תמוז - ז' תמוז - יומא דהילולא של רבי ברוך פרנקל תאומים - בעל הברוך טעם | יומא דהילולא תמוז - ז' תמוז - יומא דהילולא של רבי ברוך פרנקל תאומים - בעל הברוך טעם | יומא דהילולא

אחד יחיד

משתמש מוביל
gemgemgemgemgem
פרסם מאמר
פרסם 5 מאמרים
פרסם 15 מאמרים!
הודעות
2,593
תודות
4,734
נקודות
417
היה נצר ממשפחה מיוחסת בישראל, נכדו של הגה”ק רבי יהושע פייביל תאומים אבד”ק פרעמישלא בעל פנים מסבירות בנו דבעל קיקיון דיונה.

ומקובל במשפחה שהיה ז’ פעמים נכד הגה”ק בעל מגלה עמוקות זי”ע וכ”ד דורות ברציפות כיהנו אבותיו ברבנות.

נפטר בז' תמוז תקפ"ח.

הערך במכלול:
 
סיפר הגה”צ מקראסנא זצ”ל, פ”א כאשר הגאון האדיר בעל ברוך טעם זי”ע מלייפניק ישב ולמד בביתו בהתמדה גדולה, נכנס אצלו אחד מתושבי העיר עני ואביון וביקש ממנו שילוה לו מעות, אמר לו הברוך טעם שאם יביא לו משכון אז ילוה לו המעות הנדרש, והלך האיש והביא שמיכה להתכסות בו בלילה בשעת שינה, והלוה לו הברוך טעם מעות, ולא הכיר את האיש הזה מתוך העיר הגדולה לייפניק, וכאשר הגיע זמן תפלת מנחה הבחין הברוך טעם דאם הביא לו האיש רק שמיכה בוודאי שאין לו דבר אחר למשכון, וכתיב בתורתינו הק’ לא תשכב בעבוטו השב תשיבנו לו, וע”כ מרוב התרגשות לקיים המצוה, של השב תשיבנו לו עוד קודם שקיעת החמה יצא לרחוב בלי השמש עם השמיכה בידו, וחפש ברחובות העיר את האיש אשר לו שייך המשכון, וביני לביני הגיע הראש הקהל לתפלת מנחה, וכאשר ראה שהמרא דאתרא מסתובב ברחובות העיר ושמיכה בידו, רצה קודם לקחת השמיכה מידו מפני כבודו, שאין לכבוד המרא דאתרא גאון וצדיק שיסתובב ברחובות ובשווקים עם שמיכה בידו, ורצה לקחת ממנו, ולא הניחו הברוך טעם, והיו מושכים יחד מזה אחד ומזה אחד, והברוך טעם מרוב דביקותו לקיים מצות השב תשיבנו לו העבוט, דימה בדעתו שהראש הקהל רוצה לחטוף ממנו המצוה הגדולה הזו, והוא רוצה לקיים המצוה.

וע”כ אמר לו הברוך טעם: “אז איר וועט בארגען געלט פאר יודען, וועט איר אויך קענען מקיים זיין די מצוה”. (אם תלווה גם כסף ליהודים, תוכל גם לקיים את המצווה).
 
גם בעמדו מחוץ לעדת החסידים היה נערץ ביניהם כגאון וצדיק.

וחתנו הגה”ק בעל הדברי חיים אמר עליו שזכה למדרגות מה שאין הפה יכול לדבר. כן אמר שמי שלומד תורה לשמה יוכל להשיג רוח הקודש ושלשה פעמים ראה אצל רבינו איך כיוון ברוח הקודש.

ורגיל היה לומר רבי בנגלה היה מורי וחמי הברוך טעם. ורבי בנסתר הרה”ק מרופשיץ זי”ע ובשמים שניהם שקולין.

ואמר עליו שביראת שמים הי’ כ”כ גדול כמו הרה”ק מראפשיץ.
 
עובדא זו סיפר הדברי חיים שכאשר ישב על שלחן חותנו הברוך טעם ואכל קעסט, היה פעם לפני חג הפסח שהברוך טעם היה טרוד מאד בענינים שונים, ולא היה לו פנאי להכין דרשה לשבת הגדול, ועלה בזכרונו הקדוש חידוש שאמר לפני עשרים שנה והתכונן לומר חידוש זה עוה”פ אצל הדרשה, ומנהגו היה לומר הדרשה לפני קריאה”ת, והד”ח שהיה אז אצל חותנו יצא אחר תפילת שחרית לפרוזדור הביהמ”ד ושמע איך ששני בעלי עגלות מעיר לייפניק משוחחים ביניהם ואחד אומר לחבירו “הנה הרב ידרוש על סוגיא פלונית, והנני זוכרשלפני עשרים שנה כבר אמר הרב דרשה על סוגיא זו”, והתחיל להיות מונה והולך לו הקושיות שהקשה הברוך טעם בסוגיא ההוא ומה שיישב הכל על מכונו, והדברי חיים שמע את הדברים האלו, ונרתע לאחוריו כי שמע מחותנו הברוך טעם שדרשה זו יגיד עוה”פ, ורץ הדברי חיים לתוך הביהמ”ד וניגש אל חותנו הברוך טעם שכבר היה בדרכו לבימת הארון קודש לשאת את דרשתו, ולחש לתוך אזנו ששמע מבעל עגלה פלוני איך שחזר על כל הדרשה בזכרון בהיר.

