חשוון ט"ו חשוון - יומא דהילולא של החזון איש זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

רבי אברהם ישעיהו קרליץ.

נפטר בט"ו חשוון תשי"ד.

הערך עליו במכלול:

רבי אברהם ישעיהו קרליץ – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

נספר עובדא מרבי משה אהרן בוים (יהודי חסידי בבני ברק, נולד בפשיסחא שנת תרל"ב והאריך ימים יותר ממאה שנים) שהיתה לו קרובת משפחה בפריז שלא היו לה ילדים, ואמרו הרופאים שהיא בוודאי כבר לא יהיה לה זרע של קיימא, אך היא מוכרחת במהירות לעבור ניתוח כדי שתישאר בבריאות הגוף.

ובא רבי משה אהרן עם קוויטל אל החזון איש והזכיר את שם קרובתו. וענה החזון איש: 'אתה רוצה לעשות אותי כאדמו"ר פולני?' הרי בפולין היה צדיק גדול פועל ישועות 'רבי יחיאל מאיר מגוסטינין', שהיה פועל ישועות רבות לבני ישראל. לאחר שנסתלק, בקשו ממלא מקום, והחלו רבים לבוא לבית רבי יהושעל'ע קוטנער, ולא ידע רבי יהושע מה רוצים ממנו, אך התחיל לקרוא קוויטלאך של החולים, ואכן היו כמה וכמה מופתים על ידו.

ואמר רבי משה אהרן לחזון איש: מורי ורבי הישמח ישראל היה שם אצל רבי יהושעל'ע, ואמר שיש מזה הוכחה ניצחת שיכולים לקרוא קוויטלאך בכח התורה בעצמה, ואם כן יקבל נא מרן את הקוויטל.

כשמוע החזון איש את דברי רבי משה אהרן, שתק לכמה רגעים, ואח"כ לקח הקוויטל מידו. תיכף שלקח הקוויטל, קם רבי משה אהרן ועמד על רגליו, כדרך החסידים שעומדים כשהרבי קורא הקוויטל. שאל אותו החזון איש 'מדוע עמדת על רגלך?' ענה לו רבי משה אהרן, כי בשאלת אורים ותומים גם צריכים לעמוד. אמר החזון איש, הרי הנשאל באורים ותומים גם צריך לעמוד. ותוך כדי דיבור עמד החזון איש על רגליו, והסתכל עשר דקות בתוך הקוויטל, ונתאדם בפניו הקדושות, אחר כך פתח את פיו ואמר לרבי משה אהרן: 'שלא תעשה את הניתוח, וכן יהיה לה זרע של קיימא, ואתה תיסע לירושלים אל ר' נחמן פפירנא הסופר ותזמין עשר מזוזות כשרות ותשלחם לפריז לבית קרובתך, שתחליף המזוזות'.

לא נפל מדברי החזון איש דבר ארצה. אכן האישה היתה צריכה בדיוק עשר מזוזות לביתה שבפריז! ואכן זכתה האשה לזרע של קיימא! (רבי מנשה ישראל רייזמן)

 

[אחד יחיד]

מרן הגר"ח קנייבסקי זצוק"ל סיפר סיפור נורא.

פעם היה חולה שאמרו הרופאים שהוא כבר לאחר ייאוש, ולא יחיה יותר מארבעה ימים. כשבא החולה לבית החזון איש ושמע את דבריהם, ענה לו החזון איש ביישוב הדעת: תאמר לי מה ברא הקב"ה ביום הראשון? וענה לו. מה ברא הקב"ה ביום השני? וענה לו. מה ברא הקב"ה ביום השלישי וביום הרביעי? וענה לו.

אמר החזון איש: אם כן שהקב"ה יכול לברוא כ"כ הרבה דברים בארבעה ימים, הרי הוא יכול לעשות משהו איתך תוך ארבע ימים. ביום השלישי נתפרסם בעיתוני אותו היום שהמציאו את תרופת הפניציל באנגליה, ובו ביום כבר שלחו פניציל לארץ ישראל, והחולה לקחו והתרפא.

ממש כדברי החזון איש, כי הקב"ה בורא רפואות, וכשיצא החולי נגזר שיתרפא ע"י סם פלוני שעוד לא נברא… (רבי מנשה ישראל רייזמן)

 

[אחד יחיד]

במעשה איש מובא שאדם אחד אמר לחזון איש בטרוניא: 'לאו בכל יומא מתרחש ניסא'. ענה לו החזו"א כדרך הרה"ק רבי מאיר מפרמישלאן: 'לאו. בכל יומא מתרחיש נסא'. היינו אל תדבר כך, כי בכל יום מתרחשים ניסים! (רבי מנשה ישראל רייזמן)

 

[אחד יחיד]

סיפר הגרב"צ פלמן זצ"ל, מעשה ממרן החזון איש זצ"ל, שהיה עם חותנו הגה"צ רבי אברהם יצחק רוטשטיין זצ"ל.

הרב רוטשטיין, שעשה תורתו קבע בפרישות ובטהרה, ומלאכתו ארעי, לא היה עושה דבר וחצי דבר, בלא לקבל את עצתו של החזון איש. כל דבר גדול וקטן שעשה, היה לאחר שקיבל את ברכתו ודעתו של החזון איש בענין.

בתקופה מסוימת, קנה הרב רוטשטיין מגרש באזור תעשיה שבתל אביב יחד עם שותפו, מתוך מטרה לבנות במקום בנין גדול שישמש ברובו למפעל, במחשבה שבוודאי ירצו יצרנים רבים לפתוח באזור זה מפעלים המייצרים את תוצרתם במקום, וכך יוכלו למכור או להשכיר חלק מן הקומות למפעל כזה או אחר. באחת מהקומות חשבו לפתוח בעצמם מפעל ליצור וילונות. ואת הקומה התחתונה חשבו להשכיר בעבור חנויות גדולות וכדומה.

זמן קצר לאחר שקנו את הקרקע, יצרו קשר עם קבלנים אמינים, והבניה החלה כפי התוכנית.

כדי לבנות בנין הראוי להעמיד בו מפעל, על הנדסת הבנין להיות חזקה יותר מבנין מגורים, מאחר שאמורים להעמיד שם מכונות יצור שהן כבדות מאוד. מלבד זאת גם גובה הקומות ושאר תכנון הבנין, חייב להיות בצורה כזו שיוכלו להכניס בו את את כל צרכי המפעל.

כשהתחילה הבניה התברר שכמה שחשבו ושיערו את הוצאות הבניה, הרי שבמציאות הסכומים גבוהים בהרבה מן התכנון. תוך כדי בניה נוספו הוצאות כספיות הכרחיות רבות ובלתי צפויות, על מנת שהבניה תעשה על פי כל התקנים הדרושים לכך.

היזמים הגיעו למצב בו כל הכסף שהשיגו, אזל כבר בשלבים הראשונים של הבניה. וכדי להשיג סכומים נוספים, שיעבדו את כל הונם ורכושם כדי לקבל הלוואות גדולות. אך למרות כל המאמץ הכספי, ההוצאות רק הלכו ותפחו, והיה צורך בממון רב כדי לסיים את הבניה.

היתה להם אפשרות לעצור את הבניה עד שישיגו את ההוצאות הדרושות לכך, אך אם היו עושים כך ההפסדים היו עצומים פי כמה וכמה. משום שעכשיו כבר היו במקום כל הכלים הדרושים להמשך הבניה, ואילו יעצרו עתה, יקחו הקבלנים את כל הכלים חזרה, וכדי להמשיך את הבניה בבוא היום, יאלצו להתחיל הכל מתחילה, ועלות כל זה היא הון רב.

זאת ועוד, שכאשר תסתיים הבניה, ישנו סיכוי שמיד בסיום הבניה ימצאו קונים, בעלי מפעלים או שאר משקיעים, שיקנו מהם את הבנין באופן מיידי, ויוכלו לכסות בכך את החובות העצומים שכבר רובצים על כתפיהם.

אך עתה שהבנין תקוע באמצע הבניה, קשה מאוד למצוא מי שיקנה אותו, ועלולים להגיע למצב בו כל החובות האדירים יישארו ללא כיסוי.

לא נותרה להם ברירה אלא להמשיך את הבניה במתכונתה, כשהם מנסים להשיג עוד ועוד כסף מכל מי שרק אפשר.

המאמץ הכלכלי האדיר רושש אותם כמעט כליל, והם נעשו עניים מרודים ללא פרוטה. אבל כדי לא להישאר כך לנצח, היה הכרח לגמור את הבניה מהר ככל האפשר, ואז לנסות להשיג את הקונה המיוחל שיושיעם מחובותיהם.

עברו הימים, וכמו כל דבר שבא אל סופו, הסתיימה גם הבניה, והבנין עמד על תילו לפי כל התקנים הדרושים והנצרכים, והיה מוכן ומזומן לאכלס בו את מי שירצה לקנותו. השותפים פרסמו את הבנין למכירה, אך לאכזבתם גילו, שכמעט ואין מי שמעונין להשקיע בקניית הבנין הזה. המעטים שכבר רצו להשקיע בו, הציעו מחיר נמוך מאוד שלא היה שווה למכור אותוו במחיר כזה.

הימים חלפו בזה אחר זה, כשהקונה עדיין לא נמצא, והחובות האדירים רובצים על כתפיהם באין פתרון נראה באופק.

יום אחד, פנו אליהם נציגים מטעם ההסתדרות, שברצונם לקנות מהם את הבנין כולו, הם הציעו סכום גדול מאוד בעבורו, סכום שהיה מכסה את כל החובות ועוד מותיר להם רווחים נאים. אך ההסתדרות, כידוע, היה ארגון של מחללי שבת, וכשימכרו את הבנין למחללי שבת הללו, בוודאי יעשו בו שימושים של חילולי שבת. הרב רוטשטיין היסס, מחד איך אפשר למכור את הבנין למחללי שבת, ומאידך כשיש כאלו חובות נוראים אולי יש מקום להתיר?!

שותפו לעסק, שהיה שקוע כמוהו בים של חובות, שמח מאוד למשמע ההצעה מההסתדרות, והתמלא תקוה על פתח האור שנפתח להם בתוך החושך הגדול שהיו שרויים בו. אך כששמע את ספקותיו של הרב רוטשטיין, הבין שעדיין השמחה רחוקה. החליטו השניים שהרב רוטשטיין יסע לבית קודש הקודשים, מרן החזון איש זצ"ל, יציע לו את כל פרטי ההצעה, וכאשר יאמר כן יעשו.

החזון איש השיב בשלילה: "לא למכור את הבנין להסתדרות!" השותף התאכזב מאוד, אך קיבל את ההוראה, והם המשיכו ביחד בנסיונות למכור את הבנין לאחרים.

עברה תקופה, והקונה המתאים עדיין לא נמצא. הבנין נשאר שומם, והנושים החלו דוחקים עליהם להחזיר את החובות. כשראה השותף את המצב, כי באו מים עד נפש, פנה שוב אל הרב רוטשטיין, והציע לו לשוב אל החזון איש ולספר לו את המצב, אולי עתה יתיר להם למכור את הבנין להסתדרות.

הרב רוטשטיין לא שש לחזור ולשאול את גדול הדור, שהרי כבר קיבל את התשובה, ומה יש לו לשוב לשאול. אבל כיון שלא מדובר כאן רק על כספו אלא גם על כספי שותפו, שעל זה אינו יכול לקחת את האחריות, קם כדבריו ונסע שוב לחזון איש לשאול בעצתו.

החזון איש שמע את השאלה, והבין היטב את המצב הדחוק אליו נקלעו. הוא השיב להם במשל, וכה סיפר: מעשה באדם שהיה צריך ללכת לבדו ממדינה למדינה, וכדי להגיע למחוז חפצו – היה עליו לעבור במדבר. במדבר, כידוע, אין לא אוכל ולא מים, ומשום כן הצטייד האיש באוכל ובשתיה מספקת לדרכו הארוכה.

