תמוז ז' תמוז - יומא דהילולא של הלב שמחה מגור (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי שמחה בונים אלתר זצוק"ל, בנו של האמרי אמת ונכדו של השפת אמת.
היה אדמ"ורם של חסידי גור לאחר פטירת אחיו הבית ישראל.
נפטר בז' תמוז תשנ"ב.
הערך במכלול:

רבי שמחה בונים אלתר – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

שח הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א: שמעתי סיפור נפלא בשם כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א, וכך סיפר: בעת שמחת נישואיו, כשכבר ישבו החתן והמחותנים בראש השולחן מוכנים ומזומנים למסיבת ה'קבלת פנים', המתינו לבואו של הדוד הגדול כ"ק מרן ה'בית ישראל' מגור זי"ע, אך לפליאתם הרבה הרבי עדיין אינו מגיע וכלל אינו נראה באופק.

המתינו עוד קצת ועוד קצת, השעה מתאחרת, אך הרבי בושש לבוא. רק לאחר שהמתינו זמן רב נראה סוף סוף ה'בית ישראל' מגיע. קהל הנאספים התפלאו על המקרה הזה מאוד, בהיות שהדבר ידוע שה'בית ישראל' היה דייקן גדול והעמיד עצמו לזמנים באופן מופלא עד למאוד, ולמה כאן חרג ממנהגו ואיחר להגיע.

המחותן כ"ק מרן ה'לב שמחה' ניגש אל אחיו וקיבל את פניו בשמחה, ומיד שאל אותו לסיבת איחורו והאם הכל בסדר, וה'בית ישראל' גחן ולחש לו משהו באזנו. אף אחד לא שמע את שיחתם ומה היתה התשובה של ה'בית ישראל'.

שנים רבות אח"כ שאל ה'לב שמחה' את בנו – יבלחט"א כ"ק מרן האדמו"ר מגור שליט"א – וכי יודע אתה למה איחר דודך הרבי ה'בית ישראל' להגיע לשמחת הנישואין שלך? אמר לו הרבי: "לא, אינני יודע". אמר לו אביו, אני אגלה לך.

וכך אמר ה'לב שמחה': אחי – הרבי ה'בית ישראל', גילה לי דבר נורא עד למאוד, שבעת שעמד לצאת מביתו להשתתף בשמחת הנישואין שלך, בעודנו עומד על מפתן דלת ביתו, חלחל הספק בלבו, בהיות שלדאבון לב הוא לא זכה לפרי בטן חיים וקיימים משלו, שמא הוא אינו שמח בשמחתי שמחה שלימה, ומשכך, החליט שאין זה מן הראוי לבוא להשתתף בשמחתי מתוך שמחה שאיננה שלימה ואמיתית, ולכן נכנס בחזרה לביתו – הוריד את הספודיק מראשו, התיישב אצל השולחן והתחיל להתבונן בחשבון הנפש אמיתי ונוקב האם שמחתו היא שמחה שלימה ואמיתית, ורק כשפשוט וברור היה אצלו שהוא שמח בשמחתי מתוך עומק הלב בשמחה שלימה – כמו "אַן אייגן קינד" – רק אז חבש את הספודיק לראשו ובא להשתתף עמנו בשמחתנו…

(נועם שיח בחוקותי תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב משה חיים שיינפלד בספרו 'על התורה ועל העבודה':

בנסיעותיי ברחבי העולם בשליחותו של הלב שמחה זצ"ל, הכרתי אנשים מעניינים… מחלקם שמעתי סיפורים מאלפים על קשריהם עם חסידות גור עוד מלפני השואה ואחריה. את אחד האנשים המעניינים פגשתי באירופה. בעיר שפעם היתה מלאה ביהודים, בבתי מדרש, בחיי תורה, ועתה אחרי החורבן, נשאר ביתו של ידידי ר' א' כמעט הבית היחידי שאפשר להכנס אליו. כמובן שבעיר זו היתה כתובתו של ר' א' הכתובת הראשונה לכל שליח של כל מוסד גוראי, הכתובת הראשונה וכמעט היחידה.

לאחר שהגעתי לעיר התמקמתי בבית מלון וצלצלתי. אני כאן. מיד הוא הגיב: "מה, אתה פה? שליח של הרבי? למה לא הודעת לי? למה לא נתת לי הזכות לחכות לך בשדה התעופה?". כמובן שהתנצלתי ותוך דקות הוא היה בבית המלון. ראיתי מולי יהודי אירופאי, מה שנקרא 'מודרני', שהכריז בפני: "אני לשרותך כל זמן שתרצה, יום ולילה, כולל שבת ומה שצריך".

לאחר שיחה קצרה התחלנו לתכנן את עבודתנו בעיר, איך מגיעים אל כל מי שצריך להגיע. פגישה אצל רב העיר, דרשה בשבת בבית הכנסת וכו'. יהודי זה, שהוא סוחר גדול ואיש עסקים אמיד, פשוט יצא לחופשה מכל עיסוקיו ועמד לרשותי לסייע למשימה בלי גבול. רק בלילה, עת הוא החל לשפוך את אשר על ליבו, התחלתי להבין.

