אב ח' אב - יומא דהילולא של הסבא מקלם (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי שמחה זיסל זיו.

מגדולי תלמידיו של רבי ישראל סלנטר.

נפטר בח' אב תרנ"ח.

הערך עליו במכלול:

רבי שמחה זיסל זיו – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

סיפרו על הסבא מקלם זצ"ל (תנועת המוסר ח"ב עמוד מח, המאורות הגדולים עמוד פג), שפעם אחת הלך עם אחד מחבריו, הגאון רבי אליעזר שולביץ זצ"ל שהוא היה מגדולי הרבנים, ועברו בדרך הליכתם ליד איזו 'חווה'. בעלת החווה היתה אישה כפרית יהודייה, וכיון שראתה שני רבנים אשר חזותם מעידה עליהם שהם רבנים חשובים, יצאה אליהם והזמינה אותם שיכנסו לביתה לסעוד את לבם.

בתחילה הם סירבו, אבל כיון שהפצירה בהם מאד מאד, עד שראו שבאמת כוונתה לשם שמים כי מכבדת היא את התורה ולומדיה, נכנסו אצלה. הציעו לה תשלום עבור הארוחה, אבל היא לא הסכימה ואמרה, 'חס ושלום, עד שבאה לידי מצוה גדולה זו של הכנסת אורחים לא אקח מכם פרוטה אחת!'.

ישבו לאכול , והיא עמדה והאכילה אותם מכל טוב ממש. תוך כדי הסעודה, הסבא מקלם החל מדבר עמה. שאל אותה על ה'לול' שלה, כמה 'אווזים' יש בו, ואחר כך שואל על ה'עגלים' מה שלומם… והיא מתחילה לספר בהרחבה, כדרך הכפריות, על כל העגלים שיש לה וכל מה שיש לה ב'חווה', על התרנגולים ועל הגדיים, 'חד גדיא חד גדיא…', היא מספרת, והסבא מקלם שואל וחוקר ודורש.

הרב השני שישב שם, אינו מבין מה יש לפטפט אתה כל כך, לא חבל על הזמן? – כיון שגמר לאכול חזר לתלמודו. אבל הסבא מקלם ממשיך ומדבר איתה 'על דא ועל הא', והיא גם לקחה אותו לראות בעיניו את ה'לול', שהרי אינה דומה ראיה לשמיעה… 'הנה כאן העגל החדש שעכשיו נולד, שסיפרתי לך עליו מקודם…', ועוד ועוד. לאחר זמן מה, כשגמרה להראות לו את כל עסקי ה'חווה', בירכו והלכו, ונפרדו ממנה כשהיא שמחה וטובת לב.

כאשר המשיכו בדרך, אמר הסבא מקלם לחברו: 'דע לך, אתה נכשלת בלאו דלא תגזול!'. הוא תמה, אמר לו: 'איך אתה מדבר? אני גזלן? וכי מה גזלתי?!' אמר לו הסבא: 'אתה באת לביתה של הכפרייה הזו, וישבת ואכלת, ולא שילמת דבר עבור האכילה!'

אמר לו: 'מה פירוש לא שילמתי? הרי הצעתי לה מההתחלה שאשלם לה, והיא לא רצתה!'

אמר לו הסבא מקלם, 'ועם כל זה, יכלת לגמול עמה חסד, שיהיה במקום התשלום. אני ישבתי עמה ודיברתי ופטפטתי איתה על האווזים ועל התרנגולות בכל מכל כל, ואתה לא יכול לשער את גודל הנחת שעשיתי לה. שיבחתי את מה שיש לה, אמרתי לה שהתרנגול שלה הוא 'חד בדרא' ממש… והיית צריך לראות איזה נחת היה לה, ש"הרב אמר כך על התרנגולים שלה". ואילו אתה מה עשית? ישבת ואכלת, היית צריך לדעת כיצד לשלם… בחסד'. לגמול חסד במה שאתה יכול.

וזה באמת קורה הרבה, שמזמינים אדם לסעודה והוא יושב ואוכל , ואחרי זה אומר 'תודה רבה, היה טעים מאד ונבוא אצלך עוד פעם…', זו הכרת טובה? תגמול חסד במה שאתה יכול לגמול. ב'מילה טובה' וב'חיוך על השפתיים'. בקלי קלות אפשר לגמול חסד. וזה דבר שהפרשיות שלנו מלמדות אותנו, כיצד עלינו להתבונן ולרכוש בנפשנו את המידה הזו של 'אהבת החסד'.

(הגאון רבי יעקב חיים סופר שליט"א, ראש ישיבת כף החיים. גיליון 'מגיד דברין ליעקב')

 

[אחד יחיד]

הס הושלך בבית המדרש, מרן הסבא מקלם זי"ע נעמד על יד הבימה והכריז: "האם כך מדברים אל גנב…?!" פליאה גדולה ניכרה על פני התלמידים, על איזה גנב הסבא מדבר…? והסבא המשיך: "הגידו לי, אילו הייתם מגלים גנב בביתכם, וכי הייתם פונים אליו בעדינות ומבקשים ממנו בנימוס לעזוב את הבית, ומתחננים לפניו במלוא הכבוד שלא יגנוב לכם כלום, או שהייתם גוערים בו בכל הכוח ומגרשים אותו מיד מהבית…?!" הבחורים עדיין לא הבינו על מה ולמה נזעק הסבא. רק בסיום דבריו הוא הובן… "אם כן" – זעק הסבא מנהמת ליבו – "מדוע אל היצר הרע אתם מתנהגים בנימוס? הוא הרי מתנהג כגנב, הוא נכנס אל רשותכם ומנסה לגנוב את ליבכם, עליכם לגעור בו בכל הכוח. וגערה על היצר הרע הוא ע"י לימוד המוסר בהתרגשות ובהתבוננות, ולא בשלווה ובקרירות…"

 

[אחד יחיד]

לפנינו סיפור נפלא ומעורר אותו סיפר מגיד המישרים רבי שלמה לוונשטיין שליט"א, על זכותו של המרחם על הבריות, שהיא לבדה מסוגלת לבקוע רקיעים. הסיפור מופיע בספר החשוב 'ומתוק האור' על חודש אלול ע"פ ספר 'מחנך לדורות':

רבי נתן וכטפויגל זצ"ל סיפר שבאחד מלילות חודש אלול, בהיות הסבא מקלם, רבי שמחה זיסל זיו, נם על משכבו, הוא חלם חלום. בחלומו הוא שמע כי רבנו יונה מגיע לעיר 'קלם'. והנה, יוצא הכרוז ומכריז כי בשעה פלונית הוא ישא מדברותיו בבית הכנסת המרכזי. בשעה היעודה, שמו כל יהודי העיירה את פעמיהם אל בית הכנסת, כולם הגיעו, ללא יוצא מן הכלל, שכן מי יוכל לשער מתי תזדמן לפניהם האפשרות לשמוע שיחת מוסר מפי ה'שערי תשובה' בכבודו ובעצמו, ועוד בימי אלול?!…

בשל ההד העצום של מאורע נדיר זה, החליט ועד הקהילה להציב שומר בפתח האולם, ולהכניס רק אנשים המוכרים כבעלי מעלה. להמונים הסקרנים ייחדו מקומות מסביב לאתר, בתקווה שיעלה בידם לשמוע לכל הפחות את הד קולו של רבינו יונה…

גם ה'סבא' שם, כמובן, את פעמיו לשער בית הכנסת, אולם בהגיעו לשם, עצר אותו שומר הסף ושאל אותו לשמו, ומשנענה הסבא ואומר: 'אני שמחה זיסל מקלם' – עונה לו השומר: 'אינני מכיר'…

בימים כתיקונם, יתכן שה'סבא' היה נמנע מלהזדהות בתארים לפני שומר הפתח, מחשש יוהרה כלשהי. אכן הפעם, לא נראה היה שבכוונתו לוותר… עזות דקדושה מילאה את ליבו: וכי לשמוע את רבינו יונה ולחזות בזיו פניו הקדושות – מילתא זוטרתא היא? כלום ניתן לוותר על מעמד שכזה?

ה'סבא' מנסה אפוא להזכיר לשומר הפתח את אבותיו הגדולים, את רבו הגדול – רבי ישראל סלנטר, אך גם זה לא מועיל. 'על רבי ישראל סלנטר אכן שמעתי' – מגיב שומר הפתח, 'אך על תלמידו 'שמחה זיסל' – לא שמעתי מעולם'!…

לפתע שואל אותו השומר 'האם יש לך קרובי משפחה נוספים?', החל ה'סבא' לפרט 'אני אבא של נחום וולוול'… מיד ניכרה הבעת התפעלות על פני השומר: 'אבא של נחום וולוול? זה כבר משהו אחר!' – הוא אומר, ועל אתר מכניס אותו לאולם.

