אלול כ' אלול - יומא דהילולא של רבי אליהו לופיאן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן… (טז א)

רש"י מבאר שהזכרת מותם של שני בני אהרן, היה כדי לזרזו בציווי שלא לבוא בעל עת את הקודש. משל לרופא שכדי לזרז את החולה שלא יאכל צונן ולא ישכב בטחב, הוסיף ואמר שלא יעשה כן כדי שלא ימות כדרך שמת פלוני.

תמה הגאון רבי אליהו לופיאן זצ"ל, וכי אהרן הכהן צריך זירוז מיוחד כדי לקיים את ציווי הבורא, וכי יעלה על הדעת שמי שנבחר לכהונה גדולה, לעמוד ולשרת לפני ה' יעבור על ציווי ה', אם לא יוזהר שהוא עלול למות כשני בניו?

וכמן כן הקשה ר' אלה על מה שנאמר בפרשת צו, בפרשת קרבן עולה, אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות, אמר ר"ש ביותר צריך זירוז במקום שיש חיסרון כיס. וכי חיסרון כיס זה סיבה שאהרן הכהן ובניו לא יזדרזו בקיום מצוות ה', והרי באנשי מעלה, נאמנים לה' ולמצוותיו עסקינן כאן?

ובאמת, מציין ר' אלה, שכך יש לשאול על כל מה שנאמר כמה פעמים בשבח צדיקי הדורות: 'מלמד שלא שינה', וכי מה שבח יש בזה כשעוסקים בצדיקים גדולים?

אלא, מיישב ר' אלה: התורה היא תורת אמת, ובאמת יש לכל אדם בכל חייו זכות בחירה בין הטוב ובין הרע, בין אם הוא קטן שרק עתה הגיע לכלל דעת ובין אם הוא אדם גדול וחשוב, כי 'אל תאמין בעצמך עד יום מותך', וכל שהוא ילוד אשה, הוא נולד עם שני היצרים ולעולם הוא צריך להתגבר ולהשליט את היצר הטוב על היצר הרע, ואמנם גדולים וחשובים כאהרן, מתגברים והולכים אחר יצרם הטוב, מכל מקום בהיות התורה תורת אמת, היא נכתבת לכולם ובכל המצבים, ואף אהרן צריך אזהרה תמיד, כי לעולם בידו הבחירה לבחור בין הטוב ובין הרע. (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

פעם ניגש אליו בחור מהישיבה וביקש רשות לנסוע לחתונה של קרוב משפחה. "האם הנך בטוח שלא תהיה שם פריצות…?" שאל מרן זצ"ל את הבחור "א… א…" – החל הבחור להסס – "אבל אני אשב עם אבי ואמי בשולחן אחד… אה… לי זה לא יזיק…"

ר' אלה הזדעזע מתשובת הבחור ואמר: "אני כבר מעל גיל שמונים, ואיני רואה בעין אחת… ובכל זאת כאשר אני עובר ברחוב אני רועד מפחד מחשש שמא אכשל חלילה בראיה אסורה, ואתה בחור צעיר עם שתי עיניים בריאות, אתה אומר שלך זה לא יזיק…?!" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

ידיד נעוריו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, רבי אברהם קורזנר ז"ל מספר: בשנת תשי"ח עת רבי אליהו היה משגיח בישיבת כפר חסידים, ביקרתי בארץ ישראל ושהיתי כמה ימים בישיבה, המשגיח הזמין אותי לישון איתו בחדרו.

בוקר אחד התעוררתי מוקדם, והנה אני רואה את רבי אליהו עומד ליד החלון ומדבר אל עצמו בלחש, תוך כדי הקפדה יתירה שלא אתעורר, סקרן הייתי מה רבי אליהו לוחש שם? הטיתי את אוזני ושמעתי שהוא חוזר כמה וכמה פעמים על הפסוק 'לא תביא תועבה אל ביתך'. לפלא היה הדבר בעיניי, מה מצא רבי אליהו להתעורר כה מוקדם ולחזור על פסוק זה פעמים רבות כל כך?

אחר בקשת מחילה שאלתי את רבי אליהו על פשר הנהגה זו. דבר ראשון התנצל רבי אליהו על שהעיר אותי משנתי, ולאחר מכן הסביר לי כך: 'יודע אתה כי אנו הולכים עוד מעט להתפלל בישיבה, מקומי בישיבה הוא בכותל המזרח, בני הישיבה מכבדים אותי בכניסתי לבית המדרש וקמים לכבודי, גם ממתינים לי אחרי קריאת שמע ותפילת שמונה עשרה, חושש אני שמא חלילה תתגנב מחשבת גאווה אל ליבי, והרי נאמר 'תועבת ה' כל גבה לב', 'כל' בא לרבות שאפילו גאוה המגיעה לאדם מכבוד של משרה, אף שהוא יכול להיכלל ב'ויגבה לבו בדרכי ה", בכל זאת עלולה אף להתערב בה גבהות לב שאיננה של מצוה, ואף היא תועבת ה' ר"ל, ולכן משנן אני את הפסוק 'לא תביא תועבה אל ביתך', כדי שלא אתגאה, ואוכל להשפיע על התלמידים, תורה ויראת שמיים.

כאשר שמעתי את הדברים הללו – ממשיך רבי אברהם קורזנר לספר – התפעלתי מאוד ותמהתי בפניו: 'האם אנשים זקנים כמונו, שבורים ורצוצים בגוף ובנפש, יש לנו עוד לחשוש שמא נכשל בגאוה?'

רבי אליהו השיב: 'מה השאלה?! משל למה הדבר דומה, לפצצה איומה שמונחת בפינת אולם גדול כבר כמה שנים, במשך הזמן חלפו על פניה אלפי בני אדם והיא לא התפוצצה, וכי משום כך חלפה הסכנה והיא כבר לא תתפוצץ לעולם?!' (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

לעת זקנותו, כאשר כבר לא היה בקו הבריאות, המשיך להשכים לקום זמן רב לפני התפילה כדי ללמוד תורה.

פעם שאלו אותו תלמידים: "וכי במצב הבריאות של המשגיח לא היה טוב יותר לו הרב היה ישן עוד קצת?"