הוא התחיל ללכת, וכבר בתחילת הדרך טעה במדבר. עברו עליו כמה ימים עד שמצא את דרך המלך אל מחוז חפצו. אך כיון שהתעכב במדבר יותר מהתכנון, על כן באמצע הדרך נגמרו לו המים. בתחילה עוד המשיך ללכת ללא מים, אך כשעברו השעות הרגיש צמאון גדול, אך מה לעשות, אין להשיג במדבר מים.

בלית ברירה המשיך ללכת, עד שהגיע למצב שהרגיש שהוא עומד לפני התמוטטות, ואם לא ישיג עכשיו מים עלול הוא למות בצמא. הוא המשיך עוד קצת בדרכו, ולפתע שמע קולות של מים ממרחק. הוא קיבל כוחות חדשים והחל ללכת במהירות לכיוון המים. אך כשהגיע למים נחל אכזבה גדולה, המים היו מי ביוב מלוכלכים שאינם ראויים לשתיית אדם.

הוא נעמד ליד המים וחשב מה עליו לעשות, מצד אחד מי ביוב הם מים מזוהמים שאינם ראויים לשתיית אדם, אך מצד שני אם לא ישתה את המים הללו – מיתתו קרובה מהצלתו. בלית ברירה שתה מן המים הרעים הללו. אין צורך לתאר את הרגשתו בעת השתיה ולאחריה, מובן מאליו כמה רע הרגיש מכך, אך הוא התנחם בעובדה שלפחות עכשיו הוא חי וממשיך ללכת.

לאחר כברת דרך קצרה, התגלה לעיניו מעיין נובע של מים חיים, נקיים וזכים. צערו היה גדול ועצום, היה עליו להמתין רק עוד קצת, ואז היה מקבל מי מעיין, מים הראויים לשתיית אדם. אך מאחר שלא המתין, קיבל מי רפש וטיט הגורמים לו כאבים גדולים וחזקים. את הנעשה אין להשיב, המים הרעים נכנסו במעיו, וגרמו לו למה שגרמו. ולא נותר לו אלא לסבול את סבלו ולזעוק על העבר.

"עתה"- אמר החזון איש – "יש לך הצעה טובה, למכור את הבנין במחיר טוב ולצאת מכל החובות, אך דע לך כי ההצעה הזאת הינה מי ביוב. כספם של מחללי השבת הוא כסף של מי רפש וטיט. אם תקח את הכסף, תצא אמנם מכל החובות, ותוכל להמשיך לחיות, אבל מתוך רפש וטיט. אך אם תחכה עוד קצת, תראה שאתה קרוב מאוד אל מי מעיין, מים זכים וטהורים, תוכל למכור את הבנין ולהסתדר עם הכל על הצד הטוב ביותר. ומה לך לשתות מי ביוב, כאשר מי המעיין קרובים אליך מאוד מאוד!

לאחר דברים ברורים כאלה, ששמע מפי קדשו של החזון איש, לא נותר לו שום ספק, הוא ידע כי את הבנין לא ימכור למחללי שבת ויהי מה.

הוא סיפר לשותפו את תשובת החזון איש, כשהוא מוסיף ואומר לו "אינך צריך להפסיד בגללי, אם אתה רוצה תוכל למכור את חלקך בבנין, אבל אני את חלקי לא מוכר". כששמע השותף כששמע את דברי החזון איש, בטח בה' כי אכן הישועה קרובה לבוא, והמתין עם הרב רוטשטיין לבואה.

לא עבר זמן רב, ואט אט החלו למכור ולהשכיר חלקים מן הבנין לכמה מפעלים, עד שבסופה של תקופה לא ארוכה, עלו מחירי הקרקעות והבנינים במקום, והיה ביקוש גדול לבנין.

חלק מכרו וחלק השכירו, ברווחים גדולים. ולא די שכיסו את כל חובותיהם אלא אף הגשימו את חלומם ופתחו במקום מפעל ליצור וילונות, וזכו לקדש שם שמים בכל מעשיהם.

(מתוך 'שלמי ציון' – פר' וארא מתורתו של ר' שלום בן ציון פלמן זצוק"ל)

 

[אחד יחיד]

אספר לכם סיפור על ה'חזון איש' זצ"ל, שנבין מהי השגחה פרטית.

יודעים אנו, כי בשנותיו האחרונות הוא התגורר היכן שהיום נמצא תלמוד תורה תשב"ר, אבל לפני כן הוא התגורר על יד ישיבת סלבודקה ב'גבעת רוקח'. סמוך למקום מגוריו היתה חנות מכולת, ובעלת המכולת, שהיתה בשנותיה האחרונות בבית אבות ויז'ניץ, היא שסיפרה את המעשה.

ימים אחדים לפני חנוכה נכנסה אשת ה'חזון איש' למכולת, ושאלה האם יש שמן זית. באותה שנה היה מחסור חמור בשמן זית, לא היתה בכל ארץ ישראל אפשרות להשיג שמן זית. הרבנית שאלה את בעלת המכולת, אולי טמונה אצלם באיזה מקום פחית של שמן זית משנים קודמות.

אומרת לה בעלת המכולת: 'רבעצען, אנחנו יודעים שה'חזון איש' זקוק לשמן זית לחנוכה, וכבר ניסינו להשיג בכל מיני מקומות, אבל אין בנמצא שמן זית'.

אם אין אז אין, מה לעשות?

מגיע ערב חנוכה, ושוב נכנסת אשת ה'חזון איש' למכולת ואומרת: 'בעלי שואל, אולי בכל זאת 'קבורה' אצלכם איזו פחית באיזה מקום?' הם ידעו שה'חזון איש' הוא גברא רבה, ואם הוא אומר שיכול להיות שיש שמן זית 'קבור' – צריכים להיזכר.

פתאום אומר בעל המכולת לאשתו: 'אני נזכר במשהו. כאשר פתחנו את המכולת והתחלנו לסדר את המוצרים, הכנו תחילה מדפים להניח עליהם את הדברים'.

כיצד עמדו אז המדפים? היו לוקחים צינור עבה, תוקעים אותו עמוק בקרקע עד שהיה יציב, עליו היו קושרים את המדפים, ועליהם מניחים את המוצרים.

'אני זוכר' – אמר הבעל – 'שכאשר סידרנו את המוצרים, החלטנו כי כיון שפחיות שמן זית אינן באות לידי שימוש אלא פעמיים בשנה, לקראת חנוכה ופסח, נשים אותן במדף העליון. תוך כדי שסידרנו את הפחיות על המדף, נפלה פחית אחת מאחורי המדפים, ונבלעה אי-שם בתחתית הצינור התקוע בקרקע. מה לא עשינו כדי לחלץ את הפחית? פחית שמן זית עלתה דמים יקרים, ועשינו כל מאמץ כדי להוציא אותה. שעות ארוכות נסינו 'לדוג' את הפחית, וכל פעם שנדמה היה כמעט ותפסנו אותה, היא גלשה שוב לתוך החור. לזה מתכוון ה'חזון איש' שיש לנו שמן זית 'קבור".

'אם כך', אמרה לו האשה, 'בוא ונחפש את הפחית'.

והבעל השיב: 'כדי להגיע לפחית צריך לפרק את כל המדפים. אם הייתי בטוח שהפחית נמצאת שם בשלימות, הייתי טורח למען ה'חזון איש', אבל מן הסתם אחרי כל כך הרבה שנים הפחית החלידה, אולי אפילו יש בה חור, ולאחר פירוק המדפים וכל המאמץ הגדול, נמצא חתיכת פח חלודה בלי שמן זית. כל הטירחה הזאת אינה כדאית'.

השיבה לו אשתו: 'כדאי הוא ה'חזון איש' שאפילו מספק גדול נעשה את הטירחה הזאת'.

בתחילה הבעל התנגד, אבל כאשר הוא ראה את אשתו מתחילה לפרק את כל המדפים, סייע לה להוריד את הסחורה, להוציא את הצינור והנה פח שמן הזית נמצא שלם. סיפרה האשה כי היא זאת שהביאה את השמן אל בית ה'חזון איש', והיתה שם שמחה גדולה.

מה מלמד אותנו הסיפור הזה?

שנים קודם לכן, ידע הקב"ה שיהיה זמן שבכל ארץ ישראל לא יהיה פח שמן אחד [אגב, סיפרתי את הסיפור למחותן שלי, והוא אמר שהוא זוכר שבצעירותו אכן היה מחסור חמור בשמן זית, והלכו לקנות בבית המרקחת שמן שמורחים בו את התינוקות, ואמרו שמן הסתם יש בזה קצת שמן זית ואפשר להדליק בו נרות חנוכה…], והקב"ה הכין שמן זית עבור הצדיק. הפח הזה נפל תוך כדי סידור המדפים, בעלי החנות לא הצליחו לחלץ אותו, והכל כדי שהוא יישמר שם עד לזמן שיהיה מחסור בשמן זית. הפח ימצא, וכך יהיה ל'חזון איש' שמן זית להדליק נרות חנוכה.

כך זוכים הצדיקים שרוצים באמת לקיים את המצוות בכל נפשם ובכל מאודם, שהקב"ה יקדים 'רפואה למכה' ובהשגחה פרטית ימצא פח שמן הזית לקיים רצונו של צדיק. "רצון יראיו יעשה". (יחי ראובן)

 

[אחד יחיד]

תפילת השחר בבית מדרשו של ה'חזון–איש' הסתיימה זה עתה, ואחרוני המתפללים עזבו את בית המדרש. רבינו שהה עוד זמן קט בהיכל הקודש – ביקש לספוג עוד מהאווירה העילאית במחיצת רבו ה'חזון-איש'.

אותו יום, בדרכו של החזון-איש לחדרו, פנה לרבינו וביקשו שיתלווה עמו. רבינו צעד עמו החדרה, ולפליאתו פנה ה'חזון-איש' אל מקרר הקרח שעמד בפינת החדר, פתחו, הוציא ממנו מעטפת נייר ומסרה לידי רבינו.

"יש כאן גרעינים מהאתרוג עליו בירכתי בחג הסוכות" – אמר לו ה'חזון-איש' – "קח אותם, נטע אותם בחצר ביתך, ותגדל מהם עץ שיוציא אתרוגים מהודרים".

כשקיבל רבינו את הגרעינים, לא שאל את ה'חזון-איש' למקורם ולייחוסם – "למאי נפקא מינה" – אמר רבינו פעם לתלמידו ששאלו למקור אתרוגים אלו – "הרי ה'חזון-איש' נתן לי את הגרעינים הללו מפני שרצה שעל האתרוגים הללו יברכו".

אמנם, באחת הפעמים, עת צעד רבינו עם החזון-איש בטיולו היומי, ובשיחתם זרזו ה'חזון-איש' להשקות את העץ במים רבים, כיון שהשעה היתה עת רצון, ההין לשואלו: מנין אפשר לדעת בוודאות כי אתרוגים אלו אינם מורכבים? ענה ה'חזון-איש': "אתרוג זה הוא כאתרוג עם מסורת", אמר ולא הוסיף. את תשובת ה'חזון-איש' העלה רבינו לימים על הכתב, וכדרכו דייק להעביר הדברים בדיוק רב, וכך כתב: "ענה לי את תשובתו, ששייך לומר עליו כמו ידיעה של 'במסורת'. ובדיוק לשונו קשה לי לקבוע ולומר, אם אמר שיש לו דין כמו במסורת או שאמר בלי המילה 'דין' אלא שזהו כמו במסורת".

זן 'חזון-איש'

בעיתון הוילנאי החרדי 'ווארט', התפרסמו פעם תולדותיו של רבי בצלאל הכהן, מו"ץ דוילנא ובעל 'ראשית ביכורים', וסופר שם – בין השאר – על נסיעתו של רבי בצלאל, ושהייתו במשך כמה חודשים באי קורפו שבאיטליה, כדי לברר את כשרות האתרוגים דשם שיצא עליהם ערעור. אמר ה'חזון-איש' לתלמידו רבי שלמה כהן (נכד אחיו של רבי בצלאל): "לדעתי, מעשה זה הוא הסיפור החזק והנפלא ביותר, מכל המסופר עליו בכתבה זו. מעשה זה מראה את גודל מסירות נפשו על קיום מצוה אחת ממצוות השם יתברך, עד כדי כך שהטריח עצמו בדרכים קשות ומסוכנות, בתנאי הימים ההם, למשך כמה חודשים – והכל כדי לברר ולקיים כדת וכדין את מצוות ארבעת מינים".

מיום שעלה ה'חזון-איש' לארץ הקודש, מוטרד היה במציאת והשגת אתרוג שאין עליו כל חשש של מורכב – שהרי כבר קבע בספרו לענין נטילת אתרוג מורכב למצוה: "כבר יצא הדבר לאיסור".

בקייטא דשנת תרצ"ה שהה ה'חזון-איש' למנוחה בצפת. אך דאגתו לחג הסוכות הקרב ובא הטרידה את מנוחתו, היכן ישיג אתרוג כשר ונקי מחשש הרכבה.

כבר באמצע אלול הריץ מכתבים מצפת, אל מיודעו רבי משה הכהן אילוביצקי היושב בבני ברק: "אבקש להודיעני על דבר אתרוגים בלתי מורכבים דאשתקד".

בימי שהותו בצפת, נודע ל'חזון-איש' באחד הימים, אודות ערבי אחד שברשותו מטע של אתרוגים אי-שם בנחל עמוד שבמורד הרי צפת – עצי אתרוג שגדלו פרא, ואין בהם חשש של הרכבה.

וכך תיאר איש אמונו של ה'חזון- איש' ששהה עמו יחד בצפת, והלך עמו בחיפוש אחר עצי האתרוגים: "לשעה המיועדת קבענו עם אותו ערבי להפגש במקום מסוים בצפת, משם יצאנו אל מקום העצים. הערבי רכב לפנינו על סוסו, ואנחנו הלכנו אחריו במשך שעה ארוכה במשעולים התלולים של נחל עמוד, עד שהגענו למקום העצים. קטפנו אתרוגים ואף קצצנו כמה יחורים, ושבנו העירה".

לפי המסופר, מענפים אלו מסר ה'חזון-איש' לרבי יעקב הלפרין, ששתלם בחצר ישיבת 'אהל יעקב' שהוקמה על ידו בשכונת 'זכרון מאיר', ומעצים אלו נטל ה'חזון-איש' את אתרוגיו לברכה למשך כמה שנים.

לימים קיבל ה'חזון-איש' אתרוג נוסף, שמקורו מאיזור שכם, מהזן שעליו היה מקובל לברך עוד מימיו של רבי יהושע לייב דיסקין, והיו מוחזקים כבלתי מורכבים. ומגרעיני אתרוג זה מסר לרבינו לשותלם – ולקבוע לדורות את האתרוגים המובחרים והמוחזקים בהידורם, ושמו עליהם עד עצם היום הזה: "אתרוגי חזון-איש".

במשב רוח אחד

משקיבל רבינו את גלעיני האתרוג מידו של ה'חזון-איש', תמה ואמר: "הלא אין לי שום מושג כיצד מטפלים בזה, לא בהנבטה, לא בשתילה ועל אחת כמה וכמה שלא בטיפול המסור בעצי האתרוגים הרגישים?"

וה'חזון-איש' מרגיעו, ובנימתו השלווה והבוטחת אומר: "מיט איין ווינטעל'ע" – במשב רוח אחד ששולח הקב"ה, מצליח העץ לגדול ולהצמיח פירות…

בחרדת קודש מסר רבינו את הגרעינים לרבנית, שהתמסרה לטיפול בהם: הנביטה אותם על גבי מצע של צמר-גפן לח, שתלה אותם באדמה, כשהיא עוקבת אחריהם בעין בוחנת – משקה כשצריך, תולשת עשבים שוטים, מסקלת אבנים… עד שהחל השתיל לעלות ולפרוח.

חלפה שנה ועוד שנה, שנת ערלה חלפה גם היא, והנה הגיעה שנת נטע רבעי – הגרעינים שהפכו לשתיל, כבר הצמיחו עץ והוציאו פירות הדר להפליא – וכל זאת כהבטחת ה'חזון-איש': "מיט איין ווינטעל'ע" – ללא כל טיפול מקצועי.

כל אותה תקופה, היה ה'חזון-איש' מתעניין לשלום העץ 'שלו', איך הוא מתפתח? מתרומם? מוציא ענפים? ההנץ הנץ? האם כבר הוציא פירות?

ומעת לעת היה מזרז את רבינו: "השקה את העץ במים… הרבה מים…".

⃰⃰

חלפו ארבע שנים, בא ומתקרב חג הסוכות של שנת תש"ח, התרגשות בבית רבינו: ה'חזון – איש' בכבודו ובעצמו מגיע אל הבית. ה'חזון – איש' פונה אל החצר, ובעיניו הטהורות בוחן את העץ שפרח ועלה. כעלם צעיר, השתטח מתחת לעץ כשהוא תר ומחפש אחר אתרוג נאה ומהודר. דקות ארוכות עמדו הכל סביב במתח ובתחושה של מעמד רווי הוד – הימצא ה'חזון- איש' את אשר איוותה נפש?

והנה מזדחל ה'חזון – איש' החוצה, כשפניו צוהלות ומאירות באור עילאי, ובידו אוצר – אתרוג מהודר!

שליחות קודש

רבינו ראה בעסק האתרוגים שליחות קודש, שנמסרה לו מידיו של ה'חזון – איש', לקיים ולהמשיך לדורות יבואו את קיום מצוות "ולקחתם לכם פרי עץ הדר" בכשרות ובהידור.

ועל כן. כאשר ביקשו מרבינו ליטול שתילים מן העצים הללו, לגדלם במקומות אחרים, נתן לכל דורש בעין יפה ובשמחה – בראותו בכך חלק מתפקידו ושליחותו. ולא רק אנשים פרטיים, אלא גם הסוחרים הידועים בשמותיהם, אשר הפכו לשם נרדף לאתרוג, כמו 'אתרוגי לודמיר', 'אתרוגי משה פרידמן', 'אתרוגי שטוקמן', 'אתרוגי דאובה' – ועוד רבים אחרים לשמותיהם ולכינוייהם, המתהדרים ב'זן חזון איש' – כל אלו משתילים שמקורם בעצי חצרו של רבינו.

מתוך חרדת קודש, הקפיד רבינו לשמור על טהרת ייחוסם של עצי אתרוג אלו, ועל כן נמנע מלדשן את העצים בחומרים כימיים שונים – בחששו שמא חומרים אלו מכילים חלקים ורכיבים מעצים אחרים, וכשעץ האתרוג יינק מחומרים אלו, הרי יש כאן חשש של מורכב.

הוראות ה'חזון איש'

רבינו מסר כמה הוראות בענייני כשרות האתרוגים ששמע מפי ה'חזון – איש' ומהם:

באתרוג שהיה עליו כתם בהיר, הסתפק רבינו שמא זהו 'מראה לבן' הפוסל את האתרוג, והראהו ל'חזון – איש'. משך ה'חזון – איש' את שרוול חולצתו הלבנה, ואמר לרבינו: "זהו מראה לבן". עוד שמע רבינו מפיו: "רוב לולבים פסולים, ורוב אתרוגים כשרים".

יושבת בגנים חברים מקשיבים

כבר בחודש מנחם – אב, היו המדקדקים במצוות מחזרים אחר אתרוג נאה מחצרו של רבינו. אך דעתו של רבינו לא היתה נתונה לאתרוגיו – חודש אלול המתקרב ובא, וקול השופר כבר מהדהד בחדרי לבו ונפשו, וכולו נתון בעבודת היום ולחובת השעה: תשובה.

היוצאים ובאים היו מסמנים את האתרוגים שאיווה לבם, בעוד הם נותרים מחוברים לעץ – ובלבם תפילה, שהאתרוג יישאר בכשרותו והידורו.

רק "במשוך היובל" במוצאי יום כיפורים, או אז פנה רבינו בלב מלא שמחה למצוות הזמן – ארבעת המינים .

מה נהדר היה מראה חצרו וביתו של רבינו באותם הימים לקראת חג הסוכות. במעלה רחוב וילקומירר היו עולים ויורדים תלמידי חכמים – תלמידי ה'חזון – איש', נכנסים ויוצאים מבית רבינו, סובבים את העצים ותרים אחר האתרוג הנאה והנקי.

והנה מוצא אחד מהם אתרוג נקי כמעט לחלוטין, אלא שנקודה חשודה קטנטנה, בלתי נראית כמעט, טורדת את נפשו. הוא מראה את האתרוג לרעהו, המביע את דעתו – אך זו אינה מניחה את דעת חברו, וכבר מתלהטת לה ריתחא הלכתית, מרובת אסמכתאות מראשונים ואחרונים, פוסקים ומפרשים… תלמיד חכם שלישי השומע את דבריהם, יוצא מבין העצים מאובק כולו, ומנסה גם הוא להביע את דעתו, והנה חוברים עליו השניים ומבקשים לבלוע את סברתו שהעלה זה עתה…

בני ביתו של רבינו, מתרונן לבם למראה המרהיב לתורה המתלבנת "כנתינתה מסיני" בקולות וברקים… – פרחי אברכים עם תלמידי חכמים, שזקנם הלבן יורד על פי מידותיהם, מתנצחים. השמש יוקדת בעוז, מצחם נוטף אגלי זיעה, ובני הבית ממהרים לצאת אליהם כשקנקני מים צוננים בידיהם.

סוף סוף, מצא כל אחד את אתרוגו כלבבו – האתרוגים נקטפו ונאספו, והנה הם נכנסים לבית להתעשר, רבינו עומד, במאמץ של ריכוז וכובד ראש. ראשית, מונה את האתרוגים שבארגז, מפריד את חלק המעשר לצד אחד, מופרד מכל האתרוגים, מפריש חלק לתרומה גדולה ולתרומת מעשר, אח"כ היה מעלה על הכתב את כל הנוסח של ההפרשה, תוך ציון מקום של כל חלק וחלק, לאחר מכן נעמד בחיל ורעדה לברך על ההפרשה בשם ומלכות, ואומר את הנוסח מן הכתב, תוך שהוא מורה באצבעו על כל חלק וחלק: "ה-יותר מאחד ממאה" – מתרונן נוסח המעשרות שקבע מרא-דשמעתא בעל 'חזון-איש', כשהוא יוצא מתון מתון מפי רבינו.

לאחר מעמד מרומם זה עבר על האתרוגים, בחנם בקפידא, ובחר לעצמו פרי עץ הדר.

אגב, באחד מפנקסי רבינו, נמצא כתוב נוסח הפרשת התרומות ומעשרות בכתב ידו הקדושה של ה'חזון – איש' עצמו.

אשרי מי שחזה.

במצוותיו חפץ מאוד

רבינו עצמו, בירך כמובן על האתרוג מחצירו. אך לאחר שנטל את אתרוגו היה ונוטל אתרוגים נוספים ממקורות שונים. היו אלו אתרוגים שקיבל מאותם סוחרים, שנטעו פרדסים מאתרוגים מיוחסים אלו שבחצרו, והיו מביאים לו מדי שנה אתרוג מהודר מעציהם כהכרת טובה. אתרוגים אלו שמקורם אמנם משתילים שנקלטו מעצי חצרו, אבל כיון שטופלו במקצועיות לכן היו – בניגוד לפירות האתרוג שבחצירו – עם פיטם.

בערוב ימיו היו מביאים לו אף אתרוג ממרוקו, ורבינו לקחו עמו לתפילה בבית הכנסת, והיה נוטלו באמצע ההלל, בנענועים או בהושענות.

בשנתו האחרונה, הביאו לרבינו גם אתרוג תימני, וגם אותו נהג ליטול מידי יום ולנענע בו.

והשביעית תשמטנה

את האתרוגים שנלקטו בשביעית (וחנטו בשישית) חשש רבינו לעשר בעצמו, כיון שחשש לדעה דאזלינן בתר לקיטה – ואם כן הרי הם פירות שביעית הפטורים מן המעשר, והברכה תהיה לבטלה. ומשום כך עשה שליח שיעשר בלא ברכה. אמנם בתקופה בה גדלו בחצירו עצי פרי הגויאבה, היה מעשר באותה שעה גם את פרי הגויאבה, ומברך ברכה אחת על שני המעשרות.

אגב עץ הגויאבות: העלו פעם בפני רבינו חשש, שעץ הגויאבות הגדל בסמוך לעצי האתרוג, משפיע עליהם לרעה ומחליש את שורשיהם. שלח רבינו לשאול את בעל 'קהילות יעקב', אם מותר לכרות את עץ הגויאבות במטרה להשביח את עצי האתרוג – אך בעל ה'קהילות יעקב' חשש מלהתיר קציצת אילן פרי, והעץ המשיך לפרוח בסמוך לעצי האתרוג, שגם הם המשיכו לתת את פירותיהם המשובחים.

את אתרוגי שביעית שהופקדו כדת וכדין, הורה רבינו לקוטפים שאין מן הראוי לקצוץ את האתרוגים במזמרה. אלא עם סכין או מספריים או כל כלי אחר שאינו מזמרה. אף אם האתרוגים גדלו בשישית, כי חשש שזהו כדרך הקוצרים.

פעם דנו בני הבית בינם לבין עצמם, אם אפשר לקחת כסף על האתרוגים שהיו ספק שביעית – אך רבינו בחרדתו לקיום ההלכה בנקיות וללא כל חשש ופקפוק, הורה חד משמעית: לתת את הכל ללא קבלת שום תשלום.

בשנת השמיטה תשי"ב, גדלו בחצרו של רבינו מלפפונים. עם צאת יום טוב של ראש השנה, הגיע לחצרו רבי גדליה נדל, וקטף לעצמו מלפפון – באומרו כי רוצה הוא לחוש את שמיטת הארץ למעשה.

כשהגיעה שמועה זו לאזני ה'חזון-איש', צהלו פניו ואמר: "האח, כבר נתקיימה מצות שביעית בעירנו!".

אתם נותנים לי הכל

בכל שנה ושנה, היה מקפיד רבי יעקב ישראל קנייבסקי – 'הסטייפלר', ליטול אתרוג מעצי רבינו. כבר בעיצומו של החורף היה מתעניין אודות מצב הגדילה של העץ, והסיכויים שיעלו בו אתרוגים נאים ומהודרים. מתחילת הקיץ, בכל עת שהיה פוגש ברבינו, היה מתעניין: "עס וועט זיין א גוטער אתרוג?" – היהיה אתרוג טוב?

בט"ו באב – חודשיים לפני חג הסוכות – כבר היה מתייצב בבית רבינו, יחד עם בנו להבדל"ח רבי חיים, כדי לבחור לעצמו אתרוג. כל עוד היה בכוחותיו היה מתאמץ הסטייפלר לרדת לבדו אל העץ, והיה נשכב על הקרקע תחת העץ כדי לחפש בין ענפיו ולקטוף בעצמו את האתרוג, אולם אף בשנותיו המאוחרות יותר, כשכבר היה חלש, מכל מקום לא הסכים שיביאו את האתרוג אליו לביתו, אלא היה טורח ובא לבית רבינו, שם היו מגישים לפניו מבחר אתרוגים שנקטפו מן העץ בחצר, מהם היה בוחר את השניים הנראים בעיניו – אחד בעבורו ואחד נוסף בעבור בתו הרבנית ברזם, בביתה התגורר.

בהערכתו את הידור המצוה המזדמנת לידו, היה הסטייפלר משלשל לידו של רבינו סכום ניכר ומכובד, הרבה יותר מאשר נקבע לאתרוגים על ידי רבינו, ואף מעל ומעבר למקובל בשוק. לא הועילו כל הפצרותיו של רבינו שאינו חפץ בתשלום כלל.

שנה אחת עמד רבינו על דעתו, וסירב מליטול ממנו מעות. והנה למחרת, הופיע הסטייפלר ובידו שני כרכי 'קהילות יעקב' על מסכתות ברכות וחולין – תמורת האתרוגים. משראה רבינו כך, שוב לא סירב מליטול ממנו תשלום, אמנם היה נוקב בסכום מועט, והסטייפלר היה מתעקש לשלם סכום גדול יותר, באמרו: "אתם הרי נותנים לי הכל, ומה אני נותן לכם בתמורה? מאומה…" – כך היתה התייחסותו כלפי קיום מצוה נצחית למול כסף בר חלוף – "הכל" למול "מאומה".

*

בחורף תשמ"ה, נזקק רבינו לעבור ניתוח על עיניו, נכנס אל הסטייפלר לדרוש בעצתו ולקבל את ברכתו. אך בניגוד לכל השנים, לא הזכיר הסטייפלר כלל את האתרוגים, ולא התעניין בהם אפילו פעם אחת – כדרכו בכל שנה ושנה. גם בפני בנו של רבינו, רבי משה דוד, שנכנס אליו גם הוא באותה תקופה כמה וכמה פעמים – לא העלה הסטייפלר את ענין האתרוגים.

בכ"ג באב של אותה שנה, נסתלק לבית עולמו. ויהי לפלא.

אתרוג עבור הספרים

לתלמידו מאז, הלא הוא רבי חיים קנייבסקי, נוהג היה רבינו ליתן אתרוג מהודר, כשהיה הסכם ביניהם שרבי חיים משלם לרבינו תמורת האתרוג בספרים שחיבר והוציא לאור.

אמנם רבינו לא תמיד היה עומד ב'הסכם', ופעמים רבות כאשר היה מקבל ספר חדש מרבי חיים, היה משגר את תמורתו הכספית.

רבי חיים מצידו, השיב את הסכום בתוספת מכתב:

—"נתפלאתי מאוד על הדרת גאונו שליט"א ששלח לי כסף, הרי אני לוקח כל שנה אתרוג על חשבון הספרים כמו שדיברנו, ועדיין אני חייב לו הרבה, חוץ ממה שאני חייב בלא זה הרבה מאוד, לכבוד מורי ורבי שליט"א. והנני מחזיר את הכסף בתודה, והריני כאילו התקבלתי, וימחול לי שאני עובר על רצונו כי נתינה בטעות היא"—

הפירות הפקר – אבל העולם אינו הפקר

באחת משנות השמיטה, הגיע הסטייפלר כדרכו לבקש לעצמו אתרוג, אך מקודם ניגש אל הבית לבקש רשות. לפליאת רבינו, בקשת רשות זו למה, והרי פירות שביעית הם והכל הפקר? ענהו הסטייפלר במתק לשונו: "די פירות זיינען טאקע הפקר, האבער די וועלט איז נישט הפקר!" – הפירות אמנם הפקר, אבל העולם אינו הפקר! ומן הנימוס והדרך ארץ, לבקש רשות כאשר נכנסים לחצר הזולת וקוטפים מאילנותיו.

ואף שהיה הסטייפלר מהדר לקיים את המצוה באתרוגים נוספים ממקורות אחרים, מכל מקום הקפיד לברך על אתרוג מעצי רבינו דווקא ולא על אחרים. וכן היה מבהיר לכל אלו שביקשו להעניק לו אתרוג לקראת החג, הגם שהיו גם הם מ'זן חזון איש', כי את הברכה אינו מברך אלא על אתרוג מחצירו של רבינו. כך גם בנו, רבי חיים קניבסקי, מקפיד לברך על אתרוג הגדל בחצרו של רבינו דווקא, ולא על אלו שבאו מכוחם, וניטעו במקומות אחרים. שנה אחת נטל גם הרב מבריסק אתרוג מעצי רבינו – היה זה בשנת תש"ט, עת שהה בבני ברק מפאת ההפגזות שבירושלים.

בקהל חסידים

האדמו"ר מ'תולדות אהרן' – רבי אברהם יצחק קאהן, בעל 'דברי אמונה', היה מקפיד בכל שנה ליטול אתרוג מחצירו של רבינו – כאשר האתרוג היה מובא קודם לבחינה לרבי מאיר ברנסדורפר בעל 'קנה בושם', שעמד על רמת הידורו.

לא אחת היו בני ביתו של האדמו"ר מגיעים בעיצומו של חול המועד, בבקשה לרכוש אתרוג נוסף, לאחר שהאתרוג הקודם נפסל מחמת משמוש ידיהם של חסידיו הרבים, שביקשו ליטול ולברך על ארבעת המינים של רבם.

וכך נוהגים גם בניו ממשיכי דרכו אחריו, האדמורי"ם מתולדות אהרון ותולדות אברהם יצחק, אשר לוקחים כל שנה אתרוג מחצר בית רבינו.

לרוב, אין האתרוגים הצומחים בחצר רבינו בעלי פיטם. משום שכדי שהפיטם לא ייבש וינשור במהלך גידולו, יש צורך בטיפולים אגרונומיים מיוחדים, מהם נמנע רבינו. שנה אחת מצא רבי דוד פרנקל – מתלמידיו הנאמנים של ה'חזון- איש', אתרוג בעל פיטם. אתרוג זה נשלח אחר כבוד לאדמו"ר בעל 'בית ישראל' מגור. שנה אחרת קיבל רבי חיים קנייבסקי אתרוג שכזה.

דובר אמת בלבבו

מידותיו התרומיות, נקיותו וצחותו בענייני ממון של רבינו, באו לידי ביטוי מפליא בעסק האתרוגים.

רבינו נתן את האתרוגים ללא תשלום, ומי שנפשו חשקה בדווקא לשלם עבור אתרוגו, היה רבינו נוטל אך תשלום סמלי – כרבע מהמחיר המקובל בשוק. וגם בזה היתה מידת האמת והנקיות מורה דרכו.

מעשה באחד שביקש לרכוש אתרוג בערב סוכות ממש. רבינו אמר לו בצער כי לא נותרו בידו, כי אם אתרוג אחד שהוא 'חסר'. הלה הוציא מכיסו זכוכית מגדלת מיוחדת, ובהתבוננותו הבחין שעדיין נותרה מהקליפה החיצונית של האתרוג על גבי הנקב, ואם כן, אינו 'חסר', והרי הוא כשר ומהודר אף לכתחילה. אך גם לאחר שהתברר כי האתרוג מהודר, חזר ונקב רבינו במחיר זול – ככל אתרוג 'חסר', באמרו: "כיון שכבר הסכמתי לתת לך את האתרוג במחיר של 'חסר' – אינני חוזר בי".

ומעשה ונכנס אחד לחצר רבינו בין יום הכיפורים לסוכות, כשהוא תר ומחפש אחר אתרוג נאה. משמצא את האתרוג שמצא חן בעיניו, דפק על דלת בית רבינו וביקש לקטפו ולרכשו. יצא רבינו אל החצר, התבונן על האתרוג המדובר ואמר: "אתרוג זה שאתה מבקש, קטן ואין לו שיעור הראוי למצוותו, ולכן לא אקטפנו" – ורבינו מציע לו להמשיך ולחפש, אולי ימצא אתרוג אחר.

אך אותו אחד לא עמד בפיתוי, האתרוג היה נקי באופן מיוחד, ולבו חמד את אותו אתרוג. משנכנס רבינו לביתו, קטף בעצמו את האתרוג מן העץ, וניגש לבית רבינו כשהוא מבקש לשלם על האתרוג.

רבינו, בסבלנותו הידועה, מביט שוב על האתרוג, אומד אותו בעיניו, ואומר: "לאתרוג זה אין 'שיעור', ולכן אינני גובה עליו כסף". האיש, נבוך במעט ושאל: "האם לפי דעת ה'חתם סופר' יש בו כן שיעור?", ורבינו באמיתתו הנוקבת משיב באורך רוח: "אכן יש בו כשיעור הזה, אבל היות ואין בו שיעור 'חזון-איש', אינני לוקח תשלום". האיש חש באי-נעימות, וביקש למצוא כל דרך לשכנע את רבינו ליטול תשלום עבור האתרוג, ושב ושאל: "אם האתרוג היה נשאר על העץ עד החג, האם מגיע לשיעור 'חזון איש?'"

ורבינו בשלו: "אכן, מאוד יתכן ומסתבר שהיה מגיע לשיעור זה, אבל היות וכרגע אינו בשיעור זה, אינני לוקח עליו שום תשלום".

כל חלב לה'

רבי רפאל ברוך טולדאנו, שהתגורר בסמיכות לבית רבינו, רגיל היה לקבל בכל שנה אתרוג שנשלח אליו ממרוקו, עליו היה מברך. באחת השנים בושש האתרוג מלבוא, והנה החג מתקרב ואתרוג אין. בלית ברירה עלה ופנה לבית רבינו, לבקש לו אתרוג.

היה זה כבר ערב החג, כל האתרוגים הנאים והמהודרים כבר נרכשו ונלקחו. אך רבינו חרד לכבודו של אותו גאון וצדיק, ובמאור פנים מגיש לפניו תיכף ומיד שני אתרוגים מהודרים בנקיונם ונאים בגידולם, ואומר: "הנה נותרו שני אתרוגים, וכבוד תורתו יכול לבחור לו אחד משניהם, כאוות נפשו".

היו אלו שני האתרוגים של רבינו ושל בנו רבי משה דוד, שנבחרו בקפידה בחיפוש ובירור מתוך מאות האתרוגים…

משלוח מנות

מהאתרוגים הרבים שנותרו על העץ ולא היו ראויים למצוותם, היתה הרבנית מכינה מרקחת מתוקה. צנצנת אחת של אותה מרקחת היתה משגרת לרבי אלעזר מנחם מן שך – אותה היתה מצרפת לצנצנת דבש שהיה אחיה רבי ראובן יוסף משגר להרב שך דרך קבע.

על הערכתו של הרב שך למרקחת זו, יסופר, כי בשנים האחרונות לחייו, היה הרב שך שומר את הצנצנת ומצרפה למשלוח המנות שהיה משגר לאדמו"ר מבעלזא, כשהוא מבהיר לשליח את חשיבותה של מרקחת זו, שהיא מעשי ידי הרבנית אשת רבינו, מהאתרוגים הגדלים בחצרם.

שלא ייבש האילן

ארבעה עצים נשתלו בחצר האחורית של הבית, ובשנים המאוחרות יותר נשתלו שני עצים נוספים בחזית הבית.

עד היום, עשרות שנים לאחר נטיעתם, נותנים העצים את פרים – מאות אתרוגים בכל שנה ושנה. תופעה לא מצויה כלל בעצי האתרוג הרגישים. מה עוד שאין עצים אלו מקבלים כל טיפול מיוחד – פלאי פלאות.

אין זאת אלא ברכתו של ה'חזון- איש', ואותה 'נשיבת רוח' נותנת את ברכתה עד עצם היום זה. והנה, בימי האבל על פטירתו של רבינו, בחודשי תמוז – אב, כאשר בכל שנה ושנה עמוסים העצים בתקופה זו בעשרות רבות של אתרוגים – לא נראו על העצים שום פרי, גם לא אתרוג אחד! כביכול נסתלק רבינו ועמו נסתלקה הברכה. רק לאחר עתירת תפילה על קברם של ה'חזון-איש' ורבינו, להמשיך את הברכה כמאז, התאוששו העצים ושבו לתת פרי – אם כי לא כמאז.

*

מה ראה ה'חזון-איש' להפקיד בידי רבינו את עתיד האתרוגים, אשר עליהם מברכים רוב מנין ובנין של עם ישראל בימי הסוכות? – לא נודע מעולם. ואף רבינו, בתומו לא שאל שאלות, וכתלמיד נאמן עשה את המצווה עליו.

אך כמאליה עולה ההרגשה, כי הלא אמרו חז"ל "אתרוג דומה ללב", ומי כרבינו אשר כולו היה לב, כולו טעם וכולו ריח – להצמיח ולגדל את האתרוגים.

(מתוך הספר 'רבי מיכל יהודה')

 

[אחד יחיד]

סיפר רבינו - הרב וואזנר זצוק"ל, בכינוס הגדול שהתקיים במלאות שישים שנה להקמת ישיבת 'חכמי לובלין' ב'זכרון מאיר', במעמד אלפים מתלמידיו. וכה דיבר אז בקדשו: "בפועל נוסדה הישיבה בשנת תש"ז, אך בכוח, במחשבה, בשנת תש"ו, כשעדיין גרתי בירושלים עיה"ק, הגיע אלי שליח מצוה מה'חזון איש' זי"ע, הרה"ח רבי חיים יעקב הלפרין ז"ל שקורא לי לזכות ולבוא ל'זכרון מאיר' שנתייסדה על שם מורי ורבי מלובלין זי"ע, לקבל עלי את עול הרבנות ב'זכרון מאיר' והסביבה, ואת עסק הרבצת התורה במסגרת ישיבת חכמי לובלין"…

רבינו לא מיהר להשיב בחיוב על המינוי. יקרה היתה בעיניו ישיבתו בין חכמי וגאוני ירושלים, מה גם שכבר החזיק במשרת רבנות, כמו"צ מטעם העדה החרדית בשכונת 'כרם אברהם' שבגאולה. מנגד חזקה עליו דעתו של ה'חזון איש', ורצונו כי ייטול על עצמו את עול הרבנות ב'זכרון מאיר', והיא זו שלבסוף הכריעה את הכף, כאשר ה'חזון איש' העמידו כביכול בפני עובדה מוגמרת וכמעשה שהיה.

וכה גולל רבינו את הדברים ברשימותיו, שהובאו בספר 'מעשה איש': "עוד לפני שבאתי לכאן והייתי עוד גר בירושלים, באתי פעם לבני ברק לבקר אחד מן הקרובים שגר בגבעת רוקח ע"י ישיבת סלבודקה. עליתי רגלי לגבעת רוקח, והרגשתי שכמה מטרים לפני הולך החזון איש זי"ע, רצתי לקראתו ללוותו כי הלך יחידי, והיה אז גר עוד שם בגבעת רוקח סמוך לישיבת נובהרדוק. הלכנו עד רח' חתם סופר, וה'חזון איש' היה צריך ללכת שם לביתו, ואני המשכתי עוד למעלה וראיתי שאינו נוטה לשמאל. ואמרתי לו: 'אולי שכח מרן איפה שגר?' ואמר לי: 'זוכר אני, אלא שאתם רב שלנו, ורב לא ילך לבד. רוצה אני ללוות אתכם!'. ואמרתי לו: 'א"כ אין אני הולך הלאה'. ואמר לי: 'גם אני לא אלך, וצריך אני ללוות אתכם'". והיה מוסיף רבינו: "ה'חזון איש' לא היה ווערטיל מענטש" [-איש שאומר מליצות], הוא הלך, אפוא, עמי עד שנכנסתי לבית קרובי ורק אז חזר לביתו"…

על ביקור נוסף אצל ה'חזון איש' סיפר רבינו, כי הגיע פעם למעונו בתחילת הלילה, ומצאו כשהוא יושב בחצר הבית ועיניו נשואות אל על כשמבטו משוטט בין כוכבי הליל הנוצצים ברקיע השמים. משך דקות ארוכות ישב כך, כשהוא אחוז דבקות והתפעלות, ומעיניו זולגות דמעות התרגשות ומבלי שיבחין כלל בנוכחותו. לאחר מכן משהרגיש בו נענה ואמר: "כשמתבוננים במערכות השמים, אפשר לראות בנקל מעשי א-ל ונפלאותיו"…

בין כך ובין כך, נתעטרה שכונת 'זכרון מאיר' בכתר תהילה, כשמרן ה'חזון איש' זי"ע בכבודו ובעצמו שאיווה את השכונה למושב לו, ועקר מ'גבעת רוקח' – השכונה הוותיקה במערב העיר, בה התגורר מאז עלותו ארצה משך כחמש עשרה שנה, אל פאתי המושבה 'זכרון מאיר', שנקרא על שמו של גאון ישראל שהאיר את בני ברק במאור תורתו.

לבסוף, משתכפו עליו ההפצרות מבני ברק, ורבינו נוכח כי מנוי וגמור עם ה'חזון איש' שעליו לכהן כרב של זכרון מאיר, נתן את הסכמתו למינוי, וקיבל על עצמו לשמש כרב השכונה. מששמע ה'חזון איש' את תשובתו החיובית, קרא בקול 'מזל טוב' בפנים קורנות משמחה. לאחר מכן אמר למקורביו, כי מזל טוב הוא לתושבי 'זכרון מאיר' שרבם לא יהיה מורה הוראה בלבד, כי אם גם ראש ישיבה שירחיב את גבולותיו בתלמידים.

לשמחתו של ה'חזון איש' לא היה קץ. ובימים שלאחר מכן שוחח בדבר עם באי ביתו, והביע את שביעות רצונו מהמינוי המוצלח. את חשיבות הדבר בעיניו, היה ניתן לראות לעין כל כאשר גאון ישראל, ה'חזון איש', יצא את מעונו לכתת רגליו בין תושבי השכונה כדי להחתימם על כתב ההכתרה הרשמי אותו יגישו בפני רבינו, שהיה אז אברך צעיר בשנות השלושים לחייו, ואף בא בדברים עם העסקנים, כי ישתדלו לשוות למינויו מעמד רשמי שיוכר אף ברשויות, כדי שיקל עליו, כך סבר, לנהל את ענייני הקהילה מבלי להיות תלוי בדעת אחרים.

את המעבר לבני ברק תכנן רבינו לחודש ניסן תש"ז. בימים שקודם המועד המתוכנן יצא רבינו לעבר בני ברק, בכדי להסדיר שם עניינים שונים הקשורים להעברת הדירה. אך ביציאה מירושלים באחד מעיקולי הדרך, נפתחה עליהם לפתע אש צולבת מאחד הכפרים הערביים. בניסי ניסים נחלצו הנוסעים מן המארב, והספיקו לשוב לירושלים. רבינו שראה בכך אות משמים, ביטל את נסיעתו ודחה את המעבר המתוכנן לבני ברק במספר חודשים.

בחודש אלול תש"ז, בהיותו בן שלושים וארבע שנים, העביר רבינו את מקום מגוריו לבני ברק. בית קטן בן שתי קומות נשכר למענו בתוככי השכונה. הקומה הראשונה יועדה לדירת מגוריו, ואילו הקומה השניה הוקצתה עבור הישיבה החדשה שנפתחה עם בוא רבינו למקום מושבו החדש. מבית קטן זה בקע וזרח אור תורתו הגדול משך קרוב לשבעים שנה, עד להסתלקותו.

מאותה שעה שהתמנה רבינו לשרת בקודש, ראה הוא את עצמו כל ימיו כרבה של 'זכרון מאיר', כשעיניו ולבו נתונים על בני השכונה, לענות לשאלותיהם בהלכה ובהנהגה נכונה, ועד מהרה התחבב הוא על בני הקהילה, ובני הקהילה לעומתו השיבו לו גם המה באהבה כפליים, וחפצו בכל עת בקרבתו והדרכתו, והוא גם הוא, ביודעו את מעמדו ויכולת השפעתו – היה נותן ליבו להחזיק באדרת הרבנות בעוז ותעצומות קודש.

פעם באותם ימים ביקש רבינו לשמוע מאת מקורבו הרה"ח רבי ברוך בענדיט שטיין ז"ל, כיצד מרוצה הקהל מאופן תפקודו כרב. אמר לו רבי ברוך כי אכן הכל מרוצים פה אחד, הן מהשיעורים הנאמרים על ידו בטוב טעם ודעת, והן ממאור הפנים המיוחד של רבינו, אך על דבר אחד מתאוננים הם, על דקותיו הספורות והמדודות של רבינו, שלא אפשרו לו להאריך בשיחה עמהם.

נענה רבינו כנגדו ואמר: "אמרו להם, כי באם רבה של 'זכרון מאיר' ישב לשוחח עם כל אחד מבני קהילתו, אזי לא יוכל להמשיך ולשמש בתפקידו ולענות על שאלותיהם בהלכה, מאחר ולא יישאר לו פנאי ללימודיו ולסדריו"… ואכן, על כך היתה תפארתם של יראים ושלמים מבני קהילתו, שהעריכו את גדולתו של רבינו דווקא במידה זו. אף על פי כן, כאשר היו באים לפניו בשאלות של עצה והדרכה, היה מרחיב את הדיבור, מרבה להתעניין תוך שהוא תומך ומעודד כאב רחום.

