חשוון י' חשוון - יומא דהילולא של הרב מטשעבין זצ"ל (2 צופים)

[אחד יחיד]

העיד הרה"ח רבי לייבל טייטלבוים, שבבוכרה התגורר עם רבינו באותו בנין יהודי אלמן עם בנו, שעבד כל היום לפרנסתו כסנדלר. בשעות הערב כשהיה חוזר לביתו, היה רבינו שופת עבורו כוס קפה ויושב בקביעות לדבר איתו זמן מה, לשמוע ממנו איך היתה העבודה, כמה מכר היום ופרטים על המקצוע, וסיפר שבתחילה היה זה פלא בעיני הרואים, הרי רבינו כולו תורה, ומה לו לשוחח איתו בעניינים כאלו? עד שהבינו שזה חלק מהמצווה, להנעים את זמנו כשעושה עמו את החסד! (מתוך הספר 'שר התורה')

 

[אחד יחיד]

פעם התבטא שהכנסת אורחים אמיתית הינה לתת לאורח להרגיש נעימות, עד כדי שאם ירצה, ייגש בעצמו וישפות את המים ויכין לעצמו כוס קפה, ולא יתבייש. (מתוך הספר 'שר התורה')

 

[אחד יחיד]

פעם שח רבינו למקורבו הרה"ג מרדכי דוד לודמיר, שדרכו מעולם כשהוא כותב תשובה להלכה לא לתת מקום לרגש, שכן המטרה היא רק לברר מהי ההלכה, ואז אין לרגש מקום. ורק בתשובה אחת התרגש מאד. וזה בתשובה בענין חולה במחלה מדבקת, שהנוהג בבית חולים לשרוף כל מה שנכנס לחדרו של החולה, אם יאסר עליו לקחת עמו תפילין לבית החולים, שאותה היה קשה לו לכתוב. (מתוך הספר 'שר התורה')

 

[אחד יחיד]

סיפר הג"ר יוסף פאדווא, שבילדותו היה כמה פעמים שליח הולכה לקיים מצות 'משלוח מנות' ששלח אביו הג"ר העניך פאדווא לרבינו.

וסיפר, שבדרך כלל הרבנית היא זו שהיתה משיבה לשולחים משלוחי מנות כנהוג. שנה אחת כשהגיע לא היתה הרבנית בבית כשהביא את המשלוח מנות, ולכן נכנס רבינו בעצמו למטבח כדי להשיב. וסיפר שלמרות שהיה ילד, עשה עליו רושם איך שנתן סבר פנים יפות במיוחד ובריבוי, שמילא את השקית על כל גדותיה והכניס עוד ועוד, עד שלא היה מקום להכניס בה שום דבר נוסף… (מתוך הספר 'שר התורה')

 

[אחד יחיד]

היה חביב עליו דבר תורה ששמע פעם מכ"ק אדמו"ר רבי ישראל מטשורטקוב. היה זה כשנסע לטשורטקוב עוד בחיי אביו, אדמו"ר רבי דוד משה, ובסעודה שלישית היה רבי ישראל אומר 'תורה'. ואמר שדרכו של עולם שכשעושים מצוות אין מחשיבים את המצוה אלא עושים זאת כמלומדה, ואילו כשאדם נכשל בעברה הוא מרגיש שנכשל בדבר גדול, וצריך לדעת שהקב"ה מסתכל על זה בדיוק הפוך, וכמו שנרמז בפסוק (תהילים ל"ו ל"ז): "צדקתך כהררי קל, משפטיך תהום רבה, אדם ובהמה תושיע…". 'צדקתך', היינו המצוות שישראל עושים, הם אצלו כהררי קל, היינו שהוא מגביהן ומחשיבן למעלה למעלה במושגים שמימיים, אמנם 'משפטיך' – על העבירות שאדם נכשל בהן רח"ל, הקב"ה דן זאת במושגים ארציים כ'תהום רבה', היינו שזוכר את מצבו של האדם בעולם החומר השפל, שכן אין אדם חוטא אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות וכדו'. ומסיים הפסוק: "אדם ובהמה תושיע ד'", היינו כשאתה מסתכל במצווה כ'אדם' ובעבירה כ'בהמה' זוהי ישועה עבורנו. והיה אומר שצריך לזכור זאת, כי היצר הרע מגדיל את העבירות אצל האדם, כאילו אין לו ח"ו תקומה, ואת המצוות הוא מבטל אצל האדם, כאילו אין להן ערך והאמת הפוכה. (מתוך הספר 'שר התורה')

