אלול כ' אלול - יומא דהילולא של רבי משה אריה פריינד זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

היה גאב"ד העדה החרדית בירושלים.

נפטר בכ' אלול תשנ"ו.

הערך עליו במכלול:

רבי משה אריה פריינד – המכלול

www.hamichlol.org.il

 

[אחד יחיד]

תעלומה גדולה נשארה לאחר ביקורו של גאב"ד 'העדה החרדית', הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצוק"ל בגן החיות בירושלים, במשכנו המקורי, היכן שכיום רחוב 'מנחת יצחק'.

היה זה כשחלף במקום לצורך בדיקת העירוב והביע את משאלתו לראות את הדוב. הוא נכנס עם משמשו אל גן החיות ופנה ישר לבור בו רבץ הדוב. שוב ושוב התכופף הרמ"א והביט בדוב. כשפנה לצאת וכבר עמד ליד שער הכניסה, שוב פנה אחורנית והביט פעם נוספת בדוב, כשמלווהו ירא מלשאול לפשר התבוננות מסתורית זו.

(מתוך מאמרו של הרב יקותיאל יהודה גנזל ב'המבשר')

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ אב"ד סאנטוב שליט"א:

בערוב ימיו של הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצ"ל כיבדוהו פעם בסנדקאות בעיר אחרת, ולמרות שעקב חולשתו היה ממעט אז בנסיעות, קיבל את הכיבוד, וזאת בהכירו את אבי הבן שהיה מטופל בבית גדול ועמל קשה לפרנס את ביתו לחם לפי הטף, ורצה לעודדו ולחזקו, ביודעו את החשיבות הגדולה שתהיה ליהודי זה כאשר רבה של ירושלים ישמש כסנדק לבנו הנולד.

כמה ימים לפני הברית הגיע אל האב אחד מקרוביו, וביקש ממנו שיתן לו את הסנדקאות, ואמר שהוא מוכן לשלם על זה סכום עתק של שלשת אלפים דולר!

האב אמר שאינו יכול, שהרי כבר כיבד את גאב"ד ירושלים. אמנם מאידך גיסא, הרי שלשת אלפים דולר אינם סכום שאפשר לזלזל בו, ולאו בכל יומא אתרחיש ניסא. לכן סמך על זה שהגאב"ד המפורסם בענוותנותו בוודאי יוותר על הכיבוד, ומה עוד, שהרי כל מה שהסכים לקבל זאת היה רק כדי להיטיב עמו, ואם כן, אם יספר לו מה שנזדמן לו, בוודאי שיסכים שיכבד את קרובו בסנדקאות.

נכנס האב אל הרב ושח לו כל הנעשה, ולתדהמתו נענה בשלילה מוחלטת. "במטותא ממך" – ענה לו הרב – "כבר כיבדת אותי, מצווה זו שלי היא, ואיני מוסרה לאחר!"

האיש עמד נדהם ולשונו נדבקה לחיכו, אך לא נשארו לו ברירות רבות, ומרן הגאב"ד הגיע ושימש כסנדק בברית.

למחרת הברית הגיע שליח מהגאב"ד ודפק על דלתו של אבי הבן ומסר לו מעטפה חתומה בשליחות רבה של ירושלים. האב השתומם על הדבר, אך להפתעתו הגדולה כשפתחה מצא בה סכום עתק של חמשת אלפים דולר!

האב הנדהם מיהר לירושלים אל ביתו נאוה קודש של מרן הגאב"ד ותמה לפניו: בשלמא שלשת אלפים דולר שההוא רצה לשלם לי, ניחא, אך מהי התוספת הגדולה הזו?

פתח הרב פיו בחכמה ואמר לו: "ראה נא, קרובך היה מוכן לשלם שלשת אלפים דולר על המצווה גרידא של הסנדקאות, שהרי אין בזה שום כיבוד כאשר הוא עצמו בא לבקש על זאת, אם כן הרי שזהו הסכום שמשלמים על המצווה עצמה. אבל אני, שכיבדתני בזה, עליי לשלם לך על הכבוד גם כן, וכי 'כבוד' אינו שווה אלפיים דולר?"…

 

[אחד יחיד]

סיפר הגה"צ רבי משה אריה פריינד זי"ע גאב"ד ירושלים עיה"ק מה ששמע מחמיו, שפעם נסע עם רעהו לשפוך שיח על קברי הצדיקים בגולה, ובהגיעם לבית החיים העתיק בעיר לעמבערג, ראו שעל מצבה אחת חרוט 'פה נטמן פלוני בן פלוני צדיק נסתר', ויתמהו מי האיש הטמון כאן ומה מעשיו.

פנו אל הנהלת החברא קדישא לשאול על כך, לאחר שנתנו מתת יד הגונה הסכימו אנשי חברא קדישא לפתוח בפניהם את פנקסי החברא הנושנים, ומצאו את דבר המעשה, וכך הווה:

רבה של לעמבערג שהיה צדיק נשגב וקדוש עליון, הלך כדרכו לטבול בערב יום השבת קודש, בעודו עומד בבית המרחץ ניגש אליו אחד מיהודי העיירה, שהיה עני מרוד וכמעט אינו נראה, והיכהו חלושות על כתפו עם המטאטא שבידו ואמר לו: הנה בשבוע זה צמת היום וגם מתמול שלשום, דע לך שגם אני צמתי כן.

