אולי יש לראות סייעתא לדברי הרב @פנחס ע שליט"א, מדברי הר"ן בפסחים [כ"ו ב'] ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל.
וא"כ לכאו' משמע ששאר פעמים אמירת ההלל אינה שירה אלא קריאה, אמנם לא נראה האמת כן, ויותר נראה שיש לחלק טפי בין המושג 'להלל' לבין 'לשיר', ואה"נ שעל תורת שירה אין שייך המושג לקרוא כי הוא תרתי דסתרי, אמנם לגבי המושג הלל י"ל שדרך קריאתו היא בניגון, וזה עיקר לענ"ד. ואדרבה יוסיפו הת"ח מדיליהון על עצם ענין ההלל ומה הוא ענינו של 'קריאה'. @אברך מעמיק
בהיות והוזכר ענין זה, אכתוב בזה קצת ממה שיצא לי בזה, וממילא קצת מסקנות השייכות לגוף האשכול. (הדברים ארוכים, ואפשר לדלג לסוף)
ראשית עלינו לחקור, האם המושג 'הלל' כוונתו לצורת ניגון ונעימה, או שעיקרו צורת שבח מסוימת והעיקר זה התוכן שהוא כולל.
והנה כתוב בתורה (בראשית יב, יד-טו) 'ויהי כבוא אברם מצרימה ויראו המצרים את האשה כי יפה הוא מאד, ויראו אתה שרי פרעה ויהללו אתה אל פרעה ותקח האשה בית פרעה'. וברור כי אין כוונת ההלל שם להיותו בניגון ונעימה, ופשוט כי העיקר המכוון הוא לתוכן ששבחו את יופי שרה.
וכן נראה בכמה מקומות בדברי הנביאים והכתובים, כמו לדוגמא (שמואל ב, יד, כה), 'וכאבשלום לא היה איש יפה בכל ישראל להלל מאד מכף רגלו ועד קדקדו לא היה בו מום'. וגם שם נראה כי אין הענין תלוי בשיר, אלא עיקרו צורת תוכן המובעת בדרך של הילול. ובמלכים (א, כ, י-יא) 'וישלח אליו בן הדד ויאמר כה יעשון לי אלהים וכה יוספו אם ישפק עפר שמרון לשעלים לכל העם אשר ברגלי, ויען מלך ישראל ויאמר דברו אל יתהלל חגר כמפתח'. וכן יש להביא לזה ראיות רבות.
אמנם אין ספק כי כל צורת שבח והילול יש בה גם חיבור לצורת חוויה פנימית, וברור כי כל הבעת שבח מחויבת מעצם היותה לכלול חוויה נפשית העוברת על האדם, ועל זאת עלינו לברר מה היא נקודת התוכן הכלולה בהלל, ומה היא מעלת שבח הנעשה בצורה של הלל.
והענין הוא (ויסלחו לי הרבנים אם לא אעסוק כרגע בראיות ליסוד זה), כי עיקר ענינו של ההלל הוא שבח שיש בו הבעה והכרה בשלימות של מערכת, והתפעלות הנפש הבאה מתוך תפיסה של מהלך שלם, של בניין ומערכת, בזה שייך תוכן ומעלת ההלל.
ומטעם זה אמרו חז"ל כי הקורא את ההלל למפרע לא יצא ידי חובתו, כי עיקר ההלל בנוי דווקא לפי סדר, לפי מערכת מסוימת המתגלית בזמנים מסוימים, כמו הופעת הבורא להושיע את ישראל ביחוד בארץ ישראל (כמבואר במגילה שעיקר דין ההלל שייך לארץ ישראל ביחוד), וזה אשר דרשו חז"ל 'ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה''. היינו כמו ממזרח שמש עד מבואה שהעיקר בזה זה הסדר שהיא צועדת, שלב אחר שלב, וזבה גם טמון עיקר טובתה, שמהלכה ברור וידוע, ונצרת מערכת של יום, בוקר בתחילה, צהרים ולפנות ערב, כן גם מתגלה הילולו של הקב"ה, דווקא במהלך של סדר, במהלך של 'הללו עבדי ה'' בתחילה, ולאחר מכן 'בצאת ישראל ממצרים' וגו'.
ובזה גם נשכיל מה שאמרו חז"ל (מגילה יד.) כי קריאת המגילה זה הוא ההלל של פורים [שזה בפני עצמו מוכיח כי אין עיקר ענין ההלל בשירה, אלא מצד התוכן שבו], כי עיקר מהותה של מגילת אסתר הוא מערכת הסדר שבה, וכיצד כל חלק וחלק בתוכה מוביל בסוף להתגלותה של ההשגחה האלוקית כמערכת אחת מובילה ומשגיחה.
