בגמרא בכתובות נראה שזה רק דרך במקום לעסוק בתורה עצמה, שם כתוב שרק מי שעוסק בתורה יקום לתחיית המתים [שמסתמא שורש הענין שייך ל'ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום'], ועל זה אמרו (כתובות קיא:):
"עמי ארצות אינם חיים, מקרא אחר אני דורש דכתיב (ישעי' כו, יט) כי טל אורות טליך וארץ רפאים תפיל כל המשתמש באור תורה אור תורה מחייהו וכל שאין משתמש באור תורה אין אור תורה מחייהו כיון דחזייה דקמצטער א"ל רבי מצאתי להן תקנה מן התורה (דברים ד, ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום וכי אפשר לדבוקי בשכינה והכתיב (דברים ד, כד) כי ה' אלהיך אש אוכלה אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה".
ופשטות הסוגיא כי התורה היא הדבקות בהקב"ה, אלא שגם עמי ארצות יכולים לדבוק בתורה על ידי שידבקו בת"ח, אבל מי שמשמתמש בעצמו באור תורה, ודאי דבוק בהקב"ה.
אמנם יש כאן נקודה נוספת, של שימוש ת"ח, כי רבי אלעזר לשיטתו (סוטה כב.) "אתמר קרא ושנה ולא שימש ת"ח ר' אלעזר אומר הרי זה עם הארץ" וזה אומר שהדבקות בתורה אכן עוברת רק דרך הת"ח, דרך מוסרי התורה המעבירים את רוחה ונשמתה של התורה אשר זה הוא עיקר הדבקות בהקב"ה, אבל כמדומני כי זה תלוי האם הדבר תלוי באמת ברב חי דווקא, או שגם ללמוד ממפרשי התורה יכול להועיל לזה, וזה באמת יהיה תלוי בזה.