אב כ"ג אב - רבי יעקב ישראל קנייבסקי, הסטייפלער. (2 צופים)

[אחד יחיד]

פעם שאלו אותו, מתי צריך להכות משום חובת חינוך? והשיב שהדבר תלוי בטבעו של הילד, אם הוא ילד נוח או עקשן. וגם כשמכים, להכות קצת ולא בשעת כעס, כי באגרת הגר"א נאמר שהכאה בשעת כעס יש בה צד איסור. אבל העיקר שילמדו עמו מוסר ויר"ש, ואפי' קטן בן שש שנים, ואף אם נראה שאיננו מבין מה מדברים עמו – מ"מ הדברים נשרשים בלבו. וצריך לחזור ולשנן לו שאין העולם הפקר, שיש רבש"ע שהוא בעה"ב, ועל כל דבר עתידים ליתן דין וחשבון, ומשלמים ביוקר רב. ועוד צריך לחזור ולשנן לו שגאוה זה טריפה. והמשיך ואמר: צריך לדבר איתו דיבורים אלו בכל יום כעשר דקות, לא יותר, ולא להפסיק בזה. כי הפסק של יום אחד מצנן כמו הפסקה של ג' חדשים!

 

[אחד יחיד]

פעם יעץ להוריו של ילד פעוט כבן שנתיים שהיה עקשן ומרדן, למשכו במיני מתיקה כדי שישב כעשר רגעים ויקראו לפניו מספרי מוסר. והדבר אכן חולל פלאות בכמה וכמה מקרים! כן הורה להורים ללמוד עם בנותיהם בכל יום בספר ארחות צדיקים. גם למדריכה בפנימיה לבנות יעץ שתלמד עמהן לעת ערב בספר ארחות צדיקים.

 

[אחד יחיד]

"פעם נשאל על ילד כבן חמש וחצי הממהר מדי לסיים את תפילתו ואת ברהמ"ז וכנראה מדלג בהם קטעים, האם להקפיד עליו. והשיב, שאם יעירו לו על כך, הדבר ימרידו והוא יחוש שלוחצים אותו. אין זה רצוי וגם אינו מועיל, ולכן יש לדבר עמו באופן כללי אודות מעלת התפילה, וכשמדברים עם הקב"ה לכל מילה יש חשיבות. לכן אין גם ענין להכריחו לשוב ולהתפלל, כי ידי חובת חינוך יוצא גם בשיחה זו…

 

[אחד יחיד]

לפני כארבעים שנה, העלה הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל בשיעורו בעיה הלכתית מעניינת:

בדיני קדימה בברכות ידוע, שאם ברכותיהם שוות החשוב קודם, ואם יש לפניו מין שבעה הוא קודם לכל, אפילו מול חביב, ואם שני הפירות הם ממין שבעה, מקדים את המין הקרוב בפסוק לארץ, דהיינו: זית, תמר, ענב, תאנה, רימון; וכאשר אין ברכותיהם שוות, מין העץ ומין האדמה חביב קודם אפילו נגד שבעת המינים. זו הכרעת המ"ב סימן רי"א סק"ט.

על פי זה הציג הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל נידון במי שהיה לפניו תמר תאנה ובננה, ודרגת החביבות אצלו היא: א' תאנה, ב' בננה, ג' תמר. על מה יברך? אם יברך על התאנה שהיא חביבה, הרי ברכותיהם שוות, ומצד זה יש לברך קודם על התמר. ואם יברך על התמר, הרי כאשר אין ברכותיהם שוות חביב קודם, והבננה יותר חביבה מהתמר. ואם יברך על הבננה, הרי התאנה יותר חביבה מן הבננה, ואם יברך על התאנה, הרי בברכותיהם שוות מין שבעה קודם, וחוזר חלילה.

