו הטעם מה דאיתא במסכת מגילה (דף ו') קיסרי וירושלים אם יאמר לך אדם ישבו שתיהם אל תאמין חרבו שתיהם אל תאמין כו' שנאמר (יחזקאל כד) אמלאה החרבה אם מלאה זו חרבה זו. עוד מביא שם הפסוק (בראשית כה) ולאום מלאום יאמץ. ולכאורה למה נצטיין אדום בזה משארי אומות שאי אפשר לו להיות מיושב כאחד עם ישראל. רק הטעם הוא כמו שנתבאר שכשישבה ירושלים וזהו משום דהטיבו ישראל מעשיהם ובע"כ תחרב קיסרי ונופלת, ואם חלילה חרבה ירושלים ובע"כ חטאיה גרמו לה וא"כ זהו גופא הנותן כח לעמלק ואז בע"כ ישבה קיסרי, וכיון דנתבאר דשני שרשי חטאים הם א"כ בשני אופנים נותנים כח לעמלק:
ובזה נבין שתי הלשונות שנאמרו במצות מחיית עמלק. דבפסוק אחד אמר תמחה את זכר עמלק דהוא ציווי לישראל שהם ימחו זכרו של עמלק דע"י שייטיבו הם מעשיהם יתן להם הכח שהם ימחו זכרו, וזה קאי על ענין חטא ע"ג דבזה ניתן כח ביד האדם להתחזק ולעמוד נגד יצרא דע"ג ולבטלו וכמו שמצינו (יומא סט ב) באנשי כנה"ג שהתפללו כשעלו מבבל וניתן להם יצרא דע"ג. וגם כל אחד ואחד מישראל היה מצווה בעת שישבו על אדמתן לאבדה ולשרש אחריה מכשתגיע לידו וכמו שאמר הכתוב אבד תאבדון כו'. וגם דאם חלילה רואה לחבירו שנכשל ונוטה לבו לע"ג מחוייב להתווכח עמו ולהוכיחו בשכלו שאין בהע"ג ממש עד שיעקר הרעיון הרע הזה מלבו. וע"ז אמר הכתוב תמחה את זכר עמלק שהוא ציווי לישראל על זה. וז"ל הילקוט ראובני על פסוק לא יהיה לך אלהים אחרים ומיד קבלו עליהם לאבד ע"ז ומשמשיה ואנשי עיר הנדחת כו' ובכלל דיבור זה הוא ג"כ זכירת מעשה עמלק, הרי להדיא כמו שכתבנו דמצות מחיית עמלק הוא מגדרי ע"ג ומעשה עמלק יסוד ושורש אחד להם והיסוד הוא להעביר מלבו יצרא דע"ג. אמנם בפסוק שני נאמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים הבטיח הקדוש ברוך הוא לישראל אשר הוא ימחה אותו וזהו על בחינה השניה יצרא דמינות ועל זה לא בא הציווי לישראל כי בזה לא ניתן כח להאדם הישר שיהיה יכול לבערו מן זולתו, דמי שפג לבו מלהאמין אין לו רפואה בידי אדם דכל מה שירבה חבירו להתווכח עמו להחזירו לאמונה לא יועיל כלל דהרי כל סוף ההוכחות והראיות מוכרח לבא לאמונה, וכל מה שמצינו לרבותינו שהתווכחו והשיבו תשובה להמינים היה רק לתרץ קושיותיהם ולסתור ראיותיהם שדימו להוכיח היפוך האמונה והצדיקים בויכוחם הראום לדעת כי אין בראיותיהם ממש. אבל הראיה וההוכחה לאמונה הוא רק אמונה. ועל כן אסרו חכמים הויכוח עמהם ואמרו (סנהדרין לח ב) דבאפיקורס ישראל אל תען כסיל דכ"ש דפקר טפי. ואם פגע באחד מן המינים ושמע ממנו דברים הרעים אם מישראל הוא אסור להתווכח עמו רק העצה לברוח ממנו ולשוב לחזק את עצמו ולבו באמונה לבל יפעלו בלבו מאומה דברים הרעים ששמע ממנו, וכמו שכתבנו בראשית הדרוש דבשאלת התם כתיב ואמרת אליו וכן בשאלת החכם בפרשה ואתחנן כתיב ואמרת לבנך ובשאלת הרשע כתיב ואמרתם זבח פסח הוא כו' ולא כתיב ואמרתם אליו, דלו אין להשיב כלל רק הוא ציווי להאב אחרי ששמע דברי הרשע שיאמר לעצמו זבח פסח הוא לה' כדי לחזק לבו ביראת ה' ותורתו:
