חשוון ט"ז חשוון - יומא דהילולא של הרב שך זצוק"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

אינני נוהג להעיר הערות על העובדות שאני מספר על גדולי התורה, אבל איני יכול שלא לציין, כי מעולם לא שמענו על ראש ישיבה או משגיח, שיתנהג עם תלמידיו כפי שנהג מרן. דבר כזה מסוגל לעשות רק אדם שמרגיש את תלמידיו כבניו, ולא רק זאת – אלא כל אחד מהם כבן יחיד ממש. לעניות דעתי, זהו הכח הסגולי המיוחד של מנהיג אמיתי. כמו שמצינו, שה' בחר במשה למנהיג ישראל, משום שחמל על אותו גדי שברח מן העדר, וכמו שמצינו בדוד המלך.

קשה להבין זאת. אני רואה צורך להדגיש, כי מרן היה מנהיג. כמו שכתב הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ב ה"ו): "כדרך שחלק לו הכתוב הכבוד הגדול וחייב הכל בכבודו, כך צווהו להיות ליבו שפל וחלל, שנאמר 'לבלתי רום לבבו מאחיו', ויהיה חונן ומרחם לקטנים ולגדולים, ויצא ויבוא בחפציהם ובטובתם, ויחוס על כבוד קטן שבקטניהם… וגו'. לעולם יתנהג בענווה יתירה, אין לנו גדול ממשה רבינו והוא אומר 'ונחנו מה'… ויסבול טרחם ומשאם ותלונותם וקצפם, כאשר יישא האומן את היונק, 'רועה' קראו הכתוב… ודרכו של רועה מפורש בקבלה 'כרועה עדרו ירעה, בזרועו ינהג יקבץ טלאים ובחיקו ישא'…". (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

כאשר בני רבי יוסף אריה השלים את חיבורו הראשון "משנת רבינו עקיבא איגר", נכנסתי עמו למרן, כדי להראות למרן את הכתבים ולבקש הסכמה על הספר. מרן אמר, כי חדל לתת הסכמות, כיון שקשה לו לעיין בספרים שמביאים לו, אך הוסיף: "תשאירו פה את הגיליונות, ואם יהיה לי כח, אנסה לעיין בהם".

כשחזרנו לאחר מספר ימים, אמר מרן: "הספקתי לעיין בכמה עניינים מהספר, והחלטתי שלספר זה אתן הסכמה, כי ספר זה יהיה מצוי תמיד על הסטנדר ולא בארון הספרים. בספר הזה ילמדו, והוא יביא תועלת ללומדים". מובן שבני שאב עידוד רב מדבריו של מרן.

כאשר יצא הספר מבית הדפוס נכנסנו שוב למרן. בני אמר לו שהביא את הספר, ומרן ענה שהוא מקבל את הספר, אולם רצונו לשלם בעבורו ולא לקבלו במתנה. מרן קם, ניגש לארון ונתן לבני מאה דולר. בני, שהיה מופתע, אמר שהספר אינו עולה כל כך הרבה, מחיר הספר הוא בסך הכל 15 שקלים, אך מרן צחק ואמר לו: "הבנתי שאתה לא לוקח בעד הספר 100 דולר, אך אני נותן לך 100 דולר כדי להחשיב את הספר, כדי שתדע עד כמה אני מעריך את הספר שלך". ניתן להבין שהאברך הצעיר קבל תוספת עידוד מהערכה מיוחדת זו.

כעבור שנה או שנתיים הביא בני למרן את הספר השני שהדפיס, ומרן קיבל את הספר. למחרת בבוקר בשעה שש, התקשר הרב חנניה צ'ולק לבני, ואמר שמרן מבקש שהוא יבוא אליו. בני ענה: "עוד לא התפללתי. מיד לאחר התפילה, לפני ארוחת הבוקר, אכנס למרן". אך ר' חנניה השיב לו: "מה אתה סח?! עליך לבוא תיכף ומיד! מרן כבר ביקש ממני בשעה ארבע לפנות בוקר שאקרא לך, ואני אמרתי לו, שאיני רוצה להעירך בשעה כה מוקדמת. אבל הוא מחכה לך כבר משעה ארבע בבוקר".

בדחילו ורחימו מיהר בני לביתו של מרן, ותמה מדוע מרן צריך אותו בשעה ארבע בבוקר. כשנכנס אמר לו מרן: "אתמול בערב, כשנתת לי את הספר, הייתי כל כך עייף וחלש, שלא היה בי כח להודות לך ולהביע את הערכתי לספר שלך, ואני רוצה לשלם לך". שוב ניגש מרן לארון, ונתן לו 100 דולר כמו בפעם הקודמת.

בטוחני, שלא היה זה מקרה בודד, ולא משום שהוא בני. היתה זו שיטתו של מרן לעודד ולבנות אנשים, כדי שיהיה להם בטחון עצמי ושאיפה להתקדם. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

סיפר לי הרב צ.: היה זה בעת שלמד בכולל מסוים, והנה הודיעו לו לקראת סוף הזמן, כי ההנהלה החליטה לסגור את הכולל מחוסר תקציב להחזקתו בזמן הבא. הוא ניסה להתקבל בכמה כוללים, אך אלו השיבו את פניו ריקם. הוא היה אובד עצות, הרקע שלו היה של ישיבה תיכונית, ולכן לא ידע למי יפנה.

כיוון ששמע שכולם פונים אל מרן, פנה אף הוא למרן, מבלי שהיה לו איזשהו קשר מוקדם איתו, ושאל מה עליו לעשות במצב זה. הוא אמר למרן, כי נראה לו שלא תהיה לו ברירה אלא לצאת לעבוד כדי לפרנס את משפחתו.

בו במקום נתן לו מרן סכום כסף נכבד המספיק לחורף שלם, ואמר לו: "לך תלמד במקום שלבך חפץ, במקום שתיטיב ללמוד בו. אינך צריך לקחת כסף מהכולל, אם אחר כך עדיין לא תסתדר, בא אלי ואני אתן לך עוד".

הרב צ. סיפר לי זאת בהתפעלות גדולה. "אני הייתי לגביו אברך בלתי מוכר, בלי שום שייכות אליו, שאלתי רק עצה, לא עלה על דעתי שיעזור לי בכסף, והנה מרן נתן לי את האפשרות ללמוד זמן שלם, ובכך להישאר בן תורה שתורתו אומנותו"…

כאשר בחור יתום – אשר אמו האלמנה עמלה קשות כדי לפרנס את משפחתה, אמר סברא טובה בשיעור, הטריח מרן את עצמו להתקשר לאמו, כדי לבשר לה את הבשורה המרנינה: "בנך אמר היום בשיעור סברא מצויינת!". (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

את הסיפור הבא סיפר לי הגר"מ הייזלר, אשר היה נוכח בשעת מעשה.

מרן זימן אליו אנשי ציבור, בעיקר מחו"ל, בעניין ציבורי חשוב. בני הבית החליטו, כי הואיל והכנס חשוב ביותר, לא יתנו לקהל להיכנס למרן ביום זה. והנה, הגיע אב עם בנו בן הארבע-עשרה, וביקש מן הנוכחים את רשותם להיכנס למרן לדקה אחת בלבד, כדי לקבל ברכה בעבור בנו, שיצליח בתורה. הנאספים אמרו כי לדקה אחת בלבד, הם מוכנים לוותר.

"האב והבן נכנסו למרן, ושהו שם זמן רב" – אומר הרב הייזלר – "למיטב זכרוני לפחות שעה-שעה וחצי. כשיצאו, הביעו האנשים שהמתינו בחוץ את תרעומתם – "היתכן?! אמרת שאתה נכנס לדקה, ונשארת למעלה משעה!".

השיב האב: "אינני אשם, אני נכנסתי רק על מנת לקבל ברכה ותו לא. אספר לכם מה היה: כאשר ביקשתי ברכה שבני יצליח בתורה, שאל מרן את בני, האם יש לו שמחה בלימוד. הבן השיב, כי באמת איננו מרגיש שמחה בלימוד. מרן שאל אותו: 'מדוע?' והבן השיב: 'אינני מבין מה שמלמדים אותי'.

"שאל אותו מרן: 'מה אתם לומדים עכשיו?' ובני ענה: 'פרק אלו מציאות'. מרן לקח שתי גמרות, אחת בשבילו ואחת בשביל הנער בן הארבע-עשרה, והחל ללמוד עמו ולהסביר לו את כל העניין של 'יאוש שלא מדעת', באריכות ובמתיקות כפי שרק מרן יודע. לבסוף שאל מרן: 'האם עכשיו אתה מבין את הסוגיא?'. הבחור ענה: 'כן, אני מבין טוב מאד' והתחיל לבכות. מרן שאל אותו מדוע הוא בוכה, והבחור השיב: 'אני בוכה משמחה, שזכיתי בפעם הראשונה להבין סוגיא על בוריה, וזו הפעם הראשונה שיש לי טעם בלימוד'.