מעשה כעין זה, היה בעת שנכח פעם באירוע מסויים בו הופיע בדחן כלשהו, ודרש מדברותיו בכדי לשמח את הציבור. בשלב מסויים קם רבינו ממקומו, ונחפז ללכת לביתו ולסדריו. משנשאל לאחר מכן על יציאתו הפתאומית שלא כמתוכנן, נענה ואמר כי "מגיע להם לאנשי 'זכרון מאיר' רב בעל כובד ראש"… בקשר לכך יצויין, כי רבינו הקפיד ונזהר מאוד, כי גם במילי דבדחנותא ישמרו על כבוד הזולת, והיה מחשיב מאוד כאשר דברי הבדחנות היו נסובים ומושתתים על דברי תורה ויראה.

מעת שהגיע ל'זכרון מאיר' הוטל על כתפיו עול הרבנות במלואה. מרן ה'חזון איש' שראה מטרה נשגבת במינויו והצלחתו של רבינו, המשיך בפעולותיו לביסוס מעמדו כרבה של 'זכרון מאיר', ואף הפנה רבים משואליו באיסור והיתר אל כתובתו של רבינו, באומרו כי יש מרא דאתרא לשכונה, וכי על פיו יישק כל דבר. ה'חזון איש' חלק לרבינו כבוד עצום, בזמנים שבאו אנשים לשאול את פיו בענייני הלכה, ורבינו נכח גם הוא בחדר כמנהגו פעמים רבות, היה ה'חזון איש' ברוב ענוותנותו מבקש מרבינו תחילה הורמנא ורשות להשיב לשאוליו דבר, באמרו כי אסור להורות בפני המרא דאתרא.

קשר הדוק שרר בין ה'חזון איש' לרבינו. רבינו היה מתראה לפניו חדשים לבקרים, ופעמים שאף היה מתלווה אליו לטיולו היומי, אותו היה עורך לצרכי בריאותו באזור הפרדס שבבעלות משפחת ברמן, שניצב בפאתי השכונה, כשבדרך היו משוחחים ביניהם בהלכה ובענייני הנהגה שעל הפרק. עם זאת, למרות גדלותו המופלגת של ה'חזון איש' ולמרות שגילו נשק אז לשבעים, נהג כבוד מיוחד ברבינו שהיה אברך צעיר, והיה מתייחס אליו כאל מרא דאתרא במלוא מובן ההגדרה, חרף גילו הצעיר של רבינו.

אירע פעם שה'חזון איש' הזדמן לביתו של רבינו לצורך עניין מסויים, וכאשר חלף על פתח חדרו נעצר לרגע, ובתנועה של מי שמתענג על ריח טוב אמר למקורבו: "ס'שמעקט דא פון קדושה" – יש כאן ריח של קדושה.

בשלהי שנת השמיטה תשי"ב יצא ה'חזון איש' מביתו, וכאשר עבר סמוך לכולל אותו הקים, הידוע היום כ'כולל חזון איש', שלח את מקורבו הג"ר יחזקאל ברטלר זצ"ל כי יקרא לשניים מגדולי תלמידי החכמים של בני ברק, הלא הם הגאון רבי משה יצחק דייטש זצ"ל, ר"מ בישיבת 'תפארת ציון' והגאון רבי רפאל יצחק וסרמן זצ"ל, ראש ישיבת 'אהל יעקב'. משבאו השניים, צעד עמם ה'חזון איש' אל מעונו של רבינו על מנת לערוך אצלו 'שטר פרוזבול'. לפליאת רבינו על מה ראה להטריח את עצמו אליו, נענה ה'חזון איש' ואמר: "הרי סוף שנת השמיטה עתה, וצריך לעשות פרוזבול, וכתושב שכונת זכרון מאיר באתי אל המרא דאתרא לעשות פרוזבול"…

באותו נוסח פרוזבול חרט ה'חזון איש' זי"ע לדורות, את עובדת כהונתו של רבינו כרבה של זכרון מאיר: "מוסרני לכם הרב שמואל הלוי רב ד'זכרון מאיר' שליט"א"…

על אותו מעמד סיפר רבינו, כי תיכף בהיכנסו התיישב ה'חזון איש' באמצע השולחן ולא בראש. משביקש רבינו להושיבו בראש, נענה החזון איש ואמר בבדיחותא: "מהיכי תיתי ששם הא ראש השולחן?! ואולי ה'מזרח' הוא דווקא במקום בו אני יושב?!"…

עוד סיפר, כי בעת שה'חזון איש' נעמד על מקומו להקריא את נוסח הפרוזבול, נעמד גם רבינו מפני כבודו, והורהו ה'חזון איש' לשבת, באמרו כי בית דין צריכים לשבת בשעת הדין.

בכל עת מצוא טיפח ה'חזון איש' את מעמדו של רבינו כרב. סיפר הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל, כי בימים ההם בא פעם אל ה'חזון איש', ושאלו אל מי עליו להפנות את שאלותיו בהלכה בעת שלא יוכל להכנס אליו. נענה החזון איש ואמר: "כאשר יש לך שאלות בהלכה – לך עמן אצל הרב ואזנר"….

הוראה זו אף חזרה ונשנתה מפי גיסו של ה'חזון איש', מרן הסטייפלער זצוק"ל, שהשיב פעם על שאלה דומה כי "שאלות בהלכה שואלים אצלנו את הרב ואזנר". אגב, העיד רבינו כי הגאון הסטייפלער היה נחבא אל הכלים באותה תקופה, וכלל לא ידעו אז מגאונותו, אולם החזון איש 'הלשין בפניו' – כלשון רבינו – על גדלותו בתורה. בהקשר לכך יצוין עוד, כי פעם ביקש החזו"א מאת רבינו, כי בעת שאופה את המצות מצוה בחבורתו בערב פסח, יפריש שלוש מצות עבור גיסו הסטייפלער שהקפיד על כך. (מתוך 'אבי ההוראה')

 

[אחד יחיד]

אני זוכר – היה זה בראשית ימי המדינה, כשהביאו את עולי תימן ארצה. גזזו פאות, העבירו על הדת, איימו לשלול את הפרנסה, את פת הלחם, ממי שישלח את ילדו לחינוך תורני. הלכנו, כמה בני תורה, לראש העין, לרשום את בניהם לחינוך שכה רצו בו. ועוקרי הדת החטיפו לנו מכות רצח, זה היה נורא…

חזרנו באוטובוס. אני זוכר שתימני אחד ישב לידינו וקונן: "ומפני חטאינו גלינו לארצנו", הלב נקרע.

עלינו לבית של ה'חזון איש' זכר צדיק לברכה. המכות כאבו, אבל הכישלון צרב. אמרתי: "רבי! בפולין וברוסיה עברנו שואה גשמית, פה עוברים שואה רוחנית!", סיפרתי איך גורשנו במכות, ככלבים.

הזדקף ה'חזון איש' וענה: "אנחנו חיילים! עלינו לעשות כל מה שבכוחנו, וה' ישלם שכרנו!".

שאלנו: "להמשיך?"

וענה: "בכל הכח! על כל מכה – ישולם שכר עצום ורב!"

האמת, בטוח הייתי שכוונתו לשכר רב בעולם הבא – אבל כשאני רואה את פריחת עולם התורה הספרדי, את תלמודי התורה והיכלי הישיבות וכוללי האברכים, המוני בני התורה, כן ירבו, אני מבין שכונת ה'חזון איש' היתה לשכר עצום ורב בעולם הזה, יראו עינינו וישמח לבנו ותגל נפשנו!

והיו אותן מכות כהכאת הצפרדע במצרים. על כל מכה שספגנו יצאו נחילים נחילים של בני תורה, אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו! ללמדנו, שעלינו לעשות את שלנו –

וה' יעשה את שלו!

(מתוך הגדה של פסח 'והגדת')

 

[אחד יחיד]

בליל הסדר הראשון אותו חגגתי לאחר נישואינו, סעדנו את סעודת החג בביתו של מרן ה'חזון איש' זיע"א.

גיסתי, הרבנית אהובה ברמן ע"ה היתה אז בחורה צעירה, והיא נטלה על עצמה את תפקיד החבאת האפיקומן. כשהגיע זמן אכילת האפיקומן, ביקש ממנה ה'חזון איש':

"השיבי נא את האפיקומן".

ביקשה גיסתי הבחורה הצדקת בתמורה: "ברך אותי שאזכה לילדים צדיקים!".

מרן החזון איש ברך אותה כפי שביקשה.

ואכן, היא זכתה לילדים צדיקים ותלמידי חכמים ב"ה, בזכות שידעה מה לבקש מה'חזון איש' לאפיקומן.

העץ הבודד ורבי איסר זלמן
בחצרו של מרן רבי איסר זלמן מלצר זיע"א, היו גדלים שני אילנות נושאי פרי. מידי שנה בפרוש חודש ניסן, היו באים רבנים לברך שם את ברכת האילנות, משום שיש הגורסים כי ברכה על שני אילנות מהודרת יותר מאשר על אילן אחד.

בעודם באים לברך ליד חצרו, הבחינו ברבי איסר זלמן עצמו, החומק מביתו ולא מברך יחד עם כולם.

הביטו אחריו וראוהו מהלך עד לאילן הבודד, העומד בחצר ביתה של אשה אחת, ורק שם הוא בירך את ברכת האילנות.

כשחזר שאלוהו: "רבינו, מה הסיבה שאתה עצמך אינך מברך כאן? הרי זו ברכה מהודרת יותר!".

נענה ואמר: "אשה זו אמרה לי פעם, שהיא מטפחת את האילן שבחצרה במשך כל ימות השנה, למען אבוא ואברך עליו בחודש ניסן. ואיך אוכל שלא להתחשב בה ולברך במקום זאת בביתי שלי?!"… (הרבנית בת שבע קנייבסקי)

 

[אחד יחיד]

סיפור נפלא שסיפר מגיד המישרים רבי יעקב גלינסקי זצ"ל בעניין אמונת חכמים, שבדידו הווה עובדא:

היה זה בשנת ה'תש"ט. עולים חדשים היינו, ועניים מרודים. לחם לשובע לא היה, ובנו של ידידי רבי נחמן גרודקה חלה בדיזנטריה, מחלת מעיים קשה ל"ע, ואושפז בבית הרפואה אסותא. למרות הטיפול הלך מצבו של הילד והחמיר מאוד, עד שהרופאים רמזו לאבא להתכונן לגרוע מכל.

פניתי לאבא ואמרתי לו: תיכנס לחזון איש שיברך את הילד ויתפלל לרפואתו! נכנס האבא למעונו של החזו"א, והוא הורה לו: "לך לפרופסור וינברג בבית הרפואה 'אסותא'".

הזכיר לו האב: "הילד כבר שוהה באסותא". והחזו"א הבהיר: "אכן. אבל אתה תלך אליו באופן פרטי, למרפאתו שבתל אביב".

מכיוון שלא באים לפרופסור בידים ריקות, לווה רבי נחמן גרודקה סכום כסף ונסע לתל אביב. הגיע למרפאה של פרופסור וינברג, והיא מלאה באנשים הממתינים לתורם.

"כן?!" , התעניינה המזכירה.

"באתי אל הפרופסור", אמר רבי נחמן.

"אל הפרופסור לא באים סתם כך. יש לקבוע תור. אתה רואה את כל האנשים האלו? תורם נקבע כבר לפני כמה שבועות. אם אתה רוצה לקבוע תור, הבה נראה" – התחילה המזכירה לדפדף ביומנו של הרופא, שבוע אחר שבוע – הכל היה עמוס.

פנה האב ואמר למזכירה: "אל תתאמצי, חבל לך על הזמן. ואני נכנס!"… נשמעו קולות התמרמרות, והמזכירה אמרה לו: "לא, אינך נכנס!". והוא עומד בשלו: "אני נכנס!". והיא: "אני כבר אדאג לכך שאתה לא תיכנס!".

הריב הקולני הזעיק את פרופסור וינברג מחדרו: "מה קורה כאן?" התעניין.

"הוא רוצה להיכנס בלי תור!" הודיעה המזכירה.

"מה פירוש הדבר?" שאל הפרופסור.