"נשארתי יחיד למשפחתי", מספר לי האיש. "שמונה אחים ואחיות היינו לפני המלחמה, ונותרתי אך אני לבדי". וכך הוא מספר לי: "אני נותרתי בזכות ה'אמרי אמת'. לפני המלחמה צריך הייתי להתגייס לצבא הפולני, אך כולם בבית הבינו שכשם שאחי הבוגרים לא שרתו, גם אני לא אשרת. נוסעים לגור, מקבלים עצה וברכה ומסתדרים. אבי לקחני לגור ונכנסנו לקודש פנימה, ולאחר שאבי שטח את הענין אמר הרבי: 'אפשר להשאר יהודי גם כך', דהיינו גם בצבא הפולני.

"אבא הזדעזע, דמעות נקוו בעיניו. אך הרבי אמר. יצאנו מהחדר, וכאמור, אבא מזועזע כולו הלך איתי אל אחיו של הרבי, ר' משה בצלאל הי"ד. אבא חשב שאולי לא הבין את התשובה, או אולי לא הציג נכון את השאלה. גם רבי משה בצלאל היה מופתע מהתשובה שאבא קיבל, וכך נכנסו חזרה אל הרבי רבי משה בצלאל עם אבא ביחד. ה'אמרי אמת' אמר חרישית: 'הרי כבר אמרתי את דעתי, שאפשר להיות יהודי גם בצבא הפולני'. שוב זעזוע, אבל הפעם כבר הכל ברור. תשובה חד משמעית ברורה. אין מה לעשות.

"אך אבא שהיה חסיד נלהב לא יכול היה להשלים עם הגזירה. התגייסות לצבא פירושה גילוח הזקן, גזיזת הפאות, כי אין להתגייס לצבא עם פיאות וזקן, ואבא פשוט לא קיבל זאת, ובמר לבו נסע איתי אל אחיו, דודי שגר בורשא כדי להיועץ בו. הדוד גם הוא היה המום ולא הבין מה הולך פה, וכך נסענו כולם בחזרה לגור, אבא עם הדוד ואני, ושוב נכנסים לקודש פנימה. הדוד שהיה מבוגר יותר ניסה להעביר לרבי את הזעזוע, והרי כל האחים לא שרתו, תמיד הרבי נתן עצה וברכה ותמיד זה פעל ועזר. הרבי שמע ולא אמר יותר מילה אחת בענין זה. פשוט לא הגיב".

ממשיך היהודי: "נסענו הביתה. בבית היה תשעה באב. האם בוכה, האבא מזועזע. אבל כך הרבי אמר וכך עושים". ערב לפני הגיוס מביאים הביתה ספר שמגלח לר' א' את הזקן, מקצץ את הפאות, ובבוקר – ללשכת הגיוס.

"שבועות מספר לאחר מכן פרצה המלחמה וכל פלוגתי נפלה בשבי. מעולם לא העלו הגרמנים בדעתם שיהודי משרת בפלוגת חיילים זו, וכך ניצלתי מהשואה האיומה שפקדה את הוריי, אחיי, אחיותיי ודודיי. נותרתי רק אני לבדי".

דמעות בעיניו. אנו כבר עמוק עמוק בתוך האשמורת השניה והוא אינו מרפה וממשיך: "נשארתי בודד. חזרתי הביתה, אין אף אחד. שמעתי שה'אמרי אמת' בירושלים, והרי הוא הציל אותי, הוא משכני בציציות ראשי מתוך התופת, אך איך נוסעים לירושלים? אין לי פרוטה ואין לי איש בעולם. אני לבדי. כשהגיעה ידיעת האיוב שה'אמרי אמת' הלך לעולמו ישבנו בלודז' קבוצת ניצולים ובכינו כעל חרבן בית מקדשנו. שהרי קשה לישראל פטירת צדיקים כשריפת בית ה'. ידיעה זו היתה בשבילנו אסון על אסון. עשינו כל מאמץ לחסוך כל פרוטה ולהגיע לירושלים, וגם זאת לא עלתה בידינו".

לאחר המלחמה הציעו שידוך לר' א' והוא נישא, ברצותו להקים משפחה כמצבה למשפחתו ומשפחת זוגתו שכולם נכחדו בשואה. אך הוא לא זכה לילדים. הוא כתב קויטל רווי צער וכאב ל'בית ישראל' לירושלים. בקויטל כתב: "בשביל מה הציל אותי אביך מהתופת אם חלילה אין לי ילדים? בשביל מה היה כל המאמץ?". ואמנם לאחר שבועות מספר הגיע חזרה מכתב מירושלים ובו ברכה לילד.