בשלב זה הקיץ ה'סבא' משנתו, והנה חלום. כשהוא נרגש ונסער כולו עד עמקי נשמתו, שלח וקרא מיד לבנו רבי נחום וולוול, לשאול הימנו מה זה ועל מה זה. איזו זכות נפלה בחלקו, אשר רק בעבורה נענה שומר הפתח והסכים להכניסו לדרשתו של רבינו יונה.

רבי נחום וולוול אמר שאיננו יודע דבר, אך לאחר שה'סבא' גזר עליו בכיבוד אב שיספר לו על מעשיו האחרונים, הוא שקע בהרהורים עד שנזכר במעשה הבא:

מזה תקופה ארוכה הולך הוא כשלרגליו זוג נעליים קרועות ובלויות, אשר רב בהם הפרום על הקיים. פעם אחת נזדמן אצל סנדלר העיירה, וראה אצלו זוג נעליים חזקות ומשובחות המוצעות למכירה, אך דא עקא, מה יעשה ואין בידו פרוטה לפרטה?

בו ביום החל רבי נחום וולוול לחסוך פרוטה לפרוטה, סכום לסכום, ומשאך עלה בידו ונאסף הסכום הראוי – שם פעמיו אל הסנדלר, ורכש את אותן הנעליים, כאשר הינו משלם עליהם במיטב כספו, טבין ותקילין. בליבו הוא חשב כי הנה, יוכל מעתה סוף סוף ללכת עם נעליים המתאימות למעמדו, שאף יועילו לו בביקוריו אצל הגבירים…

למחרת, לאחר לילה סוער ומושלג במיוחד – שומע נחום וולוול דפיקות על דלת ביתו. כשהוא פותח את הדלת – נגלה לנגד עיניו עני המחזר על הפתחים, אביון מרוד, אשר גם בגדים ראויים לכסות עצמו בקור הנורא לא היו מנת חלקו.

רבי נחום וולוול הכניס את העני אל ביתו, כיבדו כיאה וכראוי, הושיט לו מתת-יד הגונה, וסבור היה לשלחו לשלום. אלא שבטרם יצא ההלך – העיף רבי נחום ולול מבט לעבר רגליו של הלה, ונדהם לראות כי חשופות הן לגמרי! וכך הולך העני בשלג ובקור, כאשר רגליו היחפות חבולות, שרוטות, ואף כתמי דם לא נעדרים מהן…

כאשר הבחין העני במבטיו הנדהמים, הוא הסביר כי בהעדר אמצעים אינו יכול להרשות לעצמו רכישת נעליים. רבי נחום וולוול לא היסס, ועל אתר לקח את נעליו החדשות בהן השקיע את מיטב כספו שאסף ואגר במשך תקופה ארוכה, וללא אומר ודברים מסרן לעני במתנה גמורה.

בנו של הסבא השתתק בסיום סיפורו, ואביו הגדול הנהן בראשו לעומתו וטפח לו טפיחה של חיבה על כתפו. עתה היו רזי החלום נהירים ובהירים לו… ראוי היה מעשה זה כדי לזכות את בעליו להיכנס לשיעורו של רבנו יונה, ואף כדי לזכות את אביו הגדול עמו…

לא עמדו לו ל'סבא' ידיעותיו העצומות בתורה ובחכמת המוסר, לא עמדה לו זכות העמדת תלמידיו הגדולים, תפילותיו, וכל פעלו הרב בזה העולם – אלא זכות זו בלבד של היותו אביו של רבי נחום וולוול, המרחם על בריותיו של הקדוש ברוך הוא! זכות זו פתחה בפניו שערים נעולים ל"שערי תשובה"!… כי הלא כל המרחם על הבריות – מרחמים עליו מן השמים!…

 

[אחד יחיד]

פניו של הסבא מקלם זצ"ל תמיד זהרו בשבת קודש מהוד קדושתה, כך סיפר הגאון רבי שלמה וולבה זצ"ל משמו של המשגיח הגאון רבי ירוחם ליבוביץ ממיר זצ"ל, שבת אחת, נבהלו תלמידיו לראות כי שרוי הוא בצער וזוהר השבת חשכו מפניו והנה הם כבימות החול.

