אלול כ' אלול - יומא דהילולא של הרב מפוניבז' זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

פעם אחת אחד השיחים סיפר מרן הרב על עצמו עובדה – שאף לאבא זצ"ל לא הייתה ידועה. היה בחור מתושבי חו"ל שלמד בישיבה. אחיו הצעיר הגיע לגיל בר מצוה, והאבא מאד רצה שהבן ישוב הביתה כדי להשתתף בבר מצוה של האח. האב עצמו הגיע לישיבה כדי לבקש מזקני מרן הרב זצוק"ל שיורה לאח לנסוע. מרן הרב זצוק"ל ישב עם האב, שמע אותו ברוב קשב, וכשסיים, אמר לו כך:

'אספר לך סיפור. כאשר אני הגעתי לגיל בר מצוה, למדתי בישיבה קטנה בפלונגיאן, באופן טבעי התבקש שאסע הביתה לחגוג את בר המצוה. עשיתי חשבון שכדי להגיע לעיירה שלי קול, נדרשת נסיעה בעגלה שמתמשכת שעה, לשוב ממנה עוד שעה, וכמובן השהיה לסעודת 'בר המצוה'. לא יכולתי להרשות לעצמי לבזבז שעתיים ויותר של ביטול תורה. לכן נשארתי בישיבה. אני – המשיך זקני זצוק"ל – הייתי ביישן, לא גיליתי אוזן אף אחד מרבני הישיבה אודות בר המצוה, כך שגם לא זכיתי בעליה לתורה. חגגתי עם עצמי את המאורע… והנה אתה מבקש ממני שאני אורה לבן שלך שיבזבז – לא שעתיים אלא ימים שלמים, ולא כדי לחוג בר מצוה לעצמו, אלא כדי לחוג עם אחיו, איך אני יכול להורות דבר כזה לבנך…?" האב שמע, התפעם, סבר וקיבל… (נכדו הרב אליעזר כהנמן)

 

[אחד יחיד]

בפוניבז' בחו"ל פעלה רשת בתי הספר של הציונות בשם 'תרבות'. המנהל של בית הספר 'תרבות' בפוניבז', עלה לימים לארץ, קרו לו מלמן הוא היה אספן ספרים הגדול ביותר בארץ. יצא לי לדבר איתו הוא אמר לי במילים האלו: 'הסבא שלך לחם נגדי בכל הכוח, עד שלא נותר לי מה לעשות בעיר, נאלצתי לעזוב שם. הוא לחם בכל כוחו נגדי, אבל מעולם לא פגע בי אישית, הוא נאבק ב'דרך שלי לא בי'!… הוא 'אהב' את הבריות, הכל נעשה מתוך אהבה. (נכדו הרב אליעזר כהנמן)

 

[אחד יחיד]

'וויץ' הינה עיירה בליטא, בה כיהן ברבנות מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל (לאחר חותנו הגאון רבי לייב וילקומירר זצ"ל).

את הסיפור הבא- מדייק בלישניה הרה"ג רבי יעקב (ג'קי) לויסון – שמעתי ממרן הרב מפוניבז' זצ"ל בערוב ימיו, בשעת נסיעה מ'בורמס' ל'לונדון'.

הסיפור התרחש עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, כאשר החזית – בה נלחמו הרוסים מול הגרמנים- הייתה סמוכה ל'וויץ'. השטח היה בשלטון גרמני, והוא, הרב מפוניב'ז, מאוד חשש מכניסת הרוסים. לשם כך יצר קשרים הדוקים עם המפקד הגרמני הראשי באיזור- דבר שאילץ אותו להקדיש מזמנו היקר מידי ערב לשחק שחמט עם המפקד.

יום אחד ביקש ממנו המפקד להשיג יזם מקומי, שיכול לארגן כריתת עצים ביערות המקומיים ומשלוחם לכיוון גרמניה. הרב השיג אדם מתאים ובשעת סיכום העסקה אמר המפקד ליזם כך: "אתה תצא עשיר מהפרויקט, אבל אל תשכח תנאי אחד; יש לעיסקה הזו שלושה שותפים, אתה ,אני והרב שיושב כאן מולך!"

במהלך אותה תקופה הקימו הגרמניים בסמוך ל'וויץ' מחנה שבויים, שם נכלאו אלפי חיילים רוסיים שזכו למנות מזון של "פחות מכזית", וכשהתעניין הרב מפוניבז' זצ"ל כמה מתוך השבויים יהודים, שמע שמדובר במאות רבות (אינני זוכר כעת אם אמר 700 או 900). הוא ביקש לשוחח עם מפקד המחנה, ונקבעה לו פגישה בשעה 9 (אגב, סיפר, שכאשר נכנס לפגישה הורה לו המפקד לצאת- כי השעה עדיין 8:58 ולא 9:00!…).

במהלך הפגישה העלה את מצוקתם של אלפי השבויים שעלולים לגווע ברעב (היה אסור לו לפעול רק בעד השבויים היהודים) והתריע שהם עלולים לגווע ברעב כפשוטו! השיב המפקד: "אנחנו באמצע מלחמה, אין לנו מקום לשבויים- אנחנו אכן רוצים שכולם ימותו"!

* * *

הגיע זמן לפעול. מידי ערב פנה אל היזם של משלוחי העצים וביקש לקבל לידו שליש מהרווח היומי. עם הכסף נסע אל המחנה ובאמצעות שוחד שחרר שבויים יהודים. הוא המשיך לפעול בשיטה הזו בעקביות עד שסיים לשחרר את אחרון היהודים מן המחנה. את השבויים אכסן אצל משפחות יהודיות ב'וויץ', אך עד מהרה עלתה זעקת יהודי 'וויץ' השמימה: זו סכנת נפשות! אם יוודע שאנו מחזיקים בבית שבויי אויב- אחת דתנו למות!

