חשוון ט"ו חשוון - יומא דהילולא של החזון איש זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

הגאון רבי מרדכי שלמה ברמן זצ"ל, ראש ישיבת פוניבז', לן בבחרותו תקופה מסוימת בביתו של החזון איש. החזו"א נהג להשכים לוותיקין, ואילו הגר"ש היה מתפלל מאוחר יותר, בישיבה, אבל תמיד כשחזר החזו"א מהתפילה כבר היה מוצא את הגר"ש מוכן ליציאה.

והנה פעם אחת חזר החזו"א מהתפילה ומצא אותו שוכב עדיין במיטתו. התפלא החזו"א על כך, וקרא לו בשמו, אולם רבי מרדכי שלמה לא ענהו. שוב קרא לו, ולא ענה מאומה.

מיד הבין החזו"א בחכמתו את סיבת הדבר, שבאותו לילה לקח מישהו בטעות את מי הנטילה שהכין לעצמו ליד מיטתו, ולכן עכשיו לא יכול היה לקום, מפני שנהג שלא לקום מהמיטה בלא נטילה; ואילו לענות לחזו"א ולהסביר לו מדוע אינו קם – גם כן לא רצה, כי יהיה בכך רמז שהוא מבקש חלילה מהחזו"א שיביא לו מים לנטילה…

כיון שכך, מיד הביא לו החזו"א מים ליטול את ידיו. לאחר מכן הביע החזו"א את התפעלותו מה'דעת תורה' של הגר"ש, וכיצד הכריע בעצמו שההנהגה הנכונה במקרה זה היא לא לצאת מהמיטה וגם לא לענות כלום.

מעשה זה סיפר חתנו של הגר"ש זצ"ל, יבדל"ח הגר"ק אדלר שליט"א, שכך שמע מדודו מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א.

(הרב יעקב הייזלר שליט"א, המבשר תורני ויגש תשע"ה)

 

[אחד יחיד]

מעשה בבחור כשרוני מאד שלמד בישיבה, והיה רגיל לקרוא כל יום את העיתון היומי, וקרא את כל הידיעות בעיון רב, עד שהשקיע את כל ראשו ורובו בכל עניני הפוליטיקה בארץ ובעולם, והיה דן ומתפלפל בזה הרבה עם ידידיו וחבריו, ומתוך כך לא הצליח להיות שקוע בלימוד ועיקר שקיעתו הייתה בהבלי הפוליטיקה.

יום אחד סיפרו את הדבר למרן החזון איש זצ"ל, והחזון איש שהייתה לו היכרות עם הבחור הזה קרא לו, ואמר לו: מכיון ששמעתי שאתה קורא בכל יום את העיתון, על כן אני מבקש ממך שבכל יום אחרי שתגמור לקרוא את העיתון תבוא אלי ותספר לי את החדשות של אותו היום.

הבחור ששמע את הבקשה הזו, לא ידע מה לעשות עם עצמו, הוא הרגיש מאד בזוי לעמוד לפני החזון איש שכל כולו תורה ולהתחיל לספר לו את כל ההבלים הכתובים בעיתון. אבל החזון איש לא וויתר לו, ובבוקר שלמחרת שלח אליו שליח שיבוא מיד, כי הוא כבר מחכה מאד לשמוע את החדשות.

וכך הלך הבחור כמי שכפאו שד וסיפר לו את החדשות בשפה רפה ובפנים נפולות, ועל ידי כך הוא הרגיש בעצמו בזיון רב לקרוא את העיתון ולהתעסק בכל החדשות הכתובות שם, ולא עברו ימים רבים עד שהוא הזניח את כל קריאת העיתון, וחזר להשקיע את כל ראשו ורובו בלימוד התורה.

ובשעתו אמרו על כך, שהחזון איש ברוב חכמתו ידע שאם ידבר איתו במפורש על זה שיפסיק לקרוא את העיתון זה לא יועיל, ש"יצרו" שלט בו מאד, ולא היו בידו כוחות הגבורה כדי לכבוש את יצרו הזה ולהפסיק בקריאה. ומשום כך בא אליו בתחבולות שיספרו לו את החדשות מהעיתון, ובזה נתן לו את הכוחות לכבוש את יצרו הזה ולבטלו. ובתחבולות תעשה לך מלחמה. (שלמים מציון)

 

[אחד יחיד]

היה פעם שהגר"ש ברמן זצ"ל אמר לחזו"א כי הוא מתכנן לערוך סיום על מסכת כתובות, והחזו"א שאלו האם הוא יודע לחזור בע"פ על כל הפרטים הרבים בסוגיא דמומין בפרק אע"פ, ואמר שאם אינו יודע אין זה נקרא סיום, כי סיום עורכים רק אחר שלומדים ויודעים ברור את כל המסכת על כל סוגיותיה בעיון.
(הגר"ח קניבסקי - הובא בדברי שיח)

 

[אחד יחיד]

כידוע, בתחילת ספר 'אגרות חזון איש' הובא העתק מכתב יד סתרים של החזון איש, שבו מציין מרן החזו"א בקצרה כי נשמה מיוסרת באה אליו לבקש תיקון הנפש. וזה לשונו: "…לא נתן לי לעזבו, שאברכנו. אמרתי לו: לך לשלו', ולא נחה דעתו. אמרתי: יה"ר שתתקן את הנפש הזאת תיקון גמור ותסלח את כל עונותיו. תיכף נח דעתו ונשאר במנוחה".

רבנו הגר"ח קניבסקי שליט"א גילה וסיפר לתלמידו את הרקע הבסיסי לאותה בקשת תיקון נשמה: בקוסובה, מקום מגורי אבי החזון איש זצ"ל (ותפקידו כרב העיירה), נערך דין תורה בראשותו בין שני בעלי בתים מהעיירה. הוא פסק את פסקו, והיהודי שהפסיד בדין כעס וחש נעלב, עד שהחל לנהל מלחמה מול הרב. הוא הרבה במחלוקת. פתח בית כנסת נוסף חדש, וגם הביא רב נוסף לעיירה. לאחר שנפטר, הוא זה שבא לבנו – החזון איש, לבקש תיקון לנשמתו הדוויה (הגר"ח הוסיף: עוד הכרתי את בני משפחתו של אותו יהודי). (דברי שיח)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבנו לבני ביתו: בעת אשכבתא דרבי, כאשר ליוו את ארונו של החזון איש לכיוון בית החיים שומרי שבת, אחד המלווים אמר בקול: "מה מתרגשים כאן היום יותר מבכל יום בפטירת יהודי אחר". מעט אחרי סתימת הגולל, בדרכו מבית העלמין עוד לפני ששב לביתו, עקץ אותו עקרב ומיהרו איתו לבית החולים. וראו בחוש מה שאמרו חז"ל: "עקיצתן עקיצת עקרב"…

(דברי שיח מתוך 'מאחורי הפרגוד')

 

[אחד יחיד]

שאל פעם אדם את החזון איש, מפני מה אין מצוי בזמננו לראות נסים גלויים המונהגים בהשגחה פרטית מהשי"ת? השיב לו החזו"א: גם בזמננו אפשר לראות נסים גלויים הבאים מכוח עמלה של תורה, וכמעשה הבא:

ביום שסיים החזון איש לכתוב את חיבורו על מסכת עירובין, ישב בבית הכנסת במינסק, והיה זה בתקופת מלחמת העולם הראשונה. בעת ההיא, מי ששהה בלא ניירות ומסמכים מתאימים היה נחשד כמרגל.