לאחר דקות מספר היכהו שוב ואמר לו: הנה בשבוע זה התענית 'תענית הפסקה' משבת לשבת, דע לך שגם אני צמתי כן. אמנם הנפקא מינה בינינו היא, שאתה בבואך מבית הכנסת לאחר תפילת ליל שבת ולאחר כל השבוע שלא טעמת מאומה, תאכל בשר ודגים וכל מטעמים, ואילו אני בבואי לביתי לא אוכל כי אם פת קיבר במלח ומים לחץ.

ודע לך – הוסיף ואמר – שבאם תבוא בליל שבת ותראה שחתול אכל את הדגים שהיו מוכנים עבורך ותעלה חמתך ותבוא לידי משהו של כעס, שוב אין שום ערך ושוויות לכל התענית הפסקה שהתענית.

ויהי כבוא הרב לביתו בליל שבת קידש על היין וכבר באה שעת אכילת הדגים, אמרו לו בני ביתו שחתול אכלם… נזכר מיד הרב במה שאמר לו העני בבית המרחץ, ולא כעס כלל. אז הבין שזה העני אינו איש פשוט כלל וכלל, וודאי קדוש עליון הוא.

שלח הרב את משמשו אל ה'צדיק הנסתר'. אמר לו מיד ה'צדיק נסתר': הנה בשעה שצדיק נסתר בא לידי גילוי עליו להסתלק מן העולם תיכף ומיד. ובאם היה הרב בעצמו בא הנה, היה באפשרותי ללמדו רזי עולם בעת הזאת.

השיב המשמש את הדברים אל הרב, כשמוע הרב את דבריו רץ בזריזות אל ביתו של ה'צדיק נסתר' אבל כבר לא הספיק לדבר עמו לאחר שכבר שבק חיים לכל חי. לאור מעשה זה טמנוהו בחלקה חשובה וחרטו על מצבתו בציווי הרב: פה נטמן פלוני ופלוני צדיק נסתר.

נמצאנו למדים ממעשה נורא זה, שאותו צדיק נסתר היה מוכן להתגלות, ואף להסתלק בגין כך מן העולם, וכל זאת למנוע מהרב 'כעס' אחד. כי מידות רעות בכלל, ומידת הכעס בפרט מוציאים את האדם מן העולם.

 

[אחד יחיד]

רבי משה אריה פריינד נולד בהונגריה לרב ישראל פריינד, וגדל על ברכי סבו הגדול, ומילדותו בלט בהתמדתו בתורה וביראה. עוד בגיל 13 נבחן אצל סבו בעל פה שו"ע יורה-דעה עם ה"פרי מגדים", וחושן משפט עם "קצות החושן". כילד בן 8 נבחן בע"פ על הספר "קדושת יום טוב" שהוא ספר מלא וגדוש בדרוש ובחסידות.
בבית אביו שהיה אב"ד הוניאד, למד רבנו את מלאכת ההוראה והדיינות, כשהוא יושב לצד אביו בדיני תורה, ובעודו בן 18 כבר צירפו סבו לדיני תורה שערך בעירו נאסאד.

לצד התמדתו יצא לרבנו שם כמי שמקדש עצמו, במיעוט אכילה ושינה, במיעוט בדיבור ובשמירת עיניים. רבנו אף עסק בתורת הסוד הרחק מעין רואים, אלא שאת כל זאת עשה בהצנע לכת, והיו שקראו לו ה"רמאי", כיון שהיה מרמה את הבריות ומצניע את מעלותיו. רבנו היה מתעורר בחצות הלילה וסוגר את דלת חדרו, שאיש לא יוכל לראות במה עוסק, כך עד זקנה ושיבה.

בשנת תרצ"ג החל לכהן כראב"ד נאסאד, אח"כ כיהן כאב"ד וראש ישיבת ראָגנא, ומשם עבר לעיר סאטמאר, שם כיהן כדיין ופוסק וראש ישיבה לצעירים תחת רבנותו של הרה"ק רבי יואל מסאטמאר, בצל קדשו הסתופף עשרות בשנים. בתפקידו כדיין בלט בבקיאותו הרבה בראשונים ובאחרונים. במיוחד לאחר המלחמה בלט בכוחו בהתרת העגונות, מרחוק ומקרוב שמעו את שמו של רבנו ונהרו אליו לקבל היתר להינשא.

טרם ימי המלחמה התחתן ונולדו לו שמונה ילדים, כשכבשו הרשעים ימ"ש את הונגריה, גורש רבנו לאושוויץ עם הרבנית ושמונת ילדיו, נרצחו על קידוש ה' בימי השואה הארורה, ואלו ילדיו שנהרגו בשואה: ברוך, חוה, זאב, אברהם יהושע, פראדל, מנשה, ישראל, מיכאל. נהרגו עם אימם בילא בת רבי ברוך, ביום ב' סיון תש"ד

אחרי המלחמה שימש לפרק זמן קצר כרב בעיר סאטמער, ולאחר זמן קצר עלה לארץ ישראל, והתיישב בעיה"ק ירושלים, כאן התלכדו סביבו חסידי סאטמאר וקיבלוהו כראש החבורה. הרה"ק מסאטמאר מינה אותו כראש ישיבת שימש כראש ישיבת ייטב לב, דחסידי סאטמער, בראשה עמד כ-40 שנה והעמיד תלמידים הרבה. קשר מופלא שרר בין רבנו לתלמידיו, כאשר שימש לכל אחד כאב רחום וחנון.

בכוחות אדירים נשא רבנו כל ימיו את צערו בליבו, כי אף שנישא שוב לאחר המלחמה לא זכה לזרע של קיימא. יחד עם זאת שמח בכל ליבו בשמחות ידידיו, והראה אהבה וחיבה יתירה לילדי ישראל.