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו של הגאון מטשעבין, רבי מרדכי מונשיין: ״מקבץ נדבות שהגיע לטשעבין גנב זוג תפילין של תלמיד הישיבה. כששמע רבנו על כך, נתן לי סכום כסף וציוה עלי לרדוף אחרי הגנב יחד עם אדם נוסף. רבנו ציוה שכאשר נשיג אותו, נפנה אליו בדברים רכים ונאמר לו, שודאי לקח את התפילין מתוך טעות, ולכן באנו לקחת את התפילין בחזרה, ומאחר שהוא זקוק לכסף כדי לרכוש תפילין, אנחנו נותנים לו את הסכום הדרוש.

״רבנו הזהירנו מאוד שלא נגרע ולא נוסיף. עשינו כמצוותו, השגנוהו, ואמרנו לו בדיוק את הדברים ששינן לנו רבנו".

״באמת התקשינו למלא את רצון רבנו ולדבר עם הגנב בשפה עדינה, כי כעסנו על ההעזה לגנוב תפילין, ועז היה רצוננו לעשות בו שפטים, אך התאפקנו וקיימנו את רצון רבנו״.

(במחיצתם)

 

[אחד יחיד]

שמעתי ווארט, אימרה, מהבעלזע'ר רב, רבי יששכר דב זצ"ל, ויש בו עומק כה רב! תשאלו: מהיכן מגיע אלי ווארט של הרבי מבעלז? הו, זה סיפור ארוך—

לאחר מלחמת העולם השניה שוחררנו מסיביר, והתגלגלתי לאוזבקיסטאן שבמזרח דרום רוסיה. הטשיבינער רב, ה"דובב מישרים" זצ"ל, שהיה מגדולי הדור, יחד עם עוד רבנים חשובים, נשארו בסיביר. מאמצים רבים נעשו לחלץ את הרב מטשיבין, אך השלטונות לא אפשרו בשום פנים ואופן להגר מ'גן העדן' הקומוניסטי, בדאגתם, לבל יתגלה אלו פנים יש ל'גן עדן' זה…

מובן שהשלטונות, שהכפירה במלכות שמים היתה מעיקרי שיטתם, לא הרשו להתכנס בבתי כנסיות, וכל התכנסות נחשבה בעיניהם כחתרנות ופעילות נגד המהפכה שלהם. ואנו, בסכנת נפשות, ארגנו מנין בסתר ולמדנו תורה.

יום אחד הופיעו במנין שלושה יהודים מזוקנים, והודיעו בשמחה שהמאמצים נשאו פירות, השאה הפרסי בעצמו התקשר לסטאלין, רודן ברית המועצות, שיאפשר לרב מטשיבין לעבור לארצו, ומשם הדרך פתוחה לארץ ישראל. יש רק בעיה אחת: את אישור היציאה עבורו אפשר להשיג אך ורק במוסקבה. אין אפשרות לעלות לרכבת ולנסוע למוסקבה בלי אשרת מסע מהשלטונות, והם לא ינפיקו אשרת מסע לצורך זה. אדרבה, המבקש מסתכן במעצר: מאין לנו המידע? כי דבר זה הרי בידוע, כי אם מצוי אתה בקשרים עם חוץ לארץ – הרי זו סיבה מספקת שתאסר בעוון ריגול…

הצעד הראשון שהתבקש היה לוודא שהסיפור נכון. פניתי אליהם ושאלתים מנין להם המידע. רב היה החשש שאלו שוטרי חרש, קומוניסטים יהודים פעילי הייבסקציה, המבקשים להפליל את אחיהם. הם ענו לעומתי, שהם בקשר עם הרב מטשיבין ועם פעילי החילוץ, אלא שקצרה ידם להגיע למוסקבה.

אמרתי להם: "הרב'ה מטשיבין כולו תורה. אם אתם בקשר עמו, ודאי שמעתם מפיו דבר תורה"-

אמרו: "אכן, גם את מצבו הגדיר בדבר תורה. ואז סיפרו לי מפיו אמרה ששמע מפי הרב מבלז זצ"ל, בפסוק: "קול ה' יחיל מדבר, יחיל ה' מדבר קדש" (תהילים כט,ח). לאמר: ידוע שהעולם נחלק לשליש ישוב, שליש ים, ושליש מדבר (תוספות פסחים צד ע"א). הים אינו מקומם של בני אדם (נדרים ל ע"ב), אבל המדבר הוא חלק מהיבשה. והמדבר בא בטענה: רבונו של עולם, למה אגרע? מדוע בישוב נשמע קול תורה ותפילה, דיבורי קודש, ואילו אני מקום חיות רעות וגדודי לסטים! וזהו שנאמר: "קול ה', יחיל מדבר". יחולו וכסופיו של המדבר, שישמע גם בו קול ה'. ובאמת זהו גם יחולו של הקדוש ברוך הוא, שהמדבר יתקדש: "יחיל ה', מדבר קדש"!

