חשוון ז' חשוון - יומא דהילולא של המהר"ם שפירא מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

בבית הכנסת 'הר צבי' שבירושלים, התפלל יהודי שבע ימים והדור פנים בשם ר' שמעון. ר' שמעון היה מקפיד על קיום מצוות קלה כבחמורה, ואולם מצוה אחת היה מחבב באופן מיוחד, ומייקר בכל נפשו ולבו. היתה זו מצוות 'ברכת המזון'. בימי חג הסוכות, השכנים בסוכות הסמוכות היו מתענגים לשמוע את ר' שמעון מברך את ברכת המזון בהתרגשות מרוממת, בכוונה, בדקדוק גדול ובנעימות מתוקה שאין דומה לה. כמה שכנים החליטו לגשת אליו ושאול אותו בדבר הקפדתו לברך ברכת המזון בכוונה כה גדולה. ואכן באחד הימים הם ניגשו אליו ושאלוהו: "אמור לנו, במה שונה מצוה זו משאר מצוות? מדוע זכתה דווקא מצוות 'ברכת המזון' לשימת לב וכובד ראש שכזה מצדך?"…

רבי שמעון חייך את חיוכו המפורסם, חכך את ידיו, עצם את עיניו והחל לספר את סיפורו המופלא: "בהיותי ילד כבן אחת עשרה, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, למדתי בחיידר בפולין. באחד הימים הגיע לחיידר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', כדי לבחון אותנו על ידיעותינו. בסיום הבחינה אמר לנו, כי כפרס על הצטיינותנו הוא מגלה לנו סוד כ'מתנת חיים', ואז הוא חזר על דברי ה'באר היטב' (סי' קפה סק"א): 'מצאתי למה אין 'ף' סופית בברכת המזון, לפי שכל מי שברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו', ומזונותיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל ימיו'. והמשיך ר' מאיר להקריא את המשך הדברים של ה'באר היטב': 'והמדקדק יזהר לברך דווקא מתוך הספר ולא בעל פה'.

"באותה שעה קיבלתי על עצמי לברך 'ברכת המזון' בכונה, דא עקא שקבלה זאת דרשה ממני מסירות נפש רבה, כל ילדי הכתה היו מסיימים את ארוחתם במהירות, ומברכים בזריזות כדי לרוץ לשחק, ואילו אני הייתי מברך את ברכת המזון בכוונה, מילה במילה ובכובד ראש, עקב כך הייתי מחמיץ את הזמן שיועד לנו למשחק, ובכל זאת עמדתי בקבלתי במשך כל השנים, עד שנודע שמי בין כל ילדי החיידר, וכינו אותי 'הילד של ברכת המזון'!"

"ילדותי המאושרת נגדעה, כשעננים שחורים העיבו את שמי פולין. הנאצים יימח שמם השתלטו על כל פרבריה ומבואותיה, ומידי פעם בפעם ערכו 'סלקציה' שבה הפרידו באכזריות נוראה מבוגרים וילדים. את הילדים והזקנים שלחו למחנות ההשמדה, ורק את האנשים הכשירים לעבודה הותירו בחיים".

"באחת הפעמים הועמדנו בשורה למיון, הזקנים והילדים שהופנו לצד שמאל נידונו למיתה, והצעירים שהפנו לימין זכו לחיים. אני, שהייתי גבוה מבני גילי, ניסיתי להיראות גבוה ככל יכולתי, ואכן בחסדי שמים נשלחתי ימינה. הנאצים הארורים דרשו מכל אחד לומר באיזה תחום הוא מוכשר, כדי שיהיה ניתן לנצלו לעבודה למען גרמניה. מאחר והייתי נער צעיר, לא היה בידי כל מקצוע, נרעדתי מעצם השאלה, ולא ידעתי מה עלי להשיב, לפתע שמעתי לחישה מאחורי: 'אמור כי הנך טבח מעולה, ואני העוזר שלך'… לא היה לי מה להפסיד ועל כן נעניתי לו. הודעתי כי אני טבח, וכי היהודי העומד מאחורי הוא עוזרי, והגרמנים סיווגו את שנינו כעובדי מטבח. כבר אז ראיתי כיצד מתגשמת הברכה של מזונותיו מצויין לו ברווח, בשל היותי טבח – קיבלתי מזון באופן סדיר, חזותי הבריאה והחסונה העידה על כך שגורלי שפר עלי. חשוב לציין כי כל אותה עת שבה עבדתי כטבח, לא ויתרתי ולו על פעם אחת של ברכת המזון כהלכתה, כשידעתי שלא אוכל לברך במתינות – לא אכלתי פת!