רבי בן ציון פלמן הכריע שיברך על התמר, והביא לכך סימוכין מזבחים דף צ', שכתבה הגמרא את סדר עדיפות הקרבנות: א' קדשי קדשים קודם לקדשים קלים, ב' מין זבח קודם לעוף שנמלק, ג' חטאת קודמת לעולה, אפילו חטאת העוף לעולת בהמה. ועתה, אם יהיו לפניו מעשר בהמה וחטאת העוף, מעשר בהמה קודם, אף שהוא קדשים קלים. וחוקרת הגמ', אם יביאו חטאת העוף ועולת בהמה ומעשר בהמה, מה יעשה? אם יקדים חטאת העוף, האיכא מעשר בהמה. ואם יקדים מעשר בהמה, האיכא עולת בהמה. ואם יקדים עולת בהמה, הרי יש חטאת העוף. ומסקנת הגמרא, שיקדים חטאת העוף, כי מעלתו של המעשר בהמה מפני שהוא מין זבח, ואותה מעלה נמצאת בעולת בהמה ביתר שאת. וא"כ מעשר בהמה כאילו מתבטל, ונשאר רק חטאת העוף ועולת בהמה, ואז מקדים קודם חטאת העוף ואח"כ את העולה ואח"כ המעשר.

ואם כן הוא הדין כאן, כל מעלת הבננה משום החביבות, וזה נמצא בתאנה ביתר שאת, ואם כן הבננה כמו נכנסת ומחזקת את התאנה. ועתה, כאשר התמר מול התאנה, מברך על התמר ראשון כיוון שהוא קודם במין שבעה, ואח"כ מברך על הבננה.

בחור צעיר וחשוב ממקורבי מרן הסטייפלער זצוק"ל שמע את השאלה מפי הגאון רבי בן ציון פלמן זצ"ל, וכאשר נכנס למרן הציג לפניו את השאלה בשם רבי בן ציון. רק שבטעות החסיר פרט מסוים. מרן הרהר כמה שניות ואמר בתקיפות כי השאלה אין בה כלום, לא מיניה ולא מקצתיה.

הבחור נבהל. הוא יצא מהחדר של מרן ומיהר לבנו של רבי בן ציון, הגאון רבי צבי פלמן שליט"א, וסיפר לו כי מרן אמר בתקיפות שאין כאן שום נידון ושאלה. רבי צבי פלמן שליט"א ביקש ממנו להציג את השאלה שוב באוזניו, וכשסיים הבהיר לו כי החסיר פרט הלכתי חשוב שלא אמר באוזני מרן, וזו הסיבה שמרן ביטל את הנידון. הוא ביקש מהבחור שישוב למרן הסטייפלער ויבהיר את צדקותה של השאלה. אלא שהבחור חשש מתוך יראת הכבוד, והתחנן לרבי צבי פלמן שייכנס הוא למרן הסטייפלער ויבהיר את הסוגיא.

רבי צבי פלמן יצא את בית המדרש, הגיע ודפק בביתו של מרן הקהילות יעקב זצוק"ל והציג על הנייר את הנידון. מרן רק התחיל לקרוא והפטיר: כבר היו אצלי ואין זו שאלה כלל. רבי צבי ביקש ממרן כי יעיין שוב בפרטים. מרן עיין ונהרה נשפכה על פניו. זו אכן שאלה אחרת, וזו באמת שאלה יקרה.

הוא ביקש מרבי צבי פלמן שיישב והחל לעיין והתפלפל. מרן הסטייפלער הקדים כדרכו לאמור, אינני רב ואינני פוסק, גם לא מורה הוראה, אבל אגיד לך מה אפשר לדון כאן מסברא. ואז כרבע שעה דן כדלהלן והביא ראיות לרעיון לכאן ולכאן, התלבט מה אפשר להכריע מסברא.