אנו כבר בסוף אשמורת שניה, והאיש פורץ בדמעות שליש ומסביר לי שהוא שגה בזה שביקש בקויטל ילד, והרבי אכן ברכו בילד. "מדוע לא ביקשתי 'ילדים'? בסיעתא דשמיא נולדה לי בת, וב"ה יש לי בת, אבל בתי כבר בוגרת ולא הצלחתי להשיאה", והוא שוב פורץ בבכי. "בשביל מה היה כל המאמץ של ה'אמרי אמת' להצילני מהשואה, והמאמץ של ה'בית ישראל' לברכני בילד, באם איני מצליח להשיא את בתי היחידה?" הוא התחנן על נפשו שאזכיר את כאבו בפני ה'לב שמחה' שיצליח במהרה להשיא את בתו.

כמובן שהבטחתי לו שכך אעשה. הוא עשה המון כדי לעזור לי והוא גם נתן התחייבות אישית גדולה עבור אחד ממוסדותינו וכו'. חזרתי לירושלים, ובהעלותי את הענין בקודש פנימה, ה'לב שמחה' מאד התענין בכל הפרשה וכמובן נתן ברכה להצלחה וכו'.

שבועות מספר לאחר מכן הגיע אותו יהודי לארץ. הוא צלצל אלי וביקש שאתלוה אליו לביתו של הרבי ה'לב שמחה'. כמובן שלא יכולתי לסרב. בחדרו של הרבי הוא פרץ בבכי ושטח את סיפורו: "אביך הציל את חיי, הצילני יחיד מכל בני משפחתי. אחיך ברכני בילד, ואמנם יש לי רק אחד. ומה בקשר אליך, הרבי? ממך אני מבקש שאזכה במהרה להשיא את בתי ולראות ממנה נחת"…

הייתי המום. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, אך תמימותו של האיש, אמונתו החזקה, היא שנתנה לו את הכח לטיעון כה מקורי וחזק זה. הרבי שלח חיוך טוב ואמר: "בקרוב, בקרוב יהיה זיווג ויהיה לך נחת".

תקופה קצרה לאחר מכן חגגנו ביחד את הנישואין ברוב פאר והדר… אין צורך לומר שהיהודי הפך להיות השגריר שלנו בארצו ובעירו ומאז מוסדותינו ברוך ה' נהנים ממנו רבות.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגבאי:

זכורני שבערב פסח באחת השנים, החל הרבי ללמוד מסכת 'פסחים' מראשיתה, ובשביעי של פסח, בעת היותי עמו בבית, ראיתי היאך יושב הוא ולומד במשך שעות ברצף, את עשרים הדף האחרונים של המסכת, בת מאה ועשרים הדפים. המחזה עודנו חקוק בזכרוני, איך ישב רכון על הגמרא העבותה, כשהוא קורא את המילים הקדושות בקול רם, ומעיין במפרשים מפעם לפעם.

 

[אחד יחיד]

פעם הזכירו לפניו אודות אברך תלמיד חכם, שלא זכה בילדים כמה שנים אחרי נישואיו. נשא הרבי את עיניו הקדושות; "כתוב בפסוק: 'מרבה תורה מרבה חיים'", אמר, והקשה – "לכאורה, מה מקום יש לכתוב 'מרבה', והלוא ציווי מפורש הוא ללמוד בכל עת – 'והגית בו יומם ולילה'? פירוש הדברים כך הוא", תירץ הרבי: "מי שמרבה תורה לאחרים, הוא מרבה חיים…". מני אז החל אותו אברך למסור שיעור לאברכים, ואכן נפקד.

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הגבאי:

את האהבה העצומה ואת החשיבות הנשגבה שרחש הרבי ללימוד התורה, חוויתי בעצמי פעם. היה זה לאחר שהתחילה היוזמה של 'קול הדף', להפצת קלטות של שיעורי הדף היומי, והעבירו אליי קלטת כזאת, כדי שאעבירה אל הרבי. היה זה כשהיה הרבי בערד. הגעתי אל הבית, והרבי היה אז בחצר הבית, עסוק בענייניו. הכנסתי את הקלטת אל מכשיר הטייפ, נטלתי גמרא, וביקשתי להתנסות בלימוד צמוד לקלטת. לא ידעתי כי הרבי עומד מאחורי הקיר ומקשיב. כמה דקות לאחר מכן שמעתי כי מישהו נוקש על דלת הבית. עצרתי את הטייפ ופניתי לפתוח את הדלת, אולם משאך יצאתי אל החצר, עצרני הרבי שעמד שם, "אתה באמצע ללמוד, המשך, אל תפסיק", הוא עצמו ניגש לפתוח את הדלת.

אם חשבתי שבכך תם העניין – טעיתי. חלפו כמה דקות נוספות, והטלפון צלצל. שוב כיביתי את הקלטת ופניתי אל מכשיר הטלפון, אולם הרבי הקדימני; "אתה באמצע ללמוד, אל תתעסק בדבר מלבד התורה הקדושה", אמר, והוציא את שקע הטלפון לבל יופרע לימודי.

לשם הבהרה אציין, כי אל ביתו של הרבי התנקזו שיחות טלפון מכל העולם, שאלות דחופות וגורליות; עד כדי כך, שאם הטלפון לא צלצל במשך חמש דקות רצופות, נוצר רושם כאילו אירעה בו תקלה. וכאן הדמים הרבי את הטלפון למשך שעה תמימה כמעט, כדי שאוכל ללמוד באין מפריע.

