חשוון ז' חשוון - יומא דהילולא של המהר"ם שפירא מלובלין (1 צופה)

[אחד יחיד]

בבית הכנסת 'הר צבי' שבירושלים, התפלל יהודי שבע ימים והדור פנים בשם ר' שמעון. ר' שמעון היה מקפיד על קיום מצוות קלה כבחמורה, ואולם מצוה אחת היה מחבב באופן מיוחד, ומייקר בכל נפשו ולבו. היתה זו מצוות 'ברכת המזון'. בימי חג הסוכות, השכנים בסוכות הסמוכות היו מתענגים לשמוע את ר' שמעון מברך את ברכת המזון בהתרגשות מרוממת, בכוונה, בדקדוק גדול ובנעימות מתוקה שאין דומה לה. כמה שכנים החליטו לגשת אליו ושאול אותו בדבר הקפדתו לברך ברכת המזון בכוונה כה גדולה. ואכן באחד הימים הם ניגשו אליו ושאלוהו: "אמור לנו, במה שונה מצוה זו משאר מצוות? מדוע זכתה דווקא מצוות 'ברכת המזון' לשימת לב וכובד ראש שכזה מצדך?"…

רבי שמעון חייך את חיוכו המפורסם, חכך את ידיו, עצם את עיניו והחל לספר את סיפורו המופלא: "בהיותי ילד כבן אחת עשרה, טרם פרוץ מלחמת העולם השניה, למדתי בחיידר בפולין. באחד הימים הגיע לחיידר הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל, ראש ישיבת 'חכמי לובלין', כדי לבחון אותנו על ידיעותינו. בסיום הבחינה אמר לנו, כי כפרס על הצטיינותנו הוא מגלה לנו סוד כ'מתנת חיים', ואז הוא חזר על דברי ה'באר היטב' (סי' קפה סק"א): 'מצאתי למה אין 'ף' סופית בברכת המזון, לפי שכל מי שברך ברכת המזון בכוונה אין שולט בו לא אף ולא קצף וכו', ומזונותיו מצויין לו בריוח ובכבוד כל ימיו'. והמשיך ר' מאיר להקריא את המשך הדברים של ה'באר היטב': 'והמדקדק יזהר לברך דווקא מתוך הספר ולא בעל פה'.

"באותה שעה קיבלתי על עצמי לברך 'ברכת המזון' בכונה, דא עקא שקבלה זאת דרשה ממני מסירות נפש רבה, כל ילדי הכתה היו מסיימים את ארוחתם במהירות, ומברכים בזריזות כדי לרוץ לשחק, ואילו אני הייתי מברך את ברכת המזון בכוונה, מילה במילה ובכובד ראש, עקב כך הייתי מחמיץ את הזמן שיועד לנו למשחק, ובכל זאת עמדתי בקבלתי במשך כל השנים, עד שנודע שמי בין כל ילדי החיידר, וכינו אותי 'הילד של ברכת המזון'!"

"ילדותי המאושרת נגדעה, כשעננים שחורים העיבו את שמי פולין. הנאצים יימח שמם השתלטו על כל פרבריה ומבואותיה, ומידי פעם בפעם ערכו 'סלקציה' שבה הפרידו באכזריות נוראה מבוגרים וילדים. את הילדים והזקנים שלחו למחנות ההשמדה, ורק את האנשים הכשירים לעבודה הותירו בחיים".

"באחת הפעמים הועמדנו בשורה למיון, הזקנים והילדים שהופנו לצד שמאל נידונו למיתה, והצעירים שהפנו לימין זכו לחיים. אני, שהייתי גבוה מבני גילי, ניסיתי להיראות גבוה ככל יכולתי, ואכן בחסדי שמים נשלחתי ימינה. הנאצים הארורים דרשו מכל אחד לומר באיזה תחום הוא מוכשר, כדי שיהיה ניתן לנצלו לעבודה למען גרמניה. מאחר והייתי נער צעיר, לא היה בידי כל מקצוע, נרעדתי מעצם השאלה, ולא ידעתי מה עלי להשיב, לפתע שמעתי לחישה מאחורי: 'אמור כי הנך טבח מעולה, ואני העוזר שלך'… לא היה לי מה להפסיד ועל כן נעניתי לו. הודעתי כי אני טבח, וכי היהודי העומד מאחורי הוא עוזרי, והגרמנים סיווגו את שנינו כעובדי מטבח. כבר אז ראיתי כיצד מתגשמת הברכה של מזונותיו מצויין לו ברווח, בשל היותי טבח – קיבלתי מזון באופן סדיר, חזותי הבריאה והחסונה העידה על כך שגורלי שפר עלי. חשוב לציין כי כל אותה עת שבה עבדתי כטבח, לא ויתרתי ולו על פעם אחת של ברכת המזון כהלכתה, כשידעתי שלא אוכל לברך במתינות – לא אכלתי פת!