הרב פריינד נתמנה תחילה כמו"ץ בבד"ץ של העדה החרדית, אח"כ נתמנה כחבר הבד"ץ, משנת תשל"ט כיהן כראב"ד, ומשנת תשמ"ט כיהן כגאב"ד העדה החרדית.
בשנת תשל"ט נתמנה כדיין וכראב"ד בבית הדין של העדה החרדית בירושלים, וכאשר נפטר הגאב"ד רבי יצחק יעקב ווייס בעל המנחת יצחק, נתמנה רבי משה אריה על מקומו כגאב"ד, והנהיג את העדה החרדית בעיר. שבע שנים מילא תפקיד זה, עד שהלך לעולמו כאמור, ביום כ' אלול תשנ"ו. לאחר המלחמה, נשא רבי משה אריה אשה, ולאחר מכן אשה נוספת, אך מהן לא נולדו לו צאצאים. מתורתו נדפסה סדרת ספרי עטרת יהושע, חידושים על הש"ס, ודרשות על חומש בראשית נדפסו עוד בחייו, והשאר לאחר פטירתו.

 

[אחד יחיד]

פעם, נתפס למאסר תושב ישראל, שומר תורה ומצוות, על אשר עסק בפעולה כלשהי, שע"פ חוקי המדינה היא נחשבת כעבירה חמורה והיה צפוי לעונש כבד של שנות מאסר ארוכות.
כיוון שהיה האיש בעל משפחה ברוכת ילדים, נכנסו רבנים ועסקנים לעובי הקורה, והשתדלו אצל אנשי השלטון להקל מעונשו, ולפחות לשחררו עד עת משפטו. אך כל ההשתדלויות לא נשאו פרי, והאיש נשאר במאסר זמן רב.
אחד העסקנים המעורבים העלה רעיון, להפגיש את הרב משה אריה פריינד עם הקצין הראשי של המשטרה במחוז ירושלים, בתקוה כי פגישה פנים אל פנים תועיל למצוא מסילה אל לבו להקל מחומרת עונשו של האיש. כשהציעו הדבר לפני הרב פריינד אמר, כי אף שמעולם לא ניסה בכאלה, בכל זאת מאחר שמדובר במצות פדיון שבויים, הוא מסכים לכך.
היה זה בליל ט"ו בשבט, כשהקצין הגיע בשעה מאוחרת בלילה לביתו נאוה קודש של רבינו ברחוב אבן האזל בירושלים. אחר דרישת שלום מנומסת, החל רבינו לבקש בדברים היוצאים מן הלב למען שחרור האיש, בתארו עד כמה הדבר פוגע קשות במשפחתו ברוכת הילדים כשראש המשפחה נעדר מביתו זמן רב כזה. הוא דיבר בשפת האידיש, כשהמשמש מתרגם את הדברים.
על זה ענה הקצין ושאל: "האם הרב יודע על איזו עבירה חמורה נאסר האיש?".
השיב לו רבינו בזה הלשון: "כשאנו מבקשים עתה ביום ט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות, שתהא השנה טובה ומוצלחת לפירות האילן, וכן כשאנו מתחננים ומבקשים בראש השנה שבתחילת השנה להתברך בשנה טובה, אין לנו במה להצטדק לפני הבורא על אשר חטאנו לפניו, ובכל זאת מחמת שאנו מבטיחים שלא נחזור לסורנו, הוא מוחל וסולח לנו, ומברך אותנו בשנה טובה". וסיים רבינו בלשון הקודש ובקול תחנונים: "אם ישתחרר האיש, אנכי ערב שלא ישוב עוד לכסלה".
לקול תחנוניו של רבינו נעתר הקצין, והבטיח להוציא את האיש לחפשי מיד למחרת בבוקר.
בצאת הקצין מבית רבינו, בקשו העסקנים לשמוע מפיו, מה השפיע עליו להענות לבקשת רבינו, לאחר שכל ההשתדלויות הקודמות לא נשאו פרי. והלה השיב ואמר: "כל שוטר העוסק בחקירת נאשמים, חייב ללמוד חכמה מיוחדת אשר על ידה אפשר להכיר ולהבחין בעיניו של אדם עד כמה הוא ערמומי וזייפן".
והוסיף הקצין ואמר: "ברוסיה היו אומרים בבדיחות: 'עבור העיניים האלו לבדם, עליך לשאת עונש מאסר כך וכך שנים בסיביר'…".
"גם אני" – סיפר הקצין – "מומחה גדול בחכמה זו, וכבר ראיתי מאות ואלפי עיינים. אבל עיינים כאלו שיש לרב הזה לא ראיתי מימי. בלתי אפשרי שתהיינה עיינים כאלו אלא לילד צעיר מאד אשר אין בו אף משהו של ערמימות וזייפנות כלל. ולכן לדעתי לא עשה הרב הזה בימי חייו אף דבר שקר אחד!"
עברו שנים, ורבינו חלה את חליו האחרון, ושהה בבית החולים, והנה לפתע הגיע הקצין הנזכר לבקרו. הוא שהה בחדר רבינו זמן מה, ובצאתו ביקש לאסוף את כל הרופאים העובדים במקום, וסיפר להם אודות התפעלותו בשעה שהתבונן בעיניו של רבינו בהיותו בביתו, וסיים: "לכן אל תתפלאו על הכבוד הרב שאני רוחש כלפיו".