 

[אחד יחיד]

פעם הלך הרבי מביתו שבערד אל ה'שטיבל', והנה ניגש אליו יהודי עובר אורח וביקש להתברך מפיו. הרבי התעניין מניין הוא ומה מעשיו, והתברר כי האיש הנו אורח מחו"ל שהגיע העירה לצורכי רפואה, ומתאכסן זה כמה ימים בבית מלון מקומי. "ובשבת – היכן שהית?", שאלו הרבי, "בבית המלון", השיב האיש. הוסיף הרבי לשאול: "ובמה סעדת את לבך בסעודות השבת?" סומק עלה על פני האיש; "למען האמת, מחמת בעיות של כשרות נאלצתי לסעוד את לבי בחלה וב…לבן".

הרבי נכנס אל בית הכנסת מזועזע כולו; "הייתכן שכאן בעיר יהיה יהודי אשר אין באפשרותו לסעוד את סעודות השבת כדבעי? הכסדום היינו? לעמורה דמינו?", הוא היה נסער, "אינני יכול לגשת כך לתפילת המנחה", אמר, והתיישב במקומו. הדברים הכו הדים בבית המדרש ומחוצה לו. צערו של הרבי היה גדול, ואנשים טיכסו עצה היאך ליישב את דעתו. עם הגיע זמן המנחה, והרבי עודנו יושב במקומו ואינו מתכונן לתפילה, ניגש אחד מבאי בית המדרש: "יש לי רעיון", אמר, "יש יהודי ירא שמים, שנוהג היה למכור אוכל ביתי במרתף אחד מבתי הכנסת בעיר, אלא שלאחרונה פסק מכך בשל ויכוח שהתגלע בינו לבין בעל המקום. אוכל לנסות ליישר את ההדורים, והמקום ישוב לפעול", הציע.

נהרה התפשטה על פני הרבי, "מיד לאחר תפילת מנחה גש לטפל בעניין", אמר, וניגש לתפילת מנחה. עוד לפני תפילת ערבית חזר האיש ובפיו בשורה: "בעלי המקום מוכנים להחזיר את המצב לקדמותו, זאת בתנאי שהמפעיל, שמתגורר בבני ברק, יסיר כל כוונה לתביעה ממונית כלפיהם". שמע הרבי את הדברים, וטון תכליתי נמסך בדבריו; "סע, אפוא, כעת לבני ברק, אמור לאותו יהודי שהפעיל את המקום, שאני ביקשתי שלא יפנה לשום אפיק של תביעה, ובתמורה אגמול לו טובה בזה ובבא (בעולם הזה ובעולם הבא). החתם אותו על מסמך שבו תוכן הדברים, וחזור הנה לדווח לי מה התקדם".

אותו יהודי פנה מיד לדרכו, שהייתה מסורבלת וארוכה, כשהוא נעזר בתחבורה ציבורית להגיע לבאר שבע, ממנה לתל אביב, ומשם לבני ברק. אל ביתו של האיש הגיע באישון ליל. למחרת בבוקר שאל הרבי האם השליח חזר כבר, ואכן, תוך זמן קצר הגיע השליח אל הרבי ובפיו בשורה טובה, כי בימים הקרובים תשוב החנות לפתוח את שעריה.

 

[אחד יחיד]

היה זה באחת השבתות שבהן שבת הרבי בטבריה. באותן שבתות היה נוהג לשבת במשך שעות אחוז שרעפי קודש, וגם באותה פעם ישב בקרן זווית תפוס הרהורים. עינו של יהודי מבוגר תושב חו"ל שהתארח באזור, לכדה את הרב יושב כך. הוא לא הכיר את הרבי, וסבור היה לתומו כי הוא ישמח אם יארח לו לחברה. לפיכך התיישב לידו 'להנעים' את זמנו של הרבי. על אף שניצול הזמן היה אצל הרבי מהדברים המקודשים ביותר, הוא הקדיש לאותו יהודי את מלוא תשומת הלב, ונתן לו את ההרגשה שאכן שמח הוא לשוחח עמו.

בזמן סעודה שלישית, הבין אותו יהודי מי היה איש שיחו, כשציבור חסידים הגיע לשהות עם הרבי בעת רעווא דרעווין. ישב הרבי מוקף בעדת החסידים, וביקש לקרוא לאותו יהודי מבוגר ששוחח עמו הרבה במהלך השבת. הוא הושיב אותו לידו והרבה לכבדו, בתור 'הכרת הטוב' על כך ש'הנעים' את זמנו, ואף כיבד אותו לזמן בברכת המזון…

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הגבאי:

פעם, לצורך משימה דחופה העיר אותי הרבי באמצע הלילה, ומשסיימתי למלא את המשימה שבתי לישון. למחרת התעקש הרבי שאפנה למנוחת צהריים, ושלא יפריעו לי, לאחר שעות השינה שחסרו לי בליל אמש כשנאלץ להפריע לי בשנתי.