"והנה לאחר כמה חודשי עבודה, ביקר במטבח קצין גרמני מרושע, וכיון שחרה לו לראות נער יהודי שבשרו טרם כחש, הוא צווח במלוא גרונו: 'שילד יהודי יעבוד במטבח ויתפטם? היה לא תהיה! וכי זהו בית הבראה??' הוא סימן לי בידו לבוא אחריו, וכך עשיתי. הגענו אל החצר שסביב המטבח, שהיתה עשויה מאדמת טרשים קשה כברזל, הוא נתן בידי פטיש קטן ואמר לי: 'בתוך שעות ספורות, עליך לחפור כאן בונקר בגודל של שני מטרים על שני מטרים, שבו יוכלו חיילינו להתחבא בעת הפצצות אויבינו הרוסים! חזרתך למטבח תלויה בחפירת הבונקר! שמעת יהודון חצוף?' כוונתו היתה לרמז לי, כי כשם שלעולם לא אצליח לחפור באדמת טרשים זאת – כך לעולם לא אשוב למטבח…

"עיני חשכו ורוחי נשברה, כיצד אוכל אני, בחור צעיר שבידו פטיש קטן, לסדוק ולו סדק קל באדמת הטרשים? שלא לדבר על חפירה של בור! ועוד בעומק של שני מטרים! נשאתי עיני למרום וביקשתי מהקדוש ברוך הוא שיחון אותי, ויצווה את ברכתו וחסדו עלי. הרי הבטיחוני כי 'מזונותיו יהיו מצויין לו ברווח ובכבוד כל חייו'! הנני עדיין נער צעיר וכי זהו 'כל חייו'? לא ארכו הדקות ולידי חלפה משאית ובה חיילים נאצים. כשראו אותי עומד בדד, חפשו להשליך עלי דבר מה, ולפי שלא היה בידיהם דבר, החלו זורקים עלי ירקות שנמצאו במשאיתם: מלפפונים, תפוחי אדמה, גזרים ועוד, והכל תוך כדי המטרת חרופים וגידופים. גם אז ראיתי את התגשמות הברכה של 'מזונותיו מצויין לו ברווח'…

"סביבי פזורים היו עשרות ירקות ממינים ומסוגים שונים, וכל זאת באמצע מלחמה, ובתוך מחנה עבודה נאצי, שבו מידי יום עשרות יהודים נפחו את נשמתם מרעב. אולם עדיין היתה ישועתי רחוקה – הלא היה עלי ליצור באמצעות פטיש קטן בור ענק באדמה קשה כברזל, אך הביטחון בה' לא מש ממני. המשכתי וביקשתי מה' כי כשם שעזרני עד כה, כן יעזרני הלאה…

"לאחר זמן קצר עברה לידי משאית נוספת ובה חיילים פולנים. כשראו את כמות הירקות המונחת לפני, ובהתחשב בעובדה שחזותי החיצונית היתה משופרת בזכות עבודתי במטבח, הם היו בטוחים שאני ממונה על הסחורה, ובקשוה ממני. ה' נתן במוחי רעיון – להעמיד פנים כמפקד. אמרתי להם, כי אם תיכף ומיד יחפרו לי כאן בור בקוטר של שני מטרים – אחלק להם מן הירקות. הם שבו למשאית, נטלו כלי עבודה, ובמאמץ משותף ורב חפרו בור. שילמתי את שכרם בירקות והם הלכו לדרכם. במשך כל זמן החפירה לא נקפתי אצבעי. עמדתי מן הצד כמפקד, והמתנתי לראות את תוצאות מעשיהם. הברכה התגשמה במלואה, ומזונותיי היו מצויים לי ברווח ובכבוד – ברווח ירקות בשפע, ובכבוד – כמפקד על פלוגת חיילים…