 

[אחד יחיד]

יום אחד, כשחזר הרב משה אריה פריינד לביתו בשעת לילה מאוחרת, הראה לו אחד מבני הבית, התנפחות מוזרה מאד במקום מסוים בגוף. ההתנפחות הייתה כה משונה, עד כי הוא לא חשב פעמיים, והתקשר מיד לרופא, התנצל על השעה המאוחרת, סיפר במה מדובר, ושאל אם יוכל להגיע אליו עתה, והרופא ענה בחיוב.
אחר שהרופא בדק את החולה ביסודיות, הוא אמר בזה הלשון: "אני משמש כרופא שנים רבות מאד, ולא זכור לי אף מקרה אחד בו טעיתי, ולכן הסכת למה שאומר לך. ההתנפחות הזאת נראית רע מאד, וצריך להסירהּ לאלתר ולשלחהּ לבדיקה, ויפה שעה אחת קודם".

האיש נבהל כהוגן לשֵמע הדברים, ושאל מה יהיו צעדיו הבאים, והרופא השיב, כי בירושלים יש שני רופאים מומחים לניתוחים מהסוג הזה. האחד עובד בבית חולים פלוני, והשני בבית חולים פלוני, ואם כי הרופא השני מומחה יותר, הוא ממליץ לפנות אל הראשון, כי אצל השני לא בנקל ניתן להתקבל.
האיש חזר לביתו בשעה אחת וחצי, כל כולו מבוהל ונבעת, ובפחדו כי רב, החליט להתקשר לאלתר אל הרופא השני המומחה. הרופא הרים את הטלפון כולו סר וזעף, ונזף קשות באיש על העזתו להתקשר בשעה כזאת. אך הלה לא איבד את עשתונותיו, התנצל אלף פעמים, והסביר את המצב החמור אליו נקלע, ואז שככה במקצת חמת הרופא, והורה לו לבוא אליו בבית החולים בשעה שבע בבוקר.

בשעה המיועדת היו שניהם אצל הרופא, וכשראה במה מדובר, נענה ואמר: "עתה אני מבין איך העזת להתקשר באמצע הלילה". הוא הרדים מיד את המקום, הוריד את ההתנפחות, ושלחה למעבדה לבדיקה. לבסוף אמר: "הדבר נראה מאד לא טוב. בדרך כלל מגיעה תשובה אחר עשרה ימים, אך מחמת הדחיפות שבדבר, אשתדל שהיא תגיע הפעם אחר שלשה ימים בלבד".

החולה נשאר בבית החולים להשגחה, והאיש יצא משם ופנה אל בית רבינו, כשהתקוה מפעפעת בלבבו, שרבינו ימשיך עבורו ישועה משמי מרום, למרות הנבואות השחורות שהרופאים חוזים לו.
באותו יום לא חש הרב פריינד בטוב, ולא הלך לישיבה כהרגלו, וכשהגיע האיש, מצא את רבינו יושב ואוכל פת שחרית. הוא כתב "פתקא" עם שם החולה, מסרה לרבינו, וסיפר במה מדובר, ומחמת הבעתה שהיה נתון בה, הרהיב לדבר נחרצות, וכה אמר: "יֵדַע נא רבינו, כי לא ארפה ממנו עד שיבטיח לי ברורות שאיוושע. באשר ילך רבינו, אלך אתו, ולא אזוז ממנו". השיב לו רבינו בנימה של תמהון: "מה אני להבטיח?!". ענה הלה ואמר: "יַרשה לי נא רבינו לספר עובדה אחת, וממנה יווכח כי צָדקתי בדברַי". אחר שרבינו נתן את הסכמתו, פתח הלה ואמר:

"פעם הפחידונו הרופאים על בננו, כי מחלה מקננת בקרבו. הלכתי לשאול בעצת מרן הגאב"ד הגאון האדיר רבי יצחק יעקב ווייס זצ"ל, והוא שלחני אל צדיק פלוני. אך גם הלה לא אבה להבטיחני דבר, ושלחני אל צדיק אחר. הגעתי לאותו צדיק, וביקשתיו להבטיחני ישועה, אך הוא אמר: 'וכי אני יכול להבטיח?!'. אמרתי: 'הלא צדיק גוזר והקב"ה מקיים!'. והוא השיב: 'וכי צדיק אני?!'. עניתי: 'אני מאמין שהרבי הוא צדיק, ולכן לגבי דידי שייך כאן הענין של צדיק גוזר והקב"ה מקיים'. ויהי מששמע את דברי, שאלני: 'האם אתה מאמין בלב שלם כי צדיק אנכי?'. והשבתי: 'כן'. ושוב חזר ושאלני אותה שאלה פעם נוספת, ועניתי בשנית: "כן". לאחר מכן שאלני כך פעם שלישית, ושוב עניתי: 'כן'. ואז פתח ואמר: 'אם אתה מאמין שאני צדיק, אז אני גוזר שתיוושע, והקב"ה בודאי יקיים'. ולבסוף אכן כך היה. מדברי הרופאים לא התקיים מאומה, והילד בריא ושלם עד עצם היום הזה".
בכלות האיש לספר, הוסיף ואמר: "רבינו אכן מחזיק עצמו למאומה, אך מאחר שלא רק אני, אלא העולם כולו, מחזיקים אותו לצדיק, ומאמינים שבכחו להבטיח, מדוע לא ישתמש רבינו בכחו בכדי לעזור לשבורי לב המצפים לישועה". כה המשיך האיש להפציר ברבינו זמן ממושך שיבטיח לו ישועה, כשהוא מעלה טעמים ונימוקים שונים מדוע על רבינו להיענות לבקשתו.

