- הודעות
- 9,579
- תודות
- 17,454
- נקודות
- 1,280
כאשר בן חוטא והולך בדרך עקלקלות, אזי כל זמן שהאב רואה שאם ייסרו בשוטים ייטיב הבן את דרכו – הוא בוודאי מייסרו מתוקף רחמנותו עליו. אולם אם כבר תעה בדרכו בחיים באופן שאפסה התקווה ממנו – מדוע יכהו חינם ללא תועלת. וכך הוא גם בהנהגת ה׳ עם עם ישראל. פעמים שייסורים מעוררים את העם לשוב בתשובה. הייסורים אפוא הם מצד הרחמים, כמעידים שעוד לא אבדה התקווה. אולם אם העם יהיה, חלילה, במצב ירוד שאין עוד מה לקוות ממנו – אין מקום עוד לייסורים שהם בעצם מידת הרחמים.
דברים אלה אמר רבי אליהו לופיאן זצ"ל בשיחה מיוחדת שנשא בפני קבוצות תלמידים בישיבה שמוצאם מארצות הברית. בקרב אותם בחורים היו כאלה שנטו לחזור לארה״ב בתום תקופת לימודים קצרה בישיבה על מנת להמשיך ללמוד שם במוסדות שבהם היה חשש שיתרחקו מתורה ויראת שמים.
ברצותו להעמידם על חומרת הצעד של פרישה ממקום תורה למקום שבו צפויה להם ירידה רוחנית, סיים רבי אליהו לופיאן דבריו באומרו: "לאור הדברים דלעיל, אל תתמהו אם רואים אתם שחברים שלכם לומדים באותם קולג׳ים ואינם נענשים על כך מן השמים. הסיבה לכך היא שמהם כבר אין מה לקוות, הם כבר נאבדו, רחמנא ליצלן. אולם אתם שזכיתם ללמוד כאן בישיבה הקדושה, הנכם עומדים במצב שאם תלכו חלילה ללמוד שם, תענשו. ודעו זאת היטב שאם תלכו לשם לא יניחו לכם מן השמים בשום אופן! נתון יתנו לכם מכות נאמנות!" דברים אלה אמר בקול רם ובהתעוררות גדולה.
מוסיף ומספר אחד הנוכחים: נזדעזעתי מאד מהדברים הנוראים, ואמרתי לנפשי, אין ספק שכף רגלי לא תדרוך באותם מקומות. אך מה אשיב לאמי כאשר תדרוש ממני לעזוב את הישיבה וללכת ללמוד בקולג', ובמיוחד שהבטחתי לה טרם לכתי לישיבה שאשלים לימודי בקולג'.
כעבור ימים אחדים נכנסתי אל רבי אליהו לופיאן ביחידות ושאלתי אותו מה אעשה כדי לשכך את כעסה של אמי כאשר אומר לה שאינני הולך לקולג'.
פנה אלי רבי אליהו לופיאן בפנים שוחקות ואמר לי: "כך תאמר לה: אמא יקרה, אני מתפלל ומקווה לה׳ יתברך שתאריכי ימים. ואז, לאחר מאה ועשרים שנה, שם בעולם האמת הרי מקבלים את עיקר הנחת שאדם רוצה בו – לנצח, ואז תקבלי ממני הרבה נחת".
הוסיף רבי אליהו לופיאן וסיפר: "הרבנית שלי ע״ה ענתה כך בזמן המלחמה העולמית הראשונה, כאשר ממש רעבנו ללחם, וכל השכנים מסביב שלחו לקרוא לבניהם שלמדו בישיבות לצוות עליהם להפסיק את לימודיהם כדי שיוכלו לצאת ולהשתכר, לשבור את רעבון בתיהם. לנו היו אז תשעה בנים, כולם למדו בישיבות הקדושות, והרבנית שלי ע״ה לא רצתה בשום אופן שיעזבו את הישיבה ח״ו אפילו לא לשעה אחת.
"השכנות שראו את מצב הרעב ששרר בביתנו, פנו לאשתי ואמרו לה: מדוע הנכם מתייסרים כל כך? קראי לשניים או שלושה מבניך שיבואו וישאו מעט בעול הפרנסה! ענתה להם הרבנית בעוז ואמרה: 'עכשיו אינני רוצה שהבנים יעזרו לי, מכיוון שיבוא זמן אשר בו אהיה מוכרחה לקבל את עזרתם – בעולם האמת. זו הסיבה מדוע אני עומדת על כך שישארו כעת בישיבה, כדי שיוכלו לעזור לי אז, כאשר אזדקק לעזרתם!
"ואמנם", סיים רבי אליהו לופיאן, "כאשר נפטרה, הייתי אני העשירי למניין שהלך על קברה, ולמדו משניות ואמרו קדיש אחריה, ובוודאי יש לה כעת הרבה נחת מבניה".
הוסיף הבחור האמריקני (שכיום הוא תלמיד חכם מופלג): "אומר את האמת, יצאתי אז מלפני רבי אליהו לופיאן בדאגה ולא נחה דעתי בזה. חשבתי לעצמי שרבי אליהו אינו מכיר את אנשי ארצות הברית, שכן היה ברור לי שאמי לא תתפעל מדברים אלה.