ואמר הרב מטשיבין: לכל אדם יש בחייו תקופות "ישוב" ותקופות "מדבר". בעת הטובה, אין זו רבותא שהוא לומד ומתפלל כדבעי. אבל עליו לראות שתקופת המדבר שלו לא תהיה מקום חיות רעות וגדודי ליסטים, שממה ותוהו, אלא: "מדבר קדש"!

איי, ומי כהרב מטשיבין הפך את תקופת המדבר, גלותו בסיביר, ל"מדבר קדש", וכתב את חידושיו על פיסות נייר אריזה שליקט בשקידה…

ידעתי, אפוא, שאינם סוכני חרש המבקשים להפלילנו, וקיבלתי על עצמי לנסוע למוסקבה ולהשיג את אישור היציאה. הכיצד? נפלאות ההשגחה הפרטית: באוזבקיסטן נשאתי את אשתי, ילידת מוסקבה. לשם כך נצרכו אישורים ממרשם התושבים שם. החלטנו לוותר עליהם, די לנו בסידור קידושין, לא נהיה רשומים כנשואים. עתה היה בידי נימוק מצוין לנסיעה למוסקבה: לקבלת האישורים לצורך אישור הנישואין. היו עוד עיכובים שנפתרו בניסים, ואין כאן מקומם. סוף דבר הענין סודר, ובערב פסח תש"ו היה הרב מטשיבין בארץ ישראל.

כשהגעתי לארץ ישראל ועליתי לבקרו, קם למזוג לי כוס קפה, באמרו: אני חייב לך הכרת הטוב. תשאלו: איך הסכמתי שגדול הדור ישרתני? כך לימדוני: אם מישהו חש צורך להביע לך תודה, החסד שאתה יכול לעשות עימו כעת הוא לקבל את הבעת התודה. גם זה בכלל "הווה רך כקנה", לבטל רצונך מפני רצונו.

(מתוך הגדה של פסח – והגדת)

 

[אחד יחיד]

בהיות מו"ר הגאון רבי פנחס שרייבר זצ"ל אברך צעיר, החלו הגרמנים לשלם פיצויים לנפגעי השואה. הוריו היו אמנם בעלי רכוש רב בעיר מגוריהם ירוסלאב, אבל לאחר בריחתם הם חיו ונפטרו בקזחסטן, ולפי הכללים שנקבעו לא היו זכאים לפיצוי, היות וברחו יום לפני פלישת הגרמנים לירוסלאב. היה באפשרותו של הגר"פ לשנות בקלות את פרטי הבריחה ולכתוב שברחו יום אחרי התאריך הנכון, וכך היה מקבל מהגרמנים סכם עתק, שהיה מספיק לפרנסתו כל ימי חייו, ואף לחתן את ילדיו ללא כל טירדה.

ונדגיש, הוריו לא ברחו ממקום מגורם סתם, כל הבריחה היתה עקב התקרבות הגרמנים לאזור, כך שבמבט פשוט, כל מה שסבלו אחר כך וכל ההפסד הרב שנגרם להם, היה בסיבוב ישיר מאותה מלחמה נוראה. זה שהגרמנים קבעו את הפיצויים לפי רצונם, עדיין אינו פוטר אותם מהחובה לשלם פיצויים לכל אלו שנפגעו מהם.

הוא פנה בשאלתו זו למרן הגאון מטשעבין זצ"ל שהיה אז הסמכות ההלכתית בירושלים.

הגאון מטשעבין שאל אתו: "אם אענה לך, תעשה מה שאומר לך?"

"בודאי שאעשה" השיב הגר"פ.

אמר לו הרב: "השאלה כאן היא לא של מותר או אסור. הרי בשביל מה אתה רוצה לעשות את זה? בשביל השתדלות! בלופן איז נישט קין השתדלות – רמאות זו לא השתדלות!"

וצריכים לשים לב: המדובר כאן היה ברמאות ביחס לגרמנים הצוררים, שבאמת הם אלה שגרשו אותם מביתם, והם אלה שבגללם הם ברחו לקזחסטן ושבעטיים נגרמו לו כל הצרות. ובכל זאת – רמאות זו לא השתדלות.