ועוד טעם לזה דהרי עיקר מצות אמונה הוא שנאמין בכל דברי התורה וכפי הקבלה מרבותינו גם מה שאי אפשר לנו לבררו על ידי מופת חותך. דהרי כל מה שנתברר להאדם במופת זה נקרא ידיעה ואינו בכלל אמונה עדיין ואנחנו מצוים להאמין וזהו בדברים שאין השכל משיג אותם במופת, וכל זמן שלא יאמין רק במה שנתברר לו במופת אין לו חלק במצות אמונה כלל, דכמו דנצטווה האדם לכוף כל כחותיו לעבודת ה' ולבטל אותם לעבודתו באיברי גופו וכמו שבירת התאוה והחמדה לעניני עוה"ז ותענוגיו הלא כמו כן החיוב לכוף ולבטל שכלו לעבודתו יתברך והוא בהאמינו בדברי התורה את אשר לא ישיג בשכלו. וע"כ מי שנתקלקל דעתו חלילה ופג לבו מלהאמין הרי אין כח ביד חבירו לרפאות מחלהו ולהחזירו למוטב, רק לבקש מאת ה' שיתן בלבו אמונתו ויטהר לבו לעבודתו יתברך. וע"כ תיקון כל העולם בכללו וביעורו של היצה"ר בענין אמונה מקוים אנחנו לה' כי ישקיף ממרום ויבער הרע מן העולם ויאמינו כולם בו יתברך ויטו שכם אחד לעבדו, ועל ענין ביעור של זה היצה"ר הבטיח הקדוש ברוך הוא ואמר כי מחה אמחה את זכר עמלק מתחת השמים, שהי"ת יבטלו. וראיה ברורה לכל הדברים הנאמרים הוא דברי הילקוט פרשת בשלח (רסז) וז"ל כתוב אחד אומר תמחה את זכר עמלק וכתוב אחד אומר כי מחה אמחה עד שלא פשט ידו בכסא תמחה משפשט ידו בכסא אמחה. כוונת הילקוט הוא דכן כתיב בפרשת בשלח כי יד על כס יה מלחמה לה' בעמלק וכי אפשר לבשר ודם לפשוט ידו בכסא אלא ע"י שהוא עתיד להחריב את ירושלים מחה אמחה כו'. הרי להדיא דדרש הפסוק הזה דזהו אחר שהחריב את בהמ"ק ונגעה ידו בכסא אז מלחמה לה' בו. והרי חורבן הראשון היה רק ע"י בבליים לא ע"י אדום ורק חורבן שני היה ע"י אדום, ומוכרח דרק עבור חורבן שני אה"כ מחה אמחה. וזהו הכל כמו שכתבנו משום דאז נתגבר יצרא דמינות ונתחדשו הצדוקים בישראל ועבור זה נסתבב החורבן ומש"ה אמר מחה אמחה:
וזהו כוונת המדרש הנ"ל זכרוניכם משלי אפר לגבי חומר גביכם, אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני הוו זהירין בשני זכירות שכתבתי לכם בתורה תמחה את זכר עמלק כי מחה אמחה את זכר עמלק, והכוונה שיהי' זהירין בעצמם מלהלכד ולהשמר לבל יהיו נכשלים חלילה באחד מהני שני עיקרי ושרשי החטאים של ע"ג ומינות ואז לא יאונה להם כל רע. הרי אתם בניו של אברהם אבינו שאמר ואנכי עפר ואפר ובפסוק זה לא נזכר רק משלי אפר ולא הזכיר כאן מה שקרא עצמו גם עפר. והכוונה דבמס' חולין (דף פ"ח) אמרו דבזכות שאמר ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצות עפר סוטה ואפר פרה, הרי דבשכר שאמר אפר זכו למצות פרה אדומה שתנתן לישראל וכבר כתבנו דממצוה זו תצמח הגאולה הקיימת חירות מיצה"ר וחירות משיעבוד ומצוה זו מגינה עליהם לבל ישלטו בהם. וזהו שאמר להם דאם יהיו זהירים בשני הזכירות יעמוד להם זכות אברהם שקרא עצמו אפר וזהו בחינת מצות פרה להגן עליהם אשר לא ישלוט בהם כל רע. ואם לאו התקינו עצמכם לשיעבוד שנאמר על גבי חרשו חורשים פירוש שיהיו בגלות עד ביאת משיח שיגאלו ג"כ בזכות מצות פרה וכמו שנתבאר: