אלול כ"ד אלול - יום פטירת החפץ חיים (1 צופה)

[גרינפלד]

סח הרב רבי זאב שלזינגר זצ"ל, אודות אביו, הרב הצדיק רבי דוד שלזינגר זצ"ל, שהשתתף בעלויות הכנסיה הגדולה הראשונה בוינה, באמצעות חברת הפלדה בה עבד. אחד הדברים החשובים בארגון הכנסיה היה קבלת פני האורחים, ורבי דוד הקים בכל תחנות הרכבת של וינה עמדות קבלה בהן התקבלו האורחים רבי המעלה והופנו לאכסניותיהם בעיר.

רבי דוד תיאר את ההתרגשות הרבה שאחזה בכל המשתתפים כאשר ירד מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל מקרון הרכבת בה נסע, והכל נדהמו לראות כי הסבא קדישא, רבן של ישראל, אינו עוטה לראשו אדרת רבנית כמקובל אלא מסתפק בכובע מצחיה פשוט…

העסקן רבי עקיבא שרייבר העמיד את ביתו לאכסניה עבור ה'חפץ חיים', ורבי דוד העמיד לרשותו את מכוניתו עם הנהג לשימוש בכל ימי הכינוס הגדול.

לפני שעזב ה'חפץ חיים' את וינה, התפלאו מארחיו לשמוע כי הוא רוצה לעבור אצל רבי דוד שלזינגר בטרם ייצא לביתו. כשניסו להבין מדוע, אמר ה'חפץ חיים' בפשטות, כי יש לו חוב הכרת הטוב לרבי דוד על העזרה שקיבל ממנו, והוא רוצה להודות לו באופן אישי… כאשר נודע הדבר לרבי דוד, מיהר מיד לבית משפחת שרייבר כדי למנוע מה'חפץ חיים' את הטרחה, וזכה לקבל ממנו ברכה מיוחדת.​

 

[גרינפלד]

הגאון הצדיק רבי שלום שכנא זאהן זצ"ל, מזקני בעלי המוסר וצדיקי הדור, היה מעורר מדי חודש אלול בערב ראש השנה את מה ששמע ממרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, בימים הספורים בהם זכה לשהות במחיצתו בראדין: כי העצה הטובה ביותר לזכות בדין היא על ידי עמל התורה. מי שזוכה בשמים לתואר 'עמל בתורה', אמר ה'חפץ חיים', יש לו 'פרוטקציה' מיוחדת בעת המשפט… דנים אותו בקבוצה נפרדת, וכל מעשיו נדונים לפי הסתכלות זו, בקטגוריה של 'עמל בתורה'.

ראיתי שיחה של הגאון הצדיק רבי מרדכי צוקרמן זצ"ל שמסר בפני תלמידיו בימי האלול, וכה אמר: "אם רוצה אתה באמת ובתמים לנצל את ימי האלול, רכז את כל כוחותיך ללימוד התורה הקדושה. תהיה שקוע בלימוד, ותלמד בהתמדה בלי להסיח דעת לשום דבר, וזהו כל האלול!"​

 

[גרינפלד]

אחד מתלמידי מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל ראה פעם את רבו יושב ומשנן עם עצמו כמה ימים לפני ראש השנה את פסוקי המלכויות בלהט ובהתרגשות.

כשהבחין ה'חפץ חיים' שהתלמיד מתחקה אחר מעשיו, הסביר לו ה'חפץ חיים' את פשרם: "הלוא עומדים אנו לפני ראש השנה, בו נקבל על עצמנו שוב עול מלכות שמים. והנה ידועים דברי הגמרא במסכת גיטין (נו, א) אודות רבן יוחנן בן זכאי שנפגש עם הקיסר ואמר לו: 'שלמא עלך מלכא! שלמא עלך מלכא!'. אמר לו הקיסר: חייב אתה מיתה פעמיים, האחד – על כך שאיני מלך ואתה קורא לי מלך! ושנית – על כך שאם אני מלך מדוע התעכבת מלבוא אלי עד עתה. בלשון הגמרא: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?"