וכיון ששמע רבינו שאין זו השתדלות – הוא ויתר עליה.

אם נעמיק בסיפור, מחד יש כאן באמת דרגה רבת אנפין של איש ענק בענקים, שבמבט אנושי הוא ויתר כביכול על הון שהגיע לו, והיה יכול להשיגו בהינף חתימה… אבל לדידו זה חלק מהנסיון של ההשתדלות. אם אני חי במחשבה שאני פועל משהו למען השגת פרנסתי – יש מקום לחוש החמצה. אבל אם הכל נגזר מאתו – ברור שאם זו דרך של רמאות המשחיתה את הנפש, לא לזה התכוון הבורא, וממילא שלח הקב"ה את כל פרשת השילומים רק כדי להעמידני בנסיון האם אלך בתורתו או לאו. (רבי יחיאל צוקר)

 

[אחד יחיד]

הנה לפנינו סיפור ששמעתי על הגאון מטשיבין זצ"ל, המלמדנו איך מוצאים חן. פעם התכונן הגאון לעשות קידוש בביתו, אלא שלפני שהחל לברך, נשפך היין, והיה צריך למלא את הכוס,שנית מהבקבוק שהיה כל העת על השולחן.

היה שם איש אחד, לא חכם במיוחד, שהעיר ואמר לגאון מטשיבין שצריך לברך שנית…

הוא לא התחשב בכך שמדובר בגאון ההלכה, ואף לא אמר את דבריו בלשון 'אולי', אלא 'קבע' שיש לברך שנית.

הגאון לא השיב לדבריו, והמשיך כאילו לא קרה מאומה. אבל האיש לא שתק, והמשיך להעיר, ואמר שנית שיש צורך לברך.

והגאון אינו מגיב.

רק לאחר שסיים את הקידוש, והציבור שהיה במקום התפזר קמעה, אמר הגאון לאיש שהעיר, שלפי המגן־אברהם אין צורך לברך.

הגאון רבי אברהם גנחובסקי זצ"ל, שהיה נוכח במקום, אמר שהגאון מטשיבין התכוון למגן־אברהם האומר שכוונת המקדש והמברך היא על כל מה שנמצא על השולחן, וכיון שהיין היה כבר על השולחן, לא צרך לברך שנית.

הגאון מטשיבין, בהנהגתו זו שלא הגיב מיד לדברי האיש, מצא חן בעיני ה'. מן־הסתם הוא עשה חשבון שאם יגיב בו־במקום, הדבר יבייש אותו ועלול להזיק לו, ולכן החליט לנקוט בפלך השתיקה.

הנהגה זו, ענוות־חן היא. "ולענוים יתן חן" (משלי פרק ג' פסוק ל"ד). והגמרא (סנהדרין,) אומרת 'הוי קבל וקיים'. וברש"י: 'הוי עניו ותחיה'. וממשיך רש"י כותב: 'קבל לשון אפל, עשה עצמך אפל ושפל'. (רבי יצחק זילברשטיין)

 

[אחד יחיד]

"קשר מיוחד היה לאאמו"ר הרב אלישיב זצ"ל גם עם מרן הרב מטשעבין, הרב מטשעבין העריכו ביותר וקם לכבודו תדיר. שמעתי מאנשים נאמנים שבערוב ימיו כשכבר כוחותיו לא היו עמו ולא רצה לפסוק שאלות היה מפנה הרב מטשעבין את שואליו בהלכה לאאמו"ר ולמרן הגרש"ז אויערבך זצ"ל באמרו שב' האברכים הללו הם גדולים בתורה ויש להם סברא ישרה להורות בכל מקום בתורה". (רבי משה אלישיב)

 

[אחד יחיד]

י' חשוון - יום ההילולא של הרב מטשעבין זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

שאלה מעניינת עלתה על שולחנו של הגאון מטשיבין, רבי דב בעריש ויידנפלד זצ״ל, בשנת תרצ״א. הבחור המופלג מנחם סגל מאנדיל, מבוכניה, הריץ אליו שאל תהלכה למעשה: הסוכה העומדת לרשות והיא סוכה קטנה שבה רק הוא יכול לישן, אלא שהוא חושש מפני מה שאמרו (שבת קנא:) שאסור לישן בבית יחידי. גם העצה להדליק נר אינה קיימת, מחשש שריפה.