"בעיניים דומעות מהתרגשות פניתי לכוון המטבח, וקראתי למפקד הגרמני, לראות במו עיניו את הבור החפור. הוא לא האמין ואף לא הבין כיצד הצלחתי לחפור בור גדול כזה ועוד בעזרת פטיש בלבד?! כשהוא נדהם ממראה עיניו, סינן מבין שיניו כמלאך רע העונה 'אמן' בעל כרחו: 'תמיד ידעתי שעליכם היהודים שומר אלוקים!' לא היתה לו ברירה, והוא החזיר אותי למשמרתי במטבח. כך בחסדי ה' המשכתי לעבוד עד לסיום המלחמה. החלטתי אז החלטה נחושה, כי אם בעזרת ה' אצא חי מעמק הבכא – אמשיך לברך את 'ברכת המזון' בכוונה, ואודה למי שנתן לי מזונות ברווח ובכבוד גם בגיא צלמוות".

"ואכן", סיים ר' שמעון את סיפורו בהתרגשות, כפי שעיניכם רואות – אני שומר את הבטחתי, ה' לא עזבני. עד כה עזרוני רחמיו והלוואי וימשיך לנהוג עמי לנצח בחן ובחסד וברחמים".

[מתוך ספר בני מאמינים, ואמונה שלמה]

 

[התורה]

כת"ר מכיר את פרטי הסיפור על הדף היומי והחפץ חיים,

יש כמה פרטים עם גאונתו של מרנא החפץ חיים שהדבר ייקלט ויקבע בכלל ישראל לדורות עולם

 

[למדן משורר]

זכיתי להיות מצאצאי משפחת שפירא, [לרב לא היה ילדים - צאצא של אחיו], וסיפר לי דוד של אבי, שאביו היה אחד מהשותפים לעלותו לא"י שהוא היה בהלוויה, והוא ראה את הגופה, והוא העיד שלא השתנה כלום, ואפ' הזקן נשאר בשלמותו,

 

[אהבת ישראל]

מצאתי משהו מיוחד ומדהים מהרה"ר רבי ישראל מאיר לאו
"בדמעות: הגר''מ לאו חושף לראשונה סיפור מרגש על רבי מאיר שפירא מלובלין"

 

[חיים ש]

לפני שהקים את ישיבתו- יח"ל, הסתובב בהרבה ישיבות, כדי לקבוע בישיבתו את הסדר של בן הישיבה, איך זה צריך להראות,
והוא שם לב שיש ישיבות שמתחתנים שמה מאוד מאוחר, (גיל 25 ומעלה)
שאל אותם למה, הרי כתוב: בן שמונה עשרה לחופה?
ענה לו בחור אחד: כאן מתפללים שמונה עשרה ארוך...
ענה לו המהר"ם: לפעמים, אם מתפללים שמונה עשרה ארוך - מפסידים "קדושה"...

 

[חיים ש]

בהיותו ילד כבן שבע, הוחלט להביא עבורו מלמד מוכשר לביתו, שילמד אותו,
כנהוג אז, שהיו מלמדים את הילדים בביתם, והמלמדים שהיו בעירו, לא עמדו בפני כשרונותיו של הילד,
ונקבע, שהמלמד יבוא באסרו חג של סוכות, ומשום מה המלמד התאחר לבוא,
אמו חיכתה בחלון עד הלילה, וכשראתה שהמלמד לא הגיע, התחילה לבכות, באומרה: יום שחלף, לעולם לא יבוא שוב,

ורבי מאיר, שראה את דאגתה לנצל כל יום ויום, בלי לאבד את היום שחלף,
התחיל לחשוב כבר אז על הרעיון של הדף היומי, שבו לא יהיה מצב שיום חולף בלי ללמוד דף גמרא.