פנה הרב לעיר סמוכה וביקש לדרוש בה בשבת קודש. במהלך הדברים ביקש את עזרתם הדחופה אודות "לעבענס פראגע!" (שאלת חיים) בה מצויים מאות מאחינו בית ישראל. "אידן האט רחמנות! (יהודים, רחמו!) הכניסו אותם לבתיכם". עוד באותה שבת התאספו חשובי העיר בבית הכנסת לאסיפה דחופה, במהלכה החליטו לדחות את בקשתו- "חייך קודמים!" טענו בלהט.

ביקש הרב לדרוש שוב – באותה שבת אחר הצהריים…

הדרשה היתה כה קולעת וכה משכנעת, שלא רק פעלה את פעולתה בשינוי דעתם, אלא אף גרמה להם לחלות את פניו בבקשת מחילה ברבים על הדחייה הראשונית של הבקשה.

ואז, לאחר שזכה בהסכמתם להתמסר בהצלת מאות היהודים, הוסיף וביקש לדרוש בפניהם בפעם השלישית.

אך הפעם היתה זו דרשת הוקרה.

וכך אמר להם: "כאשר הקב"ה ממנה את משה רבינו לראשונה על עם ישראל (לאחר שטען "והן לא יאמינו לי"- ד,א) מורה לו הקב"ה להשליך את המטה שלו ארצה והוא הופך לנחש. לאחר מכן הוא מצטווה לאחוז בזנב הנחש וזה נהפך שוב למטה. מה מתרחש פה. מדוע צריכה התורה להותיר את הסיפור הזה לדורי דורות? מה זה מלמד אותנו? מה טמון כאן?!

"הפשט הוא כך; הקב"ה רוצה ללמד את משה רבינו את מהותם של היהודים: אם אתה משליך יהודי על הארץ הוא חלילה הופך לנחש נושך, אך כאשר אתה מגביה אותו בידך ומקרבו הרי הוא נהפך למטה בידך, מוכן לעזרתך!"

(הרב רפאל ברלזון מוסף שבת קודש שמות תשעד)

 

[אחד יחיד]

מרן הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצוק"ל ראש ישיבת פוניבז', זכה להקים ממלכת תורה בארץ ישראל, לימים שאלוהו מתי והיכן קיבל את התנופה רבת המרץ להרבות פעלים לתורה בלא להרפות? רבי יוסף שלמה נשען לאחור והחזיר את השומעים לתקופת ילדותו: ילד קטן הייתי אז, התגוררתי עם הורי בעיר קוהל שבליטא, בהתקרב יום הפורים רבתה התכונה בביתנו, זמן מה לפני פורים כבר בישרה לנו אימא ע"ה כי אנו עומדים לאפות עוגה מיוחדת כמשלוח מנות עבור הרב, אמא אפתה עוגת בצק מיוחדת עם מיני פירות בעיצוב מופלא וריח מיוחד.

אותה שנה נבחרתי אני מבין ילדי המשפחה להוביל את משלוח המנות לבית הרב, לא היה מאושר ממני בתבל, אני אשא אל בית הרב את משלוח המנות המכובד… בדמיוני כבר ראיתי את הרב ואת רעייתו מקבלים אותי בקריאות גיל, הרב צובט בלחיי ומכניסני פנימה לשתות יין, והרבנית גודשת את ידיי במיני מתיקה, רגע לפני שיצאתי את הבית אמר אבי ז"ל בני יקירי המתן רגע קט, הוא פנה אל תוך הבית וחזר עם שקית ובה גמרא ממסכת סנהדרין, באותה תקופה החלו להוציא את הש"ס במהדורה מאירת עיניים ואבי חפץ לשמח את הרב בכרך חדש ממהדורה זו.

יצאתי את בית הורי ובידי משלוח המנות המפואר וכן הגמרא, מרוגש עד דמעות הופעתי על מפתן דלת בית הרב ואכן הרב ורעייתו קיבלוני בסבר פנים יפות והודו לי מקרב לב על משלוח המנות, אז הושטתי לרב את השקית ובה מסכת סנהדרין ואמרתי: זה מאבא, הרב פתח את השקית וכשראה את הגמרא אורו עיניו!! במו עיניי המשתאות ראיתי את הרב המכובד נשוא הפנים עוצם את עיניו בסילודין, ושמחה עצומה מציפה אותו כמו היה חובק ברגע זה בן זכר אחר עשרים שנות המתנה! הרב לא יכול היה להמתין הוא ביקש מרעייתו אנא במטותא מינייכי הרשי לי לבקש מאיתך לדחות את הסעודה עז רצוני להתחיל ללמוד כמה דפים במסכת מאירת עיניים זו! ובעוד רגליו מוליכות אותו בחדווה לחדרו הודה לי בחום והתיישב שעות אחדות ללמוד דפים אחדים מן המסכת בעיצומו של יום הפורים, עמדתי שעות אחדות בפתח חדרו והבטתי בו מוקסם ומשתאה נוכח חדוות הלימוד והתענוג העצום שהקרין בעת לימודו. זה נתן לי את התנופה ואת הכח!!!

ואני, הוסיף הרב כהנמן ואמר, התמונה הזו, במשך שעות בהם אני מביט בעיניו הבורקות של הרב באהבתו את לימוד הגמרא, נטעה בי את אותה אהבה ושמחה לתורה הקדושה!!

 

[אחד יחיד]

ספר לי הרב מפוניבז' זצ"ל, שפעם פנה אליו ה"חפץ חיים" זצ"ל ושאלו: "אמר לי , יאשה, חז"ל אומרים שאין השכינה עוזבת שום יהודי, יהיה מי שיהיה ובאיזה מצב שיהיה "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טו,טז), אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, אז מדוע על המתגאה אומר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור כאחד (סוטה ה.) ועוזבו? בעבירות חמורות ומפורשות, בטומאה ובסיאוב, לכל מקום שיגלה תגלה שכינה עמו. והמתגאה, גם אם מושלם הוא ומלא מצוות כרמון, אותו תעזוב?"

