אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (1 צופה)

[גרינפלד]

פעם אחת במוצ״ש שמתחילים לומר סליחות שמע אחד המקורבים כיצד החפץ חיים מוכיח את עצמו כשהוא בוכה ומתמוגג מדמעות ואומר: "ישראל מאיר האם הנך מכיר טובה וחסד לשי״ת על שחננך דעה ובינה לחבר את הספר חפץ חיים, האם הנך מכיר לו טובה על זה שהעולם לומד בספר חפץ חיים, האם הנך מחזיק לו טובה על שהעולם מכבד אותך וקורא לך ע”ש חיבורך חפץ חיים, אם אין אתה מכיר זאת, הרי טרם סיגלת לעצמך מדה טובה שיש בו בכלב”.
​

(בדידי הוה עובדא – הח״ח, חייו ופעלו)​

 

[גרינפלד]

הרבנית זקס שהיתה בתו הצעירה של החפץ חיים, סיפרה שפעם, ביום מושלג אחד, ביקש ממנה אביה לסגור את דלת הבית. ׳אבל הדלת סגורה׳, השיבה הבת, והוסיפה: ׳כשנכנסתי הביתה, הקפדתי לסגור אחריי את הדלת׳.

והאבא הגדול, רבן של ישראל, מבקש ממנה לבדוק ולוודא שהדלת אכן סגורה. היא מנסה עדיין להשתמט בטענה שבחוץ קר מאוד, ועצם פתיחת הדלת וסגירתה תגרום לה לאי־נעימות גדולה, אבל האבא בכל זאת מבקש שתעשה זאת.

ניגשת הבת לדלת, ורואה שאכן היא אינה סגורה היטב.

לאחר שעשתה כמצוות אביה, שאלה אותו מדוע הקפיד כל כך שהדלת תהיה סגורה. וכי קר לך אבא? – שאלה אותו.

צריך לשמוע מה השיב לה הכהן הגדול מראדין. ׳לא ביקשתי שתעשי זאת בגללי. בבית הרי מופעל תנור, וב״ה אינני סובל מקור. המטרה שלי בסגירת הדלת, היתה כדי לא להזיק לעוזרת׳. והח״ח המשיך: אם הדלת תהיה פתוחה, יחדרו כמה פתיתי־שלג אל תוך הדירה, והרי העוזרת צריכה להגיע מחר ולנקות את הבית, ויתכן מאוד שעד מחר יהפכו הפתיתים לקרח, והיא תצטרך לעמול קשה על מנת לגרד את הקרח הזה, אז מדוע שלא נמנע ממנה את הטרחה על ידי סגירת הדלת?…
​

(שמחה בבית)​

 

[גרינפלד]

מעשה נפלא היה עם הגאון הצדיק רבי משה שוואב זצ"ל שבא מגרמניה לראדין ללמוד אצל מרן החפץ חיים. וכאשר בא לפני ה"חפץ חיים" זצ"ל לקבל ברכת הדרך בשובו מהישיבה לארצו, טרם נפרד לביתו, אמר לו החפץ חיים שני דברים!

שאלו: "האם אתה כהן, או לוי?"

ענה: "לא".

"אני כהן", הכריז ה"חפץ חיים", ותמה: "מדוע אתה לא?"

תמה לשאלה. ענה: "משום שאבי לא כהן".

"אכן", אישר ה"חפץ חיים", ואילו אבי היה כהן! אבל מדוע? מדוע היה אבי כהן ואביך לא?"

הבין שאין תוחלת לענות שגם סבו וסב סבו לא היו כהנים. שתק.

אמר ה"חפץ חיים": "אומר לך מדוע. כי בשעתו, כשירד משה רבינו מהר סיני וראה את העגל והמחולות, שבר את הלוחות וקרא: מי לה' אלי (שמות לב, כו), סבי מיהר לקריאתו, וסבך לא! –

ומדוע אני אומר לך זאת? משום שאתה חוזר לארצך, ותבנה ביתך. דע, שיש כה הרבה לפעול למען ה' ותורתו! והנחלץ לפעולה, זוכה לדורי דורות!"

הדבר הנוסף היה מפתיע עד מאד! בקשה ממש לא שגרתית ובפרט לא לכהן הגדול מאחיו! 'ספור את השיניים אשר בפי בקש הח"ח מהרב שוואב! הרב שוואב על אף אי הנעימות קיים את ציווי רבו וספר את שיניו של הח"ח, והנה זה פלא כל שלושים ושתים שיניו היו שלימות והוא בגיל תשעים ומעלה!

אמר לו החפץ חיים: תספר בגרמניה, שראית זקן מופלג שלא דיבר לשון הרע, וכל שיניו היו שלמות כבריאתן!
​

(דרשו)​

 

[גרינפלד]

סיפר לי הרב מפוניבז' זצ"ל, שח המגיד מישרים הגה"צ רבי יעקב גלינסקי זצ"ל שפעם פנה אליו ה"חפץ חיים" זצ"ל ושאלו: "אמר לי , יאשה, חז"ל אומרים שאין השכינה עוזבת שום יהודי, יהיה מי שיהיה ובאיזה מצב שיהיה "השוכן אתם בתוך טומאתם" (ויקרא טו טז), אף על פי שהם טמאים שכינה ביניהם, אז מדוע על המתגאה אומר הקדוש ברוך הוא אין אני והוא יכולים לדור כאחד (סוטה ה.) ועוזבו? בעבירות חמורות ומפורשות, בטומאה ובסיאוב, לכל מקום שיגלה תגלה שכינה עמו. והמתגאה, גם אם מושלם הוא ומלא מצוות כרמון, אותו תעזוב?"