וסיפר הד”ח שהברוך טעם לא שת לדבריו רק עלה על הארון קודש כאילו לא קרה דבר, והתחיל להרצות לפני הציבור את סוגיית הגמרא, ואח”כ התחיל להקשות כמה קושיות על הסוגיא ודרש שעה ארוכה בחידושים שחידש על אתר ליישב הסוגייא לאשורו עד שהיו הדברים שמחים כנתינתן מסיני.
 
סיפר הרה”ק מגארליץ זי”ע: בעת שראה את אחיו הרה”ק רבי מאיר נתן זצ”ל בחלום, שאלו אם יש לו איזה קשרים עם האבות שבעולם העליון. והשיבו עם כולם הוא מקושר ומתראה עמהם, חוץ עם זקנו הברוך טעם הגאון מלייפניק זצ”ל, עדיין לא זכה להתקשר עמו, כי בכל פעם כשמגיע להיכלו, אומר לו שומר הפתח שאי אפשר ליכנס אליו ולבלבלו כי הוא באמצע לימודיו.
 
בשבת קודש היה ממעט בשינה, ומרגליה בפומיה, שבשבת כל יהודי הוא מלך, ובזמן שישן אינו מלך, לכן מיעט בשינה, לשמור על קדושת המלכות שניתנה בשבת.
 
יסופר כי בעת שיצא הספר נודע ביהודה, הביאו לפניו הספר, היה זה ביום תענית אסתר וברצותו לעיין בו במנוחה שלא יפריעוהו רעש אנשי הבית של ערב פורים, התחמק לו ועלה לעליית קיר האפלה, הדליק נר והתחיל לעיין בהם ומתוך היותו שקוע בעיונו, נמשך בלימודו ולא הרגיש בזמן החולף לו.

בינתיים הגיע זמן קריאת המגילה ואנשי הבית חפשו אחריו ולא מצאוהו ותהום העיר. בלית ברירה לא חיכו לו וקראו את המגילה, והוא ישב לו בעיונו על הספר עד לפנות בוקר.

כשגמר לעבור על הספר אז נתעורר לרדת לדירתו, ולהפתעתו נוכח עד כמה נמשכה לו משנתו, ובחפזה הספיק עוד לקרוא את המגילה, ותרב אז שמחת פורים בביתו אחרי חרדתם על העדרו. ואז בלילה ההוא רשם את הגהותיו על הספר “נודע ביהודה” שנדפסו אח”ז.
 
הברוך טעם אמר בטעמו של דבר אשר בכל האני מאמין מהי”ג עיקרים אינו מביא ראיה משום פסוק, זולת בעיקר יו”ד יאמר שנאמר בתהלים לג, טו היוצר יחד לבם וכו’.

ויפלא מה נשתנה העיקר הלז מכל הי”ב עיקרים.

ואמר כי התירוץ הוא, יען כי כל הי”ב עיקרים אין השכל מכחיש אותם, אמנם העיקר הזה שהוא להאמין בדבר אשר יש בו קושיא גדולה כידוע מקושית הרמב”ם בענין הידיעה והבחירה, ולזה מביא הפסוק שנאמר וכו’, כי משם ראיה אשר אין להרהר בזה דבר ולא לשאול שום שאלה וקושיא, ולולא קוצר השגתינו ומיעוט שכלינו היינו מבינים גם זה העיקר מפאת השכל וקרא בחיל קרא היוצר יחד לבם המבין וגו'.
 
לפני כמאתיים שנה נסתמאו עיניו של אחד מגדולי הדור בתקופה ההיא, בעל ה"ברוך טעם", הלא הוא הגאון רבי ברוך תאומים – פרנקל זצ"ל, חותנו של הגה"ק בעל ה"דברי חיים" מצאנז זצ"ל, אשר נודע בזכות הספרים הרבים שיצאו לאור מכתביו, בהם ספר "ברוך טעם".

להפתעת בני משפחתו ותלמידיו הקרובים, לא הביע הגאון כל צער על עיוורנו, ולהיפך, פעמים אף התבטא כי לא זו בלבד שנפשו אינה עגומה עליו, שהרי תורתו שגורה על פיו והוא משננה על-פה, אלא אף תחושת שמחה מקננת בלבו! שאלת מקורביו שמחה זו על מה ולמה, נתרצה הגאון ושיתף אותם בזכרון ילדות שליווהו עד ערוב ימיו.