"ולכן לקחתי לעצמי פנאי", הטעים ה'חפץ חיים', "להתכונן כראוי לעבודת המלכויות, להתחבר לפסוקים ולהבינם היטב – עוד קודם ראש השנה, כדי שחלילה לא יטענו כלפי את טענת הקיסר לרבן גמליאל: "אי מלכא אנא, עד האידנא אמאי לא אתית לגבאי?… אני משתדל לבוא כבר בערב ראש השנה"…​

 

[גרינפלד]

ידועה דרשתו של המשגיח דישיבת חברון הגאון הצדיק רבי ליב חסמן זצ"ל, דרשה אותה נשא לפני התקיעות בישיבה. הוא הביא דברים נפלאים בשם מרן ה'חפץ חיים' זצ"ל, אשר עבור דורינו השפל הם עומדים בעצם בבסיס עבודת המלכויות.

קיסר רוסיה יצא פעם לסיור ברחבי ממלכתו האדירה, ובכל מקום אליו הגיע נערכה לכבודו קבלת פנים מפוארת. הטקס הראשון התקיים בעיר המלוכה פטרבורג עצמה, וכיאות לעיר הבירה הוא נערך בשלימות, עם כל גינוני המלכות המתבקשים והראויים. בהמשך המסע, התקיימו קבלות פנים בערים חשובות נוספות, כמו מוסקבה למשל, שגם בה נערך מעמד מכובד מאד – אך לא הגיע לרמת ההשקעה והפאר שהיו בפטרבורג. כך המשיך הסיור מעיר לעיר, ובכל מקום קבלו את פניו וכבדו אותו לפי ערכם; אמנם ככל שהתרחק מן המרכז לעבר הפריפריה וליישובים הנידחים יותר פחתו סממני הכבוד וההשקעה בטקסים לכבוד המלכות, אך כולם עשו כל שביכולתם.

המסע נמשך ונמשך, ויום אחד נודע לראש כפר נידח במיוחד כי הקיסר בכבודו ובעצמו עומד לעבור בכפר. הוא נחרד מהידיעה, שכן מנהגם של תושבי המקום הנבערים היה לכבד בזריקת אבנים ושאר מזיקים כל אחד שנקלע בטעות לכפרם…

הוא כינס בבהילות את כל תושבי הכפר לכינוס דחוף, וסיפר להם על הביקור המתקרב. "אין ביכולתינו לכבד את הקיסר או לעשות משהו מכובד עבורו, אבל אבקש ממכם בכל תוקף דבר אחד: רק אל תשליכו אבנים על מרכבתו"…

אמר ה'חפץ חיים' כך: השכינה הקדושה יורדת לעולם בכל ראש השנה – "דרשו השם בהמצאו", אומרים חז"ל, אלו הימים הנוראים. הקדוש ברוך הוא יורד כאן לעולם מן השמים, ונערכות עבורו 'קבלות פנים'. קבלת הפנים הראשונה בעולם היתה אצל האבות שהיו 'מרכבה לשכינה', שיא הדרגה של 'קבלת פנים' כראוי וכנדרש. אחר כך היתה 'קבלת פנים' של משה רבינו והנביאים, שגם היתה ברמה גבוהה שאין לתאר כלל, אבל לא היתה דומה לזו של האבות. וכך בכל דור ודור: תנאים, אמוראים, גאונים, סבוראים, ראשונים ואחרונים – בכל ראש השנה ערכו 'קבלת פנים' לקדוש ברוך הוא, לפי רמת ערכם ודרגתם, וכך גם בדור האחרון שלנו.

ומה דורשים מאיתנו? "נאר ווארף נישט קיין שטיינער", "לפחות רק אל תזרקו אבנים"… "אך בהשם אל תמרודו". לא מבקשים מכם קבלת פנים כמו הראשונים והנביאים. זה לא בדרגה ולא במעמד שלכם – אך לכל הפחות כשהוא נמצא כאן, לא למרוד בו, לא להמרות את פיו! לפחות זה!

עיקר העבודה בראש השנה, הרעים רבי לייב חסמן, הוא לדעת כי יש לנו עסק עם מלך! מלך מלכי המלכים! אנשים מבקשים, מתחננים, מתפללים ומפצירים – הכל צריך ונחוץ, אבל עיקר העבודה צריכה להיות הרגשה של מלכות, שעומדים לפני מלך, מלכו של עולם! עם הכרה זו ניתן לפעול יותר מכל הדברים האחרים, שכן מלך לא קצרה ידו: הוא יכול לתת ולהושיע ללא גבול.