"אדרבה" – ענה להם המשגיח – "דוקא בגלל שאני כבר זקן וקרב קיצי, אסור לי להמשיך לישון, הרי עוד מעט אבוא לבית דין של מעלה וישאלו אותי אם קיימתי את דברי השולחן ערוך 'יתגבר כארי לעמוד בבוקר שיהא הוא מעורר השחר…' מה אענה להם אם אמשיך לישון…?" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

המשגיח ר' אליהו לופיאן היה מספר שבצעירותו הוא היה ילד מלא מרץ ככל הילדים, וכהרגלם של הילדים הוא שיחק בבית ומחוצה לו, וכמו שקורה לכל ילד לפעמים תוך כדי משחק גם לר' אל'ה יצא שבסערת המשחקים נשברו לא אחת כלים או חפצי נוי. אימו ששבה והזהירה אותו אף נקטה פעמים מספר בענישה בפועל על חוסר זהירותו במשחק כדי לחנכו להיות אחראי למעשיו.

ביום מן הימים נכנסה תרנגולת לביתם דרך החלון והידסה במהירות בין חפצי הבית תוך נפנוף כנפיים נמרץ… כמובן שהיו נזקים… ואליהו הקטן ציפה לראות את אימו מענישה את התרנגולת בחומרה על חוסר זהירותה והנזקים שהיא גרמה.

לאכזבתו אימו רק הוציאה בקריאות קולניות ובתנועות ידים נמרצות את התרנגולת אל החצר ונפנתה בהשלמה לתקן את הנזקים שנגרמו. אליהו הקטן ניסה להבין מדוע את התרנגולת אימו לא מענישה ולא מרימה עליה את הקול.

לימים היה נוהג ר' אל'ה לספר שהוא הבין את העניין כמה דקות לאחר מכן כשהוא יצא אל החצר וראה את התרנגולת מתפלשת בעפר ובאשפה. אז הוא הבין שאמנם על תרנגולת אין על מה לכעוס. זוהי דרגתה, לשחק באשפה ולנקר שאריות מצחינות של אוכל. לכן לא מצופה ממנה שום דבר, לכן אין צורך לצעוק עליה או להעניש אותה. בדרגה שלה הדבר היחיד שהיא יכולה להבין זה ניפנוף ידים שיבריח אותה אל החצר…

דרגה זה דבר מחייב. רוממות זה משהו שיש בו חלקים שקשים לביצוע. אבל מי מוכן להחליף את הדרגה שלו בדרגה של תרנגולת?…. (הרב ישראל היימן)

 

[איש האשכולות]

'אלול' אצל המשגיח הרב אליהו לופיאן זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il

 

[אחד יחיד]

"יש לנו טענה!" – טענו תלמידי הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל לרבם – "זה שהרבי מעורר את התלמידים זהו בגדר זקן ואינו לפי כבודו! לא מתאים לרבי להיכנס לחדרי הפנימיה ולהעיר את הבחורים…"

ענה להם רבי אל'ה: "בישיבה אין לי כמעט הזדמנות לגמול חסד, הנה מצאתי הזדמנות לגמול חסד ולשמש תלמידי חכמים ע"י שאני מעיר אותם בבוקר לתפילה… גם את זה אתם רוצים לקחת ממני…?! את מעט החסד שאני יכול לקיים…!"

מספר הסיפור, תלמידיו רבי דוד שלוסברג מתרגש: "הביטו על מי הוא התבטא 'שימוש תלמידי חכמים'? על בחורי ישיבה שצעירים ממנו שנות דור…

בל נשכח, מחדד הרב שלוסברג – שר' אל'ה עצמו מעולם לא הסכים לקבל עזרה משום אדם בעולם, אף לא מתלמידיו הקרובים, כי הוא לא רצה להשתמש ב'תלמידי חכמים'…

פעם, אחר שעבר התקף לב, הגיע לבקרו תלמיד שלמד אצלו באנגליה, הגישו קפה, לפתע קם רבי אל'ה והביא את הסוכר.

"וכי אי אפשר לבקש את הסוכר מאחד הבחורים?" – תמה התלמיד – "מדוע הרב צריך להטריח את עצמו?"

"חלילה" – התפלא רבי אל'ה – "להשתמש ב'תלמיד חכם'"?!

וכשמספרים על ר' אלה שהעיר את הבחורים, אי אפשר שלא להזכיר כיצד היה מעיר אחרי התפילה את הבחורים שלא קמו לתפילה: "עוד מעט סוגרים את חדר האוכל ולא יהיה לך מה לאכול עד הצהריים…" (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

מה עושה צדיק כמו רבי אליהו לופיאן בערב יום הכיפורים בין סעודה מפסקת לתפילה זכה?

תלמיד סקרן החליט לעקוב אחרי רבי אל'ה ולראות בעיניו מה מעשיו בשעות כה קדושות. לפליאתו הוא מצא אותו הולך לפנימיה, מניח את טליתו מחוץ לחדרי השירותים ומכין ניירות…

עבודה שמוטלת דרך כלל על אחת מעובדות הישיבה, הבין רבי אל'ה שכנראה היא לא תיעשה בזמן כזה, אם הוא לא יעשה זאת בעצמו…

לא רק המעשה אצילי ומדהים, אלא בעיקר המחשבה על צרכים כה פשוטים של אחרים… זו גאונות בלחשוב על השני… (הרב ישראל ליוש)

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אליעזר יודטקובסקי שליט"א: אברך פלוני נקלע, ללא תכנון מיוחד, לבית כנסת בתל אביב. מתפללי בית הכנסת היו יהודים קשישים, שלהערכתו נע גילם הממוצע בין שמונים לתשעים ותשע.

רגעים ספורים לאחר היכנסו לשם שומע האברך את גבאי בית הכנסת מכריז: היום לא יתקיים השיעור הקבוע משום שהרב לא הגיע… 'מי יודע אם לא לשם כך זימן אותי הקב"ה למקום הזה בדיוק עכשיו? מן הסתם מדובר בשיעור משניות שאיני צריך להתכונן יותר מדי לקראתו', הרהר האברך, ובלי לחשוב הרבה פסע פסיעה אחת קדימה וקרא לעבר הגבאי: "אני אגיד את השיעור היום!".

הגבאי סקר אותו במבטו והכריע: "יהי כן". נותרה לאברך רק דקה אחת לתחילת השיעור. הוא ניצל אותה לברר אצל הציבור באיזו מסכת הם אוחזים. "אהלות" – השיב אחד הזקנים, ולבו של האברך נפל. אהלות? הוא לא יודע מימינו ומשמאלו במסכת הזאת. כשהציע את עצמו סבר שהשיעור הוא רק לקרוא כמה משניות בסדר מועד ולהסביר אותן, דבר שאינו דורש ממנו הכנה מוקדמת.