לאחר הבדלה, נאנח הסבא ואמר: 'אחד המשכילים (שהתפרסם בשנאתו לתורה ולומדיה) מת!, מי יוכל להתבונן ולהכיל צער הנשמה בבואה לעולם האמת ובעמדה בדין!'.

 

[אחד יחיד]

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ… (שמות יב לד)

מה ראה הקב"ה לכוין את שעת יציאת עם ישראל ממצרים בעוד שבצקם טרם החמיץ? שואל הסבא מקלם בספרו (חכמה ומוסר ח"ב מאמר קי"ט), מדוע שלא תדחה יציאת מצרים עד שהבצק יאפה לגמרי, ויוכלו לשאת עמם לדרך לחמים אפויים כדבעי?

אלא – אומר הסבא מקלם – רצה הקב"ה ללמדנו פרק חשוב בדרכה של תורה, וכמאמר המשנה פת במלח תאכל ומים ובמשורה תשתה וכו'.

אדם שיתאווה כל העת לתענוגות העולם הזה, לעולם לא יגיע אל סיפוקו, ותמיד יהיה בצער כי אינו משיג את מבוקשו. לעומתו, האדם המסתפק במועט וחי בפשטות, הרי אין מאושר ממנו, כי לעולם אינו מרגיש חיסרון, ושמח בחלקו.

זה מה שרצה הקב"ה ללמד את עם ישראל: בשעה שאתם יוצאים ממצרים, דעו לכם! שלא יצאתם כדי לחיות חיי עונג ונחת, אלא לקבל על עצמכם עול מלכות שמים, ולא תהיו מאושרים בעול זה, אלא אם כן תלמדו להסתפק גם בחיי צער ודחקות, כי אי אפשר להשיג אושר רוחני יחד עם חיפוש תענוג גשמי. ואדרבה זוהי החירות האמיתית, וכמאמר חז"ל: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'.

 

[אחד יחיד]

סיפר המגיד מישרים הנודע הגה"צ רבי אהרון טויסיג שליט"א, סיפור שאירע בישיבתו של הסבא מקלם זי"ע:

גדר הקיפה את בנין ישיבת 'קלם', מידי בוקר היו הבחורים מקיפים את בנין הישיבה, כדי להגיע אל הפתח הראשי ולהיכנס אל הישיבה.

יום אחד, מביט הסבא מקלם מחלון ביתו, שהיה מול בנין הישיבה, ורואה את אחד הבחורים מתקרב לבנין, אך במקום להקיף אותו – כפי שעושים יתר הבחורים – החליט לקצר ולקפוץ על הגדר, ובכך חסך דקותיים של הליכה. למחרת שוב ראה הסבא את אותו בחור קופץ על הגדר, וכך עשה גם ביום השלישי.

לאחר תפילת שחרית, קרא הסבא מקלם לבחור הקופץ, והורה לו לארוז את חפציו ולעזוב את הישיבה, 'מקומך אינו כאן…!' פסק הסבא!

כששמעו בני הישיבה על המקרה, נדהמו לשמוע על העונש החמור שנענש הבחור, ושמועות החלו לרוץ על מעשים נוספים חמורים בהרבה שבוודאי עשה הבחור, ואלו אשר גרמו לעונש החמור כל כך..!

כששמע הסבא את התלחשויות הבחורים, כינס אותם בהיכל הישיבה, עלה על הבימה ופתח בקולו ואמר: 'לא! לא שמעתי עוד סיפורים לא ידועים על הבחור הקופץ, כל מה שלוחשים אינו אמת כלל! אך כאשר ראיתי את הבחור הזה קופץ את הגדר פעם אחת, שניה ושלישית, הבנתי שבחור זה כבר עבר הרבה איסורים! כי אם בחור משנה את המסלול הרגיל שכולם הולכים בו וקופץ גדר אבנים, זה מלמד עליו שהוא פרץ עוד כמה גדרים וסייגים בעבודת ה'! כשאדם עושה 'קיצורי דרך' – הוסיף הסבא – מי יודע עוד כמה 'קיצורים' הוא מרשה לעצמו לעשות…!'

ואכן לאחר זמן מה הובררו הדברים, ושמעו על הבחור עוד ספורים שהוכיחו שמעשיו של הבחור אכן מצדיקים את עונשו שנתן לו הסבא להסתלק מן הישיבה.