וכיון שזו המטרה שלנו בראש השנה, הרי שדבר ראשון יש להשתדל 'שלא לזרוק אבנים'… 'לב יודע מרת נפשו', וכל אחד צריך לפשפש במעשיו ולבדוק מהו הדבר אותו הוא יעשה לכבודו של המלך שמגיע אליו לביקור. הגם אם תהיה זו התחזקות מועטה, אך העיקר להראות את ההכרה במלכותו יתברך!

עלינו לחשוש ולהיזהר בכל הנהגה שעלולה לסתור את הכרת המלכות, ואת מציאות המלכות. כמה דברים אנשים דשים בעקביהם כל השנה כולה – כעס, לשון הרע, זלזול בתפילה ועוד כהנה וכהנה. זה חמור כל השנה, אבל בראש השנה זה חמור שבעתיים – כי המלך כאן, וכשהמלך כאן אסור לזרוק אבנים! אם לא עושים את העבודה בשלימות, אם אין לנו כוחות ויכולות לעשות את מה שבאמת נדרש ממנו – לפחות נקפיד לא להשליך אבנים על המלך…​

 

[גרינפלד]

למרן החפץ חיים זצ"ל היתה נכדה שנסחפה אחר מעללי הדור, והלכה ללמוד בגימנסיה, שם הושפעה רבות מהשקפת עולמם של ה'מתקדמים'. לימים היא הגיעה לביקור בארץ, ובן דודה הגאון רבי הלל זקס זצ"ל החליט ללכת לבקרה, ולשמוע ממה ששמעה וראתה אצל הסבא הגדול, וצירף אליו לביקור את הגאון רבי שמשון פינקוס זצ"ל.

וכך היא סיפרה להם: פעם כשחזרה מלימודיה בגימנסיה, נכנסה אל סבה ה'חפץ חיים' וראתה אותו יושב רכון על ספריו בחדר חשוך, שדלקו בו כמה נרות, לידם ישב הסבא ה'חפץ חיים' והגה בתורה. ברקע נשמעו מטוסים צבאיים, שזה היה דבר חדש אז, שזרקו המטוסים פצצות מולטוב.

אמרה הנכדה ל'חפץ חיים': "סבא, מדוע הנכם יושבים ורוכנים על עולם מיושן של ספרים, שלא מביא לעולם כלום? הרי העולם מתקדם, הוא כבר כבש את השמים, תשמע באוזנך את המטוסים החגים בשמים…". אמר לה ה'חפץ חיים': "ספרים אלו הם הערובה היחידה לכך שיישארו בני אדם בעולם, הקידמה שאתם עוסקים בה תביא מידת הרג וחורבן לעולם בממדים נוראים, המטוסים האלו שהמצאתם יביאו בעתיד חורבן גדול על כל העולם, וכאן ב'חושך' הזה בונים עולם, בונים בני אדם!".

ה'חפץ חיים' המשיך והביא לפני נכדתו פשט בפסוק (שמואל א' כד, יג): "כאשר יאמר משל הקדמוני מרשעים יצא רשע וידי לא תהיה בך" אמר ה'חפץ חיים' לנכדתו: "עולם הקידמה הוא עולם שאנשים לא מחפשים בו איך ליצור אנושות טובה יותר, אלא איך להתבוסס בתוך ה'אני' שלי, ולתת לו את מירב ההנאה, מי שמתבוסס בחיי עולם הזה – בהכרח שכל מה שיעסוק בו יהיה סביב רצונותיו ושאיפותיו להנאות בלתי מוגבלות, אם כן העולם כולו עוסק באנוכיות, הם מטפחים עולם של אגואיזם ובהכרח יצא מזה רשע".

כידוע שדבריו של ה'חפץ חיים' היו ממש כנבואה, והשיא היה בהמצאת פצצת האטום, כלי משחית שיכול להשמיד מיליונים ברגעים ספורים, ואף הביא להשמדת ערים שלמות על יושביהם.​

 

[גרינפלד]

ה"חפץ חיים" זצ"ל סיפר על עצמו: בהיותי בחור צעיר, אש הקודש בערה בקרבי. לבי אמר לי: מה אתה ישן, הרי צריך להציל את כל העולם – שכולם יחזרו בתשובה ויהיו יהודים טובים!