לא עניתי, סיפר הרב מפוניבז', ידעתי שאשמע את התשובה.

והשיבני : "הלא תבין, עבד שעובר על רצון המלך, יענש. אבל איך יגיב המלך אם יראה אחד מעבדיו – ומכל שכן את אחד השרים, על אחת כמה וכמה את ראש השרים – נכנס אל הטרקלין כשהוא לבוש בבגדי המלך! נכנס לחדר ההלבשה ועטה את אדרת המלוכה, חבש לראשו את הכתר, ונכנס כך לטרקלין המלוכה. מה יעשה המלך ?! לא, איני מדבר עתה על העונש. אבל ודאי שלא ישאר עימו בטרקלין. יצא, או שיורה להוציאו…

והרמב"ן כתב באגרתו: ועתה בני דע וראה כי המתגאה בליבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר : ה' מלך גאות לבש" (תהילים צג א)! מה הפלא שהקדוש ברוך הוא אומר: אין אני והוא יכולים לדור כאחד!"
​

(מתוך והגדת אלול)​

 

[גרינפלד]

פעם אמר לי תלמיד של החפץ חיים זצ"ל מראדין: אם אתה רוצה, אשמיע בפניך שיחה של החפץ חיים. זה יקח שלוש דקות, אבל אתה צריך לחשוב שהחפץ חיים עומד לפניך, שאני החפץ חיים.

הסכמתי. כעת תחשבו אתם, שאני החפץ חיים –

וסיפר, שבתחילת זמן אלול, אחרי התפילה, עמד החפץ חיים ואמר: "עוד מעט יתחילו לבחור אתרוגים לסוכות" –

בפולין לא גדלו אתרוגים. היו מביאים אותם מהארצות החמות, ורבים היו נפסלים בדרך. לפעמים הגיע שוויו של אתרוג מהודר לעשרה רובלים, אלף שקל של ימינו. לפעמים יותר. היו עיירות שקנו במשותף אתרוג אחד לכל הקהילה –

"מצות אתרוג היא מדאוריתא ביום הראשון בלבד. בשאר הימים, מדרבנן. ועבור מצוה אחת, משלמים אלף שקל! –

והגאון מוילנא זצ"ל כתב (בשנות אליהו, ריש פאה), שבכל מילה תלמוד של תלמוד תורה מקימים מצות עשה מן התורה. ובררתי: בדקה, אפשר לומר מאתיים מילים. להרויח מאתיים אלף שקל! ובשעה שתים עשרה אלף מילים, שנים עשר מיליוני שקלים! –

ובירושלמי אמרו, שכל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה, היינו לדיבור אחד, למילה אחת. נמצא, שבשעת לימוד מקבלים שכר כנגד שבעה מיליארד שלוש מאות וחמישים וששה מיליוני שקלים –

כמה מצוות אפשר להכין לקראת ימי הדין הבאים עלינו לטובה, אם לומדים ברציפות וברצינות, אם לא מתבטלים בסדרים ואף מוסיפים עליהם!"

לאחר השיחה הקצרה והנוקבת ניגש אחד ה'עלטער'ס', הבחורים המבוגרים, אל החפץ חיים. העיר, שאת השיחה הזו השמיע אשתקד…

"לא בפני אותם בחורים", העיר החפץ חיים.

"יש בחורים חדשים", הסכים, "אבל רובם כבר שמעו"…

"ברכות יחולו על ראשך!" אמר החפץ חיים במתיקות. "הנני לשאלך שאלה. בכל שנה מכבדים את פלוני ב'חתן תורה' ואת פלוני ב'חתן בראשית'. אשתקד כיבדום, ובשנה שלפני כן, והשנה יכבדום, ובשנה הבאה. הסבור שאתה שזה הוגן. הלא כבר כיבדום, כבר הביעו להם הערכה, מן הדין שיכבדו אנשים נוספים, יש עוד מכובדים הראויים לכך"…

הבחור שתק. לא היתה לו תשובה. הטענה צודקת.

"אבל אומר לך: השנה יקראו להם בפעם הראשונה!"

"בפעם הראשונה? איך זה, והלא קראום אשתקד, ולפני שנתיים ושלוש!"

"הלא תבין, לא להם קראו –

הם נראים אותו דבר, אמנם. אך בינתיים למדו שנה נוספת , העמיקו והגביהו. והתורה יוצרת את האדם, מגבשת ומשפרת ומשנה: 'ושמרתם את חוקותי ועשיתם אותם' (ויקרא כ, ח), אל תקרי 'אותם' אלא 'אַתֶם', כאילו עשיתם את עצמכם (סנהדרין צט ע"ב). כיצירה חדשה הם, ומגיע שיקראום ל'חתן תורה' ו'חתן בראשית' –

וממילא תבין, שדברים אלו אמרתי אשתקד בפני הבחורים של אשתקד, ואולי שמעום כדרגתם אז, ולא עשו הדברים פרותיהם הראויים. ובינתיים גדלו בשנה, והתעלו בתורה והיו לאחרים, וישמעו אחרת, ויפעלו פעולתם בהתאם!"…
​

(מתוך 'והגדת' הגדה של פסח)​

 

[גרינפלד]