"והנה לאחר כמה חודשי עבודה, ביקר במטבח קצין גרמני מרושע, וכיון שחרה לו לראות נער יהודי שבשרו טרם כחש, הוא צווח במלוא גרונו: 'שילד יהודי יעבוד במטבח ויתפטם? היה לא תהיה! וכי זהו בית הבראה??' הוא סימן לי בידו לבוא אחריו, וכך עשיתי. הגענו אל החצר שסביב המטבח, שהיתה עשויה מאדמת טרשים קשה כברזל, הוא נתן בידי פטיש קטן ואמר לי: 'בתוך שעות ספורות, עליך לחפור כאן בונקר בגודל של שני מטרים על שני מטרים, שבו יוכלו חיילינו להתחבא בעת הפצצות אויבינו הרוסים! חזרתך למטבח תלויה בחפירת הבונקר! שמעת יהודון חצוף?' כוונתו היתה לרמז לי, כי כשם שלעולם לא אצליח לחפור באדמת טרשים זאת – כך לעולם לא אשוב למטבח…

"עיני חשכו ורוחי נשברה, כיצד אוכל אני, בחור צעיר שבידו פטיש קטן, לסדוק ולו סדק קל באדמת הטרשים? שלא לדבר על חפירה של בור! ועוד בעומק של שני מטרים! נשאתי עיני למרום וביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיחון אותי, ויצווה את ברכתו וחסדו עלי. הרי הבטיחוני כי 'מזונותיו יהיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל חייו'! הנני עדיין נער צעיר וכי זהו 'כל חייו'? לא ארכו הדקות ולידי חלפה משאית ובה חיילים נאצים. כשראו אותי עומד בדד, חפשו להשליך עלי דבר מה, ולפי שלא היה בידיהם דבר, החלו זורקים עלי ירקות שנמצאו במשאיתם: מלפפונים, תפוחי אדמה, גזרים ועוד, והכל תוך כדי המטרת חרופים וגידופים. גם אז ראיתי את התגשמות הברכה של 'מזונותיו מצויין לו ברווח'…

"סביבי פזורים היו עשרות ירקות ממינים ומסוגים שונים, וכל זאת באמצע מלחמה, ובתוך מחנה עבודה נאצי, שבו מידי יום עשרות יהודים נפחו את נשמתם מרעב. אולם עדיין היתה ישועתי רחוקה – הלא היה עלי ליצור באמצעות פטיש קטן בור ענק באדמה קשה כברזל, אך הביטחון בה' לא מש ממני. המשכתי וביקשתי מה' כי כשם שעזרני עד כה, כן יעזרני הלאה…

"לאחר זמן קצר עברה לידי משאית נוספת ובה חיילים פולנים. כשראו את כמות הירקות המונחת לפני, ובהתחשב בעובדה שחזותי החיצונית היתה משופרת בזכות עבודתי במטבח, הם היו בטוחים שאני ממונה על הסחורה, ובקשוה ממני. ה' נתן במוחי רעיון – להעמיד פנים כמפקד. אמרתי להם, כי אם תיכף ומיד יחפרו לי כאן בור בקוטר של שני מטרים – אחלק להם מן הירקות. הם שבו למשאית, נטלו כלי עבודה, ובמאמץ משותף ורב חפרו בור. שילמתי את שכרם בירקות והם הלכו לדרכם. במשך כל זמן החפירה לא נקפתי אצבעי. עמדתי מן הצד כמפקד, והמתנתי לראות את תוצאות מעשיהם. הברכה התגשמה במלואה, ומזונותיי היו מצויים לי ברווח ובכבוד – ברווח ירקות בשפע, ובכבוד – כמפקד על פלוגת חיילים…

"בעיניים דומעות מהתרגשות פניתי לכוון המטבח, וקראתי למפקד הגרמני, לראות במו עיניו את הבור החפור. הוא לא האמין ואף לא הבין כיצד הצלחתי לחפור בור גדול כזה ועוד בעזרת פטיש בלבד?! כשהוא נדהם ממראה עיניו, סינן מבין שיניו כמלאך רע העונה 'אמן' בעל כרחו: 'תמיד ידעתי שעליכם היהודים שומר אלוקים!' לא היתה לו ברירה, והוא החזיר אותי למשמרתי במטבח. כך בחסדי ה' המשכתי לעבוד עד לסיום המלחמה. החלטתי אז החלטה נחושה, כי אם בעזרת ה' אצא חי מעמק הבכא – אמשיך לברך את 'ברכת המזון' בכוונה, ואודה למי שנתן לי מזונות ברווח ובכבוד גם בגיא צלמוות".