"הילד שלי", פנה רבי נחמן גרודקה לרופא, "הוא גוסס, זה ממש מצב של פיקוח נפש. החזון איש אמר לי לבוא אליך. איני זז מכאן עד שאכנס!".

"איפה הילד?" התעניין פרופסור וינברג.

"הוא בבית הרפואה באסותא", השיב רבי נחמן.

גיחוכים נשמעו לעברו. "אז מה תועיל אם תיכנס אליי?! את הילד אני צריך לראות. שב, חכה כאן!".

כעבור כמה דקות יצא הפרופסור מחדרו: "אתה יכול לשוב לביתך, זה בסדר".

מה בסדר? לא הבין, אולם חזקה עליו פקודת הרופא ש"זה בסדר". קם והלך לבית הרפואה.

אשתו שהתה ליד מיטת הבן וסיפרה לו שהמצב של הבן הורע, הוא כבר פרפר בין החיים למות, ולפתע החלה תכונה קדחתנית. רופאים נזעקו ובאו, אחיות עמדו הכן, כל הצוות רחש סביב מיטתו. כיוונו רבי נחמן ואשתו את השעה, והבינו שהיה זה באותה שעה שהוא היה בתל אביב אצל הרופא. הפרופסור נכנס לחדרו וטלפן למחלקה, גער במי שהיה צריך לגעור, דרבן והעמיד את כל הצוות הרפואי על רגליו, ואכן הם נכנסו לפעולה ואיזנו את המצב, ובסייעתא דשמיא תוך זמן קצר הילד הבריא.

כעבור שבועיים, כך סיפר הרב גלינסקי, חלה אחד מילדיי בדיזנטריה ל"ע. ידעתי מה יש לעשות – להזעיק את פרופסור וינברג מבית הרפואה 'אסותא'… אבל לא סמכתי על ידיעתי, אלא נכנסתי אל החזון איש.

שמע החזו"א על מצבו הרפואי של הבן, ואמר לי: "לך אל פרופסור דויטש בגבעת רוקח"…

את פרופסור דויטש לא הכרתי, ולכן גם הערתי בפני החזו"א: "לפני כמה זמן שלח הרב את גרודקה לפרופסור וינברג מאסותא"…

ענה החזון איש: "בשבילו וינברג, בשבילך דויטש".

נו, יש בידי שם או כתובת? ביררתי אצל מכרים על פרופסור דויטש, ואנשים גיחכו. המדובר ברופא קשיש שזה מכבר יצא לגמלאות. הוא מתגורר בגפו בוילה מבודדת בגבעת רוקח ומטפח את גינתו ואת צמד כלביו. אמרו לי: "בעבר התגורר החזון איש בגבעת רוקח, אולי מכיר הוא את הרופא מאז בעודו פעיל. היום הוא כבר יצא מהעניינים".

אבל החזון איש הרי שלח אותי אליו, וכמצוותו עשיתי. עליתי לגבעת רוקח בבני ברק, הכלבים קידמו את פני בנביחות והפרופסור הקשיש יצא כדי להרגיע אותם. כשהבחין בי שאל מה הענין. עניתי לו שילדי נתקף בדיזנטריה חמורה והחזון איש שלחני אליו. הזמנתי אותו אפוא לביקור בית. עני מרוד הייתי, אבל לוויתי כסף עבור הביקור והתרופות.

שמע הפרופסור הקשיש את דברי ואמר: "אין שום צורך בביקור בית. המחלה הזו ידועה, וגם התרופות לה ידועות. יש לי אותן פה בבית. והואיל והחזון איש הוא זה ששלח אותך אליי, אני אתן לך את התרופות בחינם".

אבן נגולה מעל ליבי. חזרתי לביתי, מיהרתי לתת לילד את התרופות ולהחזיר למלווים את כספם, וברוך השם הילד הבריא ושב לאיתנו. הודו לה' כי טוב.

ומכאן למדתי כלל גדול באמונת חכמים, שלא לסמוך במאומה על שכלנו, לא לדמות ולא להקיש מעניין לעניין. לשאול את חכמי התורה על כל דבר ולעשות כפי המצווה עלינו, "שכל מי שנוטל עצה מן הזקנים אינו נכשל".

(פניני עין חמד פר' לך לך)

 

[אחד יחיד]

השמועה עשתה לה כנפיים ופשטה בכל רחבי העיר הקטנה: היום תיערך ברית מילה באולם בית הכנסת הגדול והסנדק יהיה מרן ה'חזון איש'!

המונים הצטופפו מחוץ לאולם בית הכנסת, ממתינים בקוצר רוח, אולי יזכו לגשת אל הקודש לייעוץ, לברכה; ויש כאלה שהספיק להם ההבטה בזיו פניו הקדושות, שהרי לא בכל שעה הייתה אפשרות להיכנס למעון קדשו מפאת גילו ומצב בריאותו.

והנה הסתיימה שמחת הברית ודמות קדשו של ה'חזון איש' נראתה בפתח האולם, וההמונים נעמדו כל אחד בתורו לגשת להתברך ולקבל עצה ותושייה; ומרן ה'חזון איש', בסבלנות אין קץ, שומע כל אחד, מאיר פנים ומברך בכל לב.

המקורבים אליו שמים לב כי חיוורון נסוך על פניו של ה'חזון איש' ולבם לא מבשר להם טובות. הם מנסים לומר לו, אולי יקל על עצמו וייכנס לרכב שבא לקחתו ולא ימשיך בקבלת קהל ההמונים, אבל ה'חזון איש' מסרב בתוקף…

כשהסתיימה קבלת הקהל ברחובה של עיר נכנס ה'חזון איש' לרכב באטיות והיה נראה כי הוא ממש לא חש בטוב. הנהג מתניע את הרכב ורוצה להתחיל בנסיעה מהירה, ואז אומר לו ה'חזון איש': "סע לאט, מאחורה יש אנשים". הנהג מאט את הנסיעה ונוסע ממש בקצב הליכת האנשים, עד שהגיע לעיקול הרחובות, ואז אומר לו ה'חזון איש': "סע מהר מאוד! סע מהר מאוד לבית החולים", ומאיץ בו למהר…

החשש הוא להתקף לב, והנהג מוציא מיד כדור שהורה הרופא לתת במקרה של התקף לב. הוא עוצר את הרכב וה'חזון איש' בולע את הכדור עם מעט מים ומבקש לצאת מהרכב לשאוף מעט אוויר, כשהוא מפטיר: "זה היה התקף לב חזק!".

כששבה קצת רוחו של ה'חזון איש' והם בדרכם לבית החולים, שואל הנהג את ה'חזון איש': "ממתי חש הרב ברע?", אמר לו ה'חזון איש': "עוד בדרכי לברית". נדהם הנהג ושאל: "אז למה הרב המשיך לברית?"; "קיוויתי שזה יעבור", ענה החזו"א. "ולאחר הברית, מדוע המשיך הרב בקבלת הקהל?", המשיך הנהג להקשות – "כל כך הרבה אנשים באו כל אחד עם הפקאלאך שלו, לא יכולתי לאכזב אותם ולהיעלם!", השיבו ה'חזון איש'.

המשיך הנהג לתמוה: "אם כן, מדוע כשכבר עלינו לרכב ומראה הרב היה בכי רע אמר לי הרב לנסוע לאט עד עיקול הרחובות?", ענה לו ה'חזון איש' תשובה מרטיטה בעוצמת רגישותה וחשיבותה: "וכי לא ראית את הציבור הגדול שליווה את המכונית כשהתחלת לנסוע? אם היית מתחיל מיד בנסיעה מהירה הרי העשן שהיה נפלט ממנוע הרכב היה מגיע ישר על פניהם, איך אפשר ככה לזלזל ביהודים?!".

איזו רגישות מפליגה שלא לפגוע בזולת! באמצע התקף לב חזק, כשצריכים לטוס לבית החולים, אבל אם ניסע מהר הרי העשן ייפלט היישר על פניהם של יהודים טובים שכל רצונם היה ללוות את גדול הדור, זה אי אפשר לעשות גם כשיש התקף לב!

 

[אחד יחיד]

שנת ה'תש"י. בארץ ישראל מתחוללת מגפת ה'פוליו' – 'שיתוק ילדים'. ילדים רבים לוקים בה, מערכת העצבים שלהם נפגעת, ורבים מהם אף מוצאים את מותם, ל"ע.

בין החולים, ילד בן שנתיים שהוריו עלו איתו זה עתה מהונגריה, ובאו לשכון בבני ברק. מצבו של הילד הולך ומתדרדר, והרופאים כמעט אומרים נואש לחייו.

בצר להם עלו ההורים אל מרנא ה'חזון איש' זי"ע, מי שהיה ה'אורים ותומים' של יהודי הונגריה שעלו זה עתה לארץ ישראל, ובאמונתם התמימה וביראתם הטהורה חיפשו אחר מנהיג ומורה דרך שירומם את יראתם ויכוון את דרכם.

בדאגה רבה האזין ה'חזון איש' לדברי ההורים שסיפרו לו על מצבו הקשה של בנם, ועל חוסר התקווה המשודרת מאנשי הרפואה. לאחר ששמע את דבריהם בקשב רב, עודדם ואמר: "הילד עוד יכול לחיות שבעים שנה…"

למרות מצבו הקשה של הילד והייאוש הרב שאפף אותם, התעודדו ההורים קמעא ושבו אל מיטת בנם, לסעדו ולתמכו. מצבו אכן השתפר אט אט, המחלה פגעה בחלק ניכר מעצביו, ובהדרגה חזר הילד למסלול חיים תיקני, עד כמה שהדבר אפשרי כשחלק מהעצבים פגועים….

כ"ד בתשרי ה'תש"פ – שבעים שנה אחרי, הולך לעולמו הגאון הגדול רבי שלמה זלמן אולמן זצ"ל, הילד המשותק, משולל תקוות הרופאים, ומצויד בברכת ה'חזון איש', ובאמונה תמימה של הורים יראים… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

חצר בית הכנסת ב'כווידאן' אפוף התרגשות. במרכזו כבר נפרסה חופה מהודרת, ועוד רגע קט יכנסו אליה רבי אברהם ישעיהו קרליץ בנו של הרב מקוסובה הרחוקה, ומרת 'בתיה' בתו של יהודי נכבד, תושב המקום, רבי מרדכי ביי, ויבואו בברית הנישואין.

הקהל שהסתופף סביב החופה ידע היטב לספר על זכייתו הגדולה של ידידם רבי מרדכי, בתכשיט הנפלא, בחור ירא שמיים, מתמיד ולמדן. מפה לאוזן התהלכו השמועות על משרה רבנית מכובדת שהחתן הצעיר עתיד לזכות בה, כראוי וכיאה לערכו הרם. אך איש מהם לא ידע על התנאי הנחרץ שעשה החתן עם כלתו בטרם קידשה בטבעת…

שדכנים זריזים ובפיהם הצעות מפתות, עלו ובאו בביתו של רבי שמריהו יוסף קרליץ זצ"ל, מאז הגיע בנו 'אברהם ישעיהו' לפרק 'האיש מקדש'. מלבד טיבן של הנערות המוצעות, הצעותיהם גם לוו בהבטחות לממון רב ולמשרות רבנות מכובדות, אך כולן נדחו ע"י החתן המיועד. נפשו חשקה ב'תורה לשמה' והוא רצה לעמול ולהתייגע בה בלא להתחייב למשרה תורנית כלשהיא, ובאף אחת מן ההצעות לא מצא את מבוקשו.