כל אותה עת ישב רבינו, והאזין לדברי האיש ברב קשב, ובכלותו לדבר, לקח רבינו את ה"פתקא", והחל להתבונן בה. זמן ממושך ישב כך רבינו, כשעיניו נעוצות ב"פתקא", והנה לפתע החלו פניו להחויר ולהלבין, והיה שינוי הצורה כה ניכר ובולט, עד כי האיש החל לחשוש לשלומו, ושאל: "האם רבינו אינו חש בטוב? האם אביא לו כוס מים לשתות?". אך רבינו לא ענה מאומה, כאילו לא שמע את דבריו, אלא המשיך להביט ב"פתקא".
ויהי כעבור מחצית השעה, פתח רבינו פה קדשו, וחזר ואמר כמה פעמים: "לא רק שאני מבטיח לך שהחולה יבריא, אלא הנני מודיעך שהוא כבר עכשיו בריא ושלם!". האיש התמלא גיל ושמחה, הוא נשק את ידי רבינו, נפרד ממנו לשלום, ומיהר אל בית החולים למסור לחולה את הבטחת רבינו.
בהכנסו לבית החולים, והנה הוא פוגש ברופא שטיפל בבן ביתו בבוקר. הוא פנה אליו, ואמר: "יודע אני כבר את תוצאות הבדיקה. הכל בסדר גמור!". תמה הרופא ואמר: "מה פתאום אתה מדבר ככה?". והוא השיב: "הייתי כעת אצל צדיק גדול, והוא הבטיח לי". הרופא משך בכתפיו בלגלוג, והלך לו.
ויהי כאשר הבטיח רבינו, כן היה. לאחר שלושה ימים, הגיעה התשובה, ובה נכתב, כי הכל בסדר, ואין חשש לשום מחלה… הרופא לא האמין למראה עיניו, ואמר לאיש: "דע לך, כי לא ערכתי את הבדיקה אלא ליתר שאת, כי אני הייתי בטוח במאת האחוזים שמקור ההתנפחות הוא מהגרוע מכל, ואני יש לי מומחיות רבת בשנים בנושא. אך עתה הנני מוכרח להודות כי יש בורא לעולם!".

(הרב יוסף חיים אוהב ציון)

 

[אחד יחיד]

יממה טרם יצא הרב משה אריה פריינד לעיר באסטאן יצ"ו, בקיץ שנת תשמ"ו לפ"ק, להנתח שם על ידי רופא מומחה, התדרדר מצב בריאותו, עד כי הוא הגיע לכלל סכנת נפשות ממש, והוא הובהל באמצע הלילה לבית החולים בירושלים. בהגיעו לבית החולים, הודיע הרופא שנמצא שם באותה שעה, כי לא יטפל ברבינו, עד כי רופאה (אחות – נוירס) תשמע מפיו דוקא את פרטיו המדוייקים ואת מצב בריאותו, תעלה את הדברים על הכתב, ותביאם אליו.

ויהי באותו הרגע שהרופאה נכנסה לחדר לחקור את רבינו, הסתובב רבינו אל עבר הקיר, וכשהיא שאלה אותו על פרטיו, לא ענה אותה דבר. הואיל וכך, הודיע הרופא, כי לא יבוא לטפל ברבינו.

הזמן חלף ועבר, והרופא עומד בעקשנותו, ובינתים מצב רבינו מתדרדר והולך. לבסוף אזר אחד המקורבים עוז, ניגש אל הרופאה, ודיבר אתה דברים כדרבונות. וכה אמר: "האם תרגישי בנוח כשתרבוץ עליך האחריות על פטירת הרב הלזה, אך ורק משום שהוא קדוש וטהור ואינו רוצה לדבר אתך?!". אמרה הלה: "אבל מה אוכל לעשות?". אמר לה המקורב: "אני אמסור לך את הפרטים המדוייקים, ואת תגידי לרופא, כי הרב הגידם לך". וכן אכן נעשה. הרופאה שמעה את הפרטים מפי המקורב, העלתה אותם על הכתב, והלכה והגידה לרופא כי שמעה אותם מפי רבינו, והלה הגיע לטפל ברבינו.

צורב אחד מבני ירושלים, שרגיל היה תדירות לקבל את פני רבינו, התפלא באחד הימים בהכנסו לבית רבינו, לראות תשעה נרות גדולים דולקים על השלחן, וענן של מרירות וצער שורה על פני רבינו. לשאלתו לפשר הדבר, השיבוהו בני הבית, כי היום הוא יום ב' סיון, בו עלו על מוקדה במחנה המות אושוויץ, זוגתו של רבינו בזיווג ראשון, הרבנית מרת בילא ע"ה, ושמונת צאצאיהם הי"ד, וביום זה רבינו שרוי בתענית, ומתאבל על אבדן היקרים לו מכל, ומדליק נר לכל אחת מהנשמות.

תוך כדי שהיית הצורב בבית רבינו, הופיעו לפתע שני מחותנים, אשר בקשו לחגוג את מסיבת קישור החיתון של צאצאיהם בבית רבינו. מיד נעלמה ארשת הצער שעל פני רבינו, ובמקומה התמלא בשמחה עילאה, וקיבל את פני הבאים כשפניו קורנות ומאירות בחדוה נפלאה.

לימים העיד הצורב ואמר:

השמחה ששמח רבינו באותו מעמד – בעצם תעניתו ואל מול תשעת הנרות – כה נפלאה היתה, עד כי נדמתה לשמחת אב המכניס את בנו יחידו לחופה!