אבל בשלב מסוים התבוננתי במציאות וחשבתי – וכי יכול אני להציל את כל העולם?! הרהרתי והגעתי למסקנה שאכן את כל העולם אינני יכול. כיון שכך – החלטתי – לכל הפחות את אנשי המדינה בה אני חי אציל.

אבל המדינה גדולה מאד, ואחר כמה ימים הגעתי למסקנה כי הדבר אינו מעשי ולכל הפחות אציל את אנשי המחוז של עיירתי ראדין.

שוב התבוננתי ושאלתי את עצמי – וכי אפשרי הדבר להצליח בשטחים כל כך נרחבים, עיירות ומחוזות?!

טוב – נכנעתי – אם זה לא יצליח, לכל הפחות אחזיר בתשובה את אנשי העיירה בה אני מתגורר – ראדין.

פעלתי רבות להגיע למטרה הזו, שכל אנשי עיירתי יהיו טובים ומופלגים, ללא חטא, אבל לא צלחה דרכי.

טוב – אמרתי לעצמי – ישראל מאיר! כנראה שתפקידך להציל את עצמך ולתקן את ישראל מאיר.

באותה שעה החלטתי להניח לכל האנשים מסביב ולהשקיע את מיטב הכוחות כדי לתקן את עצמי – להיות נקי ושלם ולעלות במעלות.

ומה היה בסוף? כולם יודעים. רבי ישראל מאיר זצ"ל, הכהן הגדול מראדין, הציל את עצמו והציל גם את כל העולם כולו.

מה הוא לא עשה! באלו תחומים הוא לא נגע בספריו– באנשי הצבא, בכלל ישראל, בכל מקום. ה"חפץ חיים" זצ"ל, בספרים שחיבר, הציל את כלל ישראל והגביה את הדור כולו.​

 

[גרינפלד]

תכונה רבה הורגשה באותו יום בעיירה ראדין ובגלילותיה. מרכבות הדורות עשו את דרכן לעיירה, נושאות עליהן את גדולי העשירים ואילי ההון מהסביבה, אשר נקבצו ובאו כולם ל'דינר' – מסיבת התרמה מיוחדת, בנשיאות ובהשתתפות רבן של ישראל, הכהן הגדול מאחיו, ה'חפץ חיים' זצ"ל.

לא היתה זו מסיבת 'דינר' רגילה, שהרי לא בכל אסיפה כזו משתתף ה'חפץ חיים', ואף נושא בה דברים. מדובר היה בענין של 'פיקוח נפש' – במגבית חירום להצלת בית החולים היהודי שבפאתי ראדין, שמצבו הכלכלי החמיר עד שהיה חשש כי לא יוכל לטפל בחולים הבאים אליו…

כששמעו הגבירים נדיבי הלב על דבר ה'דינר' הדחוף, ומשהבינו את חשיבותו הרבה לאור העובדה כי רבן ומאורן של ישראל ישתתף ב'דינר' ואף ישא בו דברים – לא היה איש מהם שחשב לוותר על ההשתתפות במעמד הייחודי. וכך, בשעת ערב מוקדמת באולם המיועד, התייצבו ובאו ארבעה עשר העשירים הגדולים ביותר במחוז, ונכנסו בזה אחר זה…

מיד אחר כך, הגיפו העסקנים את דלת המקום. היה ברור כי הצלחת האירוע תלויה בשקט שישרור בו וביוקרתו האלגנטית, ולא יתכן כי כל הרוצה להיכנס ולהשתתף – יוכל לעשות זאת. המעמד החל, כשה'חפץ חיים' מקבל את התורמים בחום, מאציל עליהם מברכותיו, ואחר כך – נשא את נאומו על החשיבות הרבה לתרום מיטות לבית החולים.

כשסיים את דבריו, החלה מלאכת ההתרמה. ה'חפץ חיים' בעצמו, הוא ולא אחר, עבר בין השולחנות, ופנה לכל אחד ואחד מהגבירים בבקשת תרומת מיטה או שתיים. היה גביר אחד שתרם מיטה אחת שעלותה מאות רובלים, והיה גם גביר אדיר, שהיקף נכסיו נאמד במאות מיליוני רובלים, שתרם לא פחות מ-15 מיטות לבית החולים בעלות של כרבבת רובלים!