ועוד כגון זה היה, כשפעם שלח אותי הרבי לשליחות בעת ששהה בערד, כשלצורך מילויה הלכתי מה'שטיבל' אל הבית מהלך עשרים דקות, הלוך וחזור. מיד עם חזרתי, נפנה הרבי ללכת לביתו, כשאני כמובן מלווה אותו. במהלך הדרך עצר הרבי כמה פעמים והתיישב יחד עמי על ספסל ברחוב; "התאמצת קודם, עליך לנוח מעט", אמר.

 

[אחד יחיד]

היה זה בעת שהותו של הרבי בעל 'לב שמחה' בערד, כשבאחד הימים ביקש ללכת רגלית לתפילת מנחה, בניגוד למנהגו מדי יום. דבריו הועברו אל הנהג הקבוע שהמתין לו, והלה נסע משם, כשהרבי מתכונן לצאת לדרך. והנה הגיע אל הבית יהודי חשוב מחו"ל שהיה מקורב לרבי, והציע לקחת את הרבי לתפילת מנחה. ידע הרבי כי אותו יהודי משתוקק להסיעו, והדבר ירומם מאוד את רוחו, לפיכך ויתר על תכניתו המקורית, והצטרף אל אותו יהודי לנסיעה. משהגיעה המכונית למרחק של רחוב אחד מה'שטיבל', ביקש הרבי מהנהג שיעצור, כי ברצונו ללכת את המרחק שנותר רגלית. הנהג עצר את הרכב מיד, והרבי ירד כשאני מצטרף אליו.

"אילו הייתי נוסע עד ה'שטיבל', היה הנהג הקבוע מבחין שנסעתי עם אותו יהודי, והיה עלול להיפגע מאוד, ולסבור בטעות כי לא הייתי מעוניין לנסוע עמו. לפיכך בחרתי ללכת את כברת הדרך האחרונה ברגל כדי לא לפגוע בו".

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הגבאי:

פעמים רבות היה מוכיח אותי ברמז, במילה בודדה שפעפעה וקנתה שביתה עמוק בלבי. פעם הטיל עליי משימה לסדר עניין כלשהו, ומשהושלמה המלאכה על הצד הטוב ביותר, פנה אליי, הצביע על לבי ואמר: "גם כאן צריך לעשות סדר…". ופעם כשהזכרתי לפניו יהודי שלקה בלבו, שאלני: "ומה עם לבך שלך?"…

 

[אחד יחיד]

עוד סיפר הגבאי:

זכורני, שפעם הבאתי לפני הרבי פירות, וביניהם אבטיח פרוס. הציץ הרבי אל המטבח וראה את קליפת האבטיח. "מה מתכונן אתה לעשות בזה?", שאל, ואני השבתי כי אני מתכונן להשליך את הקליפה לפח האשפה. נטל הרבי את הקליפות בידיו, הגביהן ושאל: "מה זה?" -"קליפה של אבטיח", השבתי במבוכה, אך הרבי הצביע על חלקים טובים הראויים למאכל שנותרו צמודים לקליפה; "זה חלק מפרי טוב, מדוע להשליכו לאשפה? זה גובל ב'בל תשחית'!". מעשה זה חקוק בעצמותיי ועומד לנגד עיניי בכל פעם, לפני שאני משליך משהו לאשפה.

 

[אחד יחיד]

מספר הגה"צ רבי אהרן טויסיג: שמעתי מעשה נפלא על מדת רחמנותו של הרה״ק ה״לב שמחה״ מגור זצ״ל, בגג ביתו היה מותקן מיכל מים, ומשם היו המים יורדים לברזים שבבית. באחד הימים הבחינו שהמים מלוכלכים, ואינם ראויים לשתיה. הזמינו בעל מלאכה, שעלה על הגג ובדק את הענין. הוא ראה שמכסה הדוד פתוח והציפורים מלקקות את המים, ומפיותיהן נופלים פרורים ומלכלכים את המים. כמובן, השיב הוא מיד את המכסה אל מקומו, החליף את המים, והמים החדשים היו נקיים.

למחרת היום, כאשר נעמד הרבי מגור לעבודת קדשו הרגיש כמי ן מסך מבדיל המפריע את עבודת קדשו, חש הוא כי אינו מסוגל לעמוד בתפלתו כמימים ימימה. הוא החל לבדוק מה השתנה, והנה נודע לו על בעל המלאכה שכיסה את דוד המים, ובכך מנע מהצפרים ללקק את המים להנאתן.

מיד עלה הרבי בעצמו לראש הגג, הסיר את המכסה מעל הדוד, כדי שימשיכו העופות להטות כרצונם. הוא העדיף לשתות מים בלתי נקיים, ובלבד שלא לגרום צער בעלי חיים.

מזה יעשה כל אחד קל וחמר לנפשו; שאם חייבים אנו להשגיח על צערם של בעלי חיים, בודאי חובה כפולה ומכפלת עלינו להשגיח על צער הבריות, ומחויבים אנו לבל יגרם צער ועגמת נפש לבן ישראל על ידינו.