"ואכן", סיים ר' שמעון את סיפורו בהתרגשות, כפי שעיניכם רואות – אני שומר את הבטחתי, ה' לא עזבני. עד כה עזרוני רחמיו והלוואי וימשיך לנהוג עמי לנצח בחן ובחסד וברחמים".

[מתוך ספר בני מאמינים, ואמונה שלמה]

 

[התורה]

כת"ר מכיר את פרטי הסיפור על הדף היומי והחפץ חיים,

יש כמה פרטים עם גאונתו של מרנא החפץ חיים שהדבר ייקלט ויקבע בכלל ישראל לדורות עולם

 

[למדן משורר]

זכיתי להיות מצאצאי משפחת שפירא, [לרב לא היה ילדים - צאצא של אחיו], וסיפר לי דוד של אבי, שאביו היה אחד מהשותפים לעלותו לא"י שהוא היה בהלוויה, והוא ראה את הגופה, והוא העיד שלא השתנה כלום, ואפ' הזקן נשאר בשלמותו,

 

[אהבת ישראל]

מצאתי משהו מיוחד ומדהים מהרה"ר רבי ישראל מאיר לאו
"בדמעות: הגר''מ לאו חושף לראשונה סיפור מרגש על רבי מאיר שפירא מלובלין"

 

[חיים ש]

לפני שהקים את ישיבתו- יח"ל, הסתובב בהרבה ישיבות, כדי לקבוע בישיבתו את הסדר של בן הישיבה, איך זה צריך להראות,
והוא שם לב שיש ישיבות שמתחתנים שמה מאוד מאוחר, (גיל 25 ומעלה)
שאל אותם למה, הרי כתוב: בן שמונה עשרה לחופה?
ענה לו בחור אחד: כאן מתפללים שמונה עשרה ארוך...
ענה לו המהר"ם: לפעמים, אם מתפללים שמונה עשרה ארוך - מפסידים "קדושה"...

 

[חיים ש]

בהיותו ילד כבן שבע, הוחלט להביא עבורו מלמד מוכשר לביתו, שילמד אותו,
כנהוג אז, שהיו מלמדים את הילדים בביתם, והמלמדים שהיו בעירו, לא עמדו בפני כשרונותיו של הילד,
ונקבע, שהמלמד יבוא באסרו חג של סוכות, ומשום מה המלמד התאחר לבוא,
אמו חיכתה בחלון עד הלילה, וכשראתה שהמלמד לא הגיע, התחילה לבכות, באומרה: יום שחלף, לעולם לא יבוא שוב,

ורבי מאיר, שראה את דאגתה לנצל כל יום ויום, בלי לאבד את היום שחלף,
התחיל לחשוב כבר אז על הרעיון של הדף היומי, שבו לא יהיה מצב שיום חולף בלי ללמוד דף גמרא.

 

[חיים ש]

בשעת רצונו לייסד את הדף היומי, ניגש בכנסיה הגדולה למרן החפץ חיים,
ושטח בפניו את רעיונו הזה, כדי שהחפץ חיים יכריז עליו, וכך זה יותר יתקבל, כשמכריז עליו גדול הדור, מאשר רב צעיר לימים,

אמר לו הח"ח, שיחכה מחוץ לכנסיה עד שעה מסוימת, (למיטב זכרוני 6:15), ואז ייכנס לאולם שבו מתקיימת הכנסיה הגדולה,
בשעה 6:15 מסתכל הח"ח על שעונו, וכשהוא רואה שהמהר"ם נכנס, הוא קם בפניו,
כולם רצו לדעת מי זה הרב הצעיר הזה, שגדול הדור מכבד אותו כך,
ואז כשהוא הציע את רעיונו הכביר - זה התקבל הרבה יותר מהר, בזכות הח"ח,

(יש לציין שסיפור זה שמעתי לפני שנים רבות, וייתכן שאיני מדייק בפרטיו, אשמח אם יתקנו אותי)

 

[חיים ש]

הוא היה בידידות גדולה מאוד עם רבי בן ציון אפטר, מחשובי חסידי ברסלב,
רבי בן ציון לא היה מקפיד על נראות חיצונית, (מה שנקרא כיום 'שלומפר')
ורבי מאיר היה איש מכובד, ומקורב למלכות, כיון שהיה חבר ב"סיים" הפולני,
ולכן כשהלך פעם ברחוב, וראה רבי בן ציון שהרב מגיע למולו, עבר לצידו האחר של הכביש,
כיון שחשב, שזה לא מכובד שיראו שיש לרב ידידים מפוזרים כאלו,
ראה זאת המהר"ם, ועבר אף הוא לצד האחר של הכביש,
באומרו לרבי בן ציון: האם אתה מתבייש בי?