תקופה מסויימת בימי חייו, היה החפץ חיים זצ"ל נודד בין ערים, כפרים ועיירות, כדי למכור את הספרים שחיבר. ביום מן הימים נקלע הסבא קדישא לאכסניה בווילנא ונוכח ביהודי גדל גוף שנכנס אל המקום. הלה התיישב באחת על כסא, במשפט קצר הורה להגיש לפניו את מנתו ותיכף ומיד נגס בה בתאוותנות, תוך כדי לגימות הגונות ממשקה חריף.
כמעט עמד החפץ חיים לגשת אל היהודי ולדבר עמו רכות, כי ראוי לו לשפר את התנהגותו, אך בעל האכסניה הקדימו וסיבר את אזניו כי כל מילים שבעולם לא תועלנה לו ליהודי זה. כבוד הרב יבין, הלה שירת בצבא ניקולאי, מזגו רותח וידו הכבדה – קלה. בפיו צְרֻרֹת צְרוֹרוֹת של קללות, ולעניות דעתי אין ראוי שכבוד הרב יתבזה בעימות עם הברנש.
בעל האכסניה הוסיף והסביר, כי בגיל שבע שנים נחטף האומלל מביתו, עם קבוצת נערים. קנטוניסטים. נשלח לסיביר, גודל בין איכרים בורים וקשוחים עד גיל שמונה עשרה. ולאחר מכן שירת עשרים וחמש שנים בצבא ניקולאי. בעשרות השנים ששהה בין הנכרים הפך לפרא. לא ראה פרצוף יהודי. כבוד הרב, לצערי, גם היום אינו חפץ לראות. אל נא.
ארשת רחמים עגומה עלתה על פניו של החפץ חיים למשמע קורות חייו האומללים של הסועד.
הוא קם ממקומו, בירכו ב"שלום עליכם" לבבי והושיט את ידו הרכה לשלום, תוך שהתיישב לצידו. "שמעתי", לחש החפץ חיים, "כי בהיותך ילד בן שבע נחטפת. האמנם כן הדבר? הוגלת לסיביר הרחוקה, גדלת בין הגויים ולא זכית ללמוד תורה?! מה גדולה זכותך. למרות הצרות, הרדיפות והקשיים, נותרת יהודי! אשריך! מאושר הייתי לו היו לי זכויות כשלך!".
החפץ חיים הוסיף לתאר בכנות את הקשיים שחלפו על הילד האומלל, ועם כל משפט שיצא מפיו הקדוש הופשרה שכבה נוספת במעטה השריון שהעטה על עצמו הילד שהפך לחייל רוסי מגושם. דמעות נקשרו בעיניו. זכרונות בית אבא ואמא הציפוהו באחת. המילים שיצאו מלב חם וטהור ליטפו את נפשו המיוגעת ומילאוה בכיסופין שהיו חבויים בקרבו זה עשרות שנים, תחת חומות של קשיחות.
בטרם סיים את דבריו, אמר לו החפץ חיים: "אדם שכמותך, אשר זכה למסור נפש ולקדש שם שמים, לו היית מקבל על עצמך לחיות מכאן ואילך כיהודי כשר, לא היה מאושר ממך בכל הארץ".
אמרו, כי אותו אדם לא עזב את החפץ חיים, דבק בו והיה לבעל תשובה גמור!
המעשה המרטיט הזה סופר ויסופר מדור לדור, כדי להמחיש כי בכל יהודי חבויה הנקודה הטהורה, השורשית, שמקורה באותה שעה בה עמדו רגלי כולנו על הר סיני וזעקנו "נעשה ונשמע".​

(גל' מאורות הדף היומי)​

 

[גרינפלד]

פעם ניגש אל החפץ חיים אדם אחד, ואמר שהוא חייב לו רובל, אבל כיוון שיש לו רק מטבע של 5 רובלים, הוא מבקש מהחפץ חיים שייתן לו עודף של 4 רובלים. החפץ חיים מצידו אמר שאינו זוכר שמישהו חייב לו רובל, וסירב לקבל את המטבע.

האיש התעקש ועמד על דעתו שהוא חייב לחפץ חיים רובל אחד, אולם גם חתנו של החפץ חיים, שניהל את חשבונותיו, אמר שהוא אינו מכיר חוב שכזה.

לפתע, שינה האיש כיוון, ואמר שאם החפץ חיים אינו זוכר את החוב, הוא מעונין לתרום את הרובל ההוא לישיבה בראדין.

החפץ חיים הסכים לקבל את התרומה, והוציא את ארנקו כדי להחזיר 4 רובל, כשהארנק היה בחוץ, קם לפתע האיש ההוא, וחטף את הארנק מידיו של החפץ חיים וברח…

נחשוב רגע, הרי אם היינו שם, באותו מעמד, האם לא היינו רודפים בכעס רב אחרי האיש, ומוציאים מידיו את הגזילה, ומכלים בו את זעמנו?

ואכן, היו מתלמידיו של החפץ חיים, שעמדו בסביבה, שרצו לרדוף אחרי הגנב, אבל החפץ חיים הזהירם שלא לעשות זאת, ואמר להם: הלא נאמר (משלי ו ל) 'לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב', ואם אתם רואים את המאמצים הגדולים שהשקיע האיש ההוא כדי לגנוב ממני את הארנק, הרי יתכן מאוד שהוא רעב מאוד, או שיש לו צרכים חשובים אחרים בביתו, והוא זקוק מאוד לכסף – – –

החפץ חיים לא הסתפק בדברים אלה, אלא רץ הוא עצמו אחרי הגנב, וצעק 'מחול לך מחול לך'.
​

(הקדמה לברכי נפשי ויקרא)​

 

[גרינפלד]

מסופר בשם אחד מתלמידי הגאון הצדיק רבי חיים משה יהודה שניידער זצ״ל, ממקורבי ה״חפץ חיים” זצ"ל, הכותב בתוך זכרונותיו על רבו, את העובדא המדהימה דלהלן, פעם נכנסתי אצלו ומצאתיו שקוע במחשבות ולפניו ״משנה ברורה״, שמעתיו אומר, אוי מפני שלא אומרים ״מזמור לדוד ה' רועי וגו'״, לכן חסר פרנסה לישיבה.