(כבודם של ישראל עמ' כד)

 

[אחד יחיד]

מסופר על כ"ק מרן אדמו"ר בעל 'לב שמחה' מגור זי"ע כי נכנס אל הקודש פנימה יהודי שהתלונן על הדוחק. 'אין פרנסה והילדים גדלו… והרבי תובע להיות בשמחה?!'– טען הלה. 'איך אהיה בשמחה והצרות מלפפות אותי?!'. התחייך הרה"ק ה'לב שמחה' לעומתו והפטיר: 'ומה אין עושים למען הפרנסה?!'…

 

[אחד יחיד]

המשפיע הרה"צ רבי יוסף ברגר שליט"א רב הקהילה הכלל חסידית – מישקולץ עמנואל, מביא השבוע בגליון "פנינים", סגולה נפלאה שגילה כ"ק האדמו"ר בעל ה"לב שמחה " מגור זי"ע לזרע של קיימא:

מעשה נפלא – באברך אחד אשר עברו שנים מספר מנישואיו, ועדיין לא נפקד בילדים. באחד הימים זכה ליהנות את הרה"ק בעל ה'לב שמחה' מגור זי"ע בדבר חסד כל שהוא, פנה אליו הרבי ואמר בחיוך: כתוב "אלה תולדות נח נח איש צדיק", ודרש רש"י "שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים". וכבר פירש זאת הרה"ק רבי בונים מפשיסחא זי"ע – דהנה בשמים ישנם כל מיני שערים, והשער של 'ילדים' נמצא ליד השער של 'גמילות חסדים'. ולפעמים לדאבוננו השער של 'ילדים' סגור, אך כשנמצאים בהשער של גמ"ח, "קעמען זיך אריין כאפען אין די טויעהר פון קינדער" – אפשר לחמוק ולהיכנס אל השער של ה'ילדים'…

וזה הפירוש: "עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים" – שעקר ועקרה שעדיין לא נתפקדו בתולדותיהם של צדיקים ובזרע של קיימא, יכולים לזכות על כך עם "מעשים טובים" – בעשיית חסד ומעשים טובים כנ"ל…

"והנה לא יצאה שנה והאברך הנ"ל נפקד בזרע של קיימא"!…

 

[אחד יחיד]

בספר 'לבם של ישראל' מסופר על כ"ק מרן אדמו"ר ה'לב שמחה' מגור זי"ע: "הרבי היה נוסע מידי פעם למקומות נופש, מטרתו העיקרית באותם נסיעות היתה לשם לימוד במנוחה בהתבודדות לבל יפריעוהו אנשים. בימים שטרם הנהגתו היה נוסע רבות לעיר ערד בגפו להתגורר שם לבד בדירתו, ולהתקיים ימים ארוכים על פת במלח ומאכלי חלב בלבד, העיקר שיוכל להרוות צמאונו הלוהט ללימוד התורה, מבלי שעיני הבריות תעקובנה אחריו ומבלי ששאון החיים יפריע את לימודו.

"פעם בשובו מערד התבטא לפני איש אמונו הרה"ח ר' אליעזר הנדלס: 'יכולתי כבר לקבל 'רוח הקודש' – ארבעים יום לא דיברתי עם איש!'"…

 

[אחד יחיד]

מצבתו:

 

[אחד יחיד]

ז' תמוז - יום ההילולא של הלב שמחה מגור

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

במוצאי יום אחרון של פסח, כ"ג לחודש ניסן שנת תרנ"ח, נולד בעיירה גור בן להגה"ק רבי אברהם מרדכי, לימים כ"ק אדמו"ר בעל ה'אמרי אמת' מגור ולאמו הצדקנית מרת חיה ראדא יהודית.

בהוראת סבו הגדול נקרא שמו בישראל 'שמחה בונם', על שמו של הרבי רבי שמחה בונם מפרשיסחא זצללה"ה. רבות משמעות היו דבריו של אביו ה'אמרי אמת': 'אכן, מה חפץ הייתי שיהיה לי רבי ר' בונם בבית', ויהי לפלא. בשלחן סעודת המילה אשר ערך ה"שפת אמת" במוצאי יום השמיני בליל שבת קודש פרשת תזריע תרנ"ח אמר: אבל מי שיש לו כח למעלה מן השמים, כמו שנאמר באברהם הבט נא השמימה וכו' הוא יכול להמשיך דרך חדש לעולם.

בבית סבו הקדוש ה'שפת אמת' עמדה עריסתו, אשר הקרין עליו מהודו עד יום הסתלקותו בדמי ימיו ורבינו אך בן שבע שנים. על כסאו ישב אביו הגדול רבי אברהם מרדכי בעל ה'אמרי אמת' אשר היה למנהיגו של דור תהפוכות במשך ארבעים ושתים שנה. תקופה סוערת בדברי ימי עם ישראל והוא המנהיג, מנווט ספינת הדור הלוחם על קדשי בני ישראל.

עוד בהיותו רך בשנים בא בקשרי שידוכין עם בת דודו אחי אביו רבי נחמיה אלתר, בנו השלישי של ה'שפת אמת: מרת יוטא הענא, אשר נכדה היתה לבית קוצק וראדזימין, היא אשר עמדה לצידו במשך שבעים שנה.