בתשובתו שבספרו ׳דובב מישרים׳ (ח״א סי׳ עט) מפליא הגאון מטשיבין להביא על כך ראיה נפלאה: ההלכה היא שדי לסוכה להיות כשרה אם יש בה בכדי להחזיק ראשו ורובו של אדם. ואם נאמר שאסור לישן יחידי בסוכה, הרי שסוכה בגודל כזה אינה ראויה לשינה, והרי ההלכה היא שסוכה שאינה ראויה לשינה גם אינה כשרה לאכלה. על כורחנו שמותר לישן יחידי בסוכה לפיכך היא ראויה לשינה וגם לאכילה. והסיבה לכך שאכן מותר לישן בסוכה יחידי היא גם מפני ששומר מצוה לא ידע דבר רע, וגם מפני שאמרו במדרש שמצות הסוכה מגנת מפני המזיקים.

 

[אחד יחיד]

בשנת תרצ"ט הגבילו השלטונות בפולין את השחיטה היהודית, הגבלה זו הקשתה מאוד על בני הקהילה, ובפרט לאור החומרה שלא לאכול את החלק האחורי של הבהמות מפני הקושי שבניקור החלב שבחלק זה, הנהגה שהצריכה שחיטה מרובה יותר של ראשי בקר.

פרנסי הקהל השתדלו עפ"י בקשת רבה של טשעבין, הגאון רבי דב בעריש וינפלד זצ"ל, לעשות ככל שביכולתם לעקוף את גזירת השלטונות ולהשיג בשר כשר ומהודר לתושבי העיר.

לקראת חג הפסח נקראו רב הקהילה רבי דב בעריש וראש הקהל ר' אבא מנדלבוים אל מושל המחוז, לדיון בנושא שחיטת הבהמות. "ידוע לי" – אמר להם המושל – "כי הקהילה היהודית זקוקה לכמות גדולה של בשר לקראת חג הפסח, מסכים אני להגדיל את מכסת ראשי הבקר לפי הצורך, בתנאי שאחרי החג תחפשו דרך להתיר את ניקור החלק האחורי של הבהמה, כך שיופחתו ראשי הבקר לשחיטה…".

שקט מתוח השתרר בחדר, ולאחר כמה רגעים הפר אותו ראש הקהל בכמה שאלות ששאל את מושל המחוז על התנאי שהציב.

או אז חשש רבי דב בעריש כי ראש הקהל עלול להתפשר עם המושל בעניין, ומיד קם והצהיר בתקיפות: "בשום פנים ואופן לא אתיר לנקר את החלק האחורי של הבהמה, נושא זה אינו ניתן כלל למשא ומתן, לא יהיו בזה פשרות כלל וכלל…".

המושל התרגש מאוד מעוז רוחו של הרב מטשעבין ומכנותו הבלתי מתפשרת, ואמר לו: "מרכין אני את ראשי בפניך איש האמת…!", והורה מיד להכפיל את קצבת ראשי הבקר לשחיטה לקראת חג הפסח. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

הרב ישראל גוסטמן היה ראש ישיבת 'נצח ישראל', שבשכונת רחביה בירושלים. בתור בחור ישיבה הייתי לפעמים בשבת בצהריים צועד ממאה שערים לרחביה, כדי לשהות במחיצת הרב גוסטמן ותלמידיו. ישיבת נצח ישראל לא הייתה ישיבה גדולה. היא מנתה רק חמישים או שישים בחורים, שחלקם היו חבריי הטובים.

הרב גוסטמן התפרסם כאחד מגדולי התורה הגאונים ביותר בזמנו. שיעוריו היו בנויים לתלפיות, ובדרך כלל נמשכו כשלוש וחצי שעות! את שיעוריו מסר בעיקר בשעות הצהריים, לעיתים הייתי יוצא מישיבת מיר ונוסע לצדה השני של העיר כדי להקשיב לשיעור, המדהים בהיקפו ובעמקותו. ישיבת נצח ישראל הייתה דומה בסגנונה ובמאפייניה לישיבת גרדונא של הרב שמעון שקופ. הרב גוסטמן היה תלמידו, ומבחינה מסוימת הייתה מורשתו של ר' שמעון מוטבעת בהיכל הישיבה.

כשהגיע הרב גוסטמן לארץ ישראל, ביקר אצל הגאון מטשיבין, בעל ה'דובב מישרים'. במהלך השיחה שאלו הרב מטשיבין האם הוא בנו של הרב גוסטמן, ששימש כדיין בבית הדין של הרב חיים עוזר בוילנא.