הקשיש שישב לידו הבחין במבוכתו וקרא לעברו: "אל תדאג, אני אעזור לך".

העיף בו האברך מבט. 'בעל־בית, מה כבר יוכל לעזור לו?'. אלא שיש הפתעות בחיים. הקשיש התברר ככלי מלא וגדוש, בעל ידיעות עצומות. האברך רק חזר בקול רם על הדברים שאמר אותו קשיש, ובאופן הזה התנהל השיעור כולו.

'פלאי פלאים!', השתאה האברך, 'לעולם אי אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי בעל־בית זקן'.

כשהסתיים ה'שיעור' המאולתר ניגש אליו ושאל בפליאה: "איך מגיע יהודי תל־אביבי לבקיאות כזאת ב'אהלות'?".

"זה כלום, ממש שטויות", הניף הזקן את ידו, "אבל יש לי ילדים מיוחדים. בן אחד דיין בירושלים, בן שני בסלבודקה…", וכך הלך ומנה לפניו את שמונת ילדיו, ששבעה מהם הם בני תורה ותלמידי חכמים.

"כעת עוד יותר קשה לי", המשיך האברך, "איך זכית לכל זה?".

"הכל בזכות רבי אל'ה לופיאן!", אמר היהודי.

"לא יתכן שלמדת בכפר חסידים", הספיק האברך לערוך חשבון מהיר של השנים, "איך הגעת לרבי אל'ה?".

השיב הקשיש: "גרתי בלונדון, בגולדרס גרין, ולמדתי בתיכון המקומי. החברים שלי המשיכו לאוניברסיטה, וכמעט כולם נישאו לגויות. ידעתי שזה המסלול הצפוי גם לי אם אלך לשם, וידעתי שאיני רוצה להתחתן עם גויה. חשבתי: מי יערוב לי שלא אכשל? לאחר הרבה מחשבות, התחבטויות ודיונים החלטתי ללכת ללמוד בישיבה.

שמעתי שבלונדון יש ישיבה טובה, 'עץ חיים'. ראש הישיבה שם היה רבי אל'ה. החלטתי ללכת אליו על ־ אף שלא ידעתי דבר וחצי דבר ממה שבחור דתי אמור לדעת. רגע לפני שנכנסתי למבחן אצל ראש הישיבה צדה את עיניי גמרא גדולה שהייתה מונחת שם. הספקתי לקרוא את שמה – מסכת ביצה, ומיד נקראתי פנימה.

פנה אלי רבי אל'ה בחמימות: 'איזו מסכת למדת לאחרונה?'.

שמחתי שיש לי מה לענות, והשבתי בביטחון: "מסכת ביצה".

"'טוב מאוד', אמר רבי אל'ה, 'אשאל אותך שאלה עליה: מה הדין אם תרנגולת הטילה ביצה בשבת ויש אחרי זה יום טוב, מה היית עושה עם הביצה הזאת?'.

"כמובן שלא ידעתי. רבי אל'ה חשב שכנראה אני חושש לענות, משום שאני סבור שזו שאלה עמוקה. הוא ניסה להרגיע אותי: 'זו לא קושיה גדולה. זו משנה מפורשת. מה אתה אומר, מה היית עושה עם ביצה כזאת?'.

"הייתי מוכרח לענות משהו, והגבתי: 'מה הייתי עושה? הייתי מכין ממנה חביתה…'.

"חייך אלי רבי אל'ה ואמר: 'התקבלת לישיבה!'. והוא הסביר: 'ישיבה היא לא בית ספר תיכון, כאן חשוב לי לבדוק שיש לך שכל ישר. את כל שאר הידיעות תוכל להשלים כבר'".

מההחלטה הזו של רבי אל'ה יצא יהודי תל־אביבי בן תשעים וחמש, יודע 'אהלות' ואב לשבט שלם של תלמידי חכמים. כל נכדיו וניניו יושבים ולומדים יומם ולילה, כולם הקימו משפחות של תורה. אלפי שעות של לימוד בזכות החלטתו וענוותנותו המופלגת של רבי אל'ה, שלא דחה את אותו בחור תם, בור ועם הארץ מעל פניו!

כשסיפרו מעשה זה למרן הרב שטיינמן זצ"ל, התפעל ביותר, עד שבמשך שבועות רבים חזר וסיפר אותו לכל ראש ישיבה שבא אליו, כשהוא מברר: "מה אתה היית עושה? היית מקבל בחור כזה או לא?!…"

(גיליון פרפרת מתוך 'ומתוק האור – פניני הגראי"ל')

 

[אחד יחיד]

סיפר תלמידו של מרן המשגיח, הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל, הרב יהושע חנוך גבל שליט"א: "נורא הוד היה מראהו של המשגיח בתפילות הימים הנוראים, בבגדיו הלבנים. היה מאריך מאד בתפילתו, מחזיק בידיו את המחזור. המאמץ העצום שהשקיע בתפילתו ניכר היה על פניו שהאדימו. באחת השיחות של ליל כל נדרי אמר במפתיע: "הבא נקרא אל ד'! ושאיש לא יימנע מלצעוק מחמת הבושה!". ולפתע פרץ בקול אדיר חודר לבבות: 'לב טהור ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי'.

"התלמידים החרו החזיקו אחריו ואף הם בקול אדיר ענו אחריו, אולם מחמת ההתרגשות והדמעות שהציפו את הלבבות, לא יכלו להשלים את אמירת הפסוק והניחו ראשיהם על הסטנדרים…

"ל"ה שנים חלפו מאז ובקושי יכולני לעצור בעד דמעותי…" (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

מספר תלמידו הגרי"ד שלוסברג שליט"א: "בימי התשובה ראו בחוש את פחדו ומוראו מן הדין והמשפט. הפחד שליווה את רבינו בימים אלו, לא נפל במאום מהפחד שמלווה אדם מן השורה הניצב בפני משפט בשר ודם הרואה בחוש את בית הסוהר לפניו…

ביטוי לכך תשמש העובדה הבאה: "אחד מעובדי המטבח בישיבת "כפר חסידים" היה אדם ניצול שואה. והנה, אתא ובא יוה"כ. בערב יוה"כ הופיע רבינו אצל אותו עובד מטבח וביקש ממנו מחילה. העובד נדהם אף נסער מבקשה זו. הוא כלל לא הבין על שום מה באה מחילה זו. לדידו, לא היה לבקשה זו אף לא שמץ של אחיזה. אולם פחד יום הדין גרם לרבינו להחמיר מאד ולבקש מחילה גם ממי שאינו יודע שנפגע על ידו… (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

"זכורני", העיד הגאון רבי רפאל טיקוצ'ינסקי זצ"ל ראש ישיבת ירוחם: "בהיותי תלמיד בישיבת פוניבז' התארח רבינו בישיבה ביוה"כ בשנת תשי"א.