לא עניתי, ספר הרב מפוניבז', ידעתי שאשמע את התשובה.

והשיבני : "הלא תבין, עבד שעובר על רצון המלך, יענש. אבל איך יגיב המלך אם יראה אחד מעבדיו – ומכל שכן את אחד השרים, על אחת כמה וכמה את ראש השרים – נכנס אל הטרקלין כשהוא לבוש בבגדי המלך! נכנס לחדר ההלבשה ועטה את אדרת המלוכה, חבש לראשו את הכתר, ונכנס כך לטרקלין המלוכה. מה יעשה המלך ?! לא, איני מדבר עתה על העונש. אבל ודאי שלא יישאר עימו בטרקלין. יצא, או שיורה להוציאו…

והרמב"ן כתב באגרתו: ועתה בני דע וראה כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר : ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג,א)! מה הפלא שהקדוש ברוך הוא אומר: אין אני והוא יכולים לדור כאחד!"

(מתוך והגדת אלול)

 

[אחד יחיד]

שח הרב שטיינמן זצ"ל:

"סיפר לי הרב מפוניבז' זצ"ל, שהיה אצל החפץ חיים לפני נסיעתו בפעם הראשונה, בשביל ישיבתו, למדינת הים ג' ימים מהשכם בבוקר עד חצות הלילה, משש בבוקר עד 12בלילה, וכל הזמן הוא דיבר רק עמו, וכל דבריו היו או על צרות כלל ישראל, או בענין הגאולה העתידה. וכאשר היה מדבר מצרות הכלל היה בוכה בדמעות ממש, טיפין גסין של דמעות, והתבטא: "טרערן וויא באבעס. וכשהיה מדבר מהגאולה צהלו פניו מרוב שמחה, ואנחנו מדברים כמעט כל יום מהגאולה אבל בלי שום רושם וכן מהצרות ר"ל, אבל אצלו מה שדיבר הוא היה אז חי ומרגיש ממש". (ימלא פי תהלתך),

 

[אחד יחיד]

כמו כן סיפר הרב שטיינמן בשם הרב מפוניבז', שכשראה פעם החפץ חיים את האברכים מכולל קדשים שותים קפה, אמר להם: "חבל על הכסף, אבקש מבתי שרה שתבשל קצת תפוחי אדמה, ולא תצטרכו לשתות קפה", והיה כוונתו בעיקר, היות והאברכים עזבו את הבית לתקופה ארוכה, רצה שישלחו מה שיותר כסף לנשותיהם, ורצה לחסוך פרוטות אלו ג"כ, כדי שיהיה לנשים יותר כסף (פרי חיים)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבנו הרב שטיינמן זצ"ל ששח לו הגאון מפוניבז', ר' יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, שמרן החפץ חיים זצוק"ל הורה לו שעדיף שתהיה לו ישיבה ושלא יהיה רב, מאשר ההיפך, היינו רב בלי ישיבה, ומדוע? השיב על כך החפץ חיים: כי רב יכול להפסיד ממעלתו ורוחניותו, ועם ישיבה הכל אחרת. אך הוסיף, דבכל ישיבה שתהיה, שיהיה לו בזה עוד מפעל חסד בנוסף, כיון דעולם חסד יבנה, וזה הסיבה לכך שהרב מפוניבז' זצ"ל ייסד את בתי אבות המפורסמים בצמוד לישיבתו הגדולה שבבני ברק. (מאיר עיני ישראל ח"ב עמ' 095 מרשימות הגר"י סוקל שליט"א)

 

[אחד יחיד]

אמר רבנו הרב שטיינמן זצ"ל ששמע מהרב מפוניבז' זצ"ל שאמר שהיה מבטל את הקידוש שעושין לפני התקיעות בר"ה, רק היות שבאים להתפלל בישיבה גם ילדים מבתי אבות שהם יתומים עניים אינו רוצה לבטל. (פרי חיים 61)

 

[אחד יחיד]

סיפר הרב שטיינמן:

בערוב ימיו של הרב זצ"ל כששב מניתוח בחו"ל, ביקשו להוציאו למרפסת הסמוכה למעונו, באגף השמאלי של ישיבת פוניבז'', הרב ישב על כסא נוח, ולידו היה רבי שמואל רוזובסקי, וגם אני נכנסתי, ולפתע הרב ז"ל פתח לומר בנימה של כאב: 'והרי החפץ חיים השקיע בי יותר מכל, וכל כך דיבר איתי, ומה יצא מזה?' וכיון שנשמע בקולו הכאב, העזתי ואמרתי לו 'יצא פוניבז'!' מיד נחה דעתו והפטיר: 'זה נכון'. המשיך רבנו והסביר כי החפץ חיים נטע בו אהבת תורה עצומה, ובלא אהבת התורה העצומה הזו לא היה יכול להיווצר 'פוניבז'. החפץ חיים ידע שכוחותיו גדולים מאד, ובאמת, החלק הכי גדול של התורה בארץ ישראל נזקף לזכותו (מאחורי הפרגוד)

 

[אחד יחיד]