האמת הייתה, שהרב גוסטמן בעצמו התמנה לדיין בבית הדין החשוב ביותר באירופה בגיל צעיר מאוד. בהזדמנויות רבות הפקיד ר' חיים עוזר בידיו את המשימה להשיב למכתבי שאלות שנשלחו לבית הדין מכל רחבי עולם התורה.

הרב מטשיבין שלח גם הוא שאלות לבית הדין וקיבל תשובות מהרב גוסטמן.

כשפגש את הרב גוסטמן הצעיר, שיער מיד שהדיין מבית דינו של ר' חיים עוזר היה אביו.

הרב גוסטמן השיב: "לא, לא היה זה אבי".

"אולי היה זה דודך?" בירר הרבי משטשיבין, שחפץ לברר את זהותו של המשיב למכתביו עשרות שנים קודם לכן.

בשלב זה הודה הרב גוסטמן, שהוא היה זה ששימש כדיין בית דינו של ר' חיים עוזר והשיב למכתביו של הרבי מטשיבין.

בבת אחת התרומם הרבי מטשיבין והתעטר בכובעו ובקפוטה שלו, כדי להראות את הערכתו לגדלותו של הרב גוסטמן בתורה.

הרב גוסטמן היה אומר בבדיחות, שהכבוד אינו משמעותי בעיניו כלל, לאחר שזכה לכבוד הגדול ביותר מאת ר' חיים עוזר, שהיה קם על רגליו בכל פעם שנכנס הדיין הצעיר אל החדר. (בהיכלם)

 

[אחד יחיד]

הגאון רבי אליהו דיסקין שליט"א, ראש ישיבת 'נתיב הדעת', סיפר סיפור נפלא אותו היה נוהג לספר בהתפעלות עמוד ההוראה, מרן הגאון רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל:

כידוע, מרן שר התורה הגאון רבי דוב בעריש ויידנפלד מטשיבין זצ"ל, התגורר בשנותיו האחרונות בשכונת 'שערי חסד' בירושלים. שנה אחת בליל יום כיפור כשחזר מבית מדרשו בדרכו הביתה ברחוב אבן שפרוט, עבר סמוך לבית הכנסת המרכזי 'קהל חסידים' בשכונה. שם ישבו כמה ישישים אומללים פליטי חרב, שוררו מארשים וניגונים ותיקים שהיה נהוג לשיר בעיירות שם גדלו בחוץ לארץ, מתוך ערגה וכיסופים.

הרב מטשיבין, שהיה בעצמו פליט ושריד, ומרבית בני משפחתו ועירו נעקדו בשנות המלחמה על קידוש השם, הבין היטב לליבם, נכנס לבית הכנסת וישב איתם במשך שעה ארוכה. הנעים להם בשהותו בחברתם, סייע להם בשחזור ההיסטוריה והעלאת זכרונות מבית אבותם ומקהילות הקודש שנכחדו.

כעבור זמן מה עבר שם רבי שלמה זלמן אויערבאך, שעמד בקשרי תורה והלכה ענפים עם הגאון מטשיבין, וידע היטב כי הינו בכיר גאוני הזמן, ונרעש מהמראה שנגלה למול עיניו; הגאון מטשיבין, שר התורה, אשר כגובה הארזים גובהו, לא מצא מה לעשות בליל יום הקדוש כי עם לשבת במחיצת יהודים פשוטים ולשורר מארשים?!…

במוצאי יום כיפור כשהגיע רבי שלמה זלמן כמידי שנה לברך ולהתברך אצל הגאון מטשיבין בברכת השנים, שאלו: "ילמדנו רבינו! מה יש לטשיבינער רב לחפש בליל יום כיפור בחברת אנשים אלו, והלוא הזמן יקר אצלכם?! ועוד בלילה כה קדוש ומשמעותי?!".

השיבו הגאון מטשיבין תשובה מדהימה:

"אם כבר שאלתם אענה לכם. אתמול בלילה כשהייתי בדרכי הביתה היתה לי תוכנית מסודרת ללמוד את כל מסכת יומא, תשעים דפי גמרא עד הבוקר. אולם כשעברתי בדרכי סמוך לבית הכנסת שמעתי את קולם של היהודים הללו, ניצולי השואה, שבורי הלב ורצוצי הנפש, כיצד הם מתחממים יחד במארשים וניגונים עתיקים שהיו אצלם בפולין. חשבתי לעצמי; מה יגרום להקדוש ברוך הוא יותר נחת רוח שאסיים את כל מסכת יומא הלילה? או שמא שאשב יחד איתם ואשמח אותם? והסקתי כי ודאי הקדוש ברוך הוא ישמח יותר עם אשב איתם, וזה אכן מה שעשיתי. זה היה 'עבודת היום' שלי…".

