אלול כ' אלול - יומא דהילולא של רבי אליהו לופיאן זצ"ל (1 צופה)

[אחד יחיד]

כאשר בן חוטא והולך בדרך עקלקלות, אזי כל זמן שהאב רואה שאם ייסרו בשוטים ייטיב הבן את דרכו – הוא בוודאי מייסרו מתוקף רחמנותו עליו. אולם אם כבר תעה בדרכו בחיים באופן שאפסה התקווה ממנו – מדוע יכהו חינם ללא תועלת. וכך הוא גם בהנהגת ה׳ עם עם ישראל. פעמים שייסורים מעוררים את העם לשוב בתשובה. הייסורים אפוא הם מצד הרחמים, כמעידים שעוד לא אבדה התקווה. אולם אם העם יהיה, חלילה, במצב ירוד שאין עוד מה לקוות ממנו – אין מקום עוד לייסורים שהם בעצם מידת הרחמים.

דברים אלה אמר רבי אליהו לופיאן זצ"ל בשיחה מיוחדת שנשא בפני קבוצות תלמידים בישיבה שמוצאם מארצות הברית. בקרב אותם בחורים היו כאלה שנטו לחזור לארה״ב בתום תקופת לימודים קצרה בישיבה על מנת להמשיך ללמוד שם במוסדות שבהם היה חשש שיתרחקו מתורה ויראת שמים.

ברצותו להעמידם על חומרת הצעד של פרישה ממקום תורה למקום שבו צפויה להם ירידה רוחנית, סיים רבי אליהו לופיאן דבריו באומרו: "לאור הדברים דלעיל, אל תתמהו אם רואים אתם שחברים שלכם לומדים באותם קולג׳ים ואינם נענשים על כך מן השמים. הסיבה לכך היא שמהם כבר אין מה לקוות, הם כבר נאבדו, רחמנא ליצלן. אולם אתם שזכיתם ללמוד כאן בישיבה הקדושה, הנכם עומדים במצב שאם תלכו חלילה ללמוד שם, תענשו. ודעו זאת היטב שאם תלכו לשם לא יניחו לכם מן השמים בשום אופן! נתון יתנו לכם מכות נאמנות!" דברים אלה אמר בקול רם ובהתעוררות גדולה.

מוסיף ומספר אחד הנוכחים: נזדעזעתי מאד מהדברים הנוראים, ואמרתי לנפשי, אין ספק שכף רגלי לא תדרוך באותם מקומות. אך מה אשיב לאמי כאשר תדרוש ממני לעזוב את הישיבה וללכת ללמוד בקולג', ובמיוחד שהבטחתי לה טרם לכתי לישיבה שאשלים לימודי בקולג'.

כעבור ימים אחדים נכנסתי אל רבי אליהו לופיאן ביחידות ושאלתי אותו מה אעשה כדי לשכך את כעסה של אמי כאשר אומר לה שאינני הולך לקולג'.

פנה אלי רבי אליהו לופיאן בפנים שוחקות ואמר לי: "כך תאמר לה: אמא יקרה, אני מתפלל ומקווה לה׳ יתברך שתאריכי ימים. ואז, לאחר מאה ועשרים שנה, שם בעולם האמת הרי מקבלים את עיקר הנחת שאדם רוצה בו – לנצח, ואז תקבלי ממני הרבה נחת".

הוסיף רבי אליהו לופיאן וסיפר: "הרבנית שלי ע״ה ענתה כך בזמן המלחמה העולמית הראשונה, כאשר ממש רעבנו ללחם, וכל השכנים מסביב שלחו לקרוא לבניהם שלמדו בישיבות לצוות עליהם להפסיק את לימודיהם כדי שיוכלו לצאת ולהשתכר, לשבור את רעבון בתיהם. לנו היו אז תשעה בנים, כולם למדו בישיבות הקדושות, והרבנית שלי ע״ה לא רצתה בשום אופן שיעזבו את הישיבה ח״ו אפילו לא לשעה אחת.

"השכנות שראו את מצב הרעב ששרר בביתנו, פנו לאשתי ואמרו לה: מדוע הנכם מתייסרים כל כך? קראי לשניים או שלושה מבניך שיבואו וישאו מעט בעול הפרנסה! ענתה להם הרבנית בעוז ואמרה: 'עכשיו אינני רוצה שהבנים יעזרו לי, מכיוון שיבוא זמן אשר בו אהיה מוכרחה לקבל את עזרתם – בעולם האמת. זו הסיבה מדוע אני עומדת על כך שישארו כעת בישיבה, כדי שיוכלו לעזור לי אז, כאשר אזדקק לעזרתם!