שאלו את הרב שטיינמן מדוע הרב מפוניבז' הצליח כל כך, והשיב, מחמת שמסר את כולו לתורה. היו ימים שכל שעות היום התרוצץ בחו"ל למען הישיבה, ובלילה ישן בתחנת רכבת. היום, יודעים בעולם מקיומו של 'עולם הישיבות', אבל פעם הגבירים היו יותר מגושמים. היה גם מי שנתן לו פעם חצי דולר. היו לו ייסורים קשים וביזיונות. פעם הרב מפוניבז' התבטא באוזני: 'כל השנה אני שנורר, ובירחי כלה אני ראש ישיבה... ' וסיפר הר"ש לורנץ ז"ל לרבנו שליט"א, שבעצמו ראה שהרב יצא מחדרו של גביר ללא פרוטה, ואף מיאן לקבל אנשים נוספים לצדקה, הרב פגש בחוץ את ר"ש לורנץ ועימו מרן הגר"א קוטלר, נכנס הר"ש לורנץ שנית להשתדל לפחות עבורם: 'איך אתה לא מקבל אותם? ' וקבלם. ומדוע הצליח לדבר על לבו של אותו עשיר? כי ר"ש לורנץ היה חבר כנסת, ואת זה העשירים מבינים... (כאיל תערוג)

 

[אחד יחיד]

חרי השואה האיומה, נשאר רבי יוסף שלמה כהנמן, הרב מפוניבז', בודד וגלמוד, אלמן ואב שכול. בן יחיד נשאר לו בניסים, רבי אברהם כהנמן, שלאחר השואה הגיע לאמריקה. בעיר פוניבז' היתה לרבי יוסף שלמה כהנמן ישיבה ובה 300 תלמידים, בית יעקב המכיל מאות בנות. הכל נשרף, הכל עלה בעשן, וכך הוא הגיע בגפו לארץ, למעלה מגיל 60, שבור ורצוץ.

כשהגיע לארץ הקים הרב כהנמן את האימפריה הגדולה של עולם התורה – ישיבת פוניבז'. בחודש חשון תש"ד, לפני 73 שנה, אסף שבעה בחורים, ביניהם רבי גרשון אדלשטיין שליט"א ואחיו רבי יעקב אדלשטיין שליט"א, רבי חיים פרידלנדר, ועוד כמה בחורים. הישיבה נפתחה בבית הכנסת 'הליגמן', ברחוב רבי עקיבא בבני ברק.

רבי יוסף שלמה הביא איתו עילוי, את רבי שמואל רוזובסקי, המגיד שיעור, המרביץ תורה הגדול ביותר, שהכניס לתלמידים אהבת תורה עצומה. הבחורים למדו במרץ. שבועיים אחרי פתיחת הישיבה, לאחר תפילת מנחה, הגיע הרב מפוניבז' לבית הכנסת 'הליגמן'. הטבח הכין שני סירים, סיר מרק וסיר תפוחי אדמה. אמר הרב לבחורים: "תסיימו לאכול ארוחת צהריים ותבואו לגבעה. מעבר לשביל של רבי עקיבא, יש שביל עפר, ושם נעשה את הנחת אבן הפינה".

הבחורים הגיעו לטקס הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש כבר עמד והמתין שם, ואיתו עוד כמה יהודים. סה"כ היו מנין וחצי יהודים, יחד עם הרב מפוניבז', שהיה שרוי בצום ובתענית באותו יום. אחד הבחורים חילק סידורים לכל המשתתפים והתחילו להגיד תהילים. אך הרב מפוניבז', שהתייפח בבכיות כ"כ גדולות, לא הצליח לומר אפילו פסוק אחד. הקהל הקטן ממשיך לומר תהילים והרב מפוניבז' בוכה ובוכה. ניגש אליו מרן החזון אי"ש ולחש לו (בתרגום מאידיש): "תבכה, תבכה, תורה לא בונים עם כסף, רק עם דמעות. רק עם דמעות…"

כיון ששמע זאת, הגביר הרב מפוניבז' את בכיו, ובכה בכיות כאלה שלא ניתן לתאר, וכפי שמתאר זאת הרב יעקב אדלשטיין: "זה היה מעמד נורא".

כשסיימו להגיד את התהילים ניגשו לעשות את הנחת אבן הפינה. מרן החזון איש התכבד לשים את המלט ביסודות, אך גם הוא לא יכל להתאפק ופרץ בבכי, וכך כשדמעותיו מתערבבות במלט יצקו את היסודות. הם נוצקו עם דמעותיהם של החזון איש והרב מפוניבז'.

עמד שם ראש עיריית בני ברק, שהיה יהודי חסידי חם, רבי יצחק גרשטנקורן, שהביא עוגה עם בקבוק יין, להשתתף בשמחה, ורצה לכבד את הנוכחים. הרב מפוניבז' סרב בעדינות: "אני בצום – אני לא אוכל היום. שהבחורים יטעמו", אך הבחורים אומרים: "הרב לא אוכל – גם אנחנו לא אוכלים". קרא הרב גרשטנקורן: "ככה פותחים ישיבה ליטאית, אפילו לקח וברונפין (יין) אין בהנחת אבן הפינה…"

חזרו הבחורים ללימודם בבית המדרש. בשעה אחת עשרה בלילה, סוף סדר שלישי, מגיע הרב מפוניבז', נרגש כולו ואומר להם: "טייערע בחורים, הכנתי סעודה לכבוד האירוע, לכבוד הטקס". בסעודה הקטנה, אומר רבי יוסף שלמה לבחורים: "בחורים יקרים, אתם חושבים שהיום היתה הנחת אבן הפינה? הנחת אבן הפינה לישיבה היתה לפני חמישים ושבע שנים. כשהייתי ילד קטן, בן שבע, על הגב של אמא שלי – אז היתה הנחת אבן הפינה".

הפליאה היתה רבה: "הרב היה פה? לפני חמישים ושבע שנים? אמא של הרב לקחה אותו על הגב? בבני ברק?"

מספר הרב מפוניבז': "הייתי ילד קטן בן שבע, גרנו בעיירה קול בליטא, לא רחוק מוילנא. קראו לי יושה קולר. היינו בבית ארבעה אחים. כל ערב אכלנו ארוחת ערב, וכל ילד היה מספר את חוויותיו מן החיידר, מהמלמד שלימד אותו. לילה אחד, היה לילה מושלג במיוחד. השלג היה בגובה של מטר וחצי, ואמא אמרה: "מחר לא הולכים לחיידר בלי מעיל ומגפיים!" בבית היה רק זוג מגפיים אחד ומעיל אחד.