ואלו תוכן דבריו: לדעתי נראה גם כן שהעץ קודם, משום שלכאורה דין קדימת חביב אינו דין באכילה אלא דין בברכה, שצריך לברך את ה' על החביב, ובמקרה דנן אם יברך בורא פרי העץ הרי ברכת העץ זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב, ונמצא שאכן הקדים ובירך את ה' גם על החביב יותר. אלא שאם אכן היתה אפשרות, היה עדיף שייחד את ברכתו על החביב קודם, אבל כאן שאין אפשרות לייחד את הברכה על החביב קודם, כי הרי הקודם בפסוק קודם לברכה ועליו יש לייחד את הברכה, הוא יאלץ לעשות כך: את עצם הברכה לה' יברך על החביב קודם, דהיינו שיברך בורא פרי העץ, שברכה זו מתייחסת גם על פרי העץ החביב יותר מהכל, אלא שלגבי האכילה והתייחדות הברכה צריך לאכול קודם את הכתוב בפסוק ראשון, התמר, כי לגבי פרי העץ החביב הוא קודם. ומכל מקום עיקר הברכה צריכה להיות פרי העץ על החביב, אפילו שיאכל את הכתוב קודם בפרשה, כי בכך שמברך בפה"ע מקדים למעשה לברך על החביב יותר מהכל, הגם שלא יאכלנו ראשון.

מרן הקה"י הוסיף לדון, שאפשר שעניין חביב הוא רק אם גם יאכלנו קודם, שאז התייחדות הברכה היתה על זה, אבל מסברא אמר שנראה לו יותר שאם למעשה בברכתו בירך את ה' על החביב יותר הרי זה קודם, אע"פ שלא אכלו ראשון.

כמובן שמרן גם שמע את ההכרעה והפתרון הרעיוני לנידון על פי הגמרא בזבחים דף צ'. הפלא ופלא. כאשר רבי צבי פלמן קם ממקומו, שאל אותו מרן: "תאמר לי, האם האבא הוציא ספר?" – "לא", היתה התשובה. "אז תאמר לאבא שאני אמרתי שהסברא שלו היא סברא ישרה, וממילא יש בכך זיכוי הרבים ושיוציא ספר".

הבן שליט"א הגיב: "כאשר אבא היה צעיר הוא שאל את רבינו האם להוציא ספר, ורבנו השיב לו בשלילה. מרן ייעץ לו ואמר: 'בצעירותי הוצאתי את הספר 'שערי תבונה', אך הרגשתי שהוצאת הספר הזיקה לי', לכן יעץ לו שלא להוציא לאור".

השיב מרן הסטייפלער: "כך אמרתי לו כאשר היה צעיר לימים, אבל היום הוא זקן, זקן שקנה חכמה, ותאמר לו שאני אמרתי שיש בכך זיכוי הרבים שיוציא לאור ספר משיעוריו. הסברא שלו היא סברא ישרה".

הבן הלך לאביו ומסר את דברי מרן הסטייפלער. הגאון רבי בן ציון, שמאז הימים בצעירותו הוסיף צניעות על צניעותו וענווה על ענוותנותו (גם פחד מאחריות וכן בריחה מכבוד), נכנס לדילמה, רצונו האישי שלא להוציא והוראתו של מרן הסטייפלער. ואז החליט שלא יכתוב ספר של ממש, אלא קונטרס. ואכן לאחר חודשים יצא לאור קונטרס 'שלמי תודה' על ירידת המן ועל זורע בשבת. אך שהקונטרס יצא לאור ללא שם וכתובת.

אח"כ העירו לו להגאון רבי בן ציון כי הצורה הזו לא נכונה לכתחילה, וכך גם אמר לו מרן הגראי"ל זצ"ל כי לדעתו בספר בהלכה יש לכתוב שם של המחבר כדי שלמי שיש הערות יידע להיכן לפנות, וסיבות נוספות. בקונטרס הנוסף שיצא לאור על נושא הלכתי אחר, הוא כתב בעמוד ב' "אפשר להשיג את הקונטרס אצל בן ציון פלמן, כתובת זוננפלד 10" וכך גם בקונטרס השלישי. ומרן הסטייפלער היה רוכש ומשלם.

באחד הקונטרסים, כאשר בן הרב פלמן הרב הגאון ר' שמעון הגיש למרן את הקונטרס, שאל מרן: "כמה זה עולה?" – "חמש לירות" השיב.

"זה לא עולה 5 לירות, זה שווה הרבה יותר", פסק מרן את פסוקו ונתן סכום גדול יותר. וכידוע שאחרי שמרן הסטייפלער החליט לתת לא היה שייך לסרב.

מעדות הגאון ר' משה ברזם שהיה נוכח: מהרגע שמרן הסטייפלער קיבל את הקונטרס, החל בעיון ולא עזבו עד שסיים את כל הקונטרס עד העמוד האחרון.

(הרב א' חפץ, מוסף שב"ק בשלח תשע"ז)

 

[אחד יחיד]

סיפר אב"ד סאנטוב שליט"א: זכיתי להיכנס כמה פעמים אצל האי גאון וצדיק רבי יעקב ישראל קניבסקי זצ"ל – הנודע בשם ה"סטייפלער", ואני רוצה לספר סיפור שאירע עמי.

ידוע, שאת ספריו "קהלות יעקב", לא מכרו בחנויות הספרים – אם מישהו רצה לקנות את ספריו, היה עליו לטרוח ולרדת אליו בבית ולקנות ממנו. היות ומרן הסטייפלער זצ"ל לא שמע היטב ל"ע, לכן מי שרצה לומר לו משהו, היה צריך לרשום על גבי גליון את מבוקשו, והוא עיין בהכתב וענה לו תשובה. וכמו כן מי שרצה לקנות ספרים ממנו, היה צריך לכתוב על הפתק איזה ספרים בדיוק הוא רוצה, ואז היה נותן לו את הספרים.

פעם אחת בהיותי בארץ ישראל, הלכתי אל הסטייפלער זצ"ל במוצאי יום הקדוש. הסטייפלער ישב ואמר תהלים בשמחה גדולה ובהתרגשות (מנהג צדיקים הקדמונים) – כתבתי על פתק רשימה של ספרים שחפצתי לקנות אצלו, והגשתי לו את הרשימה.

הסטייפלער זצ"ל עיין בפתק שמסרתי לו, ואמר לי: אני נוהג שלא לעסוק עם מעות בעודי לבוש בבגדי שבת, מחשש שמא אשכח ואכניס את המעות לתוך בגדי השבת והם ישארו שם עד השבת הבאה… ולכן הוא לא יכול למכור לי את הספרים.

כתבתי לו בחזרה על הפתק – שאני לוקח אחריות שלא יכניס את הכסף לתוך בגדי השבת. חזר הסטייפלער ושאלני אם אני יכול לחזור ולהיכנס אליו למחרת, וכתבתי לו בחזרה שלמחרת אני נוסע לאמריקה ואינני יכול. אז הרהר הסטייפלער כמה רגעים, ואח"כ קם ממקומו ואמר לי שהוא כבר חוזר, והוא יצא.

נשארתי בחדרו לבד, אני ממתין חמש דקות – עשר דקות – חמש עשרה דקות – עד שלבסוף הסטייפלער נכנס לחדר. מה מאוד נדהמתי לראותו לבוש בבגדי חול! – הסטייפלער זצ"ל יצא והחליף את כל בגדיו – מראשו ועד כף רגלו! – הוא לבש את הטלית קטן של ימות החול וכו', ואפילו את הכפה שעל ראשו הוא החליף! ורק אז לקח ממני הסטייפלער זצ"ל את המעות והכניסם מיד במגירה שבשולחנו…

(פניני נועם שיח שלח תשע"ט)

 

[אחד יחיד]

מספר הגר"נ איינפלד שליט"א: ביום חם במיוחד אמר לי מרן הסטייפלער זצוק"ל ש"היום חם מאד". ניצלתי את ההזדמנות ואמרתי לו שאני יכול לסדר עוד היום מזגן בחדר. צחק מרן ואמר: "אני מהדור הישן, אני לא צריך כלום. שם, בדירה השניה של הבת יש מאוורר, אני גם את זה איני רוצה". כשסיפרתי זאת לבנו מרן שר התורה הגר"ח שליט"א, אמר לי שפעם בא אחד מחו"ל עם מזגן ואמר שבכמה דקות יכול לסדר מזגן, ושילח אותו עם המזגן…