היתה לו לרבי שלמה זלמן חלישות הדעת ממקרה זה, והפטיר ואמר בענוותנותו: "תמיד חשבתי לעצמי, הן גם אני מתמיד, גם אני משתדל לעשות מה שהקדוש ברוך הוא מבקש ממני, ובכל זאת, מדוע אני כה רחוק ממדרגותיו של הגאון מטשיבין? אבל כשנוכחתי במידותיו המופלאות, בהידורו המדוקדק בבן אדם לחברו, הבנתי מהיכן הוא שואב את הסייעתא דשמיא לגדול במעלות התורה ללא גבול…"

גדולי עולם אלו שזכו להשתלם במעלות עליונות של תורה, של עבודת השם, של קדושה וטהרה, עמלו לא לטעות ולחשוב "כי לגודל מעלתם יהיו קדשי העם כחולין אצלם". אדרבה, הצרכים הגשמיים של זולתם נתפס אצלם כרוחניות שלהם. הם ראו בכך חלק בלתי נפרד מתכלית בריאת האדם.

(אוצרותיהם אמלא)

 

[אחד יחיד]

בהגדה של פסח 'ישא ברכה' מסופר שלאחר הניתוח הסבוך שהציל את חיי רבינו מרן הגרי"ש אלישיב זצ"ל באלול תשס"ג שאל רבינו את העסקן הרפואי שאיתר את המנתח מחו"ל והביאו, מה הוא מבקש ממנו בתור הכרת הטוב.

השיב: "שהרב יוציא אותי מהגיהנום"…

הגיב רבינו: "איני יודע כיצד עושים זאת".

סיפר העסקן שהגבאי של הרב מטשיבין זצ"ל הבחין בשעתו שחסר לרב כפתור במעילו. מיהר לתפרו, ובטעות דקרו במחט שבידו. הזדעזע, וקרא: "אוי וי, עתה לא אצא מהגיהנום!" הרגיעו הרב מטשיבין: "הירגע, אני אוציא אותך משם". נהרו פני הגבאי.

כעבור שנים פנה אליו הרב מטשיבין ואמר לו: "אני זוכר את הבטחתי, אבל דאג נא שלא תהיה לי עבודה קשה מידי"…

נשא רבינו הגרי"ש אלישיב ידיו, ואמר: "מי ישתווה לרב מטשיבין!"…

 

[אחד יחיד]

כבר בצעירותו נודע הגה"צ הרב מטשעבין זצוק"ל בגדלותו בתורה וגאונותו הנפלאה, והיה מפלפל בדברי תורה עם גאוני עולם.

זכורני שפעם בחול המועד, כשהלכתי עם כ"ק אאמו"ר זצוק"ל לקבל פני הרב מטשעבין כדרכו, היה שם גם הרה"ח ר' דוד ווערנער ז"ל, [מזקני חסידי טשארטקוב, שעוד היה 'יושב' אצל הרה"ק רבי דוד משה מטשארטקוב זי"ע], ושוחחו סיפורי צדיקים. בתוך השיחה נענה ר' דוד ואמר ל"טשעבינער רב" זצוק"ל: "דער רב געדענקט נאך יענעם שבת אלס חתן ביים רבי'ן" ? [כי הרב מטשעבין היה גם הוא מחסידי טשארטקוב], ותיכף ביטלו הרב מטשעבין במחי יד, "ער האט אוועק געמאכט די גאנצע זאך", שלא ידבר מזה עתה, והמשיך את השיחה לענין אחר.