ויהי הדבר לאות על רום מדרגת אהבת ישראל אשר תקועה היתה בלב רבינו, עד כי תוך כדי אבלו ויגונו על אבדן משפחתו הוא, יכל לפשוט צורה וללבוש צורה, להסיח דעת מכאבו וצערו הפרטי, ולהתמלא שמחה עמוקת לב ונפש נוכח שמחת הזולת.

 

[אחד יחיד]

כ' אלול - יום ההילולא של רבי משה אריה פריינד זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[גרינפלד]

ערב פסח תשנ"א. ריח החג כבר מורגש באויר, ואילו האחים ראשם ורובם בעסקי ממון. הם חיפשו חפוש היטב בכל פינות הבית כמנהג ישראל בערבי פסחים. אבל לא פרורי חמץ הם חיפשו, אלא אחר צוואת אביהם שנלב"ע זה עתה לבית עולמו. חז"ל אמרו 'יגעת ומצאת תאמין', ואכן, החיפוש הניב את התוצאה המיוחלת, הצוואה נמצאה ואותרה, וכולם המתינו בכיליון עיניים לראות מה הועיד אביהם לכל אחד מבניו.

באופן טבעי הם כיבדו את אחיהם הבכור, שיפתח את המעטפה ויקרא את הצוואה במעמד כולם.

האחים ישבו מתוחים שעה שאחיהם גולל את הצוואה, אולם לאכזבתם תוכן הצוואה לא היה מובן בהשקפה ראשונה, ו'משמעות דורשין איכא בינייהו', כלומר, כל אחד יכול היה לפרש אותה לפי רצונו.

על כן החליט בכור הבנים לפזר את האספה במהירות כשהוא מסכם שלעת עתה אין שום משמעות לצוואה כל עוד לא הבינו אל נכון מהי כוונת אביהם באמת, וכדי לידע זאת יפנו אל עו"ד מר דן שפירא הידוע בפיקחותו ובנאמנותו, וביודעם שאביהם היה סומך עליו ביותר. מסתמא יידע עו"ד שפירא מהי כוונת אביהם בצוואתו.

כבר ביום הראשון של חול המועד הציע אחד האחים ללכת כבר עתה אל העו"ד ולסכם את עניין הירושה באופן ברור.

"והרי חוה"מ היום" טען הבכור. "נו, ומה בכך" השיבו השלישי, והרי ייתכן שזה דבר האבד! הרי כל אחדות המשפחה תלויה בכך".

תוך זמן קצר מצאו את עצמם עומדים אל מול העו"ד. העו"ד שגם הוא היה שומר תורה ומצוות תמה למראה ביקורם של כל ארבעת האחים גם יחד באמצע חוה"מ פסח, אולם כשהבחין בלחייהם הבוערות ובמצחם חרוש הקמטים הבין במה הדברים אמורים, ועד מהרה הכניסם לביתו בסבר פנים יפות.

לאחר כחכוח קל החל בכור האחים לגולל את כל הסיפור מתחילתו ועד סופו, וכשהוא פונה אל העו"ד ומבקש ממנו אולי הוא יוכל לפתור את התעלומה בכוונת אביהם בצוואתו.

"אכן", ענה העו"ד. "אביכם ז"ל הפקיד בידי לפני מיתתו 'נספח' לצוואה הקיימת ובה הוא מגלה את כוונתו המקורית בהבנת אופן חלוקת הנסכים עפ"י דעתו".

עד מהרה גולל העו"ד את הנספח והקריא מתוכה את לשונו מילה במילה. אי נוחות גדולה התפשטה בחדר. חלק מהאחים ראו את עצמם נפגעים כתוצאה מהנספח, וניצנים של ויכוח סוער כבר בצבצו מבין עיניהם, שכן לא בטוח בכלל שעו"ד שפירא אומר את האמת ושאביהם אכן השאיר את הנספח, ואם כן השאיר, מי אומר שהוא כתב אותו בדעה צלולה???

לפני שהדבר יקרה וכדי שלא לעורר ריב ומדון, הציע האח הצעיר במשפחה: "הרי כאן בירושלים עיה"ק שוכן כבוד הגה"צ רבי משה אריה פריינד גאב"ד העדה החרדית, הידוע בפיקחותו ובחוכמתו, ומה שגם אבינו ז"ל היה נועץ עמו רבות בכל שטחי החיים ואף החשיבו לרבו המובהק, ולא זו בלבד אלא גם אנחנו כולנו ללא יוצא מן הכלל בוודאי נקבל על עצמינו בלב שלם את אשר יורה לנו, א"כ מה בצע לאי נעימות זו? הבה נפנה אליו, והוא בקשריו עם אבא ז"ל, ובחוכמתו ידע להשכין שלום בתוכנו ולשמור על האחדות המשפחתית המיוחדת לבלתי תינזק!".

עצתו התקבלה פה אחד, ועד מהרה הועידו כולם, כולל העו"ד, את פניהם אל עבר ביתו של גאב"ד ירושלים.

הגרמ"א פריינד קיבלם בכבוד גדול ובסבר פנים יפות והכניסם לביתו, כשהוא מכבד את בכור הבנים להסביר מה הביאם הלום באמצע החג. בכור הבנים גולל לפני הגרמ"א את דבר הצוואה והנספח, כששאר האחים מוסיפים שבשל כך כל האחדות המשפחתית מונחת על כף המאזניים, וחלילה חלילה עלולה להיווצר מחלוקת מרה בין האחים אשר סופה מי ישורונו.