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ ר' אל'ה לופיאן זצ"ל שמרן הגר"י סלנטר זצ״ל היה שותה בפורים עד שהיה מבושם, כדעת ה״חכם צבי״ (הובא בסידור בנו רבי יעקב עמדין) לקיים דברי הגמרא כפשוטם. התלמידים ניצלו את ההזדמנות, וכשהגיע למצב של שכיבה היו עומדים סביב ומדובבים אותו לספר איך עבד על מידה זו ואיך על חברתה וכיוצ״ב. אף שהזהירם שלא יבקשו ממנו דבר שכשיעשנו יתחרט עליו אחר־כך, מכל מקום בזמן התבשמותו שמעו ממנו דברים רמים ונשגבים שמעולם לא שמעו. (פעם אף התרעם עליהם מדוע הם באים אליו רק פעמיים בשבוע). אחת אף הראה בידיו על התלמידים ואמר: ״כולך יפה רעיתי״, ואחר־כך הראה בידו על רבי שמחה זיסל, הסבא מקלם, לבד ואמר: ״ומום אין בך״.

(ר' אל'ה)

 

[אחד יחיד]

הסבא מקלם זצ"ל היה אומר: להצטער בצער חברו כראוי צריך להיות אדם גדול, אך לשמוח איתו בשמחתו כראוי צריך להיות מלאך.

 

[אחד יחיד]

שֶׁמֶן לַמָּאֹר (שמות כ"ה, ו').

עמדה התורה על כך שהשמן שיהיה במקדש יהיה זך ונקי מכל סיג ופגם. את השמן היו מכינים באופן שאת "הזיתים היה כותש במכתשת, ואינו טוחנן בריחים כדי שלא יהא בו שמרים, ואחר שהוציא טיפה ראשונה מכניסן לריחים וטוחנן" כלשון רש"י. לאחר מכן השמן הנוסף שיצא, כבר פסול היה להדלקת המנורה, אך כשר היה למנחות.

וכך דרשו חז"ל: "מה אם המנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, המנחות שהן לאכילה אינו דין שיטענו שמן זית זך?! תלמוד לומר 'זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר' (ויקרא כ"ד, ב') – ולא זך כתית למנחות".

תמה הסבא מקלם, מדוע החמירה התורה כל כך שיהיה שמנה של המנורה נקי מכל גרגר של שמרים, והלא הוא משמש להדלקה בלבד, מה שאין כן המנחות, שנאכלות, ובהן לא הקפידה התורה כל כך?

ותירץ ה'סבא' זצ"ל, כי הנה, במובנו הרוחני, רומז השמן על חכמה – כך דרשו חז"ל (שיהש"ר א, ג). כמו כן, המנורה הניצבת בדרום, רומזת לחכמת התורה.

מסיבה זו, החמירה התורה שיהא השמן למאור, זך ונקי מכל סיג ופגם, הרבה יותר מהשמן שניתן במנחות. משום שעל הדעת, להישאר תמיד נקיה וזכה. פגימה כלשהי במחשבה, חמורה מאוד, משום שמחשבת האדם היא היסוד שממנו משתלשלים כל מעשיו. ואם כן, כל פסול או פגם במחשבתו של אדם יכולים להביאו לידי מכשולות.

 

[אחד יחיד]

נולד בשנת ה'תקפ"ט.

מילדותו ניכר בגאונותו ובכישרונותיו המופלאים ובגיל 13 היה בקי במסכת 'נזיקין'.

יומם ולילה למד תורה בשקידה וישן רק כשעתיים ביממה. כאשר הגיע לבית המדרש שייסד ר' ישראל ליפקין בקובנה ושמע את שיחתו המוסרית הכתירו לרבו המובהק וטען כי עיקר עבודת האדם הינה בהתנהגות שבין אדם לחברו ובעזרה לזולת.

ייסד בעיירה קלם ישיבה לצעירים שנמנתה על מפיצי שיטת המוסר לאור ספרי הרמח"ל ונודעה בהתנהגות המופתית של התלמידים. לא נהנה מכספי ציבור ולכן גם לא הסכים לקבל מכספי הישיבה, לפרנסתם אשתו פתחה חנות אולם עקב מצבם הכלכלי הדחוק נאלצו לאכול רק דייסת גריסים ובחורף לא היו להם אמצעים להסיק את התנור בביתם. היה בקי בעל פה בש"ס עם רש"י ותוספות ובארבעה חלקי שולחן ערוך.