 

[אחד יחיד]

אל מרן הסטייפלער זצוק"ל נכנסה קבוצת יהודים בעלי צורה, משלחת של יראי שמים, ביניהם תלמידי חכמים נכבדים. העיד ת"ח מופלג שליט"א: כיוון שעניין אותי מאד מה היחס של מרן זצוק"ל אל היהודים הללו ומה מעשיהם בחדרו, כנער התקרבתי לחלון חדרו של מרן הסטייפלער, עמדתי סמוך לחלון הבית משם נראתה הקבוצה היטב, ראיתי איך מרן זצוק"ל מציע להם כסאות והם התיישבו ליד השולחן ומרן זצוק"ל הקשיב לדבריהם.

מרן הסטייפלער זצוק"ל התגורר אז סמוך לבית הכנסת לדרמן, ברחוב רשב"ם. כיוון שעמדתי מעבר לקיר לא שמעתי היטב את כל פרטי השיחה, אך שמעתי כי הם מדברים ביקורת על מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל בעניין הנהגתו בענייני הציבור מבחינה השקפתית. כמדומה שהנושא היה בצורת החינוך בחינוך עצמאי שעמד תחת הנהגתו של מרן הג"ר רבי אהרן, ולגבי בית ספר מסוים שהיה אמור לקום.

מרן הסטייפלער הקשיב לדברי כל אחד מהם, ואז שאל: "ומה אתם רוצים ממני?" הם השיבו כי בדעתם לשגר מכתב למרן הגר"א קוטלר, והם מעוניינים כי מרן הסטייפלער יחתום אף הוא על המכתב לתועלת העניין, כי עם חתימתו רבי אהרן יתייחס למכתב ברצינות רבה.

אינני זוכר מה נאמר שם עוד בדיוק. מה שחקוק בזכרוני הוא, שמרן הרים את קולו בשאגה אדירה: "חצופים! חצופים!…" – קולו של מרן זצוק"ל כאשר היה צועק, היה כקול מים רבים אדירים – "חצופים! רבי אהרן הוא גדול הדור ואתם רוצים להגיד לו מה לעשות?! חצופים!"

הם קמו בבהלה ונסוגו לכיוון הדלת, ומרן נאנח מאד, סגר אחריהם את הדלת ושב לתלמודו.

(א' חפץ, יתד נאמן וישב תשע"ד)

 

[אחד יחיד]

באחד מביקורי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א בביתו של חמיו רבינו הגרי"ש אלישיב זי"ע, סיפר רבינו סיפור על אביו מרן הסטייפלר זיע"א. היה זה בערוב ימיו. ייסורים ותלאות רבים פקדוהו. גופו היה מדוכא בחולאים שונים, בקושי מסוגל היה להלך ברגליו. המסלול הקצר מביתו שברחוב רשב"ם 10 עד בית הכנסת 'לדרמן' – היה בעבורו דרך ארוכה עד מאוד. כל פסיעה דרשה מאמצים רבים. ספסלים קטנים הותקנו ברחוב רשב"ם כדי שיוכל גדול הדור לנוח מידי כמה פסיעות.

הגיע יום הכיפורים. למרות חלישותו וחוליו, רצה לקיים בכל כוחותיו את ציווי התורה להתענות. חיפשו בני ביתו דרכים איך להקל מעליו את המאמץ הקשה, עד שמצאו בעבורו חדר בקומת העלייה של בית הכנסת 'לדרמן'. החדר 'נוצר' לאחר שיפוץ בית הכנסת ושינוי מבנהו הישן לצורתו כפי שהיא כיום.