הגרמ"א שמע את דבריהם, ולאחר רגעים אחדים פנה אליהם: "שמעתי את אשר בפיכם, אכן דעו כי בידי צוואה מאביכם ז"ל. הצוואה הזאת שהפקיד בידי, היא מאוחרת לזו שבידכם, ולנספח שבידי עורך הדין. בתוכה כותב אביכם מפורשות שהוא מבטל לחלוטין את כל מה שכתב בצוואתיו הקודמות, ולכן אין שום משמעות לכל מה שקראתם ושמעתם עד כה".

בהלם ובתדהמה קיבלו האחים את הבשורה על כך שישנה צוואה נוספת, ומיד ביקשו מרבם להקריא בפניהם צוואה זו, אולם הגרמ"א הבהיר להם מיד שכל עוד לא יעברו ימי הפסח אין ביכולתו להראות להם את הצוואה, הואיל והיא מונחת בין חפצי החמץ. "אי אפשר בפסח להוציאה משם", אמר הרב בפסקנות.

האחים היו נרגשים וסקרנים, אך לא היתה להם ברירה, ולכן ביקשו מהרב שמיד במוצאי שביעי של פסח כשבחוץ נראים ג' כוכבים יוציא את הצווה מבין חפצי החמץ, ויקראנה באוזניהם.

גם לזאת לא הסכים הגרמ"א פריינד. הוא הסביר שאצלו אין חג הפסח יוצא אלא בזמן ר"ת, ולא זו בלבד אלא שהוא גם משתדל להמשיך את החג לימי החול כמה שיותר, על כן במוצאי שביעי של פסח אינו יכול להתפנות כדי להקריא באוזניהם את הצוואה.

בסופו של דבר נמנו וגמרו שאי"ה ביום 'איסרו חג' של פסח בשעה 12:00 בצהריים יפגשו כולם בבית הגאב"ד, ורק אז יקריא להם את הצוואה ויכוונם להמשך הדרך.

האחים נפרדו מהגרמ"א, אולם לפני יציאתם מביתו הבהיר להם הגרמ"א תנאי נוסף שאמר לו אביהם ז"ל והוא שדברי הצוואה יקוימו כפשוטם. הכסף הרב שהותיר, יחולק ביניהם, אך ורק שישמרו על כל הלכות התורה וכללי השו"ע בהקפדה מלאה. במידה ולא, כל הכסף הרב והנכסים המרובים יהיו שייכים למוסדות 'סאטמר' בירושלים העומדים בנשיאותו.

"מה עוד", הוסיף הגרמ"א. "אביכם ז"ל הסמיך אותי להחליט האם אתם מתנהגים על פי דרך התורה וכספכם מגיע לכם ביושר, או שלפי דעתי אינכם מתנהגים על פי הדרך המסורה, והכסף יהיה שייך לסאטמר. ואני מודיע לכם בזאת שלפי דעת תורתינו הקדושה עליכם להיות בשמחה במשך כל ימי החג, ולהיות באחדות כל המשפחה כולה.

בעל כרחם ענו אמן. וכך עבר עליהם חג הפסח באחדות ובנעימות מיוחדת.

איסרו חג פסח תשנ"א

כבר משעות הבוקר המוקדמות חיכו האחים בפתח ביתו של הגרמ"א. ובבוא השעה 12:00 הופיע הרב והזמינם פנימה וכיבדם לשבת סביב לשולחנו כשהוא מבקשם שימתינו לו כמה דקות עד שיביא את הצוואה.

המתח גאה שעה שנכנס הגרמ"א אל החדר וחומש תחת בית שיחו, האחים תמהו מה לחומש ולמעמד זה, אך לא אמרו מאום.

הגרמ"א התיישב בראש השולחן ופתח את החומש וסיפר להם: "חומש זה עם פירוש 'קול אריה' היה שייך לאביכם ז"ל ובחומש זה היה הוגה כל שבוע בפרשת השבוע, כך גם כתב בסוף החומש, בדפים הנותרים את שמות כל בניו שנולדו לו למזל"ט ותאריך לידתם למעם יהיה למשמרת, כמו שהיה נהוג במשפחתו לעשות כן.

לפני חודשים אחדים, באחד הימים נקש אביכם ז"ל על דלת ביתי, ואמר לי שהוא רוצה להעניק לי חומש זה במתנה. תמהתי לפשר הדבר, מדוע בוחר אביכם להעניק לי מתנה בלי סיבה מיוחדת ונראית לעין, ומדוע בחר דווקא בחומש זה ששימש אותו בנאמנות שנים רבות כל כך.

ענה לי אביכם ז"ל: "הן אני כבר זקנתי, וחושש אני שמא הכסף הרב שיש ברשותי יסנוור את עיני בניי, ולא ישמרו האחד על כבוד אחיו, ויש לי חשש שמא אחד יחפש את החומש כדי להסיר את שמו של אחיו מן החומש לאלתר, ונמצא שם שמיים מתחלל, על כן אני נותן לך את החומש שתשמרנו לאורך ימים, ואיני משאירו לבניי משום שאינני רוצה שיקרעו את החומש!", כך אמר לי אביכם ז"ל בשעתו בצער רב.

