יום אחד, כשחזר הרב משה אריה פריינד לביתו בשעת לילה מאוחרת, הראה לו אחד מבני הבית, התנפחות מוזרה מאד במקום מסוים בגוף. ההתנפחות הייתה כה משונה, עד כי הוא לא חשב פעמיים, והתקשר מיד לרופא, התנצל על השעה המאוחרת, סיפר במה מדובר, ושאל אם יוכל להגיע אליו עתה, והרופא ענה בחיוב.
אחר שהרופא בדק את החולה ביסודיות, הוא אמר בזה הלשון: "אני משמש כרופא שנים רבות מאד, ולא זכור לי אף מקרה אחד בו טעיתי, ולכן הסכת למה שאומר לך. ההתנפחות הזאת נראית רע מאד, וצריך להסירהּ לאלתר ולשלחהּ לבדיקה, ויפה שעה אחת קודם".
האיש נבהל כהוגן לשֵמע הדברים, ושאל מה יהיו צעדיו הבאים, והרופא השיב, כי בירושלים יש שני רופאים מומחים לניתוחים מהסוג הזה. האחד עובד בבית חולים פלוני, והשני בבית חולים פלוני, ואם כי הרופא השני מומחה יותר, הוא ממליץ לפנות אל הראשון, כי אצל השני לא בנקל ניתן להתקבל.
האיש חזר לביתו בשעה אחת וחצי, כל כולו מבוהל ונבעת, ובפחדו כי רב, החליט להתקשר לאלתר אל הרופא השני המומחה. הרופא הרים את הטלפון כולו סר וזעף, ונזף קשות באיש על העזתו להתקשר בשעה כזאת. אך הלה לא איבד את עשתונותיו, התנצל אלף פעמים, והסביר את המצב החמור אליו נקלע, ואז שככה במקצת חמת הרופא, והורה לו לבוא אליו בבית החולים בשעה שבע בבוקר.
בשעה המיועדת היו שניהם אצל הרופא, וכשראה במה מדובר, נענה ואמר: "עתה אני מבין איך העזת להתקשר באמצע הלילה". הוא הרדים מיד את המקום, הוריד את ההתנפחות, ושלחה למעבדה לבדיקה. לבסוף אמר: "הדבר נראה מאד לא טוב. בדרך כלל מגיעה תשובה אחר עשרה ימים, אך מחמת הדחיפות שבדבר, אשתדל שהיא תגיע הפעם אחר שלשה ימים בלבד".
החולה נשאר בבית החולים להשגחה, והאיש יצא משם ופנה אל בית רבינו, כשהתקוה מפעפעת בלבבו, שרבינו ימשיך עבורו ישועה משמי מרום, למרות הנבואות השחורות שהרופאים חוזים לו.
באותו יום לא חש הרב פריינד בטוב, ולא הלך לישיבה כהרגלו, וכשהגיע האיש, מצא את רבינו יושב ואוכל פת שחרית. הוא כתב "פתקא" עם שם החולה, מסרה לרבינו, וסיפר במה מדובר, ומחמת הבעתה שהיה נתון בה, הרהיב לדבר נחרצות, וכה אמר: "יֵדַע נא רבינו, כי לא ארפה ממנו עד שיבטיח לי ברורות שאיוושע. באשר ילך רבינו, אלך אתו, ולא אזוז ממנו". השיב לו רבינו בנימה של תמהון: "מה אני להבטיח?!". ענה הלה ואמר: "יַרשה לי נא רבינו לספר עובדה אחת, וממנה יווכח כי צָדקתי בדברַי". אחר שרבינו נתן את הסכמתו, פתח הלה ואמר:
"פעם הפחידונו הרופאים על בננו, כי מחלה מקננת בקרבו. הלכתי לשאול בעצת מרן הגאב"ד הגאון האדיר רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, והוא שלחני אל צדיק פלוני. אך גם הלה לא אבה להבטיחני דבר, ושלחני אל צדיק אחר. הגעתי לאותו צדיק, וביקשתיו להבטיחני ישועה, אך הוא אמר: 'וכי אני יכול להבטיח?!'. אמרתי: 'הלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים!'. והוא השיב: 'וכי צדיק אני?!'. עניתי: 'אני מאמין שהרבי הוא צדיק, ולכן לגבי דידי שייך כאן הענין של צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ויהי מששמע את דברי, שאלני: 'האם אתה מאמין בלב שלם כי צדיק אנכי?'. והשבתי: 'כן'. ושוב חזר ושאלני אותה שאלה פעם נוספת, ועניתי בשנית: "כן". לאחר מכן שאלני כך פעם שלישית, ושוב עניתי: 'כן'. ואז פתח ואמר: 'אם אתה מאמין שאני צדיק, אז אני גוזר שתיוושע, והקב"ה בודאי יקיים'. ולבסוף אכן כך היה. מדברי הרופאים לא התקיים מאומה, והילד בריא ושלם עד עצם היום הזה".