פנה אלי ואמר: אתה רואה, ה״משנה ברורה" כותב שצריך לומר בכל סעודה "מזמור לדוד ה׳ רועי לא אחסר״, וזה מועיל לפרנסה. באותו יום נכנס לחדר האוכל, וציוה שכל אחד יאמר מזמור לדוד ה׳ רועי וגו'. ברגע שגמרו, נכנס אחד מתומכי הישיבה ובידו נדבה חשובה.

מעשה זה -כותב התלמיד הנ׳׳ל- לא ישתכח ממני ומאחרים שראוהו.
​

(מאיר עיני ישראל, ח״ו)​

 

[גרינפלד]

בזמן שהחפץ חיים למד בוילנא בעודנו בצעירותו, היה ניזון מהקדירות שהביאו לו לבית המדרש, כנהוג באותם הימים.

באחד הימים היה עסוק במשלוח לחנות אשתו, ולא למד. כששב לבית המדרש, הביא לו אחד מתושבי וילנא בשם ר נחום כץ קדירה לארוחתו כרגיל.

אולם החפץ חיים לא קיבלה, ונימוקו עמו:

כי בהיות שלא למד כל אותו היום, אם יקבל ארוחה, יהיה בזה משום אונאה וגזל. ולמרות כל השידולים והכרזתו של המנדב שהוא מוחל לו, לא נאות בשום אופן לוותר על דעתו".
​

(דברים ערבים – תנועת המוסר, ח"ד, עמוד 132)​

 

[גרינפלד]

בספר "מאיר עיני ישראל" מובא, שבכל ליל ליום הכיפורים בעת אמירת המילים: "ונסלח לכל עדת בני ישראל ולגר הגר בתוכם", היה מרנא ה"חפץ חיים" זצ"ל מתייפח בבכי עז.

באחת השנים שאלו תלמידו: "רבה, מדוע לבכות במילים אלו?"

וה"חפץ חיים" הקדוש, הכהן הגדול מאחיו, הסביר: גר שמתגייר לומד הכל מהתחלה. וכאשר הוא נכשל בתחילת דרכו בדבר איסור – יודעים שרק עתה הוא למד, ומבינים שאין לגעור בו.

והנה, ביחס לקב"ה נחשבים כולנו כגרים. מגיע ליל יום הכיפורים, וכל יהודי מבקש סליחה ומחילה מבורא העולם. ובמה יזכה שתתקבל תפילתו ויתקיים בו: "ויאמר ה' סלחתי כדברך?" – על ידי שיקיים "ונסלח לכל עדת בני ישראל", ויתייחס לכל יהודי בסלחנות ובסובלנות, כפי שנוהג כלפי " הגר בתוכם".

בתפילת הימים הנוראים משבחים אנו את הקב"ה בהיותו "מבין ומאזין, מביט ומקשיב". לכאורה מהי השייכות בין האזנה והקשבה להבנה?

אלא, שהקב"ה מאזין האזנה מלאת בינה. הקשבתו יורדת עד לפרטים הדקים ביותר של המתפלל.

גם על משה רבנו אביר הרועים נאמר: "וישמע משה וייטב בעיניו" (ויקרא י, כ), כאשר משה רבנו שמע את זולתו, ניכא היה במבע עיניו שהדברים טובים בעיניו. על פי מבע עיני המקשיב אפשר לראות אם הוא מסכים לדברים ששמוע, אם הוא חי ומרגיש אותם. יש ביטוי: "עינים אומרות".

"וישמע משה וייטב בעיניו" – זוהי השמיעה הראויה, יש להקשיב לכל יהודי בעיניים מאירות, שמחות ומבינות.

אם נטה אוזן לשמוע את חברינו בצורה הראויה, ונדבק במידותיו של הקב"ה, נגרום לאבינו שבשמים נחת רוח, ונזכה שגם הוא יביןויאזין לבקשותינו.​

 

[גרינפלד]

בפירוש המשניות להרמב״ם (מס׳ ע״ז פ״א מ״ד) כתוב וז״ל, כל עיר של אומה שיהיה להם בה בית תיפלה שהוא בית עבודת כוכבים בלא ספק אותה העיר אסור לעבור בה בכוונה ״וכל שכן לדור בה״, עכ״ל.

ואמר רבי דוד פרנקל זצ״ל: שמעתי, הטעם מה שהחפץ חיים היה גר כל ימיו בעיירה הקטנה ראדין, ולא יצא להתיישב בעיר אחרת, משום שבכל ארץ פולין לא היה בנמצא אפילו עיירה אחת שלא היה שם קלויסטער (=כנסיה), פרט להעיר ראדין, שהיתה עיירה קטנה שלא היה בתוכה קלויסטער (אלא מחוצה לה), ולכן אהב לישב ולגור בה.
​

(מאיר עיני ישראל)​

 

[גרינפלד]

סיפר הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל בשם דודו הצדיק רבי זאב צ'צ'יק, שבאחד מימי אלול הגיעו שני בחורים ללמוד בראדין, אך הנהלת הישיבה נאלצה להשיב את פניהם ריקם מחוסר מקום. הבחורים המאוכזבים החליטו לעלות לפחות אל בית "החפץ חיים", כדי לקבל את ברכת הדרך וברכת "כתיבה וחתימה טובה". במהלך שיחתם עם "החפץ חיים" נודע לו שהם נכדי הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשב זי"ע ו"החפץ חיים" מיהר להזעיק את הנהלת הישיבה וביקשם שהבחורים ילמדו בכל זאת בישיבה. "ברצוני שנכדיו של סנגורם של ישראל יתפללו איתנו יחד בישיבה בימים הנוראים. זוהי זכות לכולנו!".

וכך אמר רבי לוי יצחק.