"רק לאחר מכן נתן מרן את ברכתו: 'אם כן, אני מברך אותך שיהיה לך תמיד טעם בלימוד, ושתצליח בלימוד!'"– סיים האיש את התנצלותו – "אם כן, תבינו שאינני אשם, ולא יכולתי להפסיק את מרן שישב ולמד עם בני".

מיד אחרי זה יצא מרן והתנצל על העיכוב שגרם לכל האנשים שבאו לפי הזמנתו, משום שעסק בעניין שאינו סובל דיחוי, והיה חייב להקדיש לו זמן. הוא הודיע, כי כעת הוא כל כך עייף, שאינו יכול לקיים את הישיבה עם המוזמנים, ובקש לדחות את הישיבה למחרת.

מוסיף ר' מאיר: מרן הסביר מדוע הוא העדיף להקדיש זמן זה – שהיה מתוכנן לכתחילה לאותה אסיפה – לאותו ילד שלא הרגיש טעם בלימוד. וכך אמר מרן: "להרגיש טעם בלימוד זה ענין של פיקוח נפש. מי שאין לו 'גישמאק' בתורה, מי שאין לו טעם בלימוד התורה, הרי הוא כחולה מסוכן. ובשביל פיקוח נפש הייתי צריך להקדיש לו את הזמן, גם אם זה היה על חשבון האנשים שהמתינו בחוץ".

מרן היה בוחן ילדים שבאו אליו בשבתות. כשהבחין בילד שאינו יודע כראוי את מה שלמד, התקשר מרן למלמד שלו, ויעץ לו איך ללמוד עם הילד, כדי שיבין וידע כמו שצריך, בדיוק כפי שנוהג אב לגבי בנו. (הרב שלמה לורנץ)

 

[אחד יחיד]

היה זה לעת זקנתה של הרבנית שך, רעייתו של ראש ישיבת פוניבז', הגאון רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל. הרבנית כבר היתה מרותקת למיטה, כוחותיה לא עמדו לה עוד. לפיכך, נהג בעלה – ראש הישיבה, ללכת מדי יום לחדר האוכל, ליטול מהמזון המוגש לבני הישיבה מנה מכובדת, ולהביאו לרעייתו הביתה.

בני הישיבה ראו את ראש הישיבה יוצא מהישיבה וצלחת אוכל בידיו, והבינו כי אין זה מן הכבוד שראש הישיבה יסתובב כמלצר, ועוד בחוצות קריה. 'אנחנו נביא לרבנית את האוכל מדי יום, עד הבית!' – הבטיחו תלמידיו, 'אל יטרח ויתבזה כבוד הרב בנושאו אוכל הביתה!' – ביקשו.

הרב שך פער עליהם עיניים משתוממות ושאל: 'אינני מבין, האם כשראיתם אותי בימי חג הסוכות נושא את ארבעת המינים, גם אז הצעתם את עצמכם? גם אז חשבתם כי זו טירחה או התבזות?! בוודאי שלא, הלא זו זכות כבירה לשאת את ארבעת המינים לבית הכנסת! ועתה, הלא עכשיו זו הזכות שלי להביא לרעייתי מזון, זו זכות חסד כבירה פנים-ביתית לדאוג לה לאוכל להשביע את רעבונה. האם תרצו לקחת את הזכות הגדולה הזו ממני?!' – שאל בתמיהה…

וסיפור נפלא זה, המופיע בספר 'גדולי ישראל בביתם', מחדד את העובדה כי מצוות גמילות החסד מתחילה – בראש ובראשונה – בבית פנימה. הבה נראה את דמותו של ראש הישיבה, ממרום גילו ומעמדו, רואה לעצמו זכות נפלאה בטירחה אישית לעשות חסד למען רעייתו. הוא ראה בכך זכות כבירה, זכות של חסד. וחסד – הוא קודם כל בתוך הבית, למען האשה, למען הילדים, זה החסד הגדול ביותר!

 

[אחד יחיד]

טז' בחשון ראש הישיבה רבי אלעזר מנחם מן שך זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il