בהתאם להוראת הרופאים יצא בכל קיץ לנופש בכפר גויגר.

בשנת ה'תרנ"ח השיב את נשמתו ליוצרה.

 

[אחד יחיד]

סיפר המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל: כבר היה מעשה בישיבת קלם, שאחד מבני הישיבה ירד לפני התיבה בתפילת שבת קודש, ובעת חזרת התפילה כאשר הגיע לבקשת 'וטהר לבנו לעבדך באמת' הדגיש את תיבת 'לעבדך'. לאחר התפילה אמר לו הסבא זצ"ל: יותר טוב היה להדגיש את תיבת 'באמת' כי שפת שמים היא 'אמת' כחותמו של הקב"ה, ואם האדם אינו עובד 'באמת' וכל עבודתו הינה רק מן השפה ולחוץ ובלא לב ידבר אין מכירים שם בעולם הנצחי את שפתו כלל, כי רק 'שפת אמת תיכון לעד'.

משום כך אף הקפידו בקלם על מי שהשמיע קול בכי בתפילה. הלה היה נדרש לבדוק את עצמו היטב אם אכן הבכיה נובעת ממעמקי הלב או שמא מצורפים אליה שיקולים נוספים, עד כדי כך השתלמו במידה זו שיהא פיו וליבו של האדם שוים בתפילתו. ומהאי טעמא גופא נמנע הסבא מקלם מלומר את וידויו של רבינו נסים גאון בתפילת 'יום כיפור קטן', ונימוקו עמו: איך אני יכול לומר את המילים 'מתוודה אני לפניך ברתת בזיע' בזמן שאינני מרגיש בכך.

(ספיר ויהלום פר' בא פ"ב - להגה"ח ר' מנחם מנדל פומרנץ שליט"א)

 

[אחד יחיד]

פעם אחת נכנס תלמיד אל הגאון רבי שמחה זיסל זיו ה"סבא מקלם" וביקש להתייעץ עמו על עניין חשוב.

ביקש ה"סבא" מאותו תלמיד שישוב וייכנס אליו לאחר תפילת ערבית ורק אז יוכל לתת לו עצה כפי שנתבקש.

בתפילת ערבית – הסביר ה"סבא" – אנו אומרים: "ותקננו בעצה טובה מלפניך" על כן בטרם אייעץ לך מה לעשות, אני רוצה לכוון היטב בתפילתי כדי שאוכל לתת לך עצה טובה!..

 

[אחד יחיד]

נצטווינו לקרוא בכל יום פעמיים קריאת שמע בה מוזכרת יציאת מצרים ועפ"י התלמוד הירושלמי גם מכת בכורות וקריעת ים סוף (ברכות פ"א, פ"ו)
וכך אנו מזכירים ב"עזרת אבותינו, ברכת הגאולה ובערבית "ראו בנים… "

הסבא מקלם מביא משל למה הדבר דומה:

יש סוג מזון שמספיקה לאדם, כמות קטנה ממנו כמו – תבלינים וסוגי ויטמינים. ולעומתם יש סוגי מזון הנצרכים יום יום לאדם – חלבונים ופחמימות…

כן הוא הנמשל:

יש מצוות שהם פעם בשנה, כגון שופר. ויש מצוות שזקוקים להם שבוע - פסח וסוכות. ויש אחת לשבוע - שבת.

אבל יש מצוות שהם כארוחת בוקר וערב ונצרכות לאדם יום יום - כגון הזכרת יציאת מצרים בקריאת שמע.

 

[אחד יחיד]

"ואלה המשפטים… כי תקנה עבד עברי…"

שואל הסבא מקלם:

מדוע פתח הקב"ה את משפטי התורה דווקא בעבד עברי?