לפתע נכנס אדם לבית הכנסת והודיע כי קבוצת חילים עומדת לפשטו על העיר לחפש אנשים שאין להם תעודות. החזון איש, שלא היתה לו שום תעודה ומסמך מתאים, יצא מבית הכנסת לכיון היער כדי להתחבא שם עד יעבור זעם. והנה בהגיעו מחוץ לעיר הבחין כי כל החיילים עם מפקדיהם עומדים שם, ממתינים להיכנס לעיר.

בלית ברירה החל החזון איש להחיש צעדיו, וכך עבר בין שתי שורות של חיילים עד שהגיע ליער, וכאילו היה רואה ואינו נראה, כי אף אחד מן החיילים לא ראה ולא הבחין בו.

הפטיר על כך החזון איש, כי הוא בטוח שהנס הגלוי שאירע לו היה בזכות לימודו ועמלו במסכת עירובין, ומכאן שכל הרוצה יכול לראות בכל יום ובכל שעה נסים גלויים בהשגחה פרטית.

(איש לרעהו)

 

[אחד יחיד]

הגה"צ רבי שריה דבליצקי שליט"א, סיפר מאי דבדידיה הווי מעשה: בימי חורפו היה צריך להתיר איזה נדר, ולצורך כך עלה לביתו של הגה"ק ה'חזון איש' זי"ע. באותו זמן ישב בביתו של החזו"א עוד יהודי שפלפל עמו בתורה. מששמע החזון איש את רצונו נענה: "הנה אני ותלמיד חכם זה שניים אנו, עתה צא נא החוצה והבא יהודי נוסף, בכדי שנוכל להתיר לך את נדרך בבית דין של שלושה". רבי שריה יצא החוצה והכניס עמו הלך שלא היה חכם וצדיק… תיכף משנכנס החל החזון איש לברר את הפתח שיש לו להתיר את הנדר. לאחר מכן התיישב ועשה התרת נדרים כדת וכדין בכל פרטיה ודקדוקיה, ושלושתם ענו בקול רם 'מותר לך, מותר לך, מותר לך'. משיצא אותו אחד נענה החזון איש לרבי שריה ואמר: "הנה יהודי זה אין לו כל שיג ושיח בהלכה, ולא הבין כלל מה שאמר עתה, לכן, אין כאן כל 'התרת נדרים'. לך שוב והבא יהודי בר אוריין ונתיר לך את נדרך".

מעובדא זו נראה כמה יש להיזהר בכבוד הבריות, שהחזו"א הטריח עצמו לעשות עצמו כאילו הוא 'מתיר נדר', עם כל הסדר המקובל להתרה זו, והכל בכדי שיהודי זה לא יכלם חלילה. הרבה יש לנו ללמוד ממעשה זה, ויש לנו להעמיק בעובדא זו דהחזון איש לא פחות מאשר פסקיו בחושן משפט. (באר הפרשה)

 

[אחד יחיד]

החזון איש הדפיס את ספריו בעילום שם, רק רמז את שמו בראשי תיבות חזון אי"ש. וכן הכתובת להשיג את הספר לא הייתה כתובת שלו. ונזהר מהפרסום ככל יכולתו.

ובאמת מתוך ספרי החזון איש ניכרת גדלותו וגאונותו בתורה, ושמעתי כי כשהוציא את ספרו הראשון ביקש לקבל עליו הסכמה, ושלח את הכתבים לאחד מהגדולים שיעבור עליהם, ועיין בהם אותו גדול, ואמר כי אינו מוכן לתת הסכמה לספר זה, שלא יתכן שחיברו אחד מבני דורנו, ובוודאי חידושי התורה האלו אינם של המחבר, אלא לקחם מאחד מגדולי הדורות הקודמים, לפני כשלוש מאות שנה, והעתיקם וחיברם על שמו… ואמר כי דברים אלו מספיקים לו, ובזה כבר קיבל הסכמה טובה מאוד על ספרו.

כך הסתיר את עצמו, ולא פרסם שמו בספריו, כדי שלא יידעו שהוא המחבר, ויחשבו שזה באמת חיבור של אחד מהדורות הקודמים. זה היה רצונו, שלא יכירוהו, ולא יידעו את חשיבותו. (דרכי החיזוק)

 

[אחד יחיד]

עומדים אנו בזמן קשה מחד גיסא, ובזמן גדול מאידך גיסא, שנזדמנו שני ימי ההילולא דהנהו תרי אריוותא, סמוכים זה לזה, דמרן החזו"א זיע"א ודמרן רבינו הגדול זיע"א. ואכן, כמו ש"במותם לא נפרדו" גם "בחייהם לא נפרדו", קשר של קיימא, גבוה מעל גבוה, שרר ביניהם. וראינו להביא כאן מהמובא בתולדותיהם אודות הקשר בין שני עמודי ארצנו הקדושה, ויה"ר שנזכה לנצל ימים אלו לשמוע ללמוד ולקיים מאורחות חייהם, ובתפילה שיגיעו מעשינו למעשי רבותינו.

(מספר "מרן הרב שך" פרק כ"ד): בהערכה מופלגת התייחס מרן החזו"א, לשבח תורתו ומעלת אישיותו של מרן זצ"ל, כפי שהדברים באו לידי ביטוי בכמה וכמה גילויים שיצאו מפיו ומפי כתבו של החזו"א.

כאשר מרן זצ"ל היה נכנס אל הקודש פנימה לשוחח עם החזו"א, היה החזו"א קם מפניו. פעם אחת הרהיב עוז התלמיד שלמד בחברותא עם החזו"א (הרב ישראל זינגר, חתנו של רבי ראובן טרופ זצ"ל), והוא פנה אל רבו ושאל: "מדוע רבינו קם דוקא מלפניו?", מרן החזו"א נענה ואמר: "כיון שהוא לומד תורה לשמה!".

