בראשית הנחש ואדם הראשון - טענת "דברי הרב ודברי התלמיד"

[נחום]

בסנהדרין כט. מבואר שהנחש היה יכול לטעון "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין", אלא שלא טען, והקב"ה לא טען עבורו משום שאין טוענין למסית.

ולכאורה יש להבין, הרי אין זו טענה שמשנה משהו בעובדות, אלא סברה בעצם החיוב, חוה היתה צריכה לשמוע לציווי הקב"ה ולא לדברי הנחש. אם זו סיבה לפטור אותו, מה בכך שלא אמר אותה בפיו?

וביותר, הרי "דברי הרב ודברי התלמיד" הוא הטעם שאין שליח לדבר עבירה. האם גם שם הפטור של המשלח תלוי בכך שיטען זאת, ואם לא יטען יתחייב?
לכאורה צריך לברר אם זו אותה סברה ממש, או שבנחש מדובר בטענת פטור אחרת.

 

[אב בינה]

ביד רמ"ה שם נידונה במפורש התלות בטענה.

 

[נחום]

אפשר לקבל ציטוט?

 

[אב בינה]

ביד רמ"ה שם נידונה במפורש התלות בטענה.

לחץ כדי לכווץ...

ואמרינן תו מנין שאין טוענין למסית מנחש שהסית את האשה למרוד במקום ולעבור על דבריו וחייבו הקב"ה על כך ואע"פ שהיה לו לומר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין וכי מפני דברי היה להן להניח דברי המקום וכיון שלא טען לעצמו לא טען לו הקב"ה ואם תשאל טעמא דלא טעין הכי הא טעין הכי טענתיה טענתא והרי מסית דקרא אע"ג דלא ציית ליה ניסת ולא נעבדה עבירה על פיו חייב כדתנן (לקמן סנהדרין ס"ז.) אמר לשנים והן עדיו מביאין אותו לב"ד וסוקלין אותו וכל שכן היכא דציית ליה דלא מצי טעין דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין שאני מסית דע"ג דחמיר ורחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו כי קאמרינן הכא במסית דעלמא דומיא דנחש דמיירינן ביה ושמעינן מינה דמסית דכל התורה כולה לבד מע"ג לא מיפטר אלא היכא דטעין אבל אי לא טעין לא טענינן ליה וש"מ דהא דקי"ל בעלמא דאין שליח לדבר עבירה דוקא היכא דטעין משלח דברי הרב ודברי תלמיד דברי מי שומעין אבל היכא דלא טעין מיחייב:

וקשיא לי דהא בכמה דוכאתא דקא מקשי אמאי והא אין שליח לדבר עבירה ולא קא משני הכא במאי עסקינן דלא טעין דאלמא לא שנא הכי ולא שנא הכי לא מיחייב משלח וצריך עיון: ואיידי דאדכרינן מילתא דנחש הכא אייתינן הא דחזקיה דאמר מנין שהמוסיף גורע שנאמר אמר אלהים לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו והמקום לא הזהירם על הנגיעה ומתוך תוספת זו באה לידי גרעון שדחפה נחש עד שנגעה בו וכיון שלא מתה עלתה על דעתה שכשם שלא מתה על הנגיעה כך לא היתה מתה על האכילה. רב משרשיא אמר מהכא אמתים וחצי ארכו דל אל"ף מאמתים הוו להו מתיים במ"ם ותי"ו קא מצינן שענינן שתי מאות מכאן שהגורע מוסיף וכן מתים הוסיף עליהם אל"ף בתחלתן נעשו אמתים שהן שתי אמות מכאן שהמוסיף גורע. רב אשי אמר מהכא עשתי עשרה דל עי"ן מעשתי הוו להו שתי עשרה ונמצאת מוסיף אחת על המנין הוסיף עי"ן על שתי עשרה בתחלתן ונמצאו אחת עשרה ונמצאת פחות אחת מן המנין:

 

[מילתא בטעמא]

גם הגור אריה על בראשית ג, יד עומד על הקושיא הזו, אם זו זכות ברורה, כיצד אפשר להתעלם ממנה, ובאחד התירוצים הוא כותב שהדגש בכך שלא פתחו עם הנחש במו"מ למציאת זכות, כפי שעשו עם אדם וחוה. לפי זה אין הכרח שהאמירה עצמה היתה פוטרת אותו.