ההתרמה נמשכה, ולפתע – פתח את הדלת אחד מבחורי ישיבת ראדין. בחור פשוט ועני, שמכנסיו הקרועים ובגדיו הבלים היו ההיפך המוחלט מהאווירה העשירה והיוקרתית ששררה ב'דינר'. העסקנים נזעקו לשלוח אותו מהחדר לבל יפריע את ההתרמה החשובה, ולבל יפגע באווירה הייחודית והיוקרתית…

אך ה'חפץ חיים' שם לב לכך, ומיהר אל אחד העסקנים: 'צא ושאל את הבחור האם הנושא דחוף. ואם הוא דחוף – הכנס אותו מיד!' – אמר.

העסקן יצא, וכששב – אמר כי הבחור אומר שהשאלה דחופה. 'הכנס אותו בבקשה' – אמר ה'חפץ חיים', ועצר את ההתרמה בעיצומה. הבחור קרב אל ה'חפץ חיים' ביראת כבוד, ולחש על אוזנו שאלה קצרה, שאחריה השתררה שתיקה ארוכה…

הגבירים הביטו בנעשה בעיניים המומות. הן התכנסו כאן למטרה חשובה ועילאית – שה'חפץ חיים' בעצמו העיד עליה וטרח עבורה. ולפתע – הפסקה בעיצומה של ההתרמה בשל שאלתו של בחור מן המנין?!

ה'חפץ חיים' לא מיהר לענות, ודקות ארוכות קימט את מצחו עד שהשיב. עיניו של הבחור אורו, ניכר היה שהתשובה סיפקה אותו ופשטה את לבטיו, אך ה'חפץ חיים' לא מיהר לעזוב אותו… 'עוד משהו רצית לשאול?' – שאל באינסוף סבלנות ואהבה…

'לא, תודה' – השיב הבחור ופנה לצאת, וה'חפץ חיים' – רבן של ישראל, ממרום גילו ומעמדו טרח וקם מהכיסא, וליווה את הבחור עד הדלת, שם נפרד ממנו בחיוך אוהב ולחיצת יד חמה.

ה'חפץ חיים' שב לשולחן, וביקש להמשיך את ההתרמה. רגע לפני, שמע גביר אחד מפטיר: 'כבוד כזה לבחור פשוט… מעניין כמה מיטות תרם הבחור הזה לבית החולים…'

באותו רגע, נזעק ה'חפץ חיים' והגיב: 'הבחור הזה תורם מדי יום חמישים מיטות לבית החולים, כל יום – חמישים מיטות!'

עתה הפכה השתיקה באולם לאלם משתק והלם מפליא. חמישים מיטות?! – תמהו הנוכחים איש אל רעהו, והלא מכנסיו יעידו עליו שאין לו פרוטה לפורטה, שאינו בר יכולת לשלם ולו מיטה אחת! חמישים מיטות הוא תורם?! כל יום?!

ה'חפץ חיים' נענה והסביר בנועם: 'כן! הבחור הזה לומד מדי יום שעות ארוכות, ולימודו מביא בכנפיו ומעורר רחמי שמים מרובים, שמונעים מדי יום מכמה עשרות אנשים לחלות, ועוד כמה חולים הוא מבריא ושולח הביתה… בלעדיו, היו יכולים להיות לנו קליינטים רבים נוספים לבית החולים, ובלימודו – הוא חוסך לנו לפחות 50 מיטות ביום! – היש מישהו כמוהו הזכאי לכבוד מלכים? האם יש תורם נכבד כמוהו לבית החולים?!

את הסיפור כתב בנו של ה'חפץ חיים' בעדות אישית, בקונטרס 'מדרכי אבא' שהוציא לאור. וללמדנו בא:

בכל פינה בתבל, יושב ילד ומשנן משניות, בחור ממהר לסדר, אברך לומד בהתמדה, עמלי הכפיים – מתרכזים בשיעור היומי, לומדים וקונים עוד דף ועוד דף, עוד משנה ועוד הלכה…

ברגעים הללו, כשאנו לומדים מתחוללת מהפכה: שם למעלה – נפתחים שערי שמים, מושפעים ישועות וחסדים גלויים ונסתרים. וכאן למטה – תאונות דרכים נחסכות, מטופלים מבריאים, ניתוחים מצליחים, אנשים בריאים נשארים כאלה…