"רבונו של עולם"—פנה רבי לוי יצחק אל אביו שבשמים— "לכאורה כיצד אנו מברכים ביום הכיפורים "מלך מוחל וסולח"? האיך אנו בטוחים שתמחול לנו? ואולי לא תמחול חלילה, ואם כן, אולי תהיה חלילה הברכה לבטלה… רבונו של עולם, משל לילד נבון שביקש מאביו תפוח, וכשראה שאביו מתעכב להביא לו אותו, קופץ הילד ומברך בשם ומלכות "בורא פרי העץ" וצועק: "נו, נו".

ממילא מה יעשה האב שלא יחטא הבן ויכשל בברכה לבטלה? נותן לו התפוח. כן אנו קופצים לברך לפניך, אבינו רוענו, "מוחל וסולח" בשם ומלכות – ובטוחים אנחנו שאתה, אבינו הרחום, לא תגרום לנו ברכה לבטלה"….​

 

[גרינפלד]

אומר החפץ חיים הקדוש: כשאדם עובר עבירה, הוא גורם נזק עצום בעולמות העליונים. הוא משחית ומחבל באורות עליונים, מחריב עולמות שלמים. הוא מביא מוות וצער ומחלות וחורבן, אבל אין לו מושג בכלל עד כמה עצום הנזק של כל חטא.​

 

[גרינפלד]

הגאון רבי מנחם צבי ברלין שליט"א, ראש ישיבת 'רבינו חיים עוזר', מספר, כי שמע פעם על תלמיד חכם צעיר מגרוזיה שיצא למסע לליטא כדי לקבל 'סמיכה' ממרן הגאון רבי חיים מבריסק זצ"ל. כיוון שהיה זה כמה ימים לפני ראש השנה, החליט אותו תלמיד חכם להמשיך אחר כך לראדין, ולשהות ביום הדין הקדוש והנורא במחיצתו של הכהן הגדול מאחיו, מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל. ה'חפץ חיים' אכן קיבלו בסבר פנים יפות, והזמינו לסעוד על שולחנו בליל ראש השנה.

היתה זו חוויה שנשמרה בזכרונו לנצח, והוא מסר כמה וכמה פנינים שזכה לשמוע בהזדמנות מיוחדת זו. בין כל הרגשי הקודש והאימרות הנוקבות, אמר ה'חפץ חיים' בעת הסעודה כך:

"כל יהודי צריך לדעת את ההבדל היסודי והעצום שבין קיום מצווה, לחלילה וחס עשיית עבירה. כאשר יהודי נכנס לעול מצוות, קוראים לו 'בר מצוה' – בן של מצווה, כי המצוות קשורות ומחוברות עימו כמו בן שאינו יכול לנתק את הקשר הטבעי עם אביו. אבל יהודי שנפל רחמנא ליצלן בעשיית חטא, גם אם הוא שקוע בדבר לא עלינו, הרי שכינויו הוא 'בעל עבירה', ולא 'בר עבירה' – כיון שזה אינו קשר דם, אלא כקשר בין בעל לאישה הניתן לניתוק ולביטול".

"נמצא, שכאשר עושים מצוה, מתקשרים עם הבורא יתברך בקשר בל ינתק, מרומם ומזכך; ואם נכשלים חלילה בעבירה, הרי שעלינו לא לפול ברוחינו, אלא תיכף ומייד לקיים בעצמינו 'התנערי מעפר קומי' ולשוב אל טהרתינו כבראשונה – כי העבירה לעולם לא נהפכת לחלק מן המהות של יהודי!".​

 

[גרינפלד]

סיפר הגה"צ רבי חיים חייקין זצ"ל, ראש ישיבת אקס-לה-בן בצרפת:

פעם בא יהודי לפני מרן החפץ חיים זי"ע ותינה את צרתו וביקש מהחפץ חיים שיתפלל בעדו שייוושע.

שאל אותו החפץ חיים: האם אתה התפללת כבר בעצמך להשי"ת שיושיע אותך? השיב היהודי שוודאי כבר התפלל ועדיין לא נענה.

אמר לו החפץ חיים: לך נא והבא אלי את ספר התהילים שלך ואראה האם התפללת כהוגן. הלך היהודי והביא עמו את ספר התהילים שלו.

פתח אותו החפץ חיים והביט על דפי התהילים אחת הנה ואחת הנה, ואז פנה אל היהודי והביע את תמיהתו: הרי דפי ספר התהילים לך הם נאים וחלקים בלי כתם ובלי סימנים של דמעות, האם לזו תקרא תפלה כהוגן?! המתן רגע ואראה לך כיצד יש להתפלל.

הלך החפץ חיים, הביא סולם, טיפס ועלה לארון הספרים שלו. הוציא מלמעלה ספר תהלים ישן ומקומט, פתח אותו החפץ חיים והראה לאותו יהודי כי דפי התהילים מלאים בכתמי דמעות ואמר לו: ראה כי לזאת יקרא תפילה. זה ספר התהלים של אמי ע"ה, אשר בו התפללה ושפכה הרבה דמעות שנשרו והרטיבו את ספר התהלים שלה. כך צריך להתפלל.
​

(עלון ליקוטים וסיפורים נפלאים)​

 

[גרינפלד]

אחד מתלמידי החפץ חיים נפל למשכב והרופאים לא מצאו לו מזור. עלה התלמיד לרבו ובקש להתברך מפיו, ובכה לפניו על נבואת הרופאים כי אפסה לו תקוה. התמלא החפץ חיים בצער על יסורי תלמידו, וביקש לתת לו עצה, אלא שהתנה עמו שלא יגלה את הדבר לאיש.