באחד הימים כאשר המתינו רבים בפתח מעונו של החזון איש, יצאה לפתע הרבנית ע"ה ושאלה את העומדים שם: "האם ר' לייזר שך הגיע?", הם השיבו בלאו, ואז ביקשה הרבנית שמישהו יעמוד בחלון ויראה מרחוק מתי הוא מגיע, ויודיע לה מיד כשיראה אותו. נענה אחד הממתינים ועשה כבקשתה, כשראה מהחלון את מרן זצ"ל מגיע ממרחק, מהר רץ להודיע לרבנית ע"ה. לפתע יצא מרן החזו"א זצ"ל במהירות מחדרו, צעד את המסדרון ועבר את מפתן הבית, חצה את החצר ויצא לרחוב כדי לקבל את פניו של מרן זצ"ל, שהיה אז עדין בשנות צעירותו. מרן החזו"א אף עבר את הכביש וכשהגיע למרן זצ"ל תמך ידו בידו, וכך קיבלו והכניסו לביתו שלוב זרוע. ושניהם יצאו יחדיו תומכים זה את זה, ומרן החזו"א המשיך ללוותו עד מעבר לכביש, ויהי לפלא. (מפי רבי דב ויינטרוב).

בהזדמנות אחרת יצא החזו"א ללוות את מרן זצ"ל, לאחר שביקר במעונו ושוחח עמו בדברי תורה, וכאשר חזר ונכנס אל הבית התבטא באזני ה"חברותא" התבטאות נדירה ביותר: "כעת ליוויתי ספר תורה חי!".

במקרה אחר יצא החזו"א ללוות את מרן זצ"ל, כעבור רגע נראה ה"חזון איש" שב לחדרו, נוטל כסות מזדמנת ומכסה בה את הראש ואץ החוצה. התברר שבאותה שעה ירדו גשמים, החזון איש בראותו שיבצר ממנו להמשיך ללוות את מרן זצ"ל. מיהר לכסות את ראשו כדי שיתאפשר לו להמשיך בכך. עד כדי כך חרד החזון איש לכבוד התורה של מרן זצ"ל (מפי אאמו"ר מרן הגאון רמ"צ ברגמן שליט"א, שהיה עד למעשה עוד טרם היה לחתנו של מרן זצ"ל).

(מספר "שמושה של תורה"): סיפר ת"ח אחד: באחד מימי חול המועד פסח, כאשר עלה מרן זצ"ל אל מעונו של רבנו הגאב"ד דפונוביז' זצ"ל בביקור חג, נסבה שם השיחה אודות ענין "קו התאריך", שכידוע נחלקו בזה בשעתו גדולי הדור, כאשר עם גלותם של בני ישיבת "מיר" לשנחאי, התעוררה השאלה אימתי חל יום הכפורים ביפן הרחוקה. תוך כדי השיחה העיר אחד הנוכחים, כי בענין זה הרי רוב הדיעות היו שלא כפסקו של רבינו החזון איש זצ"ל, מיד הגיב מרן זצ"ל בחומרה ואמר: "במקום שהחזון איש פוסק – אין שום רוב שבעולם חשוב כנגדו, כי אף אחד הוא לאו בר פלוגתיה. הפסק של החזון איש הוא הוא הדין, ואין כאן שום שייכות של רוב ומיעוט במקום שהורה החזון איש, הלכה כמותו בכל מקום".

מרן זצ"ל, ראה ברבינו החזון איש זצ"ל דמות של "מרא דאתרא" בכל הקשור להכרעות הלכתיות, כפי שהתבטא פעם בפני קהל ועדה בנוגע לדיני מקווה. אף לת"ח אחד שביקש לשמוע דעת מרן זצ"ל, כיצד להתנהג בהלכה בדברים שאין בהם מסורת אבות, השיב מרן זצ"ל במכתב: "… ובאם יש מחלוקת בהלכה שאין בזה מסורת האבות, יש לנהוג כפי שפוסק הגדול בתורה יותר, וזה אפשר לדעת מי הוא הגדול ביותר, כמו כאן בארץ, יש להתנהג בהרבה דברים על מה שיש פסקי החזון איש זצ"ל…". כך גם השיב מרן זצ"ל בדבר השתמשות בחשמל בשבת: "… אף שבמקום מגורו משתמשים, פשוט שאין להסתכל על הסביבה ואין לך עוון יותר מחילול השם, וכבר הורה זקן בעל החזון איש זצ"ל, כידוע…"

בחיים חיותו של רבינו חזו"א זצ"ל, היה מרן זצ"ל נוהג לשטוח לפני החזו"א את ספקותיו כדת מה לעשות, כמו ששמענו מפי מרן רבנו זצ"ל, שאמר פעם בדברי הספר על רבינו הגרי"ז זצ"ל: "זוכרים אנו את מורנו החזון איש, שהיה חי בינינו וכל הדבר הקשה הבאנו אליו והוא הדריך והוביל אותנו בדרכי חיינו".

(מתוך עלון אבי עזרי תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

עשיר שהגיע למרן החזו"א זלה"ה, על מנת לתרום סכום הגון עבור ישיבתו של החזו"א, בהיותו סבור כי לחזו"א ישיבה משלו. אותו עשיר שאל את החזו"א איזו מהישיבות היא שלו? התחייך החזו"א וענה: "כולן שלי!", כל הישיבות קרובות היו לליבו וחפץ היה בטובתן ובשגשוגן.

(מתוך ספר שנות חיים)

 

[אחד יחיד]

מרן החזון איש זצ"ל בבחרותו כשהיה עדיין בחו"ל, לווה פעם אחת מאדם מסויים מעירו סכום כסף קטן שהיה חסר לו כדי לנסוע ברכבת. לאחר זמן קצר פרצה מלחמת העולם הראשונה ועקבותיו של המלווה נעלמו. החזון איש ניסה כמה וכמה פעמים לברר היכן הוא היהודי הזה, ולא מצאו. ומפעם לפעם הזכיר בצער את ההלוואה הזו שעדיין לא השיבה. והנה ביום לאחר פטירתו של החזון איש, הלך בדרך גיסו הג"ר שמואל גריינמן זצ"ל, ופגש יהודי זקן ששאלו מיהו הרב קרליץ שנפטר, האם בבחרותו הוא היה גר בעיר פלונית בחו"ל? וכאשר השיב לו בחיוב, אמר הזקן שבבחרותו לפני המלחמה הוא לווה ממנו סכום כסף שהיה חסר לו לנסוע ברכבת, ולאחר מכן פרצה המלחמה ולא השיב לו את ההלוואה.