איננו יכולים לשער ולהעריך, כמה רחמי שמים התורה שלנו מעוררת, כמה ייסורים היא מונעת, כמה טרגדיות היא עוצרת!! זוהי סגולה ייחודית של לימוד התורה הקדושה – שמחוללת מופתים, מונעת צער, מטפלת באסונות עוד לפני שהם קורים, ומספקת לכולנו חיים טובים ואיכותיים יותר!
​

(פניני פרשת השבוע)​

 

[גרינפלד]

אל ביתו של מרן הסבא קדישא מראדין נכנס ביום מן הימים רב מאחת העיירות הסמוכות לראדין. הוא היה נוהג להיכנס מפעם לפעם להתייעץ בנושאים שעלו על שולחנו ברבנות העיירה וניצל היטב את קירבתו הגיאוגרפית לליבה הפועם של היהדות החרדית דאז – ראדין.

הפעם הביקור היה שונה. הרב נכנס אל הבית וכולו אומר ליאות ועייפות. גם חשש וחוסר אונים ניכרו מפניו בבירור. באי הבית שהיו רגילים לראותו מדי תקופה ניסו לדובב אותו ולנסות להבין מה יום מיומיים, מדוע נפלו פניו בצורה כזו ומה אירע שם בעיירה השלווה שלו.

הרב לא אבה לדבר יותר מידי, הוא מיהר להיכנס אל הישיש הקדוש רבן של כל בני הגולה ולשטוח את מועקתו. "רב'ה, אני בצרה צרורה! כל האידישקייט בעיירה מוטל כעת על כף המאזניים. החופשיים בעיירה מתעתדים לפתוח 'בית תרבות', כמובן שההרס והנזק העתידיים מדבר כזה הם בל ישוערו. הבעיה היא שבעלי הבתים התקיפים והחזקים לא מבינים את ההשלכות ורואים בדבר הזה משהו מבורך. נוצר מצב שהרבנות שלי בסכנה, כי אפילו אלו שתמיד קיבלו את דעתי לא מבינים כעת מדוע אני מתנגד למה שבעיניהם יכול להביא קידמה ותרבות לעיירה ומדוע יש עם זה בעיה רוחנית. אם אני אמשיך את המלחמה בהם הם יכולים להדיח אותי מהרבנות, הרב הבא ככל הנראה לא יבוא להתייעץ כאן על צרכי העיירה…

המלחמה הזו שהיא מבית ומחוץ גם יחד מתישה אותי ובאתי לקבל דעת תורה. האם להילחם כעת עד הסוף בלי לחשב את ההשלכות של המלחמה הזו כי זה כעת מה שצריך לעשות או להניח לנושא, לתת להם כרגע את מבוקשם, ולהציל את שאר חלקי הדת שהעמדתי במשך שנים בעיירה. יורני רבנו כדת מה לעשות בעת הזו?

הרים החפץ חיים את עיניו הק' והביט באהבה אל הרב הנרעש. כדרכו הוא השתהה קמעה לפני שפתח בדבריו. אחרי דקה ארוכה החל הח"ח לשטוח את דבריו בבהירות.

"בפרשת שופטים מבארת התורה הק' את צורת היציאה למלחמת מצווה על אויבי ישראל. הכהן הגדול עומד ומפיח רוח לחימה בעם. "שמע ישראל, אתם קרבים היום למלחמה… אל ירך לבבכם אל תראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם כי ד' אלוקיכם ההולך עימכם וכו'…"

חז"ל מבארים (סוטה מ"ב) 'אל ירך לבבכם מצהלות סוסים וצחצוח חרבות ואל תראו מהגפת תריסין ואל תחפזו מקול הקרנות ואל תערצו מקול הצווחות'… 'הן באים בנצחונו של בשר ודם ואתם באים בנצחונו של מקום'.