"בליל היום הק' נתבקש האורח הדגול לשאת דברי חיזוק. את דבריו פתח בדברי חז"ל (פסחים קי"ג) המונים מספר דברים שאין הדעת סובלתם, ועליהם נמנים: "דל גאה, עשיר מכחש וזקן חוטא".

"מה המשותף לדברים אלה? – שאל. ובכן – יישב – המשותף לכל אלו שהם נגד הטבע, נגד המציאות שהטביע הקב"ה בעולמו. והוא הסביר: הדל, מטבעו צריך להיות נכנע, שהרי אין לו! העשיר – צריך להיות ישר בדיני ממונות שהרי לא חסר לו מאומה! והזקן – כבר בטלה תאוותו ואינו צריך לחטוא, וכשחוטא – זה רק להכעיס.

"ואז הוסיף ואמר: אף מי שאינו מתעורר עכשיו לתשובה בשעה גורלית זו הוא ג"כ ממש בגדר של נגד הטבע, שהרי מצוות תשובה עכשיו היא חיוב גמור וישנה כעת סייעתא דשמיא מיוחדת של "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב". (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

כאמור, שיחותיו של רבינו בימים הנוראים פלחו את הלבבות. כל שיחה היתה מלהיבה יותר מקודמתה. בהגיע ערב יוה"כ, לאחר מ' ימי עבודה רוחנית, הוא הצליח לרומם את התלמידים למדרגות עליונות של תשובה, עד שכל אחד הפך להיות אדם אחר לגמרי.

תלמיד אחד תיאר את שיחת ליל יוה"כ, שכונתה "הכל נדרי שמועס", כדלקמן:

"רבינו הפסיק לפתע את שיחתו וקורא לציבור השומעים לבטא בקול רם בקשה מלפני ה', שיעזור להם להתקרב אליו: "הבה נצעק אל ה'. שלא יהיה כאן אחד שירתע בגלל שמתבייש!" הפסוק שנבחר היה (תהילים נ"א, י"ב) "לב טהור ברא לי אלקים ורוח נכון חדש בקרבי!" מיד שמעו רעש של המון. הכל ניסו לצעוק את המילים בכל כוחם, אבל לא הצליחו. מרוב התרגשות הם לא יכלו להשלים את הפסוק בצעקה גדולה. כולם פרצו בבכי סוער, והדמעות זלגו מהם ללא מעצור.

"לפני תפילת נעילה, בשעות האחרונות של יוה"כ, נודעה עוצמה מיוחדת לשיחתו. אחרי שעות על שעות בנושא התשובה, הוא היה גומר כאילו אישית, כמו, "אין לי כח לעשות תשובה!" אין לי חשק לשוב בתשובה! או "אינני ראוי לעשות תשובה!… הבה נתחנן אל השי"ת לחדש בי לב חדש… תגרום לי לשוב בתשובה!" ואז הוא היה צועק את הפסוק "לב טהור…", שהביע באותה עת את כל רחשי לבו. מיד כל הקהל היה שב ומצטרף אליו, כולם יחד זועקים את מילות הפסוק עד כלות הנפש. ובכל זאת שמעו את קולו הארי מעל כולם. אחרי כן היה קורא עם הציבור פרק פ' בתהילים, וכשהגיע לפסוק ד': "אלקים! השיבנו והאר פניך ונושעה", הוא היה מרים את קולו והקהל הצטרף בכוונה עצומה ובשאגה גדולה. כמו כן, פסוק ח': "אלקים צבקות! השיבנו והאר פניך ונושעה". וכן הלאה בפסוק ט"ו: "אלקים צבקות! שוב נא הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת". וכמו כן בסיומו בפסוק כ': "ה' אלקים צבקות! השיבנו האר פניך ונושעה".

"כשרבינו סיים, השראתו הגיעה במלואה לכולם. תפילת נעילה נאמרה בכוונה עצומה ובמצב שבלי ספק היה בתשובה שלימה מלפני ד' יתברך.

"בימים ההם, לפני יוה"כ ולפעמים לפני נעילה, היה רבינו מסביר את דרכי ה' בצורה נסתרת. "חז"ל אומרים שהאבות הם הם המרכבה". והיה מסביר זאת בפרוטרוט: "יש השראת השכינה אשר השרה על האבות והם כביכול נשאו עליהם את המרכבה. חז"ל מוסיפים לומר 'שהצדיקים הם הם המרכבה'. זאת אומרת שלמרות שהאבות אינם עוד בחיים, צדיקי הדור נושאים את המרכבה.

"בדורות הראשונים, כשרוב ישראל שמרו את דבר ה', הרעיון של 'קדושה' היה יותר נראה לעין ובני אדם הראו כבוד לצדיקים, ללומדי תורה ולתורה עצמה. בדרך זו כבוד ה' היה בנמצא והתרבה בעולם. ובכל זאת כיון שתמיד יש איזון בעולם בין טהרה לטומאה, לפיכך כנגד המרכבה הקדושה היתה גם למרכבה הטמאה נוכחות בעולם.

"היום המצב בעולם התדרדר כ"כ עד שהמרכבה הטמאה התחזקה בעולם. אלו שמתעלמים מהתורה כאילו 'זורקים אבנים' במרכבה העליונה על ידי חטאם ופשעם. לכן יחס בני האדם לכבוד שמים ירד פלאים ואין לו את הכח שהיה לו בדורות הראשונים". רבינו היה בוכה על אבדן כבוד שמים בבכיות ואנחות נוראות, שכל שומעיו היו רועדים מפחד. תוך כדי הדברים, הוא גרר את קהל שומעיו לצעוק ביחד עמו את הפסוק: (איכה ה', כ"א) "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם". ואז היה מתאר את תוצאות הבעת המלים האלו:

"כיון שביקשנו מאת השי"ת שכבוד שמים יתרבה בעולם כימי קדם, בקשתנו נתקבלה. תפילותינו פעלו אצל אבינו שבשמים להביא עלינו קצת מקדושתו. עתה עלינו להתחנן ולבקש ממנו שקדושה זאת שהשגנו לא תאבד מאתנו. הבה ונצעק אליו ביחד: (תהילים נ"א, י"ג) "אל תשליכנו מלפניך ורוח קדשך אל תקח ממנו".