אמר שמריהו בן השתיים עשרה: "אמא, אני מקבל את המגפיים! מחר הרב'ה קורא את התוספות בפנים, עד היום הרב'ה אמר את זה בעל פה, ומחר הוא קורא את זה מתוך הכתוב – אני חייב להיות!!"

זאבי בן האחת עשרה טוען: "מה איתי? הרב שלי מתחיל ללמד מחר קטע גמרא חדש אני לא מוותר".

ואני, הילד בן השבע שלומד משניות צועק: "ומה איתי? גם אני רוצה את המגפיים!"

הויכוח היה עז ונוקב, וההורים לא יכלו להכריע בדיני נפשות… החליטו לערוך גורל.

ברכנו ברכת המזון בכוונה עצומה. ואמרנו קריאת שמע על המיטה, מתוך תפילה שנזכה בגורל. באותו יום הלכנו לישון מבלי לדעת מי יהיה המאושר שיקבל מחר את המגפיים ויזכה ללכת ללמוד אצל המלמד.

5:30 לפנות בוקר. אמא, מרת כהנמן, שהיתה ספוגה באהבת תורה, עשתה חשבון שבחמש לפנות בוקר שמש בית המדרש כבר הדליק את התנור, ובית המדרש מחומם, וכבר אפשר להביא לשם ילדים. היא נגשה למיטה של שמריהו, בנה הגדול בן השתיים עשרה. "שמר'לה! אתה רוצה לחיידר?"

"וודאי", קפץ הילד ממיטתו מאושר. הוא התלבש ולבש את הסוודר: "אמא, איפה המעיל?"

עונה לו אמא: "את המעיל והמגפיים אני אלבש, ואותך, שמר'לה, אעטוף בשמיכה, אקח אותך על הגב, ואביא אותך לבית המדרש עם שני סנדוויצ'ים, לארוחת בוקר ולארוחת צהריים, בשש בערב אאסוף אותך חזרה מהחיידר".

המרחק הרגיל היה שבע דקות של הליכה מהבית לבית המדרש, ואמא הלכה את הדרך הזו עשרים וחמש דקות בשלג. בחוץ לא היתה נפש חיה. בקור, שלא תחליק, הלכה לאט לאט, כששמריהו על גבה, "שמר'לה, תלמד בהתמדה, מסרתי את נפשי להביא אותך היום, אני רוצה שתלמד היטב!" השאירה לו את שני הסנדוויצ'ים. נשקה על מצחו וחזרה עם השמיכה הביתה.

השעה שש וחצי. העירה את זאבי. "זאבי המתוק, רוצה ללכת לחיידר?"

"וודאי אמא! יצאתי בהגרלה?"

"לא", עונה לו אמא, "אני יצאתי בהגרלה. אמא מקבלת את המגפיים".

עכשיו עשתה הובלה מספר שתיים. הביאה את זאבי לחיידר.

שבע בבוקר. אמא מעירה אותי: "יושלה, אתה רוצה ללכת לחיידר?"

"וודאי", קפצתי. לבשתי את הבגדים, אמא עטפה אותי בשמיכה חמה, לקחה אותי על הגב. ברחוב לא היתה נפש חיה. ואמא, עם המשא הכבד רוקדת ושרה, מודה לבורא עולם: אשרי שזכיתי, ששלושת ילדיי לומדים בחיידר בהתמדה.

הייתי ילד, התרגשתי, קפצתי על הגב של אמא, וצעקתי לה לתוך האוזן העטופה בצעיף: "מאמא, את סוחבת אותנו היום, שנלמד תורה, כשאהיה גדול, אני אסחב הרבה בחורים לבית המדרש, שיבואו ללמוד תורה…"

"ואם היום, מסיים הפונביז'ער רב, אני מוסר את נפשי והולך להקים הכל מההתחלה, זה לא בזכות ראש הישיבה שלי, גם לא בזכות המשגיח שלי, אלא בזכות אמא, שהחדירה בנו את אהבת התורה".

לאף אחד אין מושג איזה ילדים גדלים בביתו, איזה פונביז'ער רב עתידי יש לו בבית. הקב"ה רוצה שנחדיר בהם – יראת שמים, לומר ברכות בכוונה, שהילדים יענו אמן, ברכת המזון, לימוד תורה… (הרב ישראל מאיר שושן)

 

[אחד יחיד]

מעשה בבחור צעיר מבית רחוק מערכי התורה שהתדפק על דלתות ישיבת פוניבז' וביקש להתקבל כתלמיד מן המנין. צוות הנהלת הישיבה והרבנים סירבו לקבלו מחוסר מקום, אך הלה התעקש והפציר בהם שיכניסוהו כי עז חפצו ללמוד תורה.

הלך אחד מהרמי"ם וסיפר לראש הישיבה הגרי"ש כהנמן זצ"ל על הנער הזה שבא לישיבה בניגוד לרצון הוריו, אשר אינם מעונינים כלל שילמד תורה, אלא הוא עצמו שואף לכך בכל להט הנעורים שלו, ונפשו בשאלתו מה לעשות?

מיד הורה הרב כהנמן לקבל אותו אף מחוץ למיכסה. וכך אמר: "הישיבה זקוקה לבנים כאלו שיהיו כמו דגים חיים. איזהו דג חי שהוא מלא חיוניות? הוה אומר: לא זה הנסחף עם שיבולת הנהר. דג נטול חוט שידרה, אשר כמת יחשב. כי אם דוקא זה שיודע לשחות נגד הזרם, הרי זה סימן מובהק שהוא חי. גם הצעיר דנן, שמתגבר על הפרעות מצד ההורים ועל הלכי הרוח בבית, חיוניות יתירה יש בו. כוחות נפשיים גדולים רואה אני בעלם כזה. לתלמידים כאלה אנו מייחלים".

