פעם הגיע לחצר הקודש בסטרעליסק יהודי 'יקה' מגרמניה. הוא היה לבוש באופן מוקפד, שפתו רהוטה וכל הליכתו אומרת כבוד, בהתאם לחינוך שקיבל בארץ מולדתו.
שמעו של השרף מסטרליסק הגיע אליו, והוא החליט לבוא ולתהות על קנקנו. שהה יום ויומיים בחצר הקודש של ה'שרף', וגם הסתובב בביתו של הרבי.
אחרי כמה ימים שאלה אותו הרבנית, מה דעתו על ההתנהלות בחצר הקודש, מה הוא חושב על בעלה ועל תלמידיו.
אמר לה האורח הנכבד שהוא מאוד נהנה כאן. הוא רואה שבאמת מדובר ביהודים יראים ושלמים שכל חפצם ומגמתם לעבוד את הבורא באמת ובתמים, אבל יש משהו אחד שהוא לא מבין…
"למה הם צועקים בתפילה?", הוא תהה בקול, "הקב"ה לא ישמע אותם ח"ו אם הם יבקשו יפה? למה מיד לצעוק ולצרוח? זה לא מנומס לדבר ככה לאנשים, על אחת כמה וכמה למלך מלכי המלכים…".
ענתה לו הרבנית: "מה זאת אומרת למה הם צועקים, כי הזעקה יוצאת מהלב שלהם. הם מתרגשים בתפילה, הם מתפללים מכל הלב. כשהם מרגישים שהם רחוקים מהקב"ה, כואב להם הלב, הם רוצים להתקרב אליו. בגלל זה הם צועקים, כי הלב שלהם בוער מאהבה לקב"ה".
אבל האורח לא קיבל את התשובה. "עדיין", הוא אמר, "גם כשהלב בוער, זאת לא סיבה להשתולל. אפשר לדבר יפה ובנחת, לא צריכים לצעוק".
בתוך כך הלכה והתקרבה שבת המלכה. האורח פנה לעיסוקיו, ואיפשר לרבנית להשלים את ההכנות שלה לשבת. לפני ששקעה החמה הוא אף נתן למישהו שם את צרור כספו כדי שישימו אותו במקום בטוח, עד לאחר השבת.
שבת בסטרעליסק… כמובן שהתפילות היו בקול רעש גדול, בית הכנסת רעש וגעש, והאורח מגרמניה הסתכל מהצד ולא הבין על מה המהומה… הוא נהנה מדברי התורה שנאמרו בסעודה, מהשירה הסוחפת, מהאווירה המיוחדת, רק הצעקות הפריעו לו להתחבר למקום. הוא בא מתרבות שונה לחלוטין.
כשיצאה השבת, הגיע האורח כדי לאסוף את צרור כספו שהפקיד, אבל הרבנית לא הבינה על מה הוא מדבר.
"איזה כסף?", היא שאלה, והאורח השיב: "הכסף שהנחתי כאן לפני שבת! בתוך הצרור הסגור".
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר", היא אמרה, "אולי אני אבדוק בהמשך למי נתת, אבל כרגע לא ידוע לי בכלל שהפקדת כסף".
האורח התחיל להילחץ. מה זאת אומרת? מחשבה קלה של חשד חלפה בראשו. האם ייתכן חלילה ש…
"רבנית!", הוא אמר בקול תקיף ובטוח, "אני נכנסתי לכאן ביום שישי לפני השקיעה, נתתי לכם צרור עם כסף, לקחתם אותו והבטחתם לי שתחביאו אותו במקום טוב, ושבמוצאי שבת אני יכול לבוא מיד לקחת את הכסף! אני מבקש שתביאו לי את הכסף עכשיו!".
האורח כעס והחל לצעוק: "הייתכן, כל כספי נגנב ממני במרמה והונאה. איזה מן מקום זה, כך אתם מתנהגים? גונבים את כספם של האורחים שלכם?".
השיבה לו הרבנית: "אמור נא אורח נכבד, למה אתה צועק? אתה יכול לומר את אותם הדברים בצורה מתורבתת ובדיבור רגוע. אין צורך לצעוק!".
נענה האורח ואמר: "איך אפשר שלא לצעוק. הרי גנבו לי את כל כספי, הלב שלי בוער מזעם וכאב!".
אמרה לו: "ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר! כשכואב, צועקים! כשהלב בוער, צועקים!!!".
הכסף כמובן, נמצא בסוף, והושב לבעליו.
זה מה שכתוב בפרשה שלנו. בני ישראל היו במצרים, הם סבלו שם סבל רב. כתוצאה מהסבל הם נאנחו, אבל כשהסבל הגיע למצב שהם כבר לא יכלו עוד להכיל אותו, הם עברו ל"ויזעקו", וממילא "ותעל שוועתם אל האלוקים".
כי הזעקה, היא מה שמוציא החוצה את הפנימיות של הלב. לא בגלל שהקב"ה שומע את הצעקה טוב יותר, זה לא בגלל הגובה של הווליום, אלא בגלל שהיא מגיעה ממקום עמוק יותר בלב! (הרב עמרם בינעט)
www.hamichlol.org.il