שאלה:
בני בן תשע, ובשעת מריבה עם אחיו הוא צעק עליו ודחף אותו. הפרדתי ביניהם, וכשניסיתי לדבר אתו על מה שעשה, הוא התווכח והרים את הקול גם עלי.
אני מתלבט: מצד אחד, אי אפשר לעבור בשתיקה על התנהגות כזו. מצד שני, אני רואה שבאותה שעה הוא אינו מוכן לשמוע. האם נכון להתעקש ולדבר אתו מיד, או להמתין עד שיירגע?
תשובה:
אין צורך לומר לילד את כל מה שיש לנו לומר דווקא בשעה שקשה לו לשמוע. לפעמים האב מרגיש שאם לא יוכיח מיד, הרי הוא מוותר על חינוך בנו. אבל אפשר לעמוד על הדבר בתוקף, ואת השיחה עצמה לדחות לשעה מתאימה.
בשעת המריבה צריך להפריד בין הילדים ולומר בקצרה: "אסור לדחוף. עכשיו תירגע, ואחר כך נדבר". לא מניחים לו להמשיך לפגוע באחיו, אבל גם אין טעם להיכנס עמו לוויכוח כשהוא עדיין רותח.
חז"ל אמרו: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" (אבות ד, יח). אמנם המשנה עוסקת בפיוס חברו, אך יש ללמוד מכאן גם לענייננו, שצריך לשקול מתי הדברים עשויים להתקבל. עצם העובדה שיש לנו דבר נכון לומר, אינה אומרת שעכשיו היא השעה הנכונה לאומרו.
לאחר שהילד נרגע, כדאי לשבת אתו ביחידות ולשמוע מה אירע. ייתכן שאחיו הציק לו, לקח ממנו דבר או העליב אותו. חשוב לשמוע זאת, גם כדי להבין את המקרה וגם כדי שלא ירגיש שרואים רק את מה שהוא עשה.
אחרי ששמענו, אפשר לומר: "אני מבין שכעסת, וצריך לטפל גם במה שאחיך עשה. אבל לדחוף אסור. בוא נחשוב מה יכולת לעשות במקום זה".
כאן כדאי להתעכב מעט. לא להסתפק בהבטחה כללית ש"זה לא יקרה שוב", אלא לברר אתו מה יעשה כשאחיו יכעיס אותו בפעם הבאה. לפעמים צריך ממש להציע לו דרך: להתרחק, לבקש את החפץ בחזרה או לקרוא לאבא.
בגמרא נאמר: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות ז ע"א). אנו מבקשים שהילד יכיר בעצמו במה שטעון תיקון. לכן יש ערך לכך שהוא ישתתף בשיחה ויחשוב כיצד היה ראוי לנהוג, ולא רק ישמע מאתנו כמה התנהגותו חמורה.
גם את הפגיעה באח צריך לתקן. לפי העניין, יש להדריך אותו לבקש סליחה, להחזיר את מה שלקח או לעזור לסדר את מה שקלקל.
וצריך לזכור עוד דבר: אם אמרנו "נדבר אחר כך", עלינו לחזור ולדבר אתו. פעמים שהאב נרגע בינתיים ושוכח מהעניין, והילד לומד שדי להמתין עד שהכעס יעבור. השיחה יכולה להיות קצרה, אבל חשוב שתתקיים.
בני בן תשע, ובשעת מריבה עם אחיו הוא צעק עליו ודחף אותו. הפרדתי ביניהם, וכשניסיתי לדבר אתו על מה שעשה, הוא התווכח והרים את הקול גם עלי.
אני מתלבט: מצד אחד, אי אפשר לעבור בשתיקה על התנהגות כזו. מצד שני, אני רואה שבאותה שעה הוא אינו מוכן לשמוע. האם נכון להתעקש ולדבר אתו מיד, או להמתין עד שיירגע?
תשובה:
אין צורך לומר לילד את כל מה שיש לנו לומר דווקא בשעה שקשה לו לשמוע. לפעמים האב מרגיש שאם לא יוכיח מיד, הרי הוא מוותר על חינוך בנו. אבל אפשר לעמוד על הדבר בתוקף, ואת השיחה עצמה לדחות לשעה מתאימה.
בשעת המריבה צריך להפריד בין הילדים ולומר בקצרה: "אסור לדחוף. עכשיו תירגע, ואחר כך נדבר". לא מניחים לו להמשיך לפגוע באחיו, אבל גם אין טעם להיכנס עמו לוויכוח כשהוא עדיין רותח.
חז"ל אמרו: "אל תרצה את חברך בשעת כעסו" (אבות ד, יח). אמנם המשנה עוסקת בפיוס חברו, אך יש ללמוד מכאן גם לענייננו, שצריך לשקול מתי הדברים עשויים להתקבל. עצם העובדה שיש לנו דבר נכון לומר, אינה אומרת שעכשיו היא השעה הנכונה לאומרו.
לאחר שהילד נרגע, כדאי לשבת אתו ביחידות ולשמוע מה אירע. ייתכן שאחיו הציק לו, לקח ממנו דבר או העליב אותו. חשוב לשמוע זאת, גם כדי להבין את המקרה וגם כדי שלא ירגיש שרואים רק את מה שהוא עשה.
אחרי ששמענו, אפשר לומר: "אני מבין שכעסת, וצריך לטפל גם במה שאחיך עשה. אבל לדחוף אסור. בוא נחשוב מה יכולת לעשות במקום זה".
כאן כדאי להתעכב מעט. לא להסתפק בהבטחה כללית ש"זה לא יקרה שוב", אלא לברר אתו מה יעשה כשאחיו יכעיס אותו בפעם הבאה. לפעמים צריך ממש להציע לו דרך: להתרחק, לבקש את החפץ בחזרה או לקרוא לאבא.
בגמרא נאמר: "טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות" (ברכות ז ע"א). אנו מבקשים שהילד יכיר בעצמו במה שטעון תיקון. לכן יש ערך לכך שהוא ישתתף בשיחה ויחשוב כיצד היה ראוי לנהוג, ולא רק ישמע מאתנו כמה התנהגותו חמורה.
גם את הפגיעה באח צריך לתקן. לפי העניין, יש להדריך אותו לבקש סליחה, להחזיר את מה שלקח או לעזור לסדר את מה שקלקל.
וצריך לזכור עוד דבר: אם אמרנו "נדבר אחר כך", עלינו לחזור ולדבר אתו. פעמים שהאב נרגע בינתיים ושוכח מהעניין, והילד לומד שדי להמתין עד שהכעס יעבור. השיחה יכולה להיות קצרה, אבל חשוב שתתקיים.