(גליון איש לרעהו – הרב מפוניבז')

 

[אחד יחיד]

סח מרן גאב״ד פוניבז׳ רבי יוסף שלמה כהנמן זצ״ל, שבאחד הלילות הופיע מרן ה״חפץ חיים״ זצ״ל לפתע בישיבה בראדין וחיפש אותו. כשגאב״ד פוניבז׳ הזדמן לפניו, סיפר לו ה״חפץ חיים״ שהוא מכר קצת ספרים, ויש לו כסף בבית. כרגיל באים אליו יהודים לבקש גמילות חסד, ובהיות שאינו חייב להלוות למי שאינו בטוח שיפרע את חובו, הוא מטכס עצה שלא יהיה נאלץ להגיד שאין לו כסף ויכשל בדבר שקר, ולכן ברצונו להקנות לו את כספו ע״י קניין סודר במתנה על מנת להחזיר. כשהגרי״ש כהנמן זצ״ל העיר לו שההלכה שאין מטבע נקנה בחליפין (יתכן שהחפץ חיים חשב בתחילה להקנות לו קרקע בחליפין, ואגב קרקע יקנה לו את המעות, כפי דעת הגמרא שם, אבל נמלך אח״כ שיותר ראוי למסור לו את הכסף ביד ממש שלא יראה כערמה) חזר לביתו והקנה לו את הכסף בקניין גמור כדי להימנע מדבר שקר.

(״המאורות הגדולים״ עמו׳ שנ״ה)

 

[אחד יחיד]

ראיון ייחודי שנעשה עם הרב מפוניבז', הגאון רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל, על החפץ חיים:

ילמדנו הרב משהו מרוב מעלתו והוד תפארתו של החפץ חיים!

(מתרגש): החפץ חיים, כל-כולו היה תורה. כל תנועה, כל אמרה, כל צעד ושעל וכל ניד- עפעפיים. הכל היה תורה. ומה יש לי לספר? אמת, כי רגיל אני לספר "מעשה'לך" משל החפץ-חיים. לעת כל הזדמנות נאותה, צף ועולה בזיכרוני דיוקנו של רבי ומורי, זכר צדיק לברכה. וכשאני נזכר באיזה "מעשה'לה" אני מספר זאת, משום שבכל סיפור צפון לקח רב בתורה ובמוסר, בהתנהגות ובמידות דרך-ארץ. כל מעשה'לה שווה הון.

את החפץ-חיים הכרתי היטב עוד בטרם ראיתיו בעיני. הדבר היה כך: בישיבת טלז למדתי כשבע שנים. משם עברתי, או ליתר דיוק: הועברתי, לנובהרדוק. והנה נקלע לישיבת נובהרדוק רבי אלחנן ווסרמן, שהיה תלמיד ותיק בראדין. גם ר' אלחנן חי את סערות הדור, ונמשכתי אחריו אל החפץ-חיים. משהגעתי אחרי טלטולים ארוכים לעיירה זעירה זו, ראדין, פניתי היישר לביתו של החפץ-חיים, כי כך נדברתי עם ר' אלחנן. ואז היתה נכונה לי ההפתעה הראשונה והמרעישה:

בעצם, לא היה זה שום דבר יוצא מן הכלל- אצל החפץ-חיים, אך ליבי הלך אחר זה שבי. נתקשרתי אליו בכל נימי נפשי עוד בטרם חזיתיו. בשל מה? בשל דבר פשוט, לכאורה. משנכנסתי לחדרו הדל, קיבלתני הרבנית וביקשה ממני שאחכה קצת. והנה עולים באזני מן החדר הסמוך קולות של בכייה כובשת וקורעת לב. נזדעזעתי. בשל מה הבכיות? ומי הבוכה? ומה שהפליאני ביותר, שהרבנית, אשת החפץ-חיים, לא התפלאה לגמרי. הבכיות נתגברו ולא ידעתי את נפשי. "מה קרה?", לא יכולתי עוד להתאפק. הרבנית משיבה לי בלחש, בקול רווי צער: "יש אישה המקשה ללדת, וצריך לבקש רחמים בעדה!…". מששמעתי הסבר זה כמעט שבכיתי מרוב התרגשות. בו ברגע גמרתי בליבי: לא אזוז! – באם החפץ חיים יודע כך להתייפח ולהתחנן בעד מקשה לילד, אז לא אזוז מכאן…

דרך אגב- כאשר הזכרתי פעם מעשה'לה זה באחת הדרשות שלי, נתעורר אחד מן השומעים וקרא בקול נרגש: "אם המעשה אירע בראדין בשנת תרס"ז, אז זה אני הקטן, שנולדתי אז! משנות ילדותי זכור לי, שבשעת לידתי היה המצב של אמי לאחר יאוש ממש, ורק בזכות תחנוניו של החפץ חיים אירע הנס!..".

זה בכלל דבר מופלא, כאשר מספרים בציבור מעשים נפלאים על החפץ חיים, יש שאנשים מן הקהל באים להוסיף עליהם כהנה וכהנה.

על יחסו האבהי של החפץ חיים לתלמידיו, שום סיפור לא יצליח לתאר ולמצות זאת כהוגן.

אני הכרתי את החפץ חיים בשנות זקנותו וחולשתו. ואילו בראדין התהלכו אגדות ממש לאין ספור, על מידת חיבתו והתקשרותו אל כל תלמיד ותלמיד לחוד, ועל מידת חרדתו ומסירות- נפשו למען הישיבה בכלל.