הרב גריינמן התפעל מאד שמצא עתה את המלווה, ואמר לו בהתפעלות: "החזון איש כמה וכמה פעמים הזכיר בצער, שלווה מאדם שאינו יודע עתה היכן הוא כדי להשיב לו". ומיד פרע לו את החוב ההוא…

רואים מכך שמי שזהיר בענייני ממונות, זוכה שמסייעים בידו משמים שלא ישאר לאחר פטירתו חייב ממון לאחרים. ("שלמים מציון" לך לך תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

מרן החזו"א סמך ידיו על הגאון האדיר זצ"ל, ואת שוחרי פניו היה מפנה שישאלו דבר ה'-זו הלכה את הגר"ש וואזנר זצוק"ל. כך, איפא, סח הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בערוב ימיו, כי באחד הימים פנה למרן החזו"א בשאלה: למי לפנות כאשר מתעוררות שאלות בהלכה? "אם יש לך שאלות בהלכה", השיב לו החזו"א, "לך אצל הרב וואזנר". הוראה זו חזרה ונשנתה אף מפי גיסו של מרן זצ"ל, רשכבה"ג מרן הסטייפלער זצ"ל, שבמענה לשאלת חכם למי לפנות בשאלות בהלכה השיב לו: "אצלנו שואלים את הרב וואזנר".

על אחת ממאות הפעמים בהן ביקש מרן החזו"א לשמוע את דעת המרא דאתרא, שח אחד מתלמידי החכמים שנכנס למעונו של מרן זצ"ל, כשפרשיות תפילין בידיו ושאלתו בפיו, שלאחר בדיקת הסופר נתעורר לו ספק באחת האותיות. לאחר התבוננות בפרשיות, השיבו מרן זצ"ל: "אתה צריך להחליף הפרשיות בגלל האות צ' שאינה כתובה כהלכה". היות שכבר ידע השואל שמרן החזו"א פוסל אות צ' הפוכה, חזר ושאל שוב: "חוץ מהצ' הכל כשר?", ונענה באחת: "צריך להחליף הפרשיות". תוך כדי דיבור נכנס לחדרו המרא דאתרא זצ"ל. "כמובן", שח הת"ח השואל, "התחלתי לצאת מהחדר כשהפרשיות עדיין בידיו של החזו"א, והנה מראה החזו"א את הפרשיות לרב וואזנר, ושואל אותו מה דעתו בזה, אמר לו הגר"ש שראה בתשובות חת"ס שמביא, כי רבו הגאון רבי נתן אדלר כתב כן את האות צ' ביו"ד הפוכה. המשך המעשה מלמד על היראה שחש הגר"ש זצ"ל בעומדו קמיה מרן החזו"א: "היה זה מחזה נורא", ממשיך מרא דעובדא לספר, "לראות איך האדימו פניו של החזו"א. תפס כסא מטבח ללא משענת, העמידו ליד הארון, קפץ עליו כנער והוריד ספר תשובות 'חתם סופר' שהיה במדף העליון. דפדף בדפיו וביקש מהגר"ש וואזנר שיראה לו היכן הדברים כתובים. הגר"ש פשפש ולא מצא, לפיכך החזיר לי את הפרשיות ללא אומר ודברים והלכתי לדרכי. לאחר כמה ימים הייתי בבית מרן הגר"ש וואזנר ואמר לי: "כשעמדתי בביתו של מרן החזו"א הייתי נרעש ונפחד, ולא מצאתי מקום דברי ה'חתם סופר', אך כשבאתי לביתי מצאתי הדברים, וכבר הודעתי הדבר לחזו"א"…

יהודי נוסף שנתבקש ע"י החזו"א לשאול בפניו את כל שאלותיו, שח כי באחד הימים שהתעוררה אצלו שאלה, לא אסתייעא מילתא לשאול את פי מרן זצ"ל, ופנה למעונו של המרא דאתרא זצ"ל לשאלו. הגר"ש זצ"ל הורה לאיסור בדבר שאלתו. הלה חשב לתומו שיתכן שכאשר יבוא אל החזו"א וישאל השאלה, יתיר לו הדבר. כאשר נכנס בסופו של דבר לפני החזו"א והציג את שאלתו, הופתע לשמוע את דבר מרן זצ"ל: "על השאלה הזו כבר פסקו לך לאיסור"…

 

[אחד יחיד]

רבי אלעזר צדוק טורצ'ין זצ"ל היה יהודי חשוב וצדיק שניהל את חיידר "תשב"ר" בבני ברק. הוא חיבר את הספר "שונה הלכות" בחברותא יחד עם מרן הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א יבדלח"א.

בהיותו בחור למד בישיבת חברון, והיה מקורב מאוד לחזון איש. יום אחד הוא הגיע לחזון איש לדבר בלימוד כדרכו. כאשר נכנס לביתו של גדול הדור, אמר לו החזון איש: "לייזר, לייזר, אתה באמת חושב שאת הכיפה זורקים בפעם אחת? זהו תהליך איטי מאוד, שרק בסופו מורידים את הכיפה מן הראש". נבהל רבי אליעזר: האם הרב חושד בו שהוא הולך בדרכים עקלקלות, חלילה? אך אומץ לשאול אותו לכוונת דבריו לא היה לו.

שבור ומדוכדך יצא מביתו של הרב, כשמוחו עסוק כל הזמן בשאלה: "מה רוצה ממני החזון איש? למה ירמזון מילותיו??" ארבע שעות לקחה לו הדרך מבני ברק לירושלים, דרך תל אביב, וכל אותו הזמן הוא הוגה בדבריו של גדול הדור…

כאשר שב לישיבה שאל אותו אחד החברים: "לייזר, למה נפלו פניך?" הבחור פרץ בבכי וסיפר לו את דבר המעשה. תמה החבר ושאל: "אם כך, מדוע מיהרת לצאת מביתו, למה לא שאלת את החזון איש לכוונת דבריו? שמע לדברי, שוב לביתו של הרב ובקש ממנו שיסביר לך ברורות למה ירמזון מילותיו…"

התיישבו הדברים על ליבו של לייזר הבחור, והוא שב לאחוריו ונסע שוב ארבע שעות עד לבני ברק. הוא שב ונכנס לביתו של גדול הדור. כשראהו החזון איש אורו עיניו ואמר לו: "לייזרקה, לאן ברחת? רציתי לומר לך דבר מה ונעלמת…" במר ליבו שב הבחור ופרץ בבכי מחודש: "אינני מבין מה הרב רוצה ממני?" גמגם מתוך הבכי.