הסכים התלמיד, והחפץ חיים ביקש ממנו לנסוע לאדם נסתר שהתגורר בעיירה קטנה, ולבקש להתברך מפיו. עשה התלמיד כדבריו, ולאחר שחזר לביתו, החלים בדרך נס.

עברו למעלה מעשרים שנה, וגיסתו של התלמיד חלתה באותה מחלה בה חלה בצעירותו.

באו בני המשפחה והפצירו בו לגלות להם כיצד התרפא בשעתו, אולם הוא סרב לגלות את הסוד, מפני שהחפץ חיים השביעו שלא יגלה את הדבר, אולם הללו לא הרפו ממנו עד שנאלץ לגלות להם את שם האיש הנסתר אליו נסע כדי להתברך.

לא עברו ימים ארוכים, והאיש החל לחוש שלא בטוב, והתמלא פחד וחלחלה.

מיד פנה ונסע לראדין, ונכנס אל החפץ חיים שהיה אז כבר זקן ושבע ימים, וסיפר לו את דבר המאורע מתחילה ועד סוף.

שמע החפץ חיים את הדבר, ובקול שקט אמר: 'צר לי, אך לא אוכל לעזור לך עתה להירפא ממחלתך. שכן אז, כאשר חלית בימי עלומיך, הייתי צעיר יותר בשנים והיה בכוחי לצום עליך ארבעים יום רצופים כדי שתתרפא, אולם עתה זקנתי מעשות כן'.

התברר, כי החפץ חיים ביקש להסתיר את תעניותיו במשך ארבעים יום לזכות התלמיד, והסתיר את הדבר כאילו בזכות אותו אדם נסתר התרפא התלמיד.
​

(עלון ליקוטים וסיפורים נפלאים)​

 

[גרינפלד]

בתחילת המלחמה העולמית הראשונה שבין רוסיה לגרמניה, למד בישיבתו של החפץ חיים בחור מגרמניה, בשם אפרים ליבוביץ. בלש מסויים שרצה להראות הצלחתו בריגול, התיידד עם תלמידי הישיבה, וכשנודע לו על אזרחותו הגרמנית של אותו בחור מצא הזדמנות להכניס בכיסו תוכנית של מבצר קובנה.

באותו לילה הקיפו אנשי צבא רוסיה את אכסנייתו של התלמיד ומצאו בכיסו את התוכנית… מיד מסרו אותו, וכל מנהלי הישיבה והחפץ חיים בראשם עמדו תחת חשד שהם מעורבים באותו עסק ריגול. לתלמיד היה צפוי עונש מות.

החפץ חיים לא התחשב בזה שהתערבותו לטובת הבחור עלולה לעורר חשדות רציניים. הוא התמסר בכל נפשו להצילו. הוא נסע בעצמו לפטרבורג להשפיע על עורך דין ידוע שיקבל עליו לטפל במשפט, כי שום עו"ד לא הסכים להתערב בעסק מסוכן כזה.

כשהתקיים המשפט בשנת תרע"ז נגד הבחור, הופיעו בבית המשפט החפץ חיים וחתנו רבי צבי לווינסון זצ"ל והגאון רבי אלחנן וסרמן זצ"ל, והעידו שהם בטוחים שהוא חף מפשע. הנאשם נידון לבסוף לעשר שנות עבדות פרך.

כששמע החפץ חיים את פסק הדין הודה להשי"ת שהצילו מעונש מות, ובאשר לעשר שנות המאסר צחק ואמר: 'שוטים שכאלה! וכי יודעים הם השלטונות שיחזיקו מעמד אף עשרה חודשים? וכי הם בטוחים אף בעשרה שבועות?'

ואמנם לאחר חודשיים, בכ"ב אדר תרע"ז התחוללה המהפכה ברוסיה ומיגרו את הקיסר מכסאו, והנאשם שוחרר מכלאו'…
​

(עלון איש לרעהו)​

 

[גרינפלד]

באחד ממסעותיו של רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע בין הכפרים לעורר ולקרב את ליבם של אחינו שבשדות לקב"ה, בא לפניו יהודי ירא שמים שהתחנן לפניו בבכי ובדמעות – 'רבי הקדוש, אשתי חולה זה מכבר ללא מזור ותרופה, ועתה שוכבת על ערש דווי וקרובה לשערי מוות ר"ל. אישי כהן גדול, ברך נא אותה שתקום מחוליה זה ותאריך ימיה'.

רבינו עצר צעדיו ועמד על מקומו. בעיניו הרחומות הביט בפני היהודי ושאלו בלבביות: 'האם אתה שומר שבת'? – בוודאי, ענה לו היהודי, אני שומר שבת בקפידה על קלה כבחמורה. רבינו המשיך לשאול, 'האם אתה לומד הלכות שבת'? עתה בוש היהודי להודות בתשובה השלילית, אך הדגיש שדומה לו שהוא יודע את ההלכות היטב. כמו לבחון אותו החווה לו רבינו רבב על בגדו תוך שהוא שואלו, 'אמור נא לי יהודי יקר, האם בכגון דא מותר לנער את האבק בשבת או לאו? – – היהודי זע בחוסר נוחות, הוא התבייש להודות בפני מאור הגולה בתשובת 'איני יודע' – –

דע לך – אמר לו החפץ חיים – שדברי המשנה 'על שלוש עבירות נשים מתות בשעת לידתן' ואחת מהן היא 'על הדלקת הנר', אין הכוונה בכך על הדלקת הנר גרידא, אלא על כל הלכות שבת, והוא שעל כל אחד מישראל לדעת הלכות שבת היטב שבכך יימלט מן הצרה.