כשיצאנו מביתו נתלוה אלינו הרה"ח ר' דוד ז"ל וסיפר לכ"ק אאמו"ר זצוק"ל על איזו שבת כוונתו, ומדוע לא רצה הרב מטשעבין לדבר מאותה שבת, וסיפר כי היה פעם בטשארטקוב אצל הרה"ק רבי דוד משה זי"ע יחד עם ה"טשעבינער רב" שהיה אז חתן לפני חתונתו, והיו אז באותה שבת הרבה רבנים וגאונים, ובתוכם הגאון רבי מאיר אריק זצוק"ל, אב"ד טארנא, [שהיה תלמידו של אביו הגאון בעל כוכב מיעקב זצוק"ל], ובזכרונו כי לאחר ה"טיש" בליל שבת ניגש
הרב מטשעבין אל הג"ר מאיר אריק ושאל אותו דבר מה, ורבי מאיר השיב לו, וה"טשעבינער רב" הקשה על תשובתו, והתחילו להתפלפל בלימוד, ותוך כדי פלפולם ניגשו לארון הספרים הגדול שהיה על פני כל צד מערב ביהמ"ד והוציאו כמה ספרים ועיינו בהם, כאשר בינתיים נתאחרה השעה ובית המדרש התרוקן, ונשארו לבדם, ושוחחו בדברי תורה כל הלילה, "אין א ווינטער'דיגע נאכט", עד שבבוקר כאשר אנשים באו כבר לביהמ"ד מעוטרים בטליתים לתפילת שחרית,מצאו אותם עומדים עדיין ומתפלפלים באותו מקום,"מיט א טיש פיל מיט ספרים אנגעלייגט", רק אז תפסו עצמם והבחינו שהנה עבר עליהם כל הלילה בפלפולא דאורייתא מבלי שירגישו!

וסיים ר' דוד ז"ל: עכשיו מבינים אתם מדוע לא רצה הרב מטשעבין לדבר מאותה שבת?! כי מחמת גודל ענוותנותו לא רצה שיזכיר זאת. (האדמו"ר מראחמסטריווקא ארה"ב - גיליון מחמדינו)

 

[אחד יחיד]

שמעתי מפה קדשו שסיפר לכ"ק אאמו"ר זצוק"ל שפעם נזדמן לו לשבות בפשעמישל לרגל שמחת נישואין בבית אחיו, ובמוצאי שבת נכנס להבדלה אצל הרה"ק רבי פנחס מאוסטילא זי"ע [שהתגורר בפשעמישל], והתחיל לדבר עמו בדברי תורה, ונמשכה שיחתם כל הלילה עד הבוקר, וסיים הרב מטשעבין: "ס'איז געוועהן וואס צו שמועסן"! (האדמו"ר מראחמסטריווקא ארה"ב - גיליון מחמדינו)

 

[אחד יחיד]

אחרי חתונתו, לא ישב הגה"צ הרב מטשעבין זצוק"ל תיכף על כס הרבנות, אלא שנים רבות התפרנס מיגיע כפו במסחר ה"קוילן" [=פחמים] [שקיבל בנדוניא,
ואח"כ בניהול בית מסחר לאריגים בקראקא], ורק לאחר מכן עלה לכהן פאר ברבנות טשעבין עיר מגוריו.

עם זאת, גם בהיותו סוחר, היה מצויין בהתמדתו באופן נפלא ביותר, והיה מנצל כל רגע פנוי ללימוד התורה.

שמעתי מאיש זקן אחד, מחסידי סקווירא, שהתגורר בלעמבערג, שזכר את הרב מטשעבין מתקופת היותו עוסק במסחר, שהיה מגיע אז ליריד בלעמבערג, וסיפר לי כי בזכרונו איך שבכל עיתות הפנאי היה נכנס לבית המדרש ויושב ולומד "מיט אזא געשמאק".

כמו כן שמעתי מאיש אחד מקראקא, שכשהיה הרב מטשעבין שוהה שם לצורך מסחרו, תיכף כשהתפנה ממסחרו, אם נשאר עוד זמן מה עד לביאת הרכבת, היה מתיישב בבית המדרש ולומד בהתמדה יתירה.

לימים התבטא פעם הרב מטשעבין בעצמו ואמר בענוותנותו, שבתקופת היותו סוחר למד יותר מאשר בהיותו משמש ברבנות, כי אז הרגיש שחבל על כל רגע, "יעדער מינוט איז דאך א שאד". (האדמו"ר מראחמסטריווקא ארה"ב - גיליון מחמדינו)

 

[אחד יחיד]

ראיתי פעם בספר חזון נחום מאחיו הגדול הגאון רבי נחום זצ"ל, אב"ד דאמבראווא, תשובה ארוכה ששלח אל הגאון הרידב"ז זצ"ל בארץ ישראל, [קונטרס 'תוספת שביעית'] בענין שמיטה בארץ ישראל בזמן הזה, ומביא שם בתוך הדברים מה שהעיר לי 'אחי הרב הגאון החריף ובקי עצום האברך מו"ה בעריש נ"י מטשעבין', ומפלפל בדבריו. כל זה כשהיה עדיין צעיר לימים ועוסק במסחר. (האדמו"ר מראחמסטריווקא ארה"ב - גיליון מחמדינו)