בעיירה בה התגוררתי, סיפר רבי ברוך, היתה חברת "מלביש ערומים". גבאי החברה דאגו למלבושיהם של בני העיירה, שרובם ככולם היו בנים למשפחות דלות. אחת בשנה, התחייך הגאון, ערכו גבאי "מלביש ערומים" חלוקת מנעלים לילדי העיירה הנצרכים.
בתור ארוך ועליז עמדו ילדי העיירה, והגבאים הביטו ומשמשו בנעליהם לראות הטובות הנה אם רעות. כשנוכחו כי חלפו ימיהן, זיכו את הילד המאושר בזוג נעליים חדשות.

לפני בתור עמד ילד שהצטרף אל החלוקה יחד עם חבריו. והנה, בהציגו את נעליו בפני הממונה, גער בו הלה חריפות: "האתה זקוק לנעלים חדשות? הבט בנעליך! חדשות הן כמעט כביום קנייתן. כלך לך מפה".

בהיווכחי בגורלו של העומד לפני, חמרמרו מעי. אך בהציגי את נעלי הבלויות, שרב בהן הפרוץ על העומד, נתחייך הגבאי והפטיר:

"אלו נעליים המזכות את בעליהן בזוג נעליים חדשות. רואים שהשתמשת בנעליך הקודמות. הא לך זוג נעליים ותהי דרכך צלחה".

בפניו הישישות של הגאון נעלמו קמטי אימוץ הזכרון ותחתם נחרשו תלמי המחשבה. משפט זה נחקק במוחי. דבר שמשתמשים בו – מתבלה. עתה, עת אעמוד בפני בית דין של מעלה וישאלוני, 'ר' ברוך – בתורה עסקת?', אציג את עיני כעדות נאמנה לכך, הנה עיני הבלויות משימוש יוכיחו, כי בתורה עסקתי כל ימי.

וכל כך למה?

בילדותי היה בית הכנסת שבעיירה מואר באמצעות אש הנרות שפזורים היו על כתלי בית הכנסת, זה בכה וזה בכה. אחר תפילת ערבית היה השמש עושה את מלאכתו נאמנה, מסדר את הטעון סידור, ומכבה את הטעון כיבוי, ואילו אני נותרתי לבדי בבית הכנסת בחשקי להוסיף להגות בתורה הקדושה, אך השמש סבור היה כי השעה המאוחרת אינה ראויה לכך שאדיר שינה מעיני וביקש להדפני אל ביתי.

באותם רגעים נוהג הייתי להסתתר מאחורי התנור הגדול שבבית הכנסת, ולאחר שנסתלק השמש נותרתי אני לבדי בין כתלי בית הכנסת החשוכים.
או-אז, פסעתי באפילה אל ארון הספרים, הוצאתי את הגמרא ושבתי אל מקום מסתורי ליד התנור. שם, לאור הגחלים שהפיצו את אורן העמום בין הרמץ והאפר, שניתי והגיתי בתורה הקדושה. הפיח העכור שעלה מן התנור חדר לתוך עיני, שנים רבות סבלתי מכאובים בהן, ועתה כבה מאורן.

סיים הגאון רבי ברוך תאומים זצ"ל, בעת שאעמוד לפני כסא הכבוד, אומר לפניו, רבונו של עולם! קיימתי את מאמר התנא במסכת אבות, "הפוך בה והפוך בה… וסיב ובלה בה".
 
מלבד גאונותו היה ידוע במדותיו הטובות, וחתנו ה'דברי חיים' מצאנז זי"ע היה רגיל לספר ממדת אהבת ישראל שלו, כי פעם אחת נחלה למאד הבלן של המקוה בעירו, וה'ברוך טעם' השתתף מאד בצערו, ובעברו באותו זמן על יד המטבח ומצא כי בתו משוחחת עם המשרתת בדברי שחוק, הזדעזע מאד ואמר להם בהתרגשות: 'הלא הבלן מטל על ערש דוי ואיך תוכלו למלא פיכן שחוק מבלי להרגיש בצערו?'… מקבל כי את ספרו הגדול 'ברוך טעם' סדר לדפוס חתנו ה'דברי חיים' מצאנז זצ"ל, שהשמיט שמו ולא צין זאת אלא ברמז 'מוצאו מצא חיים', וכן בהקדמה כתב כמה פעמים 'מורי חמי'. ועוד כותב בהקדמה: 'מאד נמצאתי לחן בעיניו וידו לא זז ממני, ולערך שנה אחת הייתי אתו ולמדנו כמעט רב הש"ס עם הראשונים, וכל שעה הראני גדולות ונפלאות בפלפוליו'.
 

חברים מקוונים לאחרונה

משתמשים שצופים באשכול הזה

חזור
חלק עליון