"ואמנם", סיים רבי אליהו לופיאן, "כאשר נפטרה, הייתי אני העשירי למניין שהלך על קברה, ולמדו משניות ואמרו קדיש אחריה, ובוודאי יש לה כעת הרבה נחת מבניה".

הוסיף הבחור האמריקני (שכיום הוא תלמיד חכם מופלג): "אומר את האמת, יצאתי אז מלפני רבי אליהו לופיאן בדאגה ולא נחה דעתי בזה. חשבתי לעצמי שרבי אליהו אינו מכיר את אנשי ארצות הברית, שכן היה ברור לי שאמי לא תתפעל מדברים אלה.

"אולם ראה זה פלא, כאשר באתי אליה ואמרתי לה את דברי רבי אליהו לופיאן, ראיתי מיד על־פי תגובתה שהדברים הרשימו אותה. ומאז אין לי שום טרדה בנושא הזה וממשיך אני לשבת באהלה של תורה באין מפריע. כה יעזרני ה', לשבת באהלה של תורה כל ימי חיי!״

(ר' אל'ה – תולדות חייו של רבי אליהו לופיאן זצ"ל; הובא בגיליון 'שבת אורה')

 

[אחד יחיד]

סיפר רבי אליהו לופיאן זצ"ל, מעשה נורא, הממחיש עניין זה. מעשה באדם אחד שנכנסה בו רוח, וכאשר רצו לבדוק אם אכן מדובר בגלגול נשמה או שזה סתם רוח טמאה, הניחו על ראשו של אדם זה את ספר הזוהר, כמו שהיה מקובל אצלם, שאם תזעק הרוח בהתקרב אליה ספר קדוש, זהו סימן שהיא גלגול נשמה. והנה לא נזדעזעה הרוח כלל.

הלכו והביאו ספר הזוהר מדפוס אחר, ומיד זעקה ורעשה הרוח. כאשר שאלוה מדוע לא נרתעה מן הספר הראשון? השיבה, כי אמנם היה זה אותו ספר, אך הראשון הודפס על ידי מחללי שבת ואילו השני הודפס על ידי אנשים יראים.

אמר על כך רבי אליהו: "הרי לנו שני ספרים זהים בתוכנם ובצורתם: אלא שהאחד הוכן בקדושה, ואילו לשני חסרה הכנה זאת. לכאורה לעין אדם נדמה, שאין כל הבדל ביניהם, אך באמת ההבדל ביניהם גדול מאד".

וכן פסק רבי משה פיינשטיין זצ"ל, בספרו "אגרות משה" (או"ח ח"ב סי' יז), שאין להתפלל בסידור שהודפס בשבת, ואפילו שנעשה על ידי פועלים נכרים, שזה מאוס לדבר מצוה וכל שכן לתפילה, שצריכים לתפילה סניגורים טובים, כדי שישמע הקב"ה את התפילה. ולכן לא יתפלל על ידי דבר שיהיה בו קטרוג ח"ו. (ולא עוד אלא שאף צידד לומר שבדיעבד לא יצא ויצטרך לחזור ולהתפלל אמנם אינו מכריע כן למעשה).

(מתוך 'להתענג בתענוגים')

 

[אחד יחיד]

מסופר כי פעם ראו את המשגיח רבי אליהו לאפיאן זצ"ל שהגיע לישיבת קמניץ ובעלותו במדריגות מעד ונפל ונשאר יושב על המדריגות, ניגשו אנשים אליו ושאלוהו אם הוא חש שלא בטוב? ותשובתו היתה; אני מרגיש טוב, שוב שאלוהו אם כן למה אינו קם על רגליו? שהרי בודאי בגלל שכואב לו החבטה שספג? ענה להם; אני יושב וחושב מהי הסיבה ובגלל איזה עוון נפלתי? אדם לא נופל סתם במקרה! אם נופל צריך לערוך חשבון הנפש מה גרם לי לנפילה! (עלון קב ונקי)

 

[אחד יחיד]

נספר סיפור מפעים ובלתי ידוע, שהתפרסם בגליון ישן לפני כחמישים שנה, עוד בחיי חיותו של הגאון הצדיק רבי אליהו לופיאן זצ"ל, בעל ה'לב אליהו', סיפור שמבטא מאוד את יופי מידותיו התרומיות של איש המוסר הגדול בדורו:

מעשה בצעיר אחד, תלמיד ישיבה בירושלים, שבא לבקר ב'כפר חסידים'. לאחר התפילה בהיכל הישיבה הוא ניגש אל רבי אליהו ואמר לו: "שלום עליכם", ורבי אליהו השיב לו שלום בחביבות, והתעניין בו: "מאין באת? וכמה ימים מתכנן אתה להישאר כאן בכפר חסידים?". הבחור השיב: "באתי מישיבה בירושלים על מנת להתרשם מהמקום, ובדעתי להישאר כאן עד ליום חמישי".