בראש חודש ניסן שנת תרע"א סמוך ליום בר- המצוה שלו נכתבו התנאים. אך מפאת המלחמה העולמית הראשונה התקיימו נישואיו רק ארבע וחצי שנים אחר- כך, בראש חודש אלול שנת תרע"ה, בעיר ווארשא.

עם פרוץ מלחמת העולם השניה, פעל רבות לחלץ את אביו הרבי מאדמת פולין הבוערת. ואכן, בשעת הכושר האחרונה ממש הצליח ה'אמרי אמת' זצללה"ה לצאת את ארץ הדמים בלוית קומץ מלוים. כך - בחסדי ה' - הונחה התשתית לשיקום והתחדשות, משם הנצה הפריחה הגדולה בשנים יבואו.

עם הסתלקותו של בעל ה'אמרי אמת', קיבל לידיו אחיו הקדוש בעל ה'בית ישראל' זצללה"ה את שרביט ההנהגה. ורבי שמחה בונם אחיו הקרוב מתקשר אליו בלב ונפש, כפוף הוא אליו כחסיד מן השורה, בהצנע לכת ובביטול גמור. -ואחיו הרבי מפליא בגדולתו, מזהיר את סובביו כי ישמרו עליו מכל משמר, אומר: 'הוא מסתובב כאן אך מתהלך בשמים'. סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.

עשרים ותשע שנים נהג ה'בית ישראל' זצללה"ה את ממלכת עם ה', וביום ב' באדר שנת תשל"ז הוכתה העדה ורבי שמחה בונם בראשם שבר גדול. המורה והמדריך הגדול נאסף לגנזי מרומים.

העדה הגדולה, שבורה ורצוצה נשאה עיניה אל רבי שמחה בונם, להוליכה ולהנהיגה, להאיר להם את הדרך. והוא, בשנתו השמונים הוא עומד, אינו חפץ בהנהגה, שנים רבות כל כך נסתר הוא מעין כל, אך הלא עדת ה' צריכה רועה, והוא נעתר ומ קבל על עצמו את ההנהגה.

החל משעה זו, הפשיל הרבי במידת מה את המסוה אשר עטה כל הימים. או אז נתוודע העולם אל 'אור עולם' המתהלך בקרבו שנים רבות כל כך, ושביליו במים רבים, ועקבותיו לא נודעו.

שפת פיו קצרה היתה, מדודה וחותכת, אך תביעותיו נוקבות ויורדות עד השיתין. עיקר משנתו נסובה סביב ציר אחד מרכזי, הדבקות בהשי"ת.

כל ערכי עבודת ה' נתקדשו במשנתו למען געת בתכלית האדם, אשר היא 'שויתי ה' לנגדי תמיד ----.

ובד בבד, לבם של ישראל היה. 'אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם' כפשוטו, הן ברוחניות והן בגשמיות. נודעת היא גאולתו את תלמודה של ארץ ישראל בתקנתו ללימוד הירושלמי. צור חלמיש הנהו במלחמותיו למען כבוד שמים, ומאידך רך כקנה הוא לכל נער ואיש.

נודע כפועל ישועות בקרב הארץ אשר דברו לא ישוב ריקם, וראש וראשון בתקנותיו למען כלל בני ישראל הכורעים תחת נטל מצוקות פרנסתם ודיוריהם, ובעקבותיו באו רבים וטובים.

בשנותיו האחרונות 'אכן חליינו הוא נשא ומכאובנו סבלם --- והוא מחולל מפשענו מדכא מעונותינו, מוסר שלומנו עליו ובחברתו נרפא לנו' (ישעיה נג ד-ה). וביום הרביעי, ז' לחודש תמוז שנת תשנ"ב, דבק ה"לב שמחה" במקור חייו והוא בן תשעים. ('נזר התורה' כסליו תשס"ג)

 

[אחד יחיד]

כתב הרה"ק רבי בונם יואל טויסיג ממאטערסדארף זיע"א בספרו 'תפארת בנים' על קיצור שלחן ערוך (ח"ב עמ' ערה) שפעם אחת כשפגש הגאון רבי חיים קרייזוירט זצ"ל, רבה של אנטוורפן, את הרה"ק ה'לב שמחה' מגור זיע"א, שאלו מה פשר דבר שלא זכה לעשירות, על אף ששימש כבר פעמים רבות כסנדק. נענה לו ה'לב שמחה' ואמר: עיין בהגהות רבי עקיבא איגר על שו"ע יו"ד (סימן רסה ס"א) על דברי המחבר שכתב: ואבי הבן או המוהל או אחד מהעם מברך על הכוס בורא פרי הגפן וכך מציין הגאון רבי עקיבא איגר: בתורת חיים (ספ"י דסנהדרין) כתב דדוקא הסנדק המחזיק הילד על ברכיו בשעת המילה הוא יחזיקנו גם כן בשעת הברכה וישתה מהכוס יין, עיי"ש.