"זוהי צואתו של אביכם!" סיים הגרמ"א חכימא דיהודיא, "צוואה מפורשת שאם תריבו ביניכם הרי אתם קורעים לו את החומש! ואת זאת בודאי איש מכם איננו רוצה. קחו את החומש לעצמכם, זה מגיע לכם בתורת ירושה, ובודאי תדעו ותשכילו לשמור על אחדות ביניכם ולא לקורעו!" גמר הגרמ"א את דבריו ונפרד מהם לשלום. הפנימו האחים את מסר החומש, ונזהרו ביותר באחדות ושלום!​

 

[גרינפלד]

ביקור מסתורי שמשמעותו לא נודעה עד היום, היה ביקורו של גאב"ד 'העדה החרדית', הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצוק"ל בגן החיות בירושלים, במשכנו המקורי, היכן שכיום רחוב 'מנחת יצחק'. היה זה כשחלף במקום לצורך בדיקת העירוב והביע את משאלתו לראות את הדוב. הוא נכנס עם משמשו אל גן החיות ופנה ישר לבור בו רבץ הדוב. שוב ושוב התכופף הרמ"א והביט בדוב. כשפנה לצאת וכבר עמד ליד שער הכניסה, שוב פנה אחורנית והביט פעם נוספת בדוב, כשמלווהו ירא מלשאול לפשר התבוננות מסתורית זו.​

 

[גרינפלד]

כתב הגה"צ רבי משה אריה פריינד ראב"ד ירושלים זצ"ל: סעודתא דדוד מלכא משיחא במוצאי מנוחה שהוקדש לה

סימן מיוחד בסעיף אחד בשו"ע או"ח סי' ש], בודאי היא נכללת במה שאמרו ז"ל (תנחומא ג'): "כבוד שבת עדיף מאלף תעניות, וכבוד שבת דאורייתא" וכו'. כי כשם שאמרו (ב"ק לב, א) דאמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת שבת מלכתא (פירש"י שם כאדם המקבל פני מלך) ואמרי לה לקראת שבת כלה מלכתא, רבי ינאי מתעטף וקאי ואמר בואי כלה. כן אמרו (שבת קיט, ב) ואמר ר' חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצ"ש אע"פ שאינו צריך אלא לכזית – פירש"י שם, במוצאי שבת נמי "כבוד שבת" ללוות ביציאתו דרך כבוד כאדם המלוה את המלך בצאתו מן העיר (בהסכמתו לספר סדר מלוה מלכה – בשנת תשנ"ד)​

 

[גרינפלד]

בשנת תשנ"ד כשביקר הגה"ק בעל "ברך משה" מסאטמאר זי"ע בארה"ק, התקיים לכבודו מעמד גדול ומפואר, והיה לו כבוד מלכים. לאחר המעמד הגדול, ביקר הרבי אצל הגה"ק רבי משה אריה פריינד זי"ע גאב"ד ירושלים עיה"ק, ושאל אותו הגאב"ד "ווי האט דער רבי איבער געטראגן די כבוד" [איך יכול הרבי לסבול את הכבוד שקיבל באותו מעמד]. אמר לו הרבי "מ'האט איבער געטראגן די לאגער, וועט מען בעז"ה דאס אויך איבער טראגן" [בשנות השואה שרדנו את המחנות, אז גם את זה נשרוד בעז"ה]…​

 

[גרינפלד]

אל הגאון הצדיק רבי משה אריה פריינד זצ"ל גאב"ד העדה החרדית ניגש פעם אדם אחד, והתפאר בפניו שהוא טורח כל יום והולך מברית מילה לברית מילה, כי ידוע שההשתתפות בברית מילה היא סגולה לכפרת עוונות, ולכן הוא טורח כל כך כדי לזכות לכפרת עוונותיו. אמר לו רבי משה אריה: יש לי עצה עבורך לזכות לכפרת עוונות גם מבלי לטרוח לצאת מן הבית ולהסתובב כל היום ממקום למקום, אתה יכול להישאר בביתך ולעשות תשובה, כי תשובה היא סגולה לכפרת עוונות…​

 

[אחד יחיד]

ביקור מסתורי שמשמעותו לא נודעה עד היום, היה ביקורו של גאב"ד 'העדה החרדית', הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצוק"ל בגן החיות בירושלים, במשכנו המקורי, היכן שכיום רחוב 'מנחת יצחק'. היה זה כשחלף במקום לצורך בדיקת העירוב והביע את משאלתו לראות את הדוב. הוא נכנס עם משמשו אל גן החיות ופנה ישר לבור בו רבץ הדוב. שוב ושוב התכופף הרמ"א והביט בדוב. כשפנה לצאת וכבר עמד ליד שער הכניסה, שוב פנה אחורנית והביט פעם נוספת בדוב, כשמלווהו ירא מלשאול לפשר התבוננות מסתורית זו.​

לחץ כדי לכווץ...

תעלומה גדולה נשארה לאחר ביקורו של גאב"ד 'העדה החרדית', הגה"צ רבי משה אריה פריינד זצוק"ל בגן החיות בירושלים, במשכנו המקורי, היכן שכיום רחוב 'מנחת יצחק'.

היה זה כשחלף במקום לצורך בדיקת העירוב והביע את משאלתו לראות את הדוב. הוא נכנס עם משמשו אל גן החיות ופנה ישר לבור בו רבץ הדוב. שוב ושוב התכופף הרמ"א והביט בדוב. כשפנה לצאת וכבר עמד ליד שער הכניסה, שוב פנה אחורנית והביט פעם נוספת בדוב, כשמלווהו ירא מלשאול לפשר התבוננות מסתורית זו.

(מתוך מאמרו של הרב יקותיאל יהודה גנזל ב'המבשר')

לחץ כדי לכווץ...