"חלילה", מיהר החזון איש להרגיעו, "לא חשדתי בך לרגע, אני הרי מכיר אותך ויודע כי אתה צדיק וישר. רציתי להסביר לך דבר מה. כיצד נראה יהודי טוב? מתפלל בבית הכנסת שחרית, תפילת שמונה עשרה בכוונה, לאחר התפילה מגלגל היהודי את התפילין, ניגש לפרוכת ומנשק אותה, ושופך שיח לפני בורא עולם, מוסיף פרק תהילים שיזכה לסייעתא דשמיא בעבודה ובמהלך היום כולו. לפני צאתו מבית הכנסת הוא שב ומנשק את הפרוכת, וכביכול נפרד מרבש"ע ש'נשאר' בבית הכנסת עד לתפילת מנחה. הוא פונה לעסקיו, מדבר ומתנהג כמו סוחר, ואת הקב"ה ישוב לפגוש בצהרים בתפילת מנחה. מגיעה שעת מנחה, ושוב, הוא מתפלל מכל הלב, אך משאיר את הקב"ה בבית הכנסת עד תפילת ערבית, וחוזר חלילה".

ממשיך החזון איש בלהט: "זוהי אינה הדרך הנכונה בעבודת השם, יהודי חייב לקחת איתו את הרבונו של עולם עמו לכל מקום!

"כאשר הוא יוצא מבית הכנסת, נניח שהוא פונה לקנות נעליים. הוא מחפש נעל טובה, שתתאים למידת רגלו, שתהיה סחורה טובה. זמן רב יכול ללכת לאיבוד בחיפוש אחר הנעל המתאימה והמחיר הנח, יש צורך בסייעתא דשמיא. הוא נעצר ופונה בשפתו לריבונו של עולם, ומדבר איתו כדבר בן לפני אביו, הוא הרי הלך איתו לקנות את הנעליים. "אנא, רבש"ע, עזור לי, שאמצא במהירות נעל מתאימה, שהסחורה תהיה טובה והמחיר יהיה סביר, שהמוכר לא ירמה אותי וכו'…"

יהודי חייב להרגיל את עצמו לפנות לקונו בכל שעה משעות היממה ולא רק בזמן התפילות. אדם שחלילה, "משאיר" את הקב"ה רק לזמן התפילות, הוא חי ועובד את ה' כמצות אנשים מלומדה, הוא זה שיוריד לבסוף את הכיפה…."

על כל צעד ושעל יהודי מחובר לאביו שבשמים, פונה אליו ומדבר איתו בשפתו. אם יש לו קשיים נסיונות – יש לו אל מי לפנות. רבים חושבים שלדבר עם הקב"ה זה רק מנהג ברסלב, אך הם טועים. מי שחי עם הקב"ה – פונה אליו ומדבר עמו בכל עת שנצרך לו. (הרב ישראל מאיר שושן)

 

[אחד יחיד]

פרופסור נכבד שראה בעצמו תלמיד חכם מופלג, ניגש פעם למרן החזון איש זצ"ל, ואמר לו שהוא מצא מקור בירושלמי לכך שכהן יכול להתחתן עם גרושה, אם חלפו חמש שנים מהמועד בו התגרשה.

מרן החזון איש חייך, ובמקום לגלגל את הפרופסור מכל המדרגות, סיפר לו סיפור…

כשהתמנה הגאון רבי משה אליעזר הורוויץ זצ"ל לרבה של העיר פינסק, ערכו לו מסיבה לכבודה של תורה ולכבוד המרא דאתרא החדש. רבי משה אליעזר היה בשמחה גדולה, וכששם לב שאין על השולחן יין, החליט לפעול בעורמה כדי לגרום לכך שיהיה יין על השולחן.

"אני אשאל אתכם שאלה חמורה", אמר הרב מפינסק, בעל ה'אהל משה' זצ"ל. מי שלא ידע להשיב על שאלתי, יניח על השולחן בקבוק יין, ומי שיידע להשיב עליה, יהיה פטור מהנחת בקבוק יין על השולחן.

"כולם הסכימו להיענות לאתגר שהציב בפניהם הרב החדש, והרב שאל אותם: היכן מצאנו מקור, בבלי או בירושלמי, בספרא או בספרי, בכל מקצועות התורה – היכן מצאנו מקור לזה שיש אופציה שבה נתיר לכהן להתחתן עם גרושה???".

כל אנשי העיר שתקו, גם גדולי תלמידי החכמים שבה ניסו להעלות בזיכרונם את כל הסוגיות של הבבלי והירושלמי, מעניין לאיזה מקור התכוון הרב?

הרב מצידו שאל אותם אחד אחד, וכל מי שלא ידע להשיב מה הוא המקור, התבקש להניח בקבוק יין על השולחן וכך עשו עד שסיים הרב את הסבב ועל השולחן היו בקבוקי יין לרוב.

או אז ההינו אנשי הקהל לשאול את הרב לאיזה מקור הוא התכוון. היכן באמת יש מקור לזה שכהן יכול לישא גרושה?

נענה הרב ואמר: "האמת שגם אני לא מכיר כזה מקור, ובאמת אין שום מקרה שבו יותר לכהן להתחתן עם גרושה", ובאומרו כדברים האלו העמיד גם הרב בקבוק יין על השולחן…

"אם רבי אליעזר משה לא מצא שום מקור מכל מקצועות התורה לכך שיש אפשרות שכהן יוכל להתחתן עם גרושה, אתה בוודאי לא תוכל למצוא מקור לזה", השלים מרן החזון איש את תשובתו. (רבי אליעזר יוטקובסקי)

 

[אחד יחיד]

רבי משה טורק היה רגיל להתבטא, כי הדבר העיקרי שזכה לראות ולספוג באותן שנים קסומות בצילו של ה'חזון איש', היו המידות הטובות. הוא אמר זאת במתיקות כך: "את החומרות של ה'חזון-איש' – שאסור להשתמש בחשמל בשבת, שצריך לעשר כל דבר ועוד כהנה וכהנה – כולם יודעים. אך מה היה ה'מוטו', העוגן המרכזי בבית שלו, את זאת לא כולם יודעים. במחיצתו של ה'חזון איש' יכולנו לחוש באוויר ולממש בידיים את התביעה שבקעה מכל ההנהגה ואורח-החיים שלו – "זייט גוטע מענטשין"… ["הֶיוּ אנשים טובים"]. את התביעה הנעימה והעדינה הזאת הרגשנו כל העת סביבו"… וכזה היה רבי משה. כל-כולו שופע טוּב-לב, ורצון כן ובלתי-מעושה להיטיב עם הזולת.

 

[אחד יחיד]

מעשה נורא שקרה עם מרן החזו"א: היה זה לפני 65 שנה, אחד מיקיר קרתא דירושלים, הרב נחמיה בקר ז"ל, נפקד בשעה טובה ומוצלחת בבן ראשון, שהפך אותו לאבא נרגש ומאושר. ההורים הביאו את בנם הקטן הביתה בהתרגשות ובשמחה, ונראה היה כי מעתה חייהם יהיו מאושרים עוד יותר, בזכות האוצר הקטן שהצטרף למשפחה הצעירה.