ועל כן גם עיקר אמירת ההלל שייך דווקא אל היום, שהוא זמן ההארה, והיכולת לראות תמונה שלימה, לעומת הלילה שהוא תמיד ממוקד בראייה חלקית של המציאות לכל היותר, (ולכן הגאולה נמשלת ליום והגלות ללילה ואכמ"ל), לבד מליל פסח בו יש בחינה של 'לילה כיום יאיר' והיינו כי דווקא כח הגאולה שנתקיים בו, הוא הגורם לאמירת ההלל. ויש להרחיב עוד, אבל די בזה לגופו של ענין.
ואדרבה מלשון המזמור 'הללהו בנבל וכינור הללוהו בתוף ומחול' וגו' יש להוכיח כי עצם ההלל אינו שייך דווקא לעצם מהות ההלל, אלא הוא נלווה אליו והוא חיצוני ממהותו, ועיקרו הוא התוכן של השבח שבו, אלא שהוא יכול להיות מובע באופן בולט יותר על ידי כלי נגינה כדבר חיצוני, אך לא כמהותו העצמית.
ובזה נשכיל גם להבין את ענינו של 'הקורא הלל בכל יום הרי זה מחרף ומגדף' (שבת קיח:) כי עיקר ההלל שייך רק בזמנים מיוחדים בהם יש גילוי מסוים שאינו קיים בכל יום, ואם יאמרוהו בכל יום הרי זה כביכול כל ענין ההלל הוא שבח סתמי, וכעין שירי שבח בלבד בלא תוכן פנימי עמוק! (ועיי"ש ברש"י, וד"ל).
ובזה גם נבין את ענינו של חצי הלל, כי בימים בהם אין את ההתגלות הראויה אסור לנו לקרוא את ההלל בשלימותו, כי זה אינו נכון והתוכן הזה אינו מתגלה, אלא רק חצי הלל. ובזה גם יש להבין גם את:
דברי הר"ן בפסחים [כ"ו ב'] ז"ל אבל רבינו האי גאון ז"ל כתב בתשובה שאין מברכין על הלל שבלילי פסחים לגמור את ההלל שאין אנו קוראין אותו בתורת קורין אלא בתורת אומר שירה שכך שנינו ר"ג אומר וכו' ובסיפא לפיכך אנו חייבין להודות להלל וכו' לפיכך אם בא אדם לברך משתקין אותו אלו דברי הגאון ז"ל וכן הסכימו הגאונים רב צמח ורב יוסף ורב יצחק בן גיאות ז"ל.
כי לשיטתם הגישה בליל פסח לקריאת הלל אינו לתוכן שבו, שהוא מוגדר בלשון 'קריאה' כמו הקריאה בתורה להבין ולהשכיל, אלא רק ענין שירה בלבד, אשר ענינו שייך לליל פסח רק בצורה של שירה ולא בצורה של 'קריאה' כי הגילוי אינו שלם [כי בליל פסח היתה רק אתחלתא דגאולה ולא גאולה שלימה כמבואר דבר זה בפרק קמא דברכות].
ובזה נבין היטב דקדוק לשון חז"ל במסכת סופרים שהביא ר' ישעיהו 'וקוראו בנעימה' כי הנה תואר ה'נעימה' הוא תיאור לצורת הקריאה במקרא על מנת להבין וכמבואר בחז"ל (סוף מגילה) 'הקורא בלא נעימה' וכו', וברש"י שם 'כגון טעמי המקראות, כי על ידי הנעימה יש יכולת להבין ולהתבונן בדברים, וכבר מכונה ה'דעת' בלשון חז"ל (אבות דר"נ אינני זוכר מקומו כרגע) 'נעימה', כי עיקר מטרת הנעימה היא להבין ולדקדק בתוכן הדברים.
נמצא, כי עיקר ענינו של הלל, הוא שבח שלם הכולל הבנת מערכת לפי סדרה, שזו התגלות מיוחדת בזמנים מיוחדים, והעיקר המוטל עלינו הוא לקוראו בנעימות על מנת להבין ולהתחבר לתוכן שבו, ולא חכזמר סתמי ולהלהיב את הרגשות בלי תפיסה בתוכנו הפנימי כמו בשירה, כי בזה יורד ההלל לדרגה נמוכה, ומאבד את ערכו הפנימי ותוכנו המרכזי. והעיקר המוטל עלינו ליתן לב שלא נאבד את תוכנו הפנימי על ידי ריגוש ושירה שאינו שייך לענינו המיוחד.