תלמידים רבים העידו שהמילים האלו, הבוערות כאש ממש, שינו את חייהם מן הקצה אל הקצה. (ר' אל'ה עמ' 456)

 

[אחד יחיד]

תלמיד נוסף תיאר את עבודת יוה"כ במחיצת קדשו: "אבינו מלכנו החזירנו בתשובה שלמה לפניך"… הקול עולה ומתגבר, מרעיד את חלל הישיבה, וחודר לנימי הנפש הדקים.

"בואו כולם נגיד ביחד" – היה רבינו מלכד את הבחורים, ומכניסם לאוירה מיוחדת, מגביהם למעלה למעלה, לעולמות עליונים, רוחניים וזכים.

"אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו" – היה ממשיך רבינו להרעים בקולו – קול ארי. והיו הבחורים יכולים למשש בידיהם את הקדושה, להרגיש את עוצמת המילים. כי היתה זו יראת הרוממות – של היום הקדוש בשנה.

"רבינו היה דורש "שיחות" – "שמוע'ס" מיוחדים לפני תקיעות ולפני נעילה. וברגעי שיא אלו אחרי השיחות, כשהלב נוקה וטוהר, והוסרו המחיצות, היו מתלכדים כל בני הישיבה לאמירת "אבינו מלכנו", תפילה שהותירה רישומה שנים רבות, זמן רב לאחר שכבר עזבו הבחורים את ספסלי הישיבה.

"בכל פעם שמגיע יוה"כ, עולים הזכרונות בקרב הבוגרים, צפים ומציפים וכובשים את הלבבות. (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

ר' אלי' זצ"ל היה עומד ודרוש מתלמידו לקבל על עצמם קבלות טובות בתום עבודת הימים הנוראים, כדי שישאר רושם דקדושה עליהם.

לתלמידיו סיפר פעם רבינו הנהגה חשובה שקיבל מה"סבא" מקלם:

"בת"ת שבקלם היו אברכים גדולים מאד בתורה ועליהם נמנו רבי משה מרדכי עפשטיין, רבי דוד טעביל דיינובסקי, רבי חיים יאניווער, ועוד.

"פעם אחת ביוה"כ ראו אותו יושב כל הלילה ממש, יושב וחושב. ניגש אליו אחד ממקורביו ושאלו: הלא צריכים להתענות? והאיך אתם יושבים כל הלילה ולא נחים ולא ישנים לכל הפחות זמן מועט? ה"סבא" השיב לו: "דע, כי אני יודע ומכיר את הטבע של כל אברך ואברך אשר נמצא פה, ואני הרי אצטרך באמצע השנה לדבר עם כל אברך לפי טבעו, לכן אני חושב כעת בליל יוה"כ איך ומה אדבר עם כל אחד ואחד, כדי שכשאדבר עמהם באמצע השנה, יהיה זה מתוך קבלת יוה"כ שקיבלתי עלי הלילה".

ואכן, תמיד היה מזכיר שכל אחד לא ישכח לקבל על עצמו קבלות בעת תפילת נעילה, כי איך אפשר לעבור בשלום את יום הדין בלי לקבל על עצמו איזושהי קבלה להיות טוב יותר מכפי שהיה בשנה שעברה.

כך נהג כסדר לייעץ בשם ה"סבא" מקלם שיזכור כ"א לקבל על עצמו בקבלה שמכוון עכשיו בעת נעילה. והרווח בזה יהיה, שכל קבלה שמקבל אח"כ במשך השנה תהיה לה קדושת יוה"כ מחמת התנאי בשעת נעילה. ובמשך השנה בעת שהיה מדבר בוועדים על ענין התקנות והקבלות, היה תמיד מזכיר שעלינו לדעת שיש לקבלות שלנו תוקף קדושת יוה"כ. (מתוך ההקדמה לספרו 'לב אליהו')

 

[אחד יחיד]

למחרת יוה"כ לאחר שהבחורים כבר ארזו חפציהם על מנת לנסוע לביתם לתקופת "בין הזמנים", כינס אותם רבינו כדי להשמיע בפניהם שיחה. כמדומה, שנוהג זה הינו מיוחד לרבינו ולא קיים באף ישיבה אחרת. כרופא מומחה הבודק דופקו של חולה אף רבינו מישש בדופק הרוחני וידע ש"בין הזמנים" הינו זמן המסוגל להתרופפות מסויימת. באחת השיחות אמר:

"מעשה העגל, מלבד היותו חמור כ"כ כשלעצמו, היה בו עוד צד חמור – שהחטא נעשה זמן קצר אחרי מעמד הר סיני. וזהו שהשי"ת אמר למשה רבינו: "סרו מהר", ובכך דארף מען זעהן (צריך לדאוג לכך) שלפחות לא נהיה בבחינת "סרו מהר"! (הרב יעקב הייזלר)

 

[אחד יחיד]

התקופה: ימי הרת עולם, שלהי שנת תרע"ד. עמודי תבל התרופפו, מלחמת העולם הראשונה, שפרצה בליל תשעה באב באותה שנה, הייתה בעיצומה. הרוסים והגרמנים התכתשו זה עם זה על סיפוח שטחי ליטא תחת ריבונותם, והמלחמה העקובה מדם שהתחילה בסכסוך מקומי התרחבה באופן מפלצתי לרחבי אירופה כולה. עוד ועוד מדינות הצטרפו למעגל הלחימה, ובמשך חמש שנים גבתה את חייהם של מיליוני בני אדם.

גל עכור של הרס גדול וחורבן שטף את אירופה כולה, מתח רב שרר בכל מקום. כל נתין זר נחשד מיד כמרגל, ונחקר בעינויים קשים על־ידי השלטונות. אך כמו תמיד, מי שבעיקר סבלו מכך היו היהודים. שנאת עשו ליעקב מעולם לא שקטה ונעלמה. הם ספגו את מירב ההתעללויות, העינויים, ההשפלות וההצקות. דמם הותר בפני כל מי שחפץ להרע להם.