ואז הכל התחיל להסתבך. לפתע החלה היולדת לחוש שלא בטוב, והובלה לבית החולים. הרופאים בדקו והגיעו למסקנה שאין ברירה, אלא לבצע ניתוח דחוף באופן מיידי, כי הדבר כרוך בפיקוח נפש ממש. גם הרופא הנודע פרופ' שקולניק הסכים עם הקביעה הזו, והוסיף כי נראה שהניתוח יגרום שהיולדת לא תוכל ללדת עוד, ובנם הנולד להם יהיה בנם היחיד…

כששמע ר' נחמיה את הבשורה, הבין שלכאורה אין כאן שאלה, זה פיקוח נפש שדוחה הכל. אך כיון שמדובר בשאלה שיש לה השלכות לטווח ארוך והמשך הדורות, ביקש לנסוע לבני ברק לאורים ותומים – מרן החזו"א. הוא אמר זאת לפרופ' שקולניק, שהסכים להמתין קמעה בשומעו על דבר גדולתו של החזו"א.

באותם ימים הדרך ארכה כמעט 4 שעות, וכשהגיע ר' נחמיה לביתו של החזו"א – מיהר להכנס פנימה ומצא את החזו"א כשהוא נוטל ידיו לתפילת מנחה, ולנוכח דחיפות העניין ניגש והציג את השאלה בפני החזו"א.

החזו"א האזין לו בקשב רב, והשיב שהואיל והרופאים תמימי דעים שזו שאלה של פיקוח נפש, שאי עשיית הניתוח מסכן את חיי האם, הרי שאין מנוס מלבצע את הניתוח, ויפה שעה אחת קודם אף במחיר ההשלכות שיש לכך.

ר' נחמיה השיב ב'יישר כח' ופנה לאחור, ואז אומר לו החזו"א שיישאר לתפילת מנחה, כמובן שלא יסרב לבקשה, אף שהזמן היה לחוץ מאד מאד, להזדרז לעדכן את הרופאים בצורך לעשות את הניתוח מידית.

ואז, לאחר תפילת מנחה התרחשה תפנית לא צפוייה… לפתע פתאום, מיוזמתו, ניגש החזו"א לר' נחמיה, וביקש שיציג שוב את הצדדים של השאלה, ר' נחמיה הציג הצדדים, החזו"א הקשיב בקשב רב, כאילו שומעם לראשונה, ומיד פסק חד משמעית: "לא לבצע את הניתוח! בורא רפואות כבר יעזור. אל תרשה לרופאים לנתח!!"

בום! ר' נחמיה מתאושש קמעא, ופונה לחזו"א: "אולי לא הבנתי את הרב, הרי לפני מחצית השעה הרב ענה לי לעשות את הניתוח, פיקוח נפש, ועכשיו לא! מה נשתנה?!"

תשמעו מה ענה החזו"א? מילה אחת! "מנחה!!!"

המשיך ר' נחמיה לתמוה בפני החזו"א: "הרי הצגתי הדברים אותו דבר לפני מנחה ואחרי מנחה, מה נשתנה?!"

והשיב לו החזו"א: "את התשובה ההיא אמרתי לך קודם תפילת מנחה, והתשובה הנוכחית, היא לאחר תפילת מנחה. תפילת מנחה משנה תשובות!!"

מבהיל כל רעיון!

כמובן שהוא אץ רץ לנסוע לירושלים, והודיע לרופאים את תשובת החזו"א. הם נדהמו מהסיכון הנורא שהוא לוקח על עצמו, אך כיון שכבר התפרסם שמו של החזו"א ובקיאותו וחכמתו הרבה – הסכימו איתו.

יומיים אח"כ התברר דבר נורא! באותו יום שהאישה הייתה אמורה להיכנס לחדר הניתוחים, נכנס זיהום מסוכן מאד לחדר ניתוח, וכל מי שנותח באותו יום לא שרד, או שהסתבך מאד מצבו. האשה הזו ניצלה ונצלו חייה בתרתי.

היא האריכה ימים עד גיל 88 שנים, ובימי השבעה ספרו תשעת!!! בניה לר' אלימלך בידרמן את הסיפור נורא ההוד הזה. (הרב בנימין בירנצוויג)

 

[אחד יחיד]

בשנת תש"ט, בהיותי בארצות הברית, נזדמן לי לפגוש אשה, שביקשה לתרום סכום כסף גדול עבור הקמת ישיבה שתישא את שמה. שמחתי על ההצעה, והצעתי לה לתרום את הכסף עבור ישיבת "חפץ חיים" בכפר סבא, שהייתה אז ישיבה מפורסמת, בראשות הגראי"ל שטיינמן זצ"ל.

האשה גילתה עניין בהצעתי, ואמרה שהיא מבקשת לראות את הישיבה, והיא תבוא לשם כך לביקור בארץ ישראל, ואז תביא עימה את תרומתה. היא הגיעה ארצה, ביקרה בישיבה בכפר סבא, והביעה את הסכמתה המלאה להעניק את הכסף לישיבה זו. אולם בקשה אחת היתה בפיה: שמרן החזון איש ייתן לה את ברכתו, לפני שתתרום את הכסף.

נכנסתי איתה למרן והצגתי אותה בפניו, אולם במקום שיתן לה ברכה, החל מרן לשאול אותה שאלות: "מי את ומהיכן את? מניין יש לך כל כך הרבה כסף?" היא סיפרה שהיא עובדת כאחות בבית חולים בארה"ב, ובמשך עשרות בשנים חסכה מפיה ואספה פרוטה לפרוטה, מתוך כוונה לתרום את הכסף לישיבה. היא הסבירה, כי בילדותה שמעה מאביה שזהו הדבר החשוב ביותר עלי אדמות, וכעת הגיעה השעה להגשים את חלומה.

לאחר ששמע מרן את כל הפרטים, אמר לה: "אני מייעץ לך, שלא תתני לישיבה את כל הכסף שחסכת, אלא רק שליש ממנו. את שני השלישים הנותרים תשאירי לעצמך, שמא תהיי זקוקה בעתיד לכסף. בנוסף לכך, תבקשי שהחלק בבניין שיבנה מתרומתך – יירשם בטאבו כנכס על שמך. אם אכן כך תעשי, אני נותן לך את ברכתי!".

כשיצאנו מביתו, לא ידעתי את נפשי. ראשי היה סחרחר עלי… לא יכולתי להבין את פשר הדברים. מדוע מרן החזו"א לא נתן לה לתרום את כל הבניין? מדוע רק שליש? יותר מכל, היה קשה לי לעכל את העובדה, שלכאורה הוא הביע בנו אי-אמון, באומרו שחלקה בבניין שייבנה לא ירשם על שם הישיבה, אלא על שמה. השאלות הללו לא נתנו לי מנוח. באותו ערב חזרתי למרן, ושאלתי אותו לפשר הדבר.