 

[חיים ש]

בשעת רצונו לייסד את הדף היומי, ניגש בכנסיה הגדולה למרן החפץ חיים,
ושטח בפניו את רעיונו הזה, כדי שהחפץ חיים יכריז עליו, וכך זה יותר יתקבל, כשמכריז עליו גדול הדור, מאשר רב צעיר לימים,

אמר לו הח"ח, שיחכה מחוץ לכנסיה עד שעה מסוימת, (למיטב זכרוני 6:15), ואז ייכנס לאולם שבו מתקיימת הכנסיה הגדולה,
בשעה 6:15 מסתכל הח"ח על שעונו, וכשהוא רואה שהמהר"ם נכנס, הוא קם בפניו,
כולם רצו לדעת מי זה הרב הצעיר הזה, שגדול הדור מכבד אותו כך,
ואז כשהוא הציע את רעיונו הכביר - זה התקבל הרבה יותר מהר, בזכות הח"ח,

(יש לציין שסיפור זה שמעתי לפני שנים רבות, וייתכן שאיני מדייק בפרטיו, אשמח אם יתקנו אותי)

 

[חיים ש]

הוא היה בידידות גדולה מאוד עם רבי בן ציון אפטר, מחשובי חסידי ברסלב,
רבי בן ציון לא היה מקפיד על נראות חיצונית, (מה שנקרא כיום 'שלומפר')
ורבי מאיר היה איש מכובד, ומקורב למלכות, כיון שהיה חבר ב"סיים" הפולני,
ולכן כשהלך פעם ברחוב, וראה רבי בן ציון שהרב מגיע למולו, עבר לצידו האחר של הכביש,
כיון שחשב, שזה לא מכובד שיראו שיש לרב ידידים מפוזרים כאלו,
ראה זאת המהר"ם, ועבר אף הוא לצד האחר של הכביש,
באומרו לרבי בן ציון: האם אתה מתבייש בי?

 

[חיים ש]

כידוע, נתן את ישיבתו בימי ראש השנה, לחסידי ברסלב, שיוכלו להתקבץ שם ביחד, בזמן שהגבול עם רוסיה היה סגור ומסוגר,
ולא ניתן היה להגיע לאומן, ואף התפלל שם כמה פעמים עם חסידי ברסלב,
וגם ניגש לתפילת מעריב, (וייתכן שאף תקע בשופר),
ואמר, שחסידי ברסלב הם שידוך מצויין בשבילו, שהרי הם חסידים בלי רבי, והוא רבי בלי חסידים.

 

[חיים ש]

כשניגש הבעל תפילה של תפילת מעריב בליל ראש השנה לעמוד והתחיל לנגן "ברכו" כנהוג,
התרגש אוד המהר"ם, הסתובב לעבר הציבור והכריז, "געוואלד דער ליקוטי מוהר"ן אליין דאוונט" (אהה, ה"ליקוטי מוהר"ן" בעצמו מתפלל)

וכן כשלמד החסיד רבי אהרן לייב ציגלמאן בפני הציבור לאחר תשליך תורה מליקוטי מוהר"ן,
הכריז הרב "געוואלד, דער ליקוטי מוהר"ן אליין לערנט" (אהה, ה"ליקוטי מוהר"ן" בעצמו לומד).

 

[חיים ש]

בסעודות ראש השנה היה מזמין אליו לביתו הרבה מחסידי ברסלב, ביניהם רבי בן ציון אפטר,
והיו שרים שם הרבה ניגונים, שכידוע הרב היה מלחין הרבה שירים,
וכן בשעת אמירת תשליך היו הולכים עד הנהר, ושרו את שיריו של הרב,
שירים שהפכו אח"כ לנכסי צאן ברזל אצל חסידי ברסלב,
ובכן צדיקים, אשרי אדם עוז לו בך, אם אמרתי מטה רגלי, (ונ"ל שגם עבדו את ה' בשמחה) ועוד הרבה.

 

[חיים ש]

ידוע שייסד את הדף היומי, יש הטוענים שהיה בידידות גדולה עם רבי בן ציון אפטר, מחשובי חסידי ברסלב בפולין, והעריכו מאוד,
ורבי בן ציון שכנעו לעשות סדר כזה של "דף היומי" ע"פ שיחתו של מוהר"ן מברסלב, (שיחות הר"ן י"ט):