כיצד אפשר לתאר זאת בשביל בני הישיבה של היום? – ישיבתו של החפץ חיים נחשבה בין הישיבות הגדולות בליטא. אבל במשך שנים רבות נערכו הלימודים והשיעורים בתוך ה"קלויז" של העיירה. ואז היה "עסק" גדול עם ה"שטנדערס". לכל בעל-הבית נודע בעיירה, היה "שטנדער" במקומו הקבוע. ותלמידי הישיבה רגילים היו להסיט את "השטענדערס" ממקום למקום. או שחיפשו פינה נוחה, או אור מתאים ללימוד, או משום שלמדו בחברותות וריכזו כמה "שטענדערס" ביחד. ומכיוון שבעלי –הבתים הקפידו על כך, הטיף החפץ חיים מוסר לתלמידיו: "הרועה בהמה דקה פסול לעדות", כך היה טוען, משום שחשוד על הגזל. וגם זה "אבק של גזל", כאשר בני הישיבה עושים עם ה"שטענדערס" של בעלי-הבתים נגד רצונם…

ומה עשה עוד החפץ חיים? הוא היה טורח בעצמו, בכל לילה בשעת חצות, לכבות את המנורות של ה"קלויז", כדי שהתלמידים ילכו לישון, ואז הוא בעצמו היה מחזיר את ה"שטענדערס" למקומותיהם. כך שבעלי-הבתים שהיו משכימים לתפילה מצאו הכל בסדר גמור…

וזאת לדעת, כל יום וכל רגע בחיי החפץ חיים, היו קודש לתורה ולעבודה ולגמילות-חסדים. הוא הרבה לעסוק במעשי-חסד, ואחד מספריו נקרא "אהבת חסד", אבל כאשר צריך היה לנזוף בציבור, היה נוזף באופן כזה עד שצמרמורת עברה בעצמות. ומעשה שהיה בשעת מחלוקת גדולה שפרצה בראדין.

מחלוקת גדולה בראדין?

עיירה ככל העיירות היתה ראדין, ונתלקחה שם אש המחלוקת על אודות "השוחטים". ואז אסף החפץ חיים את כל אנשי העיירה, והטיח בפניהם שיעור בעל פה בהלכות לשון הרע ושמירת הלשון, שכל מי שהיה נוכח אז, לא ישכח זאת לעד.

קולו הזועק של החפץ חיים מהדהד עדיין באזני. כמה דברים נשארו חרוטים בזיכרוני מאותה דרשה של תוכחה. "יהודי בעל מחלוקת למה הוא דומה? למי שיש לו כיס מלא דינרים, אך בכיסו נפתח חור קטן. וסופו של האיש שכל רכושו ילך לטמיון, בגלל החור הקטן הזה!". והנמשל מובן מאליו. "מה יועיל לכם, בעלי-הבתים של ראדין, באם אפילו אתם עוסקים בתורה ובמצוות? הרי אש-המחלוקת עושה את החור בכיס, וכל רכושכם הולך לאיבוד!..". ועוד אמר החפץ חיים: "במטותא מכם, בעלי הבתים של ראדין, חוסו עלי! בשעה שתעמדו בפני בית-הדין של מעלה, ויתבעו מכם דין וחשבון בשל חטא הנורא הזה, אנא, אל תזכירו אותי! אל תגידו שאני שתקתי ולא מחיתי כנגדכם! לכם באתי להכריז בפני עם ועדה קול אזהרה ומחאה!"- – –

היה זה לעת ביקור- הפרידה שלי בראדין. מביקורי זה נשארו לי זיכרונות וחוויות לרוב. כידוע, סגור היה הגבול שבין המדינות פולין וליטא, ובקושי רב הצלחתי להגיע מפוניבז' לראדין. כבר אז התחלתי לעסוק בסדר הנסיעות. היתה זה עבורי תקופת ביניים לאחר שחזרתי מן הביקור הראשון בדרום אפריקה והתכוננתי לנסוע לארצות הברית. יממה אחת שהיתי בראדין, ומתוך זה כשמונה עשרה שעות נמצאתי במחיצתו של החפץ-חיים. ואז לימדני את הלקח הגדול על חשיבותו של הזמן…

כה אמר החפץ חיים: "בוא וראה, עד מה האנשים מחוסרי שכל הם. אם יבוא מישהו לבקש הלוואה אצל שכנו. והשכן- אמנם בנמצא אצלו מעט כסף, אלא שהוא נזהר שלא להוציא מרשותו את שארית כספו, ולכן משתמט הוא מלתת ההלוואה המבוקשת. לעומת זאת, באם יכנס איש אל שכנו לשוחח קצת בדברים בטלים, או סתם בעניינים של מה בכך, כי אז ודאי יחשוב השכן שיש ברשותו אוצר גדול של זמן. ולאמיתו של הדבר, הרי ברור לנו בבירור מוחלט, שאין איש היודע את שעתו ואוצר הזמן נתון אצל הרבונו-של-עולם. לכן צריך לשמור כיאות על כל רגע ורגע!".

מה עוד נחרט בזיכרון מאותה שיחה של פרידה?

אחד הדברים שהפליאני אז, היתה אז התעניינותו של החפץ חיים בגורלם האומלל של הכושים באפריקה. תוך כדי תיאורי על המסע באפריקה הדרומית, ועל המצב הרוחני הירוד של היהודים שם, נגעה השיחה בכושים. החפץ חיים החל לשאול ולחקור אותי על אודותם. אמרתי, שכמה פעמים נתקלתי בכושים בערים ובדרכים ושמתי לב, שעל אף עוניים וסבלם, הם עוזרים זה לזה. כאשר סיירתי במרכזי המכרות, ראיתי המוני כושים עניים המתגוללים בחוצות, ואת פרוסת הלחם או את בקבוק המשקה, הם חילקו זה עם זה. החפץ חיים הביע רגשי חמלה אל הכושים: "הלא הם אנשים, גם הם!". ולאחר מכן הוסיף, כי בשעה שמתפללים ומודים: "והבדילנו מן התועים", צריך לכוון את כל האומות וכל הגזעים, ולכן יש לדעת גם את מצב הכושים. והלוא גם בזאת אנו בוטחים ומקווים: "ומלאה כל הארץ דעה".