כאשר המלחמה ניטשה באזור העיירה קֶלֶם המשיך מרן הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, יחד עם עמיתו הגאון הצדיק רבי יוסף לייב ננדיק זצ"ל, לנהל בחירוף נפש את ישיבתם, הישיבה לצעירים המקומית. הפגזים התנפצו מעל לראשם, הדף היריות הרעידו את חלונות בית המדרש, והחשש מפני הבאות הורגש באוויר ועמד להם לרועץ. אך למרות הכל, תחת השראתם המקודשת התקיימו הסדרים, השיעורים והשיחות כרגיל, כבימי שגרה.

רבי אליהו חיזק את התלמידים, כדי לא לאפשר לשטן להחליש ולו במעט את חשקת התורה שבערה בישיבה, לא לאבד את יישוב הדעת, ולא לתת למורך הלב להשתלט על השיח: "אין מה לחשוש, תורה מגנא ומצלא! כי הם חיינו ואורך ימינו! אדרבה, רק בזכות התורה נינצל מכל פגע ונזק!", חזר והשמיע באוזנם כל העת.

אך לצערו הגדול, דווקא כאשר תמו הדי הקרבות נאלצה הישיבה להיסגר. היה זה בעקבות כך ששטחי פולין וליטא שהיו עד המלחמה תחת השלטון הרוסי ונכבשו במהלכה על־ידי הגרמנים, הפכו עם תבוסתם של האחרונים למדינות עצמאיות ושרטטו כל אחת לעצמה את גבולותיה מחדש. אז גברו החששות אצל חלק גדול מהבחורים כי בקרוב ימצאו את עצמם כנתינים זרים בעיירות מוצאם, ומיהרו לשוב לביתם קודם שימנעו זאת מהם השלטונות.

אולם לא איש כרבי אליהו יאמר נואש וירפה ידיים. תקופה קצרה לאחר מכן, כשהבחין כי ניתן לפעול בענין הקמת הישיבה מחדש, שָׂם לדרך פעמיו ויצא לדרך רחוקה. הוא הסתובב בכל רחבי ליטא ובירר פרטים אודות בני נוער צעירים מקומיים שאינם מצויים במסגרות תורניות, ובפרט על אלו שלמדו בישיבתו לפני המלחמה. הוא נפגש אתם, עורר אותם על גודל הזכות להסתפח בנחלת בית ה', וניסה לשכנעם לבוא עמו לקלם להקים מחדש את הישיבה. כוחות רבים, תפילות ודמעות לוו למשימה הכבירה והקדושה הזאת.

רבי אליהו ניצל את המסע גם כדי לנסוך טללי אמונה, תקווה ושאיפה אצל אותם אנשים רצוצים, פליטי חרב, ובכל כוחותיו ניסה לאסוף את השברים ולאחות את הקרעים. הוא זירזם להתנער מההריסות, להשיל מעליהם את כאבם ויגונם; ובמקום לעסוק בחורבן האישי הנורא שחוו, להתמקד בהחזרת עטרת התורה ליושנה; להקים ישיבות, לייסד קהילות ולהשיב את חיי התורה והיהדות על כנם. בכל עיירה הוא התעכב יומיים־שלושה, ובכוחו הגדול כובש הלבבות פעל גדולות ונצורות לחיזוק הדת והרמת קרנה וכבודה של תורה.

במסגרת מסעו נקלע לעיירת שַׁקֹודְוִיל בליטא, עיירה הממוקמת במרחק של כשלושים וחמישה ק"מ מקלם, ונודעה כעיר מלאה חכמים וסופרים, תחת הנהגת האב"ד, הגאון רבי אברהם יצחק פרלמן זצ"ל הי"ד, בעל ה'פני אברהם'.

שם נכנס לדרוש בשלומו, תלמידו בן העיירה, העלם הצעיר מיכל שלפוברסקי, שלמד בישיבתו קודם המלחמה, בהיותו כבן שתים־עשרה בלבד. רבי אליהו אמנם קיבלו בחביבות ובחום, אך היישר פנה אל המטרה שלשמה בא: "מיכל יקירי! שמא תסכים לשוב אתנו לקלם, לפתוח מחדש את שערי ישיבתנו הקדושה?".

"מה?", תמה מיכל על עצם הרעיון, "כיצד מסוגל אני במצב קשה שכזה לנטוש את משפחתי ולנדוד למרחקים? הרי איש אינו יודע מה יילד יום והדרכים בחזקת סכנה הן?".

רבי אליהו לא נרתע למשמע הדברים, והיה נראה כי התכונן מראש לשמוע תגובה מעין זו. אולם במקום להעלים את הקושי, לייפות את המצב ולעגל פינות, בנסיון לשכנע את הבחור שכביכול אין לו ממה לחשוש, העמיד את האמת על השולחן כמות שהיא, ובחותם האמת שינק מבית קלם פתח ואמר:

"רש"י הקדוש בפרשת ויקרא כותב על הפסוק: 'ונפש כי תקריב קרבן מנחה להשם', כך: 'לא נאמר נפש בכל קרבנות נדבה אלא במנחה. מי דרכו להתנדב מנחה, עני. אמר הקדוש ברוך הוא: מעלה אני עליו כאלו הקריב נפשו!'.

"כך גם בזמננו", אמר רבי אליהו לעלם הצעיר, "אנו בבחינת עניים, מעטים הם לומדי התורה בזמנינו. סערות התקופה השביתו כליל את עולם התורה המפואר שהיה בליטא. אך בטוחני, כי מי שמוסר את נפשו כדי ללמוד תורה מתוך קושי וניסיון הרי זה נחשב אצל הקדוש ברוך הוא כאילו הקריב את נפשו. כי הדבר הגדול והחשוב ביותר אצל הקדוש ברוך הוא הוא לימוד התורה מתוך מסירות נפש, ומתוך מאמץ והקרבה".