הנה ידועים הדברים, המשיך הסבא קדישא במתק לשונו. מלחמת היצר נמשלה אף היא למלחמת מצווה הכתובה בתורה. גם במלחמה הזו בא היצר וחילותיו בקולות וברקים ומתנהג כמו עובדי הכוכבים במלחמותיהם. הרבה רעש וצילצולים מלווים את המלחמה הזו. הרבה קולות של הגפות תריסין וצחצוח חרבות ושאר מרעין בישין. היצר מגייס לשורותיו את בעלי הקול והצעקה. הוא משתמש בכל האפשרויות העומדות לרשותו כדי לאיים על תופסי התורה ועל עושי רצונו של מקום. אבל עיקר הכוח שלו הוא הקולות והברקים. הוא מגייס לשורותיו את בעלי הבתים החזקים ואת אלו שיכולים לערער כל דבר טוב.

אמנם מנגד, עומדים כוחות הטוב הקב"ה וכל גונדא דיליה… כיתות מלאכים שרפים ואופני הקודש.

בוודאי שאלו יותר חזקים, 'אתם באים בנצחונו של מקום'.

בכל מלחמה יש את אלו העומדים מהצד ומתבוננים לראות איזה צד חזק יותר ואיזה צד יש לו את מיטב הסיכויים לנצח. הם ממתינים בסבלנות ומצטרפים לצד בו הם בטוחים בנצחונם.

גם במלחמה הזו הדברים מתנהלים אותו דבר.

יש כאן מצד אחד מאה קולות של היצר וחיילותיו. הוא גייס לשורותיו את כל מי שיכול לעשות רעש. ולאידך גיסא יש את הקב"ה ומלאכיו העומדים בקול דממה דקה ולהם באמת הכח והממשלה.

הדברים הם פשוטים, סיים החפץ חיים בנימה החלטית. כת"ר יעמוד מהצד ויפעיל את שיקול דעתו הרמה, האם להצטרף אל הצד הקולני או אל הצד החזק…

רב העיירה שנכנס שפוף עם שאלה מהותית יצא זקוף עם הבנה שונה לחלוטין על המצב, כשפניו אל מלחמת המצווה העומדת לפניו. עכשיו, כשהוא קיבל את המימד הנכון על הנושא הוא יוצא בידיעה ברורה שהוא בצד הנכון והמנצח.​

 

[גרינפלד]

הרב מפוניבז' זצ"ל סיפר, שה"חפץ חיים" שאלו: "תועבת ה' כל גבה לב" (משלי טז, ה). כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקדוש ברוך הוא: אין אני והוא יכולים לדור בעולם כאחד. שנאמר (תהילים קא, ה): "גבה עיניים ורחב לבב, אותו לא אוכל" (סוטה ה ע"א).

ואינו מובן. לכאורה, אין הגאוה עבירה מן התורה [מלבד דעת הסמ"ג (מצות לא תעשה סד) ]. ומכל מקום, יש עבירות חמורות יותר. ונאמר: "אני ה', השוכן איתם בתוך טומאתם" (ויקרא טז, טז), "אף על פי שהם טמאים, שכינה ביניהם" (רש"י). ונאמר: "והבוטח בה' חסד יסובבנו" (תהילים לב, י), אפילו רשע ובוטח בה' חסד יסובבנו" (יעוין ויקרא רבה טו, ד ו"נפוצות ישראל" פרק ח). וזהו שאמרו (ברכות סג לגרסת "עין יעקב") "גנבא אפום מחתרתא רחמנא קרי", הגנב משווע שלא ייתפס בגניבתו. ויש לו למי לשווע, כי ה' עימו !

עם כולם הוא שרוי, רק עם הגאה לא ?! אתמהה!

"שתקתי", סיפר הרב מפוניבז'. "ידעתי שהתשובה תגיע, ולא טעיתי". "אומר לך", המשיך ה"חפץ חיים": "עם כולם נמצא הקדוש ברוך הוא, כי יש סיכוי שישובו. יפקחו עיניים, ישיתו לב, יבינו ויחזרו לדרך הישר. אבל המתגאה, הן שוטה הוא. וכמו שכתב הרמב"ן באגרתו: 'ועתה בני דע וראה, כי המתגאה בלבו על הבריות מורד הוא במלכות שמים, כי מתפאר הוא בלבוש מלכות שמים, שנאמר: 'ה' מלך, גאות לבש' (תהילים צג, א). ובמה יתגאה לב האדם. אם בעושר – ה' מוריש ומעשיר (שמואל א ב, ז). ואם בכבוד – הלא לאלוקים הוא, שנאמר: 'והעושר והכבוד מלפניך' (דברי הימים א כט, יב), ואיך מתפאר בכבוד קונו. ואם מתפאר בחכמה – 'מסיר שפה לנאמנים, טעם זקנים יקח' (איוב יב, כ), נמצא הכל שווה לפני המקום. כי באפו משפיל גאים וברצונו מגביה שפלים, לכן השפל עצמך וינשאך המקום'".​

