והחזו"א שהובא שם ציין לדברי הצל"ח, וזה לשון הצל"ח
צל"ח מסכת פסחים דף צ עמוד ב
ואמנם בזית רענן פרשת שמיני הקשה בשם ב"א דלמ"ד נדב ואביהו מתו בפנים, אם כן נטמא אוהלי המשכן וכל הכלים השלחן והמנורה, ותירץ הב"א דפרשת טמאים בו ביום נאמרה, ופרשת טמאים היינו טומאת מת, ובאותה שעה עדיין לא נאמר. והקשה הזית רענן אם כן איך נטמאו מישאל ואלצפן, ותירץ בדוחק דטומאת מגע מת נאמר קודם לכן אבל טומאת אוהל נאמר אח"כ, ודבריו דחוקים. ולי נראה באותה שעה שנשאום אחר שכבר הוציאם מקדש הקדשים נאמרה הפרשה, ואם כן הם נטמאויג) והאוהל לא נטמא, ולפי זה צריך לומר דמי שנגע במת או נכנס לאהלו קודם היום ההוא לא היה צריך טהרה אף אחר שנאמרה פרשת טומאת מת, מה דהוה הוה ועל להבא נאמרה ולא על לשעבר, ולפי זה לא נטמאו שבט לוי בשעת העגל כלל ולא שום אדם מקוברי ההרוגים, והיו ישראל טהורים כולם, ולא היו בהם טמאים רק יחידים הללו שבאו אל משה ביום ההוא, ואם כן אפשר שלא היו ממהרים לשרוף הפרה כל כך.
ואמנם ר' יוסי הגלילי על כרחך לא סבר סברא זו שאלו שנטמאו קודם שנאמרה פרשת טמאים לא קיבלו טומאה, דאם כן נושאי ארונו של יוסף הלא כבר זה עשרה חדשים שחנו בהר סיני ולא נשאו ואיך נטמאו. אלא ודאי דלדידיה גם אותן הקודמים היו צריכים טהרה, ואם כן גם כל שבט לוי והרבה מישראל היו צריכין טהרה, ובודאי בשני נשרפה הפרה. ולכך לר' יוסי הגלילי הקשה ר' יצחק כבר היו יכולים לטהר, אבל לר"ע לא היה יכול לומר כבר היו יכולים לטהר, דאולי עדיין לא נשרפה הפרה, לכך אמר יכולים היו לטהר, פירוש שבאותו יום היו יכולים לקבל הזאת שביעי ולהטהר ע"י טבילה והזאה, ושוחטין וזורקין על טבול יום, ואלא שלא תאמר דאולי גם בעשרה בניסן אכתי לא היו להם אפר פרה ולא היו יכולים להטהר בערב פסח כלל, לכן אמר שנאמר ביום ההוא, ואם כן על כרחך עכ"פ שביעי שלהם היה והיו יכולים לטהר.
ומדבריו נראה שלא הכריח כן אלא לדעת ר' יוסי הגלילי שנושאי ארונו של יוסף היו, ומשמע דלא ברירא ליה שטומאה דקודם הדיבור מטמאה.