והוא משיב בדרך משל:

לאב שיש לו עשרה ילדים כולם תלמידי חכמים וראשי ישיבות, מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ של עם ישראל – "מלח הארץ". והנה לצערו הרב ילד אחד סרח והתדרדר לעולם הפשע. כמובן שמאותו הרגע שהבן נתפס בגנבתו, כל ראשו של האב נתון לאותו אחד שסרח ולא לאחרים שאותם הוא אוהב לא פחות…

כן הוא הנמשל:

הקב"ה כל כולו נתון לבן שהלך וגנב והדבר הראשון היא לשקם אותו. באף בית משפט לא נשמע סלחנות כלפי אחד שגנב כפי שאנו רואים בתורה הקדושה. רק בבית משפט שהשופט הוא אבא של הנאשם… הקב"ה איננו מחפש להעניש את בניו אלא להחזירם למוטב, ועבד עברי הוא הדוגמה לכך, כל המטרה לשקם את הגנב ולשים אותו אצל אדון ירא שמים שילמד אותו – איך חיים באמונה ומצליחים מבלי לשלוח יד ברכוש שאיננו שלו…

 

[אחד יחיד]

"וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר: הִנֶּנּוּ, וְעָלִינוּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר ה'".

רק אתמול, כל העם בוכה ומתלונן, מדבר על חזרה למצרים. והנה לפתע – כולם רוצים לעלות ולהילחם. מה השתנה?

מבאר הסבא מקלם זי"ע:

זהו טבעו של יצר הרע – כל עוד יש לאדם ציווי, "צריך", "מוכרחים", היצר מיד מתעורר ומתנגד. אבל כשכבר אין חובה – פתאום קל לעשות את הדבר הנכון.

כל עוד הציווי "לעלות לארץ" היה בתוקף – יצרם התקומם. אבל כשהציווי הוסר והייתה גזירה להישאר במדבר – פתאום התעוררה ההבנה: ארץ ישראל היא המקום הטוב ביותר! וכך, דווקא כשכבר אי אפשר – הם רוצים. דווקא כשאין חובה – נעלם הבלבול.

 

[אחד יחיד]

"וענו ואמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו"

רש"י מבאר:
וכי עלתה על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא לא ראינוהו, ופטרנוהו בלא מזונות ובלא לוויה.

נשאלת השאלה:
מה קרה?! אז מה אם פטרהו בלא מזונות ובלא לויה, וכי בשל כך ראויים להיקרא שופכי דמים?!

ותירץ הסבא מקלם זצ"ל:
אלא שכיון שפטרוהו בלא לוויה וללא מזונות, הייתה לו חלישות הדעת מפני יחסם הגרוע אליו, ומשום כך לא היה לו הכוח לעמוד למול הרוצח.
אילו מילאו זקני בית דין, את חובתם, היה מתעודד מפעולתם עבורו, והיה לו כוח, להתגבר על הרוצח!…

 

[אחד יחיד]

הסבא מקלם האריך באמירת זכרנו לחיים בראש השנה.

לשאלת תלמידיו השיב: "דעו! מי שאינו מכוון הוא שופך דמים, שהרי חייו וחיי ילדיו תלויים בה"…

 

[אחד יחיד]

כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו, ומה שבידו נוטלין הימנו.

רבי שמחה זיסל זיו זצ"ל, תלמידו המובהק של רבי ישראל מסלנט, כתב (חכמה ומוסר חלק ב סימן קב) שהכלל הזה חל לא רק לגבי תאווה, כמו אצל האשה הסוטה, כמובא בגמרא, אלא גם לגבי הטבע וגם לגבי התורה, כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל טבע הבריאה בהתאם למהלך התורה, והוא נותן כמה דוגמאות:

אדם שרוצה להרוויח כסף כדי שתהיה לו בסופו של דבר מנוחה, ופותח עסק, אם אינו יגע כראוי העסק לא יצליח, ויאבד גם את הכסף שכבר יש בידו, ויהיה טרוד עוד יותר, כי יש חוק קצוב של מנוחה הראויה לאדם, ומי שנותן עיניו במה שלא ראוי לו, בסופו של דבר מאבד גם את מה שכבר יש לו.

כך גם בעניין הבריאות, מי שמוסיף על שיעור המנוחה הראוי לו, או שישן יותר מדי – זה פוגם בבריאותו.

כך גם במושל ומנהיג עם. אם ירצה להוסיף במנוחה יותר מדי הרי המדינה תתקלקל, ולבסוף אנשי המדינה נעשים לו שונאים, והרי הוא נרדף מרבים, ולדמו יארבו, ויהיה קשה לו עוד יותר.

על פי אותו עיקרון אסרה התורה להוסיף או לגרוע מהמצוות, כי כל תוספת מעבר לראוי גורמת לחיסרון.