רבי אליהו עצמו לא היה רק בבחינת 'נאה דורש' בדרישתו זו אלא גם 'נאה מקיים'. הוא סיפר לא אחת על חיי הדחק שחווה הוא עצמו בצעירותו, כיצד קיים את דברי התנא באבות: "פת במלח תאכל מים במשורה תשתה ועל הארץ תישן", כפשוטו. הוא היה מתאר, כי בזמן שלמד בישיבה פיזרו מעט קש על הרצפה וכך ישנו, ומי שהיתה לו חזקה לישון על הספסל שפרה נחלתו, והתייחסו אליו כאל המאושר באדם…

אך למרות המצב הדל והקשה עמו התמודד, לא נמנע רבי אליהו מלשבר עצמותיו בעמלה של תורה, ולהתמסר בכל נפשו ומאודו לרכוש קנייניה.

הוא הכיר וידע, כי אם התנא אומר "כך היא דרכה של תורה", הרי שרק כך יזכה שתתקיים בידו התורה, ואם הקדוש ברוך הוא העמידו בנסיונות כאלו הרי אין זה אלא כי רצונו יתברך הוא שיקריב את נפשו לתורה, וחפץ לזכותו במעלה של "כאילו הקריב את נפשו"!

את ההכרה הזאת של התמסרות והקרבה למען התורה תבע רבי אליהו מחניכיו, וביקש לסלול בפניהם את הדרך לעליה וצמיחה רוחנית.

הדברים שיצאו מלבו הטהור של רבי אליהו, לב חם ואוהב, גדוש באהבת תורה ויראת שמים, נגעו ללב הנער הצעיר, הציתו בו אש יוקדת של מסירות נפש, ומיד החל להתכונן נפשית ופיזית לקראת היציאה לדרך.

הוא הגיע לקלם יחד עם עוד עשרות בחורים מובחרים שחשקה נפשם בתורה, וזכה ליטול חלק בהקמת הישיבה המתחדשת. לימים יצאו ממנה מאורות גדולים שהאירו את שמי ליטא. אחד הבולטים שבהם היה העילוי הנודע הגאון רבי מרדכי פוגרמנסקי זצ"ל, שהרעיש את עולם התורה בגדלותו התורנית ובגאונותו המיוחדת.

שנים רבות לאחר מכן, כאשר גדל הנער ונעשה לאיש, זכה להימנות בין חשובי מרביצי התורה – הלוא הוא הגאון רבי מיכל שלפוברסקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תפארת צבי', מחבר הספרים הנפלאים 'תפארת אדם'.

כל ימיו זכר רבי מיכל את תוכן אותה שיחה מיוחדת ששמע מרבי אליהו בימי חורפו, ובכל שנה ושנה בהגיע פרשת ויקרא חידד באוזני תלמידיו את המסר הנוקב העולה מן הדברים כפרט ומפרשת הקרבנות ככלל:

"בעוונותנו הרבים, כיום אין לנו עדיין בית המקדש, לא מזבח ולא קרבנות, אך חז"ל בכמה מקומות קשרו קשר אמיץ בין התורה ובין הקרבנות, ומעלותיהם זהות בעיני הקדוש ברוך הוא. אדם שמוסר נפשו על התורה וזובח למענה את כוחותיו ויכולותיו, אחד המרבה ואחד הממעיט, כיון שהדבר עולה לו בקושי והתאמצות נגרמת בכך נחת רוח עצומה לה' יתברך.

"הקדוש ברוך הוא חפץ בהקרבה שלנו לתורה, במסירת החושים ושעבוד הרצונות למענו יתברך, וזה חביב עליו כקרבנות וכאישים, ונחשב הדבר מבחינתו 'כאילו הקריב את נפשו'!

"נמצא, כי תכלית הקרבנות, שהיא עשיית נחת רוח לפניו יתברך, קיימת גם כיום באותה מידה, אלא רק באופנים אחרים".

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא')

 

[אחד יחיד]

זכורני – סיפר רבינו – כשהלכתי פעם לגבות צדקה לצורך מפעל חשוב, באתי בין השאר לבית אחד העשירים והמכובדים ביותר שבעיר, לבקש ממנו תרומה. בפתח ביתו מצאתי המונים צובאים, כשבידיהם שטרות חוב שלו שהתחייב לפרעם, ופניהם זועמים, כי יצא קול בעיר, שעשיר זה פשט את הרגל. התאספו כל בעלי החובות, ונפנפו עליו בשטרותיהם באיומים וצעקות גדולות. בתוך הבית מצאתי את האיש חיוור, מסכן ואומלל, ופנה אלי ואמר, כי כבר שבועות אחדים שאינו יוצא מפתח ביתו מפחד בעלי החוב, שמא יתנכלו לו להכותו ולחבול בו. בלילות – אינו יכול להירדם, ובמים – אין לו שום הנאה מהאוכל הבא אל פיו בעל כרחו, רק כדי שלא ימות מרעב.

בראותי על שולחנו עומד בקבוק יין לשתיה, התפלאתי ואמרתי לו: "אם כן, מה היין עושה כאן?" ענה לי ואמר: "לצערי ולצרתי, זה שנים אחדות שהתרגלתי לשתות יין כמו מים, וכבר איני יכול להינזר משתייתו, ואם חס ושלום גם היין יילקח ממני, הרי זה אסון גדול עבורי, אשר לא אוכל שאתו ואכרע ואפול תחתי!"…

הנה, עובדה זו אשר ראיתי – מוסיף רבינו ואומר – באמת משל הוא לכל בעלי הנאות עולם הזה. כי כל אלה שהתרגלו לחיי מותרות ותענוגים, לחיים של קנאה, תאווה וכבוד – חייהם אינם חיים! ובכל פסיעה ופסיעה שנכנס בתוכם יותר, הרי הוא מתרחק יותר מהאושר וההצלחה אשר תקווה לו מהם. שהרי כל הנאה גוררת עמה תאווה גדולה יותר, שהראשונה אינה נחשבת לכלום נגדה, ועד שמשיג את השניה כבר משתוקק לשלישית, וכן הלאה.

והנה בעלי החובות מתנפלים עליו, ותובעים את שלהם הב, הב, תן תאווה, תן קנאה, תן כבוד, והוא פושט את הרגל ונופל תחתיו כעמיר אחר הקוצר! עליו הכתוב אומר (ישעיהו כ"ט, ח'): "והיה כאשר יחלום הרעב והנה אוכל והקיץ וריקה נפשו, וכאשר יחלום הצמא והנה שותה והקיץ והנה עיף ונפשו שוקקה וגו'". כן הם חיי כל בעלי התאוות וההנאות!

