ואחרי כן יצאו ברכוש גדול (1 צופה)

[הצעיר שבחבורה]

שדבר נא באזני העם וגו' - אמרי דבי רבי ינאי: אין נא אלא לשון בקשה, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למשה: בבקשה ממך, לך ואמור להם לישראל; בבקשה מכם, שאלו ממצרים כלי כסף וכלי זהב, שלא יאמר אותו צדיק: ועבדום וענו אתם - קיים בהם, ואחרי כן יצאו ברכוש גדול - לא קיים בהם. אמרו לו: ולואי שנצא בעצמנו. משל לאדם שהיה חבוש בבית האסורים, והיו אומרים לו בני אדם: מוציאין אותך למחר מבית האסורין ונותנין לך ממון הרבה, ואומר להם: בבקשה מכם, הוציאוני היום ואיני מבקש כלום. (ברכות ט א).

לכאו' מבו' מדבריהם שהממון עדיין לא הגיע לבני ישראל, אלא אם כן יצאו מאוחר יותר

מבאר המלבי"ם
דעתם שישראל יצאו קודם זמן המיועד שהיה ארבע מאות שנה וההבטחה של רכוש גדול לא היה רק אם יצאו בזמן המיועד, וא"כ חשבו ישראל אחר שרוצה שיצאו ברכוש גדול יצטרכו להיות עוד בגלות עד ישלימו זמן המיועד ולא רצו בכך, כמשל שמביא שאומרים לו מוציאין אותך למחר ומבקש הוציאוני היום, וע"כ אמר לשון בקשה שעושה זאת מפני תלונת אברהם שיטעון הלא קיים בהם ועבדום וענו אותם וקושי השעבוד השלים המנין ודומה כאילו יצאו בזמנו וצריך לקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול:​

 

[נאמן]

וע"כ אמר לשון בקשה שעושה זאת מפני תלונת אברהם שיטעון הלא קיים בהם ועבדום וענו אותם וקושי השעבוד השלים המנין ודומה כאילו יצאו בזמנו וצריך לקיים בהם ואח"כ יצאו ברכוש גדול:

לחץ כדי לכווץ...

וקצת צ"ע אם השלים קושי השיעבוד מגיע להם ואם רק חסד עשה אתנו למה שאברהם יתלונן

 

[אברך מעמיק]

לכאורה הכוונה כי ישראל לא ידעו [באותו זמן] שקושי השעבוד הוא שקיצר, ונחשב להם לארבע מאות שנה.
אלא חשבו שריחם עליהם ה' ומוציאם קודם זמנם, ועל כן חששו.
אך כלפי שמיא וכלפי אברהם היה ידוע כבר אז כי כבר נתקיים בהם השיעבוד כולו מחמת הקושי.
ואף ישראל אחר שיצאו ברכוש גדול מיד, הבינו כי עול השיעבוד נחשב להם לארבע מאות שנה.