"אולם ראה זה פלא, כאשר באתי אליה ואמרתי לה את דברי רבי אליהו לופיאן, ראיתי מיד על־פי תגובתה שהדברים הרשימו אותה. ומאז אין לי שום טרדה בנושא הזה וממשיך אני לשבת באהלה של תורה באין מפריע. כה יעזרני ה', לשבת באהלה של תורה כל ימי חיי!״
(ר' אל'ה – תולדות חייו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל; הובא בגיליון 'שבת אורה')
דברים אלה אמר רבי אליהו לופיאן זצ"ל בשיחה מיוחדת שנשא בפני קבוצות תלמידים בישיבה שמוצאם מארצות הברית. בקרב אותם בחורים היו כאלה שנטו לחזור לארה״ב בתום תקופת לימודים קצרה בישיבה על מנת להמשיך ללמוד שם במוסדות שבהם היה חשש שיתרחקו מתורה ויראת שמים.
ברצותו להעמידם על חומרת הצעד של פרישה ממקום תורה למקום שבו צפויה להם ירידה רוחנית, סיים רבי אליהו לופיאן דבריו באומרו: "לאור הדברים דלעיל, אל תתמהו אם רואים אתם שחברים שלכם לומדים באותם קולג׳ים ואינם נענשים על כך מן השמים. הסיבה לכך היא שמהם כבר אין מה לקוות, הם כבר נאבדו, רחמנא ליצלן. אולם אתם שזכיתם ללמוד כאן בישיבה הקדושה, הנכם עומדים במצב שאם תלכו חלילה ללמוד שם, תענשו. ודעו זאת היטב שאם תלכו לשם לא יניחו לכם מן השמים בשום אופן! נתון יתנו לכם מכות נאמנות!" דברים אלה אמר בקול רם ובהתעוררות גדולה.
מוסיף ומספר אחד הנוכחים: נזדעזעתי מאד מהדברים הנוראים, ואמרתי לנפשי, אין ספק שכף רגלי לא תדרוך באותם מקומות. אך מה אשיב לאמי כאשר תדרוש ממני לעזוב את הישיבה וללכת ללמוד בקולג', ובמיוחד שהבטחתי לה טרם לכתי לישיבה שאשלים לימודי בקולג'.
כעבור ימים אחדים נכנסתי אל רבי אליהו לופיאן ביחידות ושאלתי אותו מה אעשה כדי לשכך את כעסה של אמי כאשר אומר לה שאינני הולך לקולג'.
פנה אלי רבי אליהו לופיאן בפנים שוחקות ואמר לי: "כך תאמר לה: אמא יקרה, אני מתפלל ומקווה לה׳ יתברך שתאריכי ימים. ואז, לאחר מאה ועשרים שנה, שם בעולם האמת הרי מקבלים את עיקר הנחת שאדם רוצה בו – לנצח, ואז תקבלי ממני הרבה נחת".
הוסיף רבי אליהו לופיאן וסיפר: "הרבנית שלי ע״ה ענתה כך בזמן המלחמה העולמית הראשונה, כאשר ממש רעבנו ללחם, וכל השכנים מסביב שלחו לקרוא לבניהם שלמדו בישיבות לצוות עליהם להפסיק את לימודיהם כדי שיוכלו לצאת ולהשתכר, לשבור את רעבון בתיהם. לנו היו אז תשעה בנים, כולם למדו בישיבות הקדושות, והרבנית שלי ע״ה לא רצתה בשום אופן שיעזבו את הישיבה ח״ו אפילו לא לשעה אחת.
"השכנות שראו את מצב הרעב ששרר בביתנו, פנו לאשתי ואמרו לה: מדוע הנכם מתייסרים כל כך? קראי לשניים או שלושה מבניך שיבואו וישאו מעט בעול הפרנסה! ענתה להם הרבנית בעוז ואמרה: 'עכשיו אינני רוצה שהבנים יעזרו לי, מכיוון שיבוא זמן אשר בו אהיה מוכרחה לקבל את עזרתם – בעולם האמת. זו הסיבה מדוע אני עומדת על כך שישארו כעת בישיבה, כדי שיוכלו לעזור לי אז, כאשר אזדקק לעזרתם!
"ואמנם", סיים רבי אליהו לופיאן, "כאשר נפטרה, הייתי אני העשירי למניין שהלך על קברה, ולמדו משניות ואמרו קדיש אחריה, ובוודאי יש לה כעת הרבה נחת מבניה".
הוסיף הבחור האמריקני (שכיום הוא תלמיד חכם מופלג): "אומר את האמת, יצאתי אז מלפני רבי אליהו לופיאן בדאגה ולא נחה דעתי בזה. חשבתי לעצמי שרבי אליהו אינו מכיר את אנשי ארצות הברית, שכן היה ברור לי שאמי לא תתפעל מדברים אלה.
"אולם ראה זה פלא, כאשר באתי אליה ואמרתי לה את דברי רבי אליהו לופיאן, ראיתי מיד על־פי תגובתה שהדברים הרשימו אותה. ומאז אין לי שום טרדה בנושא הזה וממשיך אני לשבת באהלה של תורה באין מפריע. כה יעזרני ה', לשבת באהלה של תורה כל ימי חיי!״
(ר' אל'ה – תולדות חייו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל; הובא בגיליון 'שבת אורה')