מרן חייך אלי בבת השחוק הידועה שלו, ואמר לי: "מדוע אינך מבין? הלא האשה הזאת באה לבקש ברכה, וכדי לתת ברכה צריך שיהיה לה על מה לחול… היא רוצה לתרום, אך אינני מאמין שהיא מסוגלת לבצע את הדבר… אדם מן השורה אינו מסוגל לתת את כל הונו עד הפרוטה האחרונה, גם למטרה הטובה ביותר, אלא אם כן הוא אדם גדול מאוד.

"ראיתי שהיא באמת רוצה לתת, ורציתי לברכה, שהרי היא מבקשת ברכה עבור דבר טוב, וגם רציתי לעזור לישיבתכם, לכן ביקשתי למצוא דרך להקל עליה את הדבר. אם היא תיתן רק שליש, וגם השליש הזה יהיה רשום על שמה, יהיה לה קל יותר לתת, כסף שנותנים ולא-נותנים, יותר קל להיפרד ממנו. שיערתי, שעל הדבר הזה יכולה הברכה לחול. אך למרות הכל", סיים מרן, "אני חושש, שגם את השליש היא לא מסוגלת לתת, והלוואי שברכתי תחול…".

סופו של הסיפור הוכיח, כי חכם עדיף מנביא… גם את שליש הסכום שהבטיחה, היא לא היתה מסוגלת לתת. הלכנו כמה פעמים לשגרירות האמריקנית כדי לחתום שם על העברת ה'בונדס' לרשות הישיבה, ובכל פעם שהגיעה העת לחתום, היא הרגישה חולשה בלב ונזקקה לכדורים, ובסופו של דבר היא חזרה לארה"ב כלעומת שבאה, מבלי שנתנה את הכסף…

חכמתו של מרן עמדה לו. בשיחה קצרה שניהל עימה הבין, שאשה זו אינה מסוגלת להגשים את רצונה, כפי שאמנם היה. עצתו להקטין את התרומה לשליש, לא רק שלא הזיקה לנו, אלא היתה עזרה של ממש בניסיון להוציא את רצונה מן הכוח אל הפועל.

סיפור זה לימד אותי, עד היכן צריכה להגיע אמונת חכמים. כאשר מתקשים להבין את כוונתו של גדול הדור – חובה להאמין בדבריו ללא סייג, ולתלות את אי ההבנה בכך, שאנשים פשוטים כמונו אינם מסוגלים לרדת לסוף דעתם של גדולי תורה.

גם לאחר שעבר זמן רב, הייתי מלא השתוממות, כיצד לא עלה על דעתי דבר זה, שכעת במבט לאחור נראה כל כך הגיוני וברור… אלא שכך היא דרכה של תורה. עד שלא בא החכם, הכל סתום ומכוסה וכולם מגששים באפילה, ואילו לאחר שבא החכם והאיר את הדרך, הכל ברור ופשוט…

תפסת מרובה לא תפסת

דבריו היסודיים של מרן באותה שעה, שאדם אינו מסוגל לתת לזולת את כל הונו, ועדיף שיתחייב סכום שהוא לפי כוחותיו, היו עבורי לימוד חשוב, ועשיתי בו שימוש הלכה למעשה. הכרתי אדם עשיר שהיה קמצן גדול. לאחר פטירת אשתו פגשתי אותו בשעה של חולשת הדעת, ובהשתפכות הנפש הוא אמר לי, שהחיים הם הבל הבלים, ולכן הוא מוכן לתת לי את מה שביקשתי ממנו בעבר, והוא מקדיש את כל נכסיו למוסדות שבכפר הנוער 'שדה חמד'.

מובן שהצעתו הנדיבה גרמה לי התרגשות והתלהבות גדולה. לפי הערכתי, היתה תרומה בסדר גודל כזה – עשויה להבטיח את עתידו של כל המפעל לנצח. אולם, כאשר עמדתי לבקש ממנו לסדר חוזה עם חתימה מחייבת, צף ועלה בזיכרוני הסיפור הנ"ל עם מרן, והבנתי, כי גם אדם זה לא יוכל להקדיש את כל הונו לצדקה.

אמרתי לו, שכוונתו להקדיש את כל הונו למפעל קדוש היא רצויה וראויה להערכה, אבל אינני רוצה שיעשה זאת עכשיו. אלא לאחר מאה ועשרים. "תעניק לנו את הונך בצוואתך" – אמרתי, "ואילו עכשיו איני מבקש שתתרום אלא סכום לא גדול, עבור בית אחד בשדה חמד". את בקשתי זו הוא עשה מיד במקום…

רצונו הראשון, להעניק לנו את כל נכסיו, אכן לא יצא לפועל… אחרי שההתרגשות הגדולה עברה ממנו – נשכח הכל. רק הודות למה שלמדתי ממרן, זכיתי וזיכיתי את האיש בדבר שהוא היה מסוגל לעשות.

(רבי שלמה לורנץ - 'במחיצתם')

 

[אחד יחיד]

במלחמת תש"ח, השתוללו המצרים עם מטוסי קרב ועמדו להפיל פצצות על תחנת החשמל רוטנברג. הם החטיאו את המטרה, והפצצות נפלו בקרבת מקום, בתחנה המרכזית של תל אביב.

היה זה בשעות אחר הצהריים המאוחרות, בזמן שבדרך כלל התחנה הומה מאנשים השבים מעבודתם. אולם הקב"ה הקדים רפואה למכה: התחנה הייתה בנויה בשני מפלסים. המפלס התחתון המקורה שימש להולכי הרגל, והמפלס העליון והפתוח שימש לרציפי האוטובוסים. כדי להגיע לרציפי האוטובוסים היה צורך לעלות במדרגות, שהובילו מהפלס התחתון למפלס העליון, אולם במהלך ההפצצה ארע נס גדול ומפלס הרציפים היה ריק באופן יחסי. מה גם שהפצצה נחתה ברציף האוטובוס של בני ברק, שכמעט לא היו בו אנשים. אמנם נהרגו מהפצצה כארבעים איש, אבל נמנע אסון כבד בו יכלו להיהרג מאות רבות.

באותן שעות קריטיות שהו הורי ליד ביתו של מרן ה"חזון איש" זצ"ל. הם הגיעו מביתם שבתל אביב כדי להתייעץ עמו בעניין מסויים. דלת חדרו של ה"חזון איש" הייתה סגורה. אחותו, הרבנית קנייבסקי ע"ה, רעיית מרן הסטייפלר, יצאה אל הורי ואמרה להם: "ה'חזון איש' ביקש שאם תגיעו לכאן, אמסור לכם בשמו שלא תלכו, אלא תמתינו עד שיפתח את דלת חדרו!".