וכבר המשיל הגר"א ז"ל כל הנאות עולם הזה, לאדם צמא שמצא מים מלוחים בחבית, ושתה מהם בצימאון רב, הרי בשעת שתייתו נדמה לו שמרווה צמאונו. אבל רגעים ממש לאחר שתייתו, מתגבר בו הצמאון שבעתיים מאשר היה לו קודם ששתה!… (מתוך הספר 'ר' אל'ה')

 

[אחד יחיד]

רבי אברהם קירזנר, מידידיו הגדולים וממקורביו של רבינו עוד בליטא ובלונדון, מספר:

בעת שנפגשתי עם רבינו בארץ ישראל בשנת תשי"ח, היה אז משפיע רוחני בישיבת כפר-חסידים. שהיתי בה כמה ימים. הוא הזמינני לישון עמו בחדרו. בבוקר של יום אחד התעוררתי מוקדם מן הרגיל, והנה אני רואהו עומד ליד החלון ומדבר, כאילו אל עצמו, בלחישה כדי שלא לעוררני מהשינה. הטיתי אוזני ושמעתי כיצד הוא חוזר פעם אחר פעם על הפסוק: "ולא תביא תועבה אל ביתך". תמהתי, מה שייך לחזור כעת על פסוק זה, קמתי ממיטתי ושאלתיו: "במחילה מכבודו, שיאמר לי מה פשר הדבר". ויען רבינו ויאמר: "אהה, עוררתי את כבודו מהשינה!"… אמרתי לו שלא העירני, וכי הייתי כבר ער, אבל מאחר ושמעתיו מדבר, מבקש אני ממנו שיאמר לי מה פשר אמירתו את אותו פסוק.

נענה לי ואמר: "עוד מעט הולכים אנו לישיבה להתפלל. מקום תפילתנו הוא ב'מזרח', ובני הישיבה קמים מפני וגם ממתינים לי בקריאת-שמע ובתפילת שמונה עשרה, וגם ממתינים לי בקריאת שמע ותפילת שמונה עשרה, והרי יש לחשוש שמא, חס וחלילה, אפול בגאווה. ואף שלא שייך בזה ליפול בגאווה ממש, אבל לגבהות הלב יש לחשוש, והרי כתוב (משלי ט"ז, ה'): 'תועבת ד' כל גבה לב', המילה 'כל' באה לרבות כל גבה-לב! היינו, אפילו מי שגבהות ליבו יסודה בתפקיד רוחני ונעלה, וכגון משפיע רוחני בישיבה וכדומה לזה, היה מקום לומר, שבכגון הא אין הגאוה פסולה, ולא זו בלבד, אלא כשירה ומותרת, וזאת על סמך הפסוק (דברי הימים ב', י"ז, ו'): 'ויגבה לבו בדרכי ד" – מכל מקום, מי שיכול לשפוט ולומר שלא נתערבה, חס וחלילה, גבהות לב שאינה של מצוה, ונעשה זה האיש תועבת ד', ר"ל, והיאך יוכל רב כזה להשפיע על התלמידים?! ולכן, חוזר אני על הפסוק: 'ולא תביא תועבה אל ביתך'".

כששמעתי זאת יוצא מפי קדשו, התפעלתי מאוד. מרוב רגשותי, אמרתי לו בתמיהה: "רבינו, האם אנשים זקנים כמונו היום, שבורים ורצוצים בגוף ונפש, יש לנו עוד מקום לחשוש שמא ניפול בגאוה?"

ויפן אלי ויאמר: "איזו שאלה?! – משל למה הדבר דומה: לפצצה איומה שמונחת בפינה או בתוך אולם גדול, מזה כמה שנים. אלפי אנשים עברו על ידה – ולא נתפוצצה. האם משום כך כבר אין סכנה שמא תתפוצץ עוד?"…

(מתוך הספר 'ר' אל'ה')

 

[אחד יחיד]

בתקופת ישיבתו של הגה"צ רבי אליהו לופיאן זצ"ל בקלם אירע לו מעשה מופלא. רעייתו הרבנית שרה לאה נתקפה במחלה אנושה וכתוצאה מזה סבלה יסורים נוראים עד שהגיעה לשערי מות והרופאים אמרו לה נואש.

באחד הרגעים הקריטיים, היו בני המשפחה סביב מיטתה ממררים בבכי ובעלה רבי אליהו לופיאן התהלך בחדר סמוך תפוס מחשבות מלא דאגה כשהוא פוכר את ידיו מרוב צער. לפתע נכנס הביתה יהודי בלתי מודע ושאל אותו 'למה בוכים'? סח לו רבי אליהו את צרת אשתו שהיא חולה מסוכנת ונוטה למות. אמר לו היהודי האלמוני: 'הסר דאגה מלבך, לך אל מקום פלוני ותיקח משם גבעולי ירק הגדלים בו, בשל אותם במים ותשקה את החולנית והשי"ת יעזור'.

האמין רבי אליהו לדברי האיש והלך מיד לעשות דברו. חזר והכין את השיקוי ומזג ממנו לאשתו ולהפתעת כולם היא התאוששה תיכף ומיד מן המשבר שפקד אותה. לא ארכו הימים עד שהחלימה כליל. מרוב התרגשות ובהלה לא שם לבו רבי אליהו להיכן נעלם היהודי שייעץ לו בדבר השיקוי מבלי שיספיק להודות לו ומבלי שיידע אפילו מי היה, 'אין ספק בלבי שזה היה אליהו הנביא' אמר למקורבים בסוף ימיו, 'אלא שבא אלינו לא בזכותי כי אם בזכות זוגתי הצדקנית'. אבל הוא נמנע לפי שעה מלגלות את הדבר לאיש.

לימים נזדמן רבי אליהו אצל האדמר"ר מגור בעל שפת אמת והיה הרבי מפליג בשיחה עמו על דברים העומדים ברומו של עולם. כשהלך ביקש רבי אליהו מן השפת אמת שיברכהו. אמר לו הרבי: 'אברך שזכה לגילוי אליהו אינו זקוק לברכה ממני' !

רבי אליהו הופתע למשמע אזניו, הוא היה בטוח שסודו לא נגלה לאף אחד. מיד השיב בהתרגשות: 'אם הרבי יודע, הרי דוקא אני מבקש את ברכתו'!

[מרביצי תורה ומוסר ח"ד, עמוד קנ"ב, הרב אהרן סורסקי]