וְאָמַר: נִכְסַפְתִּי מְאֹד לְהַמְשִׁיךְ אֶת הָעוֹלָם אֶל עֲשִׂיָּה, שֶׁיִּהְיֶה חִיּוּב אֵצֶל כָּל אֶחָד וְאֶחָד לִלְמוֹד כָּךְ וְכָךְ, בְּכָל יוֹם וְלֹא יַעֲבֹר, וְכַיּוֹצֵא.
וְאָמַר: שֶׁאֲפִלּוּ אוֹתָן הָאֲנָשִׁים הָרְחוֹקִים מִן הַקְּדֻשָּׁה מְאֹד, שֶׁנִּלְכְּדוּ בִּמְצוּדָה רָעָה עַד שֶׁרְגִילִין בַּעֲבֵרוֹת ח”ו, רַחֲמָנָא לִצְלָן רַחֲמָנָא לִשֵׁזְבָן, אַף־עַל־פִּי־כֵן הַכֹּחַ שֶׁל הַתּוֹרָה גָּדוֹל כָּל־כָּךְ עַד שֶׁיְּכוֹלָה לְהוֹצִיא אוֹתָם מִן הָעֲבֵרוֹת שֶׁרְגִילִין בָּהֶם ח”ו. וְאִם יַעֲשׂוּ לָהֶם חֹק קָבוּעַ וְחִיּוּב חָזָק לִלְמֹד בְּכָל יוֹם וָיוֹם כָּךְ וְכָךְ יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה בְּוַדַּאי יִזְכּוּ לָצֵאת מִמְּצוּדָתָם הָרָעָה, עַל יְדֵי הַתּוֹרָה, כִּי כֹּחַ הַתּוֹרָה גָּדוֹל מְאֹד.

ואכן, על פי עצתו ייסד מהר"ם את הדף היומי,
אבל זה כלל לא מדויק, ולא נכון, כי המהר"ם חשב על כך כבר מילדותו, וכמבואר לעיל.

 

[התורה]

לפני כמאה ועשר שנים הזדעזע העולם היהודי מעלילת דם שהעלילו על יהודי בשם מנדל בייליס ברוסיה. טענו כלפיו שהוא הרג ילד בן 12 כדי להשתמש עם הדם שלו למצות לפסח.
למעשה, לא רק מנדל בייליס ישב על כסא הנאשמים, אלא כל כלל ישראל. כל היהודים, בכל מקומות מושבותיהם, כולם הרגישו חלק בלתי נפרד מהמשפט, תפילות נישאו, צומות נערכו, קבלות טובות קיבלו על עצמם כלל ישראל כדי שבייליס יצא זכאי מהאשמה הנוראה.
מי שניהל את קו ההגנה של היהודים היה רבי יעקב מזאה, שכיהן כרב הרשמי של מוסקבה, והוא זה שענה לכל ההתקפות האנטישמיות של הקטגורים שהתעקשו להוכיח מתורת ישראל כי דמם של הגויים הוא הפקר. האשמות רבות ומגוחכות עלו במהלך המשפט, אך במיוחד ניסרה באויר שאלת השאלות: איך אתם, היהודים, טוענים שיש לכם כבוד לחיים של גויים וחלילה לחשוב שאתם הרגתם את הילד, בעוד שבתלמוד שלכם מובא מפורשות שרק אתם היהודים נקראים 'אדם' ואילו הגויים אינם קרויים אדם.
במילים אחרות, צעקו הגויים, אתם מתירים את דמינו, אתם משווים אותנו לחיות ולבהמות, אתם טוענים שאנחנו לא קרויים אדם.
לרב של מוסקבה לא היה מה לענות על הטענה הזו---
זו הייתה טענה שחזרו עליה שוב ושוב, והשופטים ביקשו לשמוע מה ההסבר של היהודים לכך שהגויים לא קרויים אדם.
ואז הגיע להרב מזא"ה אגרת מרב יהודי, רבי מאיר שפירא, מי שלימים נודע בכל תפוצות ישראל כרבה של לובלין, כמייסד ישיבת חכמי לובלין וכמחולל רעיון הדף היומי. באותם ימים הוא היה עדיין רב חסידי צעיר, והוא שלח מכתב להרב מזא"ה בה הוא העלה קו הגנה מבריק:
בלשון הקודש יש ארבעה שמות נרדפים: אנוש, גבר, איש, אדם.
עכשיו שימו לב היטב: שלושת השמות הראשונים יש בהם גם לשון יחיד וגם לשון רבים, אנוש - אנשים, גבר - גברים, איש – אישים. היוצא דופן זה השם הרביעי: המילה אדם יש בה רק לשון יחיד ולא לשון רבים. אדם ולא אדמים.
אמר רבי מאיר שפירא:
בואו ונבדוק את גורלו של מנדל בייליס מול גורלו של גוי שהיה מואשם באשמה כזו, הנה גורלו של בייליס נוגע לכל אחד ואחד בעם היהודי כולו. כולם מרגישים שהם יושבים איתו יחד על כסא הנאשמים.
אבל מה היה היחס של העולם הגויי אילו היה נשפט בעלילה דומה איזה גוי אחד.
אולי בני אותה העיר שבו הוא מתגורר, היו מגלים ענין בסיפור! בני המדינה היו מגלים לכל היותר קצת סקרנות! אבל אנשים שמחוץ לגבולות המדינה בודאי שלא היו מתענינים בדבר הזה כלל.
זה בדיוק ההבדל בין היהודים לגויים, היהודים קרויים אדם, כי אצלם זה תמיד לשון יחיד, כולם מרגישים גוף אחד ונשמה אחת.
הגויים, לעומת זאת, קרויים אנשים, כל תואר שהוא, אבל לא אדם. כי אצלם כל אחד הוא לעצמו. אין את האחדות, את הלכידות. הגויים הם יחידים, כל אחד לעצמו, או אפילו הרבה יחידים. אבל רק עם ישראל הוא אדם. כאיש אחד בלב אחד.
וההסבר האמיתי הזה התקבל אצל השופטים.
גם אותם מלאכים רעים הוכרחו לענות אמן, כי הם ראו איך כל כלל ישראל הוא אדם אחד, איך כולם כאיש אחד בלב אחד כואבים את כאבו של בייליס.
(מתוך שיעורי הגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)​