לאחר התפילה עלה מרן הסטייפלר ל'חדר' שהוקצה לו. עם היכנסו לאותו חדר התעורר אצלו ספק אם מותר לו לישון באותו חדר, שכן לפני השיפוץ היה חדר זה חלק ממבנה בית הכנסת. מתוך יראת שמים ופחד החטא לא נרדם כל הלילה…

אם לא די בכך, הרי במשך היום עצמו חש מרן הסטייפלר שהגרב רטובה… להסירה לא יכול, שכן חשש שתיסחט תוך כדי ההסרה; גם לדרוך על הקרקע לא יכול היה, שכן ביראתו הבוערת והנוראה חשש מ'סחיטה'… משום כך אחז את רגלו תלויה במשך שעתיים, עד שנתייבשה הגרב… כל זאת בשנת חייו האחרונה, כשהוא תשוש כליל ואפוף חולאים, לאחר לילה שלם שלא נתן שינה לעיניו ותנומה לעפעפיו…

לאחר שסיים מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א את ביקורו, התבטא מרן הגרי"ש זי"ע ואמר: "אכן, לעמוד כך ברגל תלויה במשך שעתיים תמימות זה מופת! אולם אם בסטייפלר הדברים אמורים, אין צריך להגיע לסיפורים כאלו. אצל הסטייפלר התרחשו בכל יום ובכל רגע מופתים גדולים בהרבה ממופת זה!" המשיך רבנו והתבטא: "דער גרעסטער פון דעם סטייפלער איז, אז ער אין גיווען א-מיוסר בייסורים, די קאפ האט נישט געהארבעט אויף דער עלטער, און ער העט זיך גימאטרעט צו לערנען בעיון, צו פארשטיין יעדער תוספות" ("המופת הגדול ביותר של הסטייפלר היה, שלמרות היותו מיוסר בייסורים והתקשה להתרכז בלימוד בימי זקנתו – היה מייגע עצמו ללמוד בעיון ולהבין כל תוספות שלמד")".

הוסיף רבנו והסביר: "להחזיק את הרגל תלויה היה מאמץ קשה, אבל נמשך שעתיים בלבד. לעומת זאת, מדי יום ומדי שעה הוא למד בעיון כשלא היה מסוגל לכך, וזה קשה הרבה יותר מלעמוד ברגל תלויה".

(דברי שיח)

 

[אחד יחיד]

סיפר פעם רבי חיים יעקב הלפרין, שהיו הולכים הוא והסטייפלער אל החזון איש, ובדרכם היה הסטייפלער מבקש לפעמים סיגריה מרבי חיים יעקב. באחד היה הימים היה לרב הלפרין דין ודברים אם אדם אחד, שביקש שהסטייפלער יהיה הבורר ביניהם.

למרות שבסופו של דבר הסטיילפער לא היה הבורר, הפסיק לקחת סיגריות מרבי חיים יעקב, כיוון שיש צד שיהיה בורר בעסקיו, כבר חשש מחשד שוחד.

הזהירות הגדולה מקבלת שוחד, נלמדת בגמרא ב'כתובות', שם מסופר על אדם שהביא לרבי ישמעאל בן אלישע 'ראשית הגז', ושאל אותו רבי ישמעאל מהיכן בא, והשיב לו ממקום פלוני, שאל רבי ישמעאל האם לא מצאת למי להביא ראשית הגז עד לכאן? אמר האיש: "היות ויש לי דין תורה אצלך, אמרתי שבדרך אגב אביא אליך את ראשית הגז". פסל רבי ישמעאל את עצמו מלדון בדינו, ומינה אחרים תחתיו, אך בתוך הדין ודברים כל הזמן חשב לעצמו: "הלוואי ויטען כך וכך ויזכה בדין".

אמר ר' ישמעאל בר אלישע: "תיפח נפשם של מקבלי שוחד, ומה אני שלא נטלתי, ואם נטלתי שלי נטלתי, כך, מקבלי שוחד על אחת כמה וכמה."…

ומובא שם יותר מכך: מעשה מרבי ישמעאל ברבי יוסי, שאריסו הקדים להביא לו את הפירות ביום אחד, וכבר ראה בזה שוחד ופסל עצמו מלדון בדינו.