בכלות האיש לספר, הוסיף ואמר: "רבינו אכן מחזיק עצמו למאומה, אך מאחר שלא רק אני, אלא העולם כולו, מחזיקים אותו לצדיק, ומאמינים שבכחו להבטיח, מדוע לא ישתמש רבינו בכחו בכדי לעזור לשבורי לב המצפים לישועה". כה המשיך האיש להפציר ברבינו זמן ממושך שיבטיח לו ישועה, כשהוא מעלה טעמים ונימוקים שונים מדוע על רבינו להיענות לבקשתו.
כל אותה עת ישב רבינו, והאזין לדברי האיש ברב קשב, ובכלותו לדבר, לקח רבינו את ה"פתקא", והחל להתבונן בה. זמן ממושך ישב כך רבינו, כשעיניו נעוצות ב"פתקא", והנה לפתע החלו פניו להחויר ולהלבין, והיה שינוי הצורה כה ניכר ובולט, עד כי האיש החל לחשוש לשלומו, ושאל: "האם רבינו אינו חש בטוב? האם אביא לו כוס מים לשתות?". אך רבינו לא ענה מאומה, כאילו לא שמע את דבריו, אלא המשיך להביט ב"פתקא".
ויהי כעבור מחצית השעה, פתח רבינו פה קדשו, וחזר ואמר כמה פעמים: "לא רק שאני מבטיח לך שהחולה יבריא, אלא הנני מודיעך שהוא כבר עכשיו בריא ושלם!". האיש התמלא גיל ושמחה, הוא נשק את ידי רבינו, נפרד ממנו לשלום, ומיהר אל בית החולים למסור לחולה את הבטחת רבינו.
בהכנסו לבית החולים, והנה הוא פוגש ברופא שטיפל בבן ביתו בבוקר. הוא פנה אליו, ואמר: "יודע אני כבר את תוצאות הבדיקה. הכל בסדר גמור!". תמה הרופא ואמר: "מה פתאום אתה מדבר ככה?". והוא השיב: "הייתי כעת אצל צדיק גדול, והוא הבטיח לי". הרופא משך בכתפיו בלגלוג, והלך לו.
ויהי כאשר הבטיח רבינו, כן היה. לאחר שלושה ימים, הגיעה התשובה, ובה נכתב, כי הכל בסדר, ואין חשש לשום מחלה… הרופא לא האמין למראה עיניו, ואמר לאיש: "דע לך, כי לא ערכתי את הבדיקה אלא ליתר שאת, כי אני הייתי בטוח במאת האחוזים שמקור ההתנפחות הוא מהגרוע מכל, ואני יש לי מומחיות רבת בשנים בנושא. אך עתה הנני מוכרח להודות כי יש בורא לעולם!".
(הרב יוסף חיים אוהב ציון)
www.hamichlol.org.il