וכך כתב ה'תורת חיים' על דברי הגמרא סנהדרין (פט:) אם אני אומר לו זבח את בנך לפני, מיד זובחו, לפי שקטרג עליו על שלא הקריב שום קרבן מסעודת בנו, לכך השיב לו שאפילו אם יאמר לו זבח את בנך עצמו לשם קרבן מיד זובחו. ובסמוך נמי דאמר ליה יצחק לישמעאל ובאבר אחד אתה מגרה בי, אם אומר לו הקדוש ברוך הוא זבח עצמך וכו' לפי שהמילה כקרבן יחשב כדמשמע במדרש רבה (ריש פ' וירא), רבי לוי פתח, שור ואיל לשלמים לזבוח לפני ה' אמר, מה אם זה שהקריב שור ואיל לשמי הריני נגלה עליו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמי על אחת כמה וכמה. ולכך בשעה שמל אברהם ילידי ביתו והעמיד גבעת ערלות והתליעו, עלה ריחן לפני הקדוש ברוך הוא כעולה, שהוא כליל לאישים, כדאיתא במדרש רבה (סוף פרשת לך לך). ומהאי טעמא נראה מה שמלין בבית הכנסת בצפון, לפי שהעולה שחיטתה בצפון, והיינו דאמר ליה באבר אחד שנעשה בך קרבן אתה מגרה בי, אם אומר לי הקדוש ברוך הוא זבח עצמך לפני, לשם קרבן אני זובח. וכיון שהילד הנימול נחשב כקרבן כך רגלי הסנדק שמלין עליהן חשוב כמזבח כמו שכתב בהדיא מהרי"ל ז"ל בהלכות מילה. ונראה דלכך נוהגין ליתן כוס יין של ברכה לשתות לסנדק ואין נותנין אותו לתינוק כדרך שנוהגין בכוס יין של קדוש, לפי שהעולה טעונה נסכים שהיו מנסכין יין על גבי המזבח בשעת ההקרבה. וכיון שהילד דומה לקרבן עולה, והסנדק דומה למזבח, לכך נותנין כוס יין של ברכה בגרונו של סנדק, דהוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח.

וכי האי גונא איתא בפרק בא לו (יומא עא.): אמר רבי ברכיה הרוצה שינסך יין על גבי המזבח ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין, שנאמר (משלי ח ד) 'אליכם אישים אקרא', נראה דלכך נקט לישנא ד'ימלא גרונם יין' ולא קאמר ישקה תלמיד חכם יין, לפי שהיין שהיו מנסכין על גבי המזבח היו נותנין בתוך הספל שהיה על גבי המזבח, והיה בו נקב כמין חוטמין, כדאיתא סוף פרק לולב וערבה (סוכה מט:), ואותו נקב עשוי כגרון של אדם ומשם יורד לשיתין. וקאמר ריש לקיש התם, בזמן שמנסכין פוקקין את השיתין לקיים מה שנאמר (במדבר כח ז) 'בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה''. ופירש"י ז"ל, שפוקקין את הנקב שהנסכים יורדין בו לשיתין, שיראה היין עליו כגרון מלא ושבע. ואיתא נמי התם (בגמרא) אמר רב פפא, שמע מינה כי שבע איניש חמרא, מגרוניה שבע. לכך נקט ימלא גרונם של תלמידי חכמים יין פירוש תחת גרונו של מזבח והוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח. והכי נמי כשנותנין כוס של ברכת היין בגרונו של סנדק, הוה ליה כמנסך יין על גבי המזבח מאחר שהסנדק חשוב כמזבח.

ומהאי נראה, דדוקא הסנדק המחזיק את הולד בשעת המילה על ברכיו, הוא יחזיקנו גם כן בשעת ברכה, וישתה מן הכוס של יין, ודלא כאותן שנוטלין את הילד מן הסנדק לאחר שנימול, ונותנין אותו לאדם אחר להחזיקו בשעת ברכה, והוא שותה כוס של ברכה, דאיהו לאו מזבח יחשב, ומה לו לשתות כוס של ברכה זו. והיינו דכתיב (בראשית יד יח) 'וּמַלְכִּי צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן', ואיתא במדרש שרמז לו על המנחות והנסכים, לפי שאברהם נביא וחכם הוה, והוציא לו לחם לאכול ויין לשתות, והוה ליה כאלו הביא מנחות ונסכים שנאמר 'אליכם אישים אקרא'. עכ"ל ה'תורת חיים.

והפטיר ה'לב שמחה', שכנראה שהסגולה להתעשר הוא דוקא אם הסנדק מחזיק התינוק גם בשעת הברכה ושותה היין, כדברי ה'תורת חיים' הנ"ל. וסיפר הגר"ח קרייזוירט זצ"ל שאחרי זה בהזדמנות הראשונה שהיתה לפניו אכן ביקש שהוא רוצה לשמש כסנדק גם בעת הברכה וגם לשתות היין כנ"ל, וכעבור זמן קצר הרויח סכום גדול על ידי זכיה בגורל.

(ספיר ויהלום פר' תזריע ע"ח - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)