בראשית "ויברך את יום השביעי" - והרי תוספת המן ירדה ביום שישי?

[נחום]

רש"י מפרש שהקב"ה בירך את השבת במן, שביום שישי ירד לחם משנה, וקידש אותה בכך שבשבת לא ירד מן.

לכאורה צריך להבין, תוספת המן היתה ביום שישי, ואילו ביום השבת לא ירד דבר. במה מתבטאת כאן ברכת היום השביעי עצמו?

אפשר לומר שהמנה הנוספת נועדה לאכילת שבת, ולכן זו ברכת השבת אף שירדה קודם לכן. אלא שעדיין יש לעיין אם הברכה היא בעצם ריבוי המזון, או בכך שהמן נשמר לשבת ולא הבאיש, בניגוד למן שהותירו בשאר הימים.

לפי הצד השני, ברכת השבת אינה רק שניתן עבורה יותר מן, אלא שחל במן שלה דין אחר. האם זו כוונת רש"י?

 

[מילתא בטעמא]

המהרש"ל המובא במפרשי רש"י, מבאר את הברכה בכך שהמן נשמר ולא הבאיש.

 

[איש חסיד היה]

בזוהר הק' פרשת יתרו הקשה כעין זה:

רבי יצחק אמר כתיב (שם) ויברך אלהים את יום השביעי וכתיב במן (שמות טז) ששת ימים תלקטהו וביום השביעי שבת לא יהיה בו, כיון דלא משתכח ביה מזוני מה ברכתא אשתכח ביה, אלא הכי תאנא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותאנא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דההוא יומא מתברכאן מיניה כל שיתא יומין עלאין וכל חד וחד יהיב מזוניה לתתא כל חד ביומוי מההיא ברכה דמתברכאן ביומא שביעאה

לחץ כדי לכווץ...

ועיין עוד במלבי"ם (בראשית ב, ג) שביאר את הענין:

וכ"ז דומה כמלך שמנה שרים רבים ונכבדים שהם ישלמו לכל השכירים והעבדים שלו בכל יום ויום שכר עבודתם אשר יוקצב להם מאת המלך, והיה דרך המלך לקבוע מכסת שכרם בכל יום השביעי לשבעת ימים הבאים, ובכל יום השביעי היו צריכים השרים סוכני המלך לבא לפני המלך לקבל מאתו שכר עושי מלאכת המלך לכל ימי השבוע, נמצא שביום השביעי א"א להם לחלק את השכר לעבדי המלך, כי באותו יום הם צריכים לעמוד לפני המלך עד שנראה שבאותו יום אין ברכה בו, אבל באמת מזה עצמו נודע כי הוא היום שבו עקר הברכה, כי בו ביום יקבלו הברכה וההשפעה לכל ימי השבוע, וזה הטעם שלא ירד המן בשבת, כי המן שהיה ענין נסיי הושפע מעולם העליון ביום השבת שהוקצה לנס, והשמים שהמטירו את המן בכל ימי השבוע דבר יום ביומו, היו צריכים לבא לפני המלך העליון לקבל ברכת המן לכל ימי השבוע ולא היה אפשר שיורידוהו באותו יום שהוקבע לקבל אותו מאת פני המלך, וכתב בזוהר כתיב ויברך אלהים את יום השביעי, כיון דלא אשתכח מנא ביומא שביעאה מה ברכתא אשתכח ביה, לא הכי תניא כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין, ותניא אמאי לא אשתכח מנא ביומא שביעאה משום דמהאי יומא מתברכין כל שית יומין עלאין וכו', וע"ז אמר ששת ימים תלקטהו וזה יהיה ע"י שביום השביעי שבת לא יהיה בו, וז"ש במדרש ויברך ויקדש ברכו במן וקדשו במן, ר"ל ע"י שקדשו במן ולא ירד באותו יום עי"כ ברכו במן שהושפע באותו יום לכל ימי המעשה:

לחץ כדי לכווץ...

 

[איש חסיד היה]

דברי דוד לבעל הט"ז על רש"י הנ"ל:

קשה דמה ברכה היתה בשבת בשלמא קדשו שלא ירד בשבת שפיר, אלא ברכה לא מצינו, שבעל כרחך היה הכרח שירד בששי כפל דאל"כ מה יאכלו בשבת. ונראה שהברכה היתה שחלק שהיה על השבת ניתוסף בו שיהיו שלש סעודות משא"כ בשאר ימים שלא הוצרכו רק לשתי סעודות

לחץ כדי לכווץ...

וכמדומני שיש מי שמפרש בדומה לזה שירד לשבת עצמה לחם משנה, כלומר עומר אחד ליום שישי ועוד כפול לשבת.
איני זוכר כרגע היכן.

 

[איש חסיד היה]

ויש לציין עוד למכילתא דרשב"י (שמות כ, יא):

בכל יום הוא אומר עומר לגלגלת ובשבת הוא אומר שני העמר

לחץ כדי לכווץ...

ומזה משמע קצת כמו האמור לעיל, שירד לשבת עצמה שני העומר. ואינו מוכרח.

בכל יום הוא אומר ויבאש וביום השבת הוא אומר ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. כתוב אחד אומר לקטו לחם משנה, וכתוב אחד אומר שני העמר, מגיד הכתוב שהיה משונה בטעמו ובריחו משאר ימים.

לחץ כדי לכווץ...

ונראה שמלבד הכפילות בלחם, גם היה משובח יותר.
וכבר הסתפקתי מכבר האם גם ליום ו' היה יורד משונה בריחו ובטעמו, או שכבר משעת הירידה היה מחולק וניכר מה לשבת ומה ליום ו'.
או אולי שרק אחר שאכלו ליום ו' והותירו לשבת, השתבח המן של שבת.
ועוד הסתפקתי בעבר, האם היה מותר להותיר מיום ו לשבת גם מתוך העומר של יום שישי?
ובנוסח אחר: האם מה שלא הבאיש זה ברכה מיוחדת בכל מה שנשאר לשבת גם 'בתוספת שבת', או שהיה זה ענין מציאותי, שכיון שלא ירד בשבת וירד בשבילו ביום ו' ממילא לא היה מבאיש, אבל זה רק במה שירד לשבת עצמה [בין אם ירד לשבת עומר אחד ובין אם לחם משנה].