אודה, כי כל פעם שאני חוזר במחשבתי לביקור-הפרידה אצל מורי ורבי החפץ חיים זצ"ל, דואב לבי ומצפוני נוקפי. ויש סיבה מיוחדת לכך. ויש גם בזאת לקח רב, וכי על כן כדאי לספר הדבר. כאמור, התכוננתי אז לנסוע לאמריקה, לכן היה זמני מוגבל, והתנצלתי בפני החפץ-חיים על שביקורי נחפז מדי. כשקמתי לצאת מביתו, פנה אלי החפץ חיים כלשונו: "עס ווילט זיך מיר איהר זאלט נאך דא אביסעל בלייבען, פאנוויצר רב" (=ברצוני שתישאר כאן עוד קצת, רבה של פוניבז'), ואני עניתי, כי באם החפץ חיים יצווה עלי להישאר עוד- אשאר. "לצוות אינני רוצה, אלא שהייתי רוצה בכך", התחייך ואמר – ועל כך הנני מתחרט עד עצם היום הזה.

על מה?

על שהתחשבתי יותר מדי ב"לוח הזמנים" שלי, על פיו הייתי צריך להפליג באוניה לאמריקה בעוד מספר ימים. נפרדתי וקיבלתי את ברכתו של החפץ חיים, אלא שבדרך מראדין למיר חליתי, ונפלתי למיטה בחום גבוה. ולאחר מכן, כשחזרתי באיחור הביתה, לפוניבז', נפלה למשכב הרבנית ע"ה, והתוצאה היתה, שהנסיעה לאמריקה נתאחרה בששה שבועות. זהו הלקח. ששה שבועות הפסדתי בגלל שלא היה לי העוז למלאות אחרי מבוקשו של החפץ חיים. והנה בנידון זה מקנא אני בחסידים- – – (מתוך חיוך רחב לב). אגיד ברורות: בדרך כלל אינני מתחרט שאינני חסיד, אולם עלי להודות, כי יש אצל החסידים כוחות נפשיים, ואילו הייתי חסיד, ודאי שלא הייתי נחפז אז להיפרד מאת החפץ-חיים על אף הפצרתו…

(ראיון עם משה יחזקאלי, ירחון "בית יעקב" שנה ד' גליון 52)

(מתוך הספר 'מפיהם')

 

[אחד יחיד]

כ' אלול - יום ההילולא של הרב מפוניבז' זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

בתקופה שהגיעו ארצה עולים חדשים מחו"ל, שלחו אותם הרשעים לגור וללמוד במקומות חילוניים. עמדו רבים ממנהיגי העדה וטיכסו עצות: איך מצילים אותם? איך מסדרים את ילדיהם שלא יילכו לאבדון חלילה?

באו אל הרב מפוניבז' זצוק"ל להתייעץ עמו, ובתשובה פתח ונשא משלו: "בבית אחד פרצה שריפה. יושביו מיהרו למלט עצמם מפניה מבלי לחשוב על שום דבר אחר. והנה התברר שבתוך הבית נותר יהודי אחד ישן!

"האנשים שעמדו בחוץ החלו לטכס עצות באיזו דרך לחלץ אותו, האחד אומר דרך כאן, והשני אומר לא כי אלא דרך שם… והאש ממשיכה להתפשט.

"עבר שם פיקח אחד ואמר: 'שוטים שכמותכם! יש לכם זמן לטכס עצות איך להוציאו? תעירו אותו! כשיתעורר ימצא לבד את הדרך כיצד לברוח, ויעשה זאת הרבה יותר טוב מכם!'".

המשיך הרב מפוניבז': "עלינו מוטל לעורר את היהודים הרחוקים, להפיח בהם תורה ויראת שמים. ברגע שיתעוררו ימצאו בעצמם את הדרך להיחלץ מציפורני הרשעים". (יחי ראובן)

 

[אבא ביתך]

בימי שמחת תורה היו בני הישיבה שותים יותר מלימודם, להרבות השמחה.
בישיבה היתה דמות נודעת, רמ"פ, שעמדה לימין הרב בהרבה פרטים, ונשא עוד תפקידים בישיבה. האיש איבד את משפחתו וקהילתו בימי מלחמת העולם השניה, ושבר בת עמו לא הניח לו. [ישנה הקלטה בא הוא נושא דברי קינה ונהי על חורבן יהדות ליטא ברוח נכאה ושברון לב, וכל השומע מזיל דמעות.]
באחד מימי שמחת תורה, יצא רמ"פ לחדר"ש, שתה והתבשם, ותיכף צף ועלה מול עיניו העולם שחרב, והחל לדבר דיבורי שבר בשפה קשה, עד שהיה נראה כמטיח דברים כלפי מעלה.
עמד מולו אחד מחכמי הלומדים וגער בו שדיבורים כאלה הם אפיקורסות.
רמ"פ קצף ורעש על ההאשמה והשיב כמידתו, ואף כשנגדו לא הניח מקומו, וממילא קמה רתיחה וסערה.
והנה נכנס הרב מפוניבז' לחדר"ש.
תיכף פנה אליו רמ"פ: הרב שומע מה אומר פלוני? הוא אומר שאני אפיקורס!
הרב הבין תיכף במה דברים אמורים. נתן את עיניו הרחומות והחכמניות על פני הנאספים שהשתתקו, וענה ואמר: כן הוא הכלל, מי שלא השתתף בשיעור כללי, אסור לו להקשות על ראש הישיבה!!