ועתה – המשיך החפץ חיים – שמע ואיעצך לתקן המעוות ובכך אף אשתך הנוטה למות תחיה בס"ד. קבל על עצמך ללמוד הלכות השבת ולשננן הרבה, ובעבור כן אבקש מתלמידי ר' אברהם (הג"ר אברהם קלמנוביטש זצ"ל) הנלווה אלי עתה לשמשני, שיקדיש לטובת אשתך החולנית את זכויותיו הרבות שצבר במצות שימושו אותי במסעותיי ביו העיירות, ובכך יחיש הקב"ה רפואה לאשתך.

היהודי המשתומם הבטיח מיד לדבוק בלימוד הלכות שבת כל ימיו ובלבד שתחיה אשתו. גם ר' אברהם האמון על דברי רבו לא חשב פעמיים וקיים את בקשתו. וכדברי רבינו כך הווה – האישה החולנית קמה תיכף מחוליה לאורך ימים ושנים, ויהי לפלא.

בהזדמנות אחת שאל ר' אברהם את רבו מדוע זה הורה לו למכור את זכויותיו במסעות החיזוק בהם שימש את רבו, כאשר בידי רבו עצמו להציע את זכויותיו הכבירות בהיותו מחזק ומעורר את ישראל באלו המסעות. ענה לו רבינו בענווה אמתית, 'הנני כבר בעת זקנתי וגופי חלוש עד שאין ביכולתי להיות מסור כולי למצווה הגדולה, ומשכך גם זכויותיי אינן שלמות. אך אתה הרי צעיר לימים וכוחך במתניך, ומצוותיך הנעשות בשלמות מקנות לך זכויות עצומות אשר רק כאלו היה בידן להואיל לרפואת האישה שנזקקה לרפואה מעל לדרך הטבע – –

לאחר זמן ביקר רבי אברהם אצל מרן הגאון רבי חיים עוזר זצ"ל בווילנא וסיפר לו מעשה זה ואת אשר כאב ליבו על שאיבד לכאורה זכות שימושו את רבו במסעות הקודש. ניחם אותו הגרח"ע בזו הלשון – וואס פארשטייען מיר, דער חפץ חיים געפונט זיך דא, און דרייט אן אויבן – – מה אנו מבינים, החפץ חיים שוהה אתנו בעולם הזה, אך הוא פועל גדולות ונצורות במרומים – –​

 

[גרינפלד]

מסופר על רבי אהרן הכהן זצ"ל, חתנו של מרן החפץ חיים זצ"ל, מעשה מבהיל. באותם ימים ניסה ר' אהרון לקבל את משרת הרבנות בעיר מסוימת, אך למרבה הצער, הוחלט כי תלמיד חכם אחר יקבל את המשרה, ורבי אהרון ישוב לביתו בידיים ריקות.

ר' אהרון היה בצער רב מאד, וניגש לדבר עם חותנו – החפץ חיים הקדוש ולשפוך את ליבו בצערו.

ה'חפץ חיים' האזין לו עד תום ולבסוף אמר לו: 'אל תצטער חתני היקר, דע לך, כי משרת הרבנות אינה פשוטה כלל והיא טומנת בתוכה אחריות כבדה. טעות של הרב יכולה לעורר עליו קיטרוג והוא ישא בהשלכות'. חתנו, ר' אהרון הכהן שמע זאת, אך מיאן להתנחם. הוא הצטער מאד על כך שלא התקבל למשרה התורנית. חלפו הימים, ורבינו ה'חפץ חיים' מבחין כי רבי אהרון עדיין נושא בליבו את האכזבה.

ניגש אליו ה'חפץ חיים' ואמר לו: 'אני רואה את הצער היושב על ליבך, והנני רוצה לספר לך דבר שמעולם לא סיפרת לאיש, ובתנאי שלא תספר זאת לאף אדם כל זמן שאני חי. אני מקווה שהסיפור ייתן לך כוחות ויוציא אותך מהצער'.

ואז פתח ה'חפץ חיים' וסיפר: 'לפני שנים, כיהנתי כרב העיר לזמן קצר, כאן בעירנו ראדין. ובעקבות מעשה שאירע לי, עזבתי את כס הרבנות. יום אחד תפסתי את אחד הקצבים של העיר כשהוא מוכר בשר טרף ליהודים הקדושים של עירנו. מיד באותו רגע העברתי אותו מתפקידו, אך הקצב לא התייאש. הוא בא לביתי ובכה בכי תמרורים כי הינו מצטער על מעשיו ומתחייב כי לעולם לא יעשה כדבר הזה.

בדמעות הוא הסביר כי יש לו עוללים קטנים בבית הרעבים ללחם, והתחנן שאחזיר אותו לעבודתו.

כיוון שראיתי כי הוא מתחרט מעומק הלב ופרנסתו דחוקה, החלטתי לשתף את מידת הרחמים. החזרתי לו את הכשרות, אך נתתי לו לשלם קנס על החטא שעשה – לתרום 40 ליטר נרות לבית המדרש. הקצב חזר לתפקידו והמעשה נשכח.

לאחר כמה ימים, הקצב לא האריך ימים ונפטר אל בית עולמו.

'באותם ימים', ממשיך ה'חפץ חיים', 'ישבתי ללמוד בעזרת נשים ולפתע נפלה עליי תרדמה. והנה אני חולם ורואה שלושה אנשי צורה מופיעים לנגד עיניי, הנראים כדיינים בבית דין של מעלה, כשהגדול ביניהם פנה אליי ושאל: ר' ישראל מאיר! האם הינך זוכר את המקרה עם הקצב ואת הקנס שהטלת עליו בתרומת נרות לבית הכנסת? אמור נא בבקשה, כשהטלת עליו את הקנס, מה היתה כוונתך: האם נתת לו זאת רק כאזהרה שלא יעשה זאת להבא או שמא התכוונת גם שהקנס יכפר לו על העוון וינקה אותו לעולם הבא?". נדהמתי בחלומי מהשאלה ואיבדתי את המילים. ראש בית הדין הרגיע אותי ואמר לי כי הם ממתינים בנחת עד שתהיה לי תשובה בפי. ניסיתי להיזכר בחלום במעשה ואז השבתי: 'כמיטב זכרוני, הטלתי על הקצב את הקנס לשם עונש בכדי שלא יעשה זאת להבא, ולא התכוונתי לשם כפרה על עוונו לעולם הבא".