 

[חיים ש]

כידוע, נתן את ישיבתו בימי ראש השנה, לחסידי ברסלב, שיוכלו להתקבץ שם ביחד, בזמן שהגבול עם רוסיה היה סגור ומסוגר,
ולא ניתן היה להגיע לאומן, ואף התפלל שם כמה פעמים עם חסידי ברסלב,
וגם ניגש לתפילת מעריב, (וייתכן שאף תקע בשופר),
ואמר, שחסידי ברסלב הם שידוך מצויין בשבילו, שהרי הם חסידים בלי רבי, והוא רבי בלי חסידים.

 

[חיים ש]

כשניגש הבעל תפילה של תפילת מעריב בליל ראש השנה לעמוד והתחיל לנגן "ברכו" כנהוג,
התרגש אוד המהר"ם, הסתובב לעבר הציבור והכריז, "געוואלד דער ליקוטי מוהר"ן אליין דאוונט" (אהה, ה"ליקוטי מוהר"ן" בעצמו מתפלל)

וכן כשלמד החסיד רבי אהרן לייב ציגלמאן בפני הציבור לאחר תשליך תורה מליקוטי מוהר"ן,
הכריז הרב "געוואלד, דער ליקוטי מוהר"ן אליין לערנט" (אהה, ה"ליקוטי מוהר"ן" בעצמו לומד).

 

[חיים ש]

בסעודות ראש השנה היה מזמין אליו לביתו הרבה מחסידי ברסלב, ביניהם רבי בן ציון אפטר,
והיו שרים שם הרבה ניגונים, שכידוע הרב היה מלחין הרבה שירים,
וכן בשעת אמירת תשליך היו הולכים עד הנהר, ושרו את שיריו של הרב,
שירים שהפכו אח"כ לנכסי צאן ברזל אצל חסידי ברסלב,
ובכן צדיקים, אשרי אדם עוז לו בך, אם אמרתי מטה רגלי, (ונ"ל שגם עבדו את ה' בשמחה) ועוד הרבה.

 

[חיים ש]

ידוע שייסד את הדף היומי, יש הטוענים שהיה בידידות גדולה עם רבי בן ציון אפטר, מחשובי חסידי ברסלב בפולין, והעריכו מאוד,
ורבי בן ציון שכנעו לעשות סדר כזה של "דף היומי" ע"פ שיחתו של מוהר"ן מברסלב, (שיחות הר"ן י"ט):

וְאָמַר: נִכְסַפְתִּי מְאֹד לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָעוֹלָם אֶל עֲשִׂיָּה, שֶׁיִּהְיֶה חִיּוּב אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִלְמוֹד כָּךְ וְכָךְ, בְּכָל יוֹם וְלֹא יַעֲבֹר, וְכַיּוֹצֵא.
וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים מִן הַקְּדֻשָּׁה מְאֹד, שֶׁנִּלְכְּדוּ בִּמְצוּדָה רָעָה עַד שֶׁרְגִילִין בַּעֲבֵרוֹת ח”ו, רַחֲמָנָא לִצְלָן רַחֲמָנָא לִשֵׁזְבָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן הַכֹּחַ שֶׁל הַתּוֹרָה גָּדוֹל כָּל־כָּךְ עַד שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא אוֹתָם מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁרְגִילִין בָּהֶם ח”ו. וְאִם יַעֲשׂוּ לָהֶם חֹק קָבוּעַ וְחִיּוּב חָזָק לִלְמֹד בְּכָל יוֹם וָיוֹם כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּוַדַּאי יִזְכּוּ לָצֵאת מִמְּצוּדָתָם הָרָעָה, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, כִּי כֹּחַ הַתּוֹרָה גָּדוֹל מְאֹד.

ואכן, על פי עצתו ייסד מהר"ם את הדף היומי,
אבל זה כלל לא מדויק, ולא נכון, כי המהר"ם חשב על כך כבר מילדותו, וכמבואר לעיל.