יום אחד הגיע לבית רבה של קוסובה, רבי שמריהו יוסף, שד"ר שבא להתרים את יהודי העיירה עבור אחת הישיבות בליטא, וביקש לדבר עם הרב ביחידות, הם פרשו לחדר צדדי ושם הציע לו היהודי את בתו של רבי מרדכי ביי לכלה עבור בנו המצוין…

הכלה עצמה היתה בעלת מעלות רבות, ואף הצטיינה באהבת תורה בלא גבול. גם אביה שהיה עתיר נכסים הציע עבורה נדוניה מכובדת, אך למרות כל זאת, עדיין עלו ספקות בבית הרב להצעת השידוך. לבטיהם פסקו כאשר המדובר הביע את רצונו לפגוש את המדוברת…

לשם כך נסע רבי אברהם ישעיהו ל'כווידאן'. בפגישתם הציג בפניה שאלה אחת שהטרידה אותו יותר מכל, האם היא תסכים לאפשר לו לשבת ללמוד תורה במנוחה כל ימיהם, מבלי שיהיה טרוד בפרנסת הבית, ושלימודו יהיה 'לשמה' מבלי שיהיה אמצעי לפרנסתם. תשובתה החיובית והסכמתה לתנאי זה, סללה את הדרך לחופה המרגשת בחצר בית הכנסת בעיירה. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

לימוד התורה לשמה של מרנא ה'חזון איש' זי"ע, קשה לתיאור, לשם כך ניעזר בסיפור הבא:

פעם באמצע הלילה ביקש ה'חזון איש' מרעייתו הרבנית לקרוא לאחד משכניו, ושיביא עמו בקבוק ספירט נקי וצמר גפן. השכן נבהל קמעא מהבקשה המוזרה, אך מיהר לעשות כדברי רבו. כשנכנס, שאל אותו ה'חזון איש' כיצד הוא נוהג ליטול את ידיו שחרית. 'כמנהג הגר"א' – השיב – 'ארבע פעמים על כל יד לסירוגין'. מיהר ה'חזון איש' אל המטבח, הביא לו קערה עם ספל מים, וביקש ממנו ליטול את ידיו מול עיניו, כפי שאמר. 'אינני חושד בך שלא נטלת את ידיך…' – הבהיר לו ה'חזון איש' – 'לאחר שאומר לך לשם מה קראתי לך, אסביר לך מדוע ביקשתי ממך ליטול ידיים…'

'אני חש כאבי שיניים עזים' – המשיך ה'חזון איש' את דבריו – 'בתחילה כאבו לי השיניים מעט, ועוד יכולתי ללמוד בפה, לאחר שגברו הכאבים וכבר לא יכולתי ללמוד בפה, החילותי לכתוב חידושי תורה. כשהכאבים גברו עוד יותר והכתיבה גם היתה קשה עבורי, יכולתי רק להרהר בדברי תורה. עתה כשהכאבים כה התעצמו עד שאיני יכול גם להרהר בדברי תורה, החלטתי לקרוא לך ולבקש ממך לשפשף את חניכיי בספירט…'

לאחר שעשה השכן בשמחה כבקשת ה'חזון איש', אכן הוטב לו מעט, ופנה לספר לו את הסיפור הבא:

'דין תורה מעניין התנהל בין הגאון רבי אייזל חריף זצ"ל לחותנו. 'כבר עשר שנים שחתני רבי אייזל סמוך על שולחני, הוא עוסק בתורה ואני מפרנס אותו' – החל החותן לשטוח את טענותיו בפני המרא דאתרא – 'עתה הגיע שעתו לצאת למסחר ולפרנס את עצמו, אך הוא מסרב בתוקף ורוצה להמשיך ללמוד, לו ידעתי' – הבהיר החותן – 'שהוא אכן עוסק בתורה לשמה, החרשתי, אך כיצד נדע שאכן תורתו לשמה…?'

– 'מה בפיך?' – שאל הדיין את רבי אייזל.

– 'אכן, חמי צודק…' – השיב רבי אייזל – 'באמת אינני לומד תורה לשמה… אך אני משתוקק לעסוק בתורה לשמה…'

'גם אני רוצה ללמוד תורה לשמה…' – אמר החזון איש לשכנו, מיטיבו – 'ע"כ מוכרח אני להיזהר במה שנכנס לפי… אם כן, סלח לי על שהטרחתי אותך ליטול את ידיך בנוכחותי…' (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

שאלו תלמידיו של הגאון רבי שמואל הלוי וואזנר זצ"ל: 'מאין שאב ה'חזון איש' את ידיעותיו המדהימות בענייני רפואה? האם זה מכוח רוח הקודש, או שלמד עניינים אלו?'

אמר להם הרב ואזנר: 'ביקרתי פעם אצל בעל ה'אבן האזל' הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, וכיון שידע על קשריי עם ה'חזון איש', אמר לי בהתפעלות בזה"ל: 'החזון איש פוסק דיני נפשות ברגעים, אם לנתח או לא לנתח, וכיו"ב, וביותר מתשעים אחוז מהמקרים הוא זוכה לכוון לאמת בהצלחה…'

'כמדומני' – אמר הרב ואזנר לתלמידיו – 'שאי"ז אלא מכוח לימוד התורה לשמה, וכפי שמבואר במשנה באבות פ"ו: 'כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה… ומגלין לו רזי תורה…' היינו סודי התורה, שאי אפשר בשכל אנושי לעמוד עליהם, מכל מקום מגלים לו אותם במתנה מן השמיים…'. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

באחד ממושבות העולים שקמו בתקופת קום המדינה, התגוררה משפחה שלא שמרה תורה ומצוות כדבעי. אך בנה בן ה-14 התקרב אל צור מחצבתו והשתדל להקפיד ככל יכולתו על כללי ההלכה.

יום אחד ראה הבחור את אמו יוצאת למשק שמאחורי הבית ושוחטת תרנגול עם סכין גילוח. חשכו עיניו… הנה הוא מגלה שמאכילים אותו בבית נבילות וטריפות! גם שמירת השבת בבית ובמושב היתה לקויה מאוד, ולכן החליט לעזוב את הבית. הבחור התגלגל מהכא להתם, עד שהגיע לישיבת חברון בירושלים.

באחד הימים קיבל מכתב מהוריו, בו הם מספרים לו שהאב שבר את גבו כאשר יצא לחרוש את השדה, ומבקשים את עזרתו שישוב לביתו לסעוד אותו, כי מאז הוא נפל למשכב.

בחורי הישיבה שטיפלו בנער זה לא ידעו כדת מה לעשות, האם לשחרר את הבחור לשוב אל ביתו? הם ביקשו מהג"ר משה שטיגל שיפנה את שאלתם אל המשגיח הגה"צ רבי יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שהתגורר באותם ימים בירושלים. המשגיח זצ"ל עיין בשאלה, ולבסוף הפטיר: 'תשאל את החזון איש!'.

'לקחתי עימי את הבחור' – מספר הרב שטיגל – 'ונסענו לבני ברק. השארתי את הבחור בביהמ"ד שבבית החזון איש, ואני נכנסתי אל הקודש פנימה, הצעתי בפני מרן את כל העניין, ומיד הגיב: 'לא היה לכם את מי לשאול בירושלים, כי באתם לשאול אותי?. סיפרתי לחזו"א שהייתי אצל המשגיח רבי יחזקאל, והוא שלח אותי לכאן.

הרצינות ניכרה היטב על פני מרן החזו"א, והשיב: 'זאת אומרת שהבן יעזוב אבא חולה ולא יבוא אליו?! ועוד שאני אמרתי ככה! איך יכול אני לומר כדבר הזה? על הבחור לשוב לביתו!' – הורה החזו"א

העזתי פני ושאלתי: 'אבל לא אוכלים שם כשר?! וגם שמירת השבת אינה כהלכה?!'. החזו"א השיב: 'שישתדל לאכול כשר!', ומיד שאל אותי: הבחור נמצא כאן?, עניתי בחיוב וקראתי לבחור להיכנס מבית המדרש. כשפגשו החזו"א אמר לו: 'סע הביתה ותשתדל לחיות חיי עיר ולא חיי מושב הקרויים מתים'. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

אברך חלה במחלה אנושה ל"ע, והרופאים אמרו נואש לחייו. בצר לו החליט החולה לנסוע להתברך אצל ה'חזון איש'. הדרך באותם ימים לא היתה קלה וקצרה, גם מחיר הנסיעה לא היה זול, אך מצבו הקשה וייאושו הרב לא הותירו בידו כל ברירה. הוא עשה מאמצים גדולים לגייס את הסכום הנדרש, וכשגייס גם את כוחותיו הדלים, נסע לבני ברק אל החזון איש.

כשהגיע, שאל אותו החזון איש: 'האם יש לך הורים?'. 'כן, ב"ה יש לי הורים' – ענה החולה,

'במה הם מתפרנסים?' – התעניין החזו"א. 'פרנסתם בקושי ובדחקות נוראה' – השיב.

נענה החזון איש ואמר: 'בוא וראה חשבונות של בני אדם, חולה אנוש סובל טלטולי דרך קשים, מוציא הוצאות מרובות כדי להתברך מפי אדם שספק יעזרהו ספק לא, הקב"ה הבטיח בתורתו: 'כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך!' הבטחה מפורשת…! אמור נא לי' – סיים החזון איש – 'מתי הוצאת על הוריך ולו מחצית מהסכום שעלתה לך נסיעה זו…?'

הדברים שנאמרו מן הלב, נכנסו אל לבו של האברך החולה, ובאותה שעה קיבל על עצמו להתמסר בכל מאודו למצות כיבוד הורים. ואכן כדברי החזו"א וכהבטחת התורה, מחלתו נעלמה, והוא זכה להאריך ימים. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב שלמה לורנץ ז"ל: ערב נישואיי בשנת תש"ה, באתי למרן החזו"א לבשרו על כך ולהזמינו לחתונה. מרן נתן לי את ברכתו לחתונה, וכשנפרדנו ביקשני שבצאתי את ביתו אתעכב מתחת לחלון חדרו.

הדברים היו לפלא בעיניי, אבל הפתרון לא איחר לבוא… עמדתי מתחת לחלון, החלון נפתח ומרן הושיט לי את ספרו על מסכת זבחים עם הקדשה שלו וחתימתו.

לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותו מדוע לא נתן לי את הספר כשנפרדנו בעת שהייתי בחדרו?

הסביר לי מרן זצוק"ל: הרבנית מקפידה שלא אתן את הספרים שלי במתנה. זוהי ההכנסה היחידה שלנו ואין לנו הכנסה אחרת, והיות שהיא הדואגת לפרנסתנו היא מקפידה על זה. לא רציתי לצער אותה, אמר, וחששתי שמא בראותה אותך יוצא עם הספר היא תרגיש שנתתיו לך במתנה לכבוד חתונתך, ולכן אני מוסרו לך דרך החלון…

מעשה זה הוא לימוד גדול כמה צריך האדם להתחשב ברגשות הזולת, ובפרט של אשתו. צא ולמד כיצד עלינו לקיים 'מכבדה יותר מגופו'.

(מפרקי זכרונותיו של הרב שלמה לורנץ, יתד נאמן וארא תשס"ה)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי שלמה הופמן זצ"ל: לא אוכל לשכוח את הפגישה הראשונה שלי עם מרן החזו"א זיע"א. היה זה כשנסענו כמה בחורים לחתונתו של מרן הגרמי"ל זצוק"ל בבני ברק. בלילה לא היה לנו דרך לחזור לירושלים והלכתי לבית כנסת ששכן ליד ביתו של מרן החזו"א ותכננתי לשכב על הספסל לשנת הלילה.

לפתע נכנסו לאסוף השלמה למנין לתפילת ערבית בבית מרן החזו"א, ואני, שטרם התפללתי הצטרפתי. לאחר התפילה גמרתי אומר לגשת למרן החזו"א לברכת 'שלום' ולהתברך על ידו. ואכן ניגשתי ואמרתי 'שלום עליכם'. שאל מרן החזו"א לשמי, ואני השתתקתי. רציתי לענות אך לא הייתי מסוגל לדבר עמו דבר מגודל ההתרגשות מזיו פניו.

לקח אותי מרן החזו"א לשולחן, התיישב עמי ואמר לי שאינני צריך לפחד כלל, וכך לאט לאט ניסה להרגיע אותי. לאחר מכן הוא הניח את ידו על כתפי וליטף אותי וכך הרגיע אותי, עד שנרגעתי ודיברתי אתו, והוא שאל כמה פרטים והשבתי לו. אתאר לכם, שהעניין לקח 15 דקות… ומכך למדתי איך היא הדרך להרגיע ולומר דברים הנצרכים להישמע ולהשמיע".

(יתד נאמן ויחי תשע"ד)