בית הדין שמעו את דבריי ונעלמו.

התעוררתי מתרדמתי כשאני בצער כבד על התשובה שעניתי בחלום. מי יודע האם דבריי בחלום השפיעו לרעה על הקצב.

ניסיתי להמשיך ללמוד ושוב נפלה עליי תרדמה. אלא שהפעם הופיע בחלומי הקצב בעצמו. הוא היה נראה רצוץ ומדוכדך, ופנה אליי בקול בוכים: 'אוי רבי, ראה מה עוללת לי בתשובתך בשמים?. כעת עמדתי לפני בית דין של מעלה על מעשיי, והקטגור תבע אותי להיענש בגהינום על כך שהאכלתי ציבור שלם בעוון טריפות. פניתי אל הדיינים ואמרתי להם שכבר התכפר לי עוון זה, שהרי רב העיר, 'החפץ חיים' הטיל עליי קנס שהיה לכפרה על אותו מעשה. הקטגור דחה את דבריי ואמר כי ה'חפץ חיים' עשה זאת רק לשם עונש ואזהרה להבא, אך לא לכפרה וניקוי העוון. לבסוף, הוחלט בבית דין של מעלה לרדת לעולם הזה ולשאול את פיך, מה היתה כוונתך. כעת שענית כי כוונתך היתה לשם עונש ולא ככפרה, פסקו עליי שאצטרך להזדכך ולנקות עוון זה בעולם העליון. אוי לי רבי, מה גרמת לי'… סיים ונעלם מחלומי.

שמע זאת ר' אהרון הכהן ונרגעה רוחו, כשהחפץ חיים שב ומחייבו שלא יספר מעשה זה כל זמן שהוא חי. מסיבה זו, עזב החפץ חיים את כס הרבנות.

אין ייסורים ללא עוון, והייסורים מנקים את האדם כאן בעולם הזה, בשביל שינחל את הנצח נצחים באושר ושמחה ויתענג מזיו ה' כל ימי חייו.

כעת בימי הסליחות, נותנים לנו צ'אנס משמיים. כעת אפשר לרחוץ את העוונות ולהעלים את כל הכתמים. לעשות חשבון נפש על המעשים, ולתקן את הבעיה מהמקור. כך זוכים שמגיעים לראש השנה נקיים, קרובים לבורא עולם וזוכים לשנה של אושר ושלווה.

לא נותר הרבה זמן, תשובה קלה בימים אלו – הופכת עולמות ומבטלת גזירות.
​

(טוב לחסות בה')​

 

[גרינפלד]

רבי אברהם יעקב טייטילבוים זצ״ל, מראשי אגו״י וינה־ארה״ב, זכה להשתתף בכנסיה הגדולה הראשונה של אגו״י שהתקיימה בוינה בראשות מרן החפץ חיים זצ״ל.

באחד מנאומיו אמר הרב טייטילבוים זצ״ל: החפץ חיים בנאומו בכנסיה הגדולה, כשדיבר אודות עניני חינוך, פירש את הפסוק "והודעתם לבניך ולבני בניך" על פי מה שאנו קוראים בקריאת שמע ״ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם״ (דברים יא יט), שהשיעור שחייב האב ללמד את בניו הוא, עד שהם עצמם ילמדו ״לדבר בם״, דהיינו שבנו יתחנך באהבת תורה בצורה כזו, שהבן ימשיך להעביר תורה זו גם ליוצאי חלציו. וזהו ״לדבר בם״, דהיינו, שגם בנך ידבר עם יוצאי חלציו מה שאתה מוסר לו, וזהו השיעור מתי האב יוצא בו. ועל פי זה יהיה הפשט של ״והודעתם לבניך ולבני בניך״, שצריך אדם להודיע לבנו באופן שגם בנו יודיע זאת לבן בנו. ועי״ז נחשב כאלו הוא עצמו הודיע זאת לבן בנו.

והוסיף החפץ חיים, כמה נורא הדבר, אם יצייר האדם לעצמו, שדורו הוא הדור האחרון, וע״י שלא מסר תורה לבנו, נפסקה בגללו שלשלת מסירת התורה. הרי לא רק שגרם לחורבן התורה לדורו, רק ניתק את כל השלשלת מימות משה רבינו, שקיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכן הלאה, וכל מה שהתנאים והאמוראים, הגאונים והפוסקים פעלו ומסרו, היה לבטלה.

אך האמת שלא יהיה כדבר הזה, כי יש לנו הבטחה מהקב״ה ״כי לא תשכח מפי זרעו״(דברים לא כא), כמבואר בגמרא שבת (קלח:). אבל בזה כולי עלמא מודי שאסור לנו לסמוך על הבטחה זו. דישנם הבטחות שאין אנו צריכין לעשות בהם שום השתדלות, אבל הבטחה זו אינה נופלת בגדר זה, דחובה עלינו לעשות כל מה שבידינו. ועל ידי אתערותא דלתתא, שנעשה כל מה שבכוחינו ונפשינו ומאודינו, אזי יהיה ה׳ בעזרינו.
​

(״קול יעקב״ עמוד ק״ח)​