בבוקרו של יום שישי, כאשר בא רבי אליהו לתפילה, הבחין כי הבחור עודנו שוהה בישיבה. כמה שעות לאחר מכן, נפוצה השמועה בישיבה כי רבי אליהו מחפש אותו. כל מי שנקרה בדרכו של רבי אליהו התבקש על ידו לשלוח אליו מיד את הבחור. עד שהבחור המבוקש נמצא, נראה רבי אליהו סוער ונבוך.

כאשר הבחור הגיע, הזמינו רבי אליהו להיכנס עימו לחדרו. "ישב נא בבקשה" – הורה על כסא הניצב בחדר. הבחור ישב. "כאשר דיברתי עמו כלום לא אמר לי שביום חמישי דעתו לנסוע מכאן?", הבחור נבהל קמעה מן השאלה, אבל הוא אישר מיד כי אמנם כך בדיוק אמר. "ולאחר מכן ודאי החליט להישאר כאן עד לאחר שבת?" – חזר רבי אליהו ושאל. "כן" אומר הבחור וכולו חרדה לתוצאותיה של שיחה זו. מי יודע מה רוצה ממנו רבי אליהו. "ולכתחילה לא חשב להיות כאן בשבת?" – שאל רבי אליהו שוב. "לא" משיב הבחור כשהוא סמוק כולו. "מלכתחילה חשבתי לחזור לירושלים ביום חמישי, אבל מצאתי כאן חברים ואוירה נעימה והחלטתי להישאר כאן עד לאחר השבת".

למשמע תשובה זו, קם רבי אליהו וניגש אל הארון, וכשהוא חזר לשולחן הוא החזיק בידו חולצה צחורה ונקיה. "הרי לא התכוונת להישאר כאן לשבת ובוודאי לא הבאת עמך בגדים להחלפה, יקח נא איפוא את החולצה הזאת בהשאלה ויחליף לכבוד שבת קודש…"

סיפור זה הוא אחד מיני רבים המעטרים את אישיותו של רבי אליהו, ומלמד עד כמה היה ער ודרוך כולו לרגשות הזולת. בדברים שלאחרים היו נראים פעוטי ערך, רבי אליהו ראה אותם כיסודות עליהם העולם עומד.

מידות נאצלות כאלו – הן פרי של עיסוק בתורה. התורה היא שמיישרת את אורחות האדם, מרוממת ומגביהה אותו!

(מתוך הספר 'אוצרותיהם אמלא' – כי תצא)

 

[אחד יחיד]

מעיד אחד מנכדיו של רבינו:

היה מעשה, בסוף ימיו, כשמלאכת ההסתרה היתה קשה עליו, הצלחנו להבחין איך שנאבק עם מישהו שלכאורה הוא עונה לשם -מלאך המוות…בהיותו מאושפז בבית־החולים הוא הועבר מטיפול נמרץ למחלקה. צירפו לחדרו יהודי פלוני שהיה במצב קשה. לאחר יממה איבד ההוא את הכרתו. מאותו רגע שאותו יהודי, עולה מתימן, איבד הכרה, סבא הביט כל הזמן לעבר הכניסה. הוא הסתכל לכיוון החוץ, ולא הוריד עין מהפתח. היו כמה פעמים שהוא הגביה את קולו ואמר ״ואס וויל סטול! – (= ״מה אתה רוצה?!״). כך בתקיפות כמה פעמים לילה שלם. בבוקר אמי ע״ה החליפה אותי ממשמרתי וכשחלפו כמה שעות פנה אליה ואמר (באידיש) לכיוון מיטת החולה – ״הוא לא ייצא מכאן…״. וכך המשיך להביט ולעמוד על המשמר. בערב השני הוא נרדם לכמה דקות. מיד צפצפו המכשירים, האחיות התקרבו במהירות והודיעו על פטירת השכן…

(ר' אל'ה)

 

[אחד יחיד]

כ' אלול - רבי אליהו לופיאן זצ"ל

פורום אוצר התורה - בית מדרש לכל מקצועות התורה.

forum-otzar-hatorah.co.il