 

[התורה]

רבי יהודה מאיר שפירא, ראש ישיבת חכמי לובלין.

מייסד הדף היומי.

נפטר בז' חשוון תרצ"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי מאיר שפירא – המכלול

www.hamichlol.org.il

לחץ כדי לכווץ...

נולד בב' באדר תרמ"ז בשאץ שבבוקובינה לאביו הג"ר יעקב שמשון, מצאצאי הרה"ק רבי פנחס מקוריץ והרה"ק רבי יעקב שמשון משיפיטובקה.
בילדותו ניכר בכשרון נדיר במיוחד ובהתמדה מופלאה. מסופר כי בגיל 9 כבר היה בקי בחלק יורה דעה עם מפרשיו. הוא נודע בתור "העילוי משאץ".
בשנת תר"ע, בהיותו בן 23, התמנה לכהן כרב בגלינא שבגליציה. לאחר 13 שנה עבר לכהן כרב בסאניק, שנה לאחר מכן בפיעטרקוב, ולאחר חמש שנים נבחר לכהן בלובלין.
הוא יזם הקמת שני מפעלים גדולים לחיזוק התורה: ייסוד מפעל "הדף היומי" והקמת ישיבת חכמי לובלין. הוא הציע את רעיונותיו בפני הכנסיה הגדולה של אגודת ישראל בוינה בשנת תרפ"ג, ושתי ההצעות התקבלו באהדה על ידי המשתתפים. מסלול הדף היומי החל בראש השנה תרפ"ד, וישיבת חכמי לובלין נוסדה בשנת תר"ץ.
הוא רצה לייסד ישיבה מפוארת הכוללת פנימיה וחדר אוכל, מתוך מחשבה כי זהו כבוד התורה. אכן, הוא הקים מבנה ענק ומפואר בן 6 קומות. הוא נדד ברחבי העולם על מנת לגייס כספים להקמת הישיבה ואחזקתה.
היה בעל חוש מוזיקלי מפותח, והלחין מנגינות רבות. בין המנגינות הידועות שהלחין: "אשרי אדם עוד לו בך", "אם אמרתי מטה רגלי" ועוד.
רבינו נתבקש לישיבה של מעלה בדמי ימיו בגיל 46 בז' בחשון תרצ"ד.

 

[נדיב לב]

מייסד הדף היומי.

לחץ כדי לכווץ...

מייסד בפועל זה נכון. אם כי הוגה הרעיון זכור לי שהיה רב (עסקן?) בוורשא או מקום אחר שכבר הגה אותו.

 

[מור וקציעה]

מצאתי משהו מיוחד ומדהים מהרה"ר רבי ישראל מאיר לאו
"בדמעות: הגר''מ לאו חושף לראשונה סיפור מרגש על רבי מאיר שפירא מלובלין"

לחץ כדי לכווץ...

בתמצית מה הסיפור?