הורי יצאו לחצר וחיכו בסמוך למרפסת הבית, שדלתה הייתה פתוחה. מבעד לפתח הם הבחינו בגדול הדור המסתובב בחדרו הלוך ושוב. מקלו על כתפיו, פניו בוערות באש קודש ופיו ממלמל בדבקות נוראה. זמן מה חלף ולפתע הגיע לאזני הורי קול פיצוץ אדיר. היו אלו הדי ההפצצה שנפלה בתחנה המרכזית. באותם ימים עדיין לא נבנו בתים רבים בשטח שבין בני ברק לתל אביב, והרעש וההדף נשמעו והורגשו היטב.

עם הישמע הפיצוץ פתח ה"חזון איש" את דלת חדרו, וקיבל את הורי ההמומים והנרגשים. הם הבינו כי ה"חזון איש" ידע ברוח קדשו, שפצצה עתידה ליפול במקום כל כך הומה ומרכזי, ועל כן הוא התהלך אנה ואנה והתפלל לקב"ה בכל לבו בתחינה ובבקשה, כדי להפר את עצת אויבינו. כך הוא מנע הרג של מאות אנשים.

זו הייתה גם הסיבה שה"חזון איש" אמר לאחותו להורות להורי שימתינו לו, כדי שלא ישהו באותו זמן במקום הסכנה. אם הם היו חוזרים לתל אביב באותו זמן, אין לדעת מה היה קורה להם ברציף האוטובוס המגיע מבני ברק, שבשטחו נפלה הפצצה. (רבי אריה שכטר)

 

[אחד יחיד]

מי שבתורה עמלו וזה כל עולמו, 'שמחת תורה' הוא יום חגו. הוא ירקוד עם ספר התורה באמת, כי היא משוש חייו. רגליו יפזזו וידיו ימחו כף אל כף, כי בעליהם הרי שעבדו אותם לעמל התורה, וביום שמחת ליבם הם יגילו ביגיעתם וירונו בתורתם…

רגעי ה'הקפות' והריקודים היו רגעים נעלים במיוחד, אצל הפונוביז'ער רב, הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, השמחה עם התורה הקדושה שכה אהב, ובמיוחד כאשר הוא רואה את הבחורים היקרים, פירות טיפוחיו, שמחים ורוקדים עם התורה שהוא מלמדם ומנחיל להם, הגביהו ורוממו אותו טפחיים מעל הקרקע…

השיא היה כאשר באמצע ה'הקפות' היה מופיע מרנא ה'חזון איש' זי"ע בהיכל הישיבה בהדר גאונו. שמחת הבחורים שגם כך הרקיעה שחקים, התלהטה עוד יותר, והם קיבלו את פניו בריקודים ובמחולות, כיאה לכבוד התורה ועמליה…

ה'חזון איש' בענוותנותו, ובאהבת התורה שבערה בו, הסכים שהבחורים יגביהו אותו על גבי כסא, הוא רק ביקש שיביאו לו ספר תורה קטן, כדי שירקדו לכבוד התורה ולא לכבודו…
כל אותה עת היה הרב מפוניבז' מפזז ומרקד בכל עוז לפני הבחורים, הנושאים את ה'חזון איש' על כפיים. וכאשר ניסו הבחורים להגביה גם את הרב על כסא, התנגד בכל תוקף וקפץ בזריזות מהכסא… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

באחת משיחותיו ברמת אלחנן סיפר הגר"ש ברעוודה זצ"ל על מעשה מופלא שארע לו בצעירותו.

"הייתי צריך להגיע לדירתו של קרוב משפחה באחת מסמטאותיה של ירושלים, וכבחור צעיר עשיתי דרך ארוכה בריצה, ללא הפוגה. באותה שעה היתה הפסקת חשמל באזור ועלטה כבדה כסתה את כל הסמטאות".

לפתע נזכרתי, ספר הגר"ש, שלפני הדירה ההיא יש מורד מסוכן מאוד ובו עשרות מדרגות העשויות חידודין חידודין, וסכוייו של מי שמחליק במדרון להישאר בחיים, אינם גדולים. עצרתי לפתע את מרוצתי כדי לבדוק היכן אני נמצא והאם עדין לא הגעתי אל תחילת המדרון, ומה אני מגלה?

– – – שתי רגלי עמדו בסנטימטר האחרון שלפני המדרון, ואם הייתי ממשיך במרוצתי עוד חלקיק שניה, מי יודע מה היה עולה בגורלי.

נס גלוי.

למחרת בבוקר הוצרכתי להגיע אל מרן החזו"א בבני ברק כדי להציג לפניו כמה שאלות. זכיתי להכנס לביתו של אותו גאון וצדיק, שקבלני במאור פנים, ולאחר שסיימתי להציג את שאלותי וקבלתי עליהן תשובות ברורות, התכוננתי לצאת ולחזור לירושלים.

ברגע האחרון רמזתי למרן זצ"ל שיש לי משהו נוסף לשאול. החזו"א נשען על הדלת ואני ספרתי לו על הנס הגלוי שהתרחש לי אמש. כשסיימתי את תאור הדברים אמרתי לרבן של ישראל:

"הייתי בטוח שהבוקר – לאחר שקרה לי נס כה גדול – אקום ממיטתי כאדם אחר לחלוטין, ולבי ירנן בשבח ובהודיה לה' יתברך על שהצילני ממוות לחיים, אך הנה התעוררתי ואני כאחד האדם, ללא שינוי, ללא הרגשים מיוחדים ונעלים. כיצד אפשר להסביר דבר שכזה?"

החזו"א עצם את עיניו, הרהר כמה דקות, ולאחר מכן אחז בידי ואמר יסוד גדול בעבודת השם. "יש יצר הרע מיוחד בשמים הקרוי 'יצר הרע שלאחר נס גלוי'… ותפקידו של יצר זה הוא להחליש אצל האדם את כל ההרגשים הנפשיים העשויים להתעורר בקרבו לאחר שהקב"ה עשה עמו נס כזה".

וכשהחזו"א, שגופו התהלך בארץ וראשו בשמי שמים, אומר שיש יצר הרע שכזה, אין לפקפק באמיתות הענין…

וההסבר הוא, שככל שדרגת הבחירה של האדם עולה ומתעלה, כך גם עולה מדרגת היצר הרע שלו המנסה להפילו בפח, ואם עד אמש היה היצר הרע יכול להפיל את האדם בדרגות קטנות יותר, הרי שבבוקר שלאחר הנס הוא נצרך למאמצים גדולים יותר על מנת להותירו באותו מצב כמו לפני התרחשות הנס.

ככל שיגדל הנס, כך נזדקק לעבודה גדולה יותר כדי שנוכל להשתמש בהתעלות הנפשית שבאה בעקבותיו.