 

[גרינפלד]

ספרים שבחור אחד מבחורי הישיבה בא אל "החפץ חיים" ושאלו בדבר איזה שידוך אם המחותן מתאים בשבילו וכו' שיבח ה"חפץ חיים" מאוד את המחותן שהוא תלמיד חכם גדול וירא שמים, בעל מידות טובות, ועני מרוד, לתמיהת הבחור מה מעלה יש בכך, פנה אליו ה"חפץ חיים" ואמר שעני ובעל יסורים הוא מקורב למלכות – מלך העולם.

והוסיף בדיבורים לומר, בני מדוע אינך מבין! אם לאדם אחד היה משפט שבו עלול הוא לקבל פסק דין מוות ח"ו ובא אליו איש המספר לו כי שר פלוני אלמוני יבוא לדבר על לב השופט לזכותו, ואח"כ הודיע לו שהמלך בכבודו ובעצמו יבוא לדבר על לב השופט הלא ישמח ויעלוץ לבו על כך, גם אתה בא אל אנשים "גדולים" שימליצו על חותנך, ואם הקב"ה כביכול ימליץ הלא תשמח, שהלא פסוק מפורש הוא כמו שכתוב: 'כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ' [תהילים קט, לא].​

 

[גרינפלד]

מסופר על ה"חפץ חיים" זצ"ל שערך פעם אסיפה של כל נכבדי ועשירי העיירה, ובה נערכה מגבית לצורך בניית בית חולים, כאשר כל גביר תורם מספר מיטות. זה תרם שלוש מיטות, זה תרם חמש מיטות וכן על זה הדרך. היה עשיר מופלג שהגדיל לעשות, ותרם עשרים מיטות.

וזאת להווי ידוע, כי מחירה של כל מיטה עלה לסכום עצום, וכל תורם זכה לברכתו החמה של ה"חפץ חיים".

לפתע הגיע למקום האסיפה אברך, שביקש לשאול את החפץ חיים שאלה דחופה בהלכה. כל הנוכחים הבחינו שה"חפץ חיים" קיבל אותו בחמימות מיוחדת, והושיבו לידו, ב"מזרח"… למען האמת, העשירים נעלבו מהיחס העודף שהעניק החפץ חיים לאותו אברך, ואחד מהם אף העז להתריס: "כבוד הרב! כמה מיטות תרם אברך זה לבית החולים?…"

"מאה" השיבו ה"חפץ חיים" על אתר.

"היתכן? מאה מיטות?! מנין לו הון עתק לממן זאת?", תמה העשיר.

"כן!" ענה ה"חפץ חיים". "כל אחד מכם, העשירים, תרם מיטות עבור חולים שיתאשפזו בבית החולים. זה תרם שלוש, זה חמש וזה עשרים. אבל האברך הזה תרם מאה מיטות שלא יהיו! בזכות לימוד התורה שלו – מאה אנשים יהיו בריאים ולא יחלו. מכח לימודו הוא חסך מאה מיטות שלא יצטרכו להן"…
​

(דורש טוב סוכות)​

 

[גרינפלד]

רבים מבאי ביתו של ה'חפץ חיים' היו עדי ראיה ושמיעה, איך שבחצות לילה – כשכל בני הבית ישנו שנתם, ובחוץ שדרה דומיה – היה נכנס לחדרו, נועל את הדלת על סוגר ובריח. אחדים ממקורביו היו עומדים פעמים מאחורי הדלת, וברטט היו מקשיבים איך שהוא היה שופך שיח ומשתפך לפני קונו. דבריו היו חריפים וברורים. בתחילת דבריו, היה נותן שבח והודאה לבורא עולם על כל אשר גמל עליו, היה מפרט כל מאורע בחייו, על כל פרט ופרט היה מסתכל כעל זכות גדולה, והיה נותן שבח והודיה על החסד הגדול שעשה עמו הקב"ה.

(לאחר שגמר לשבח את פרשת חייו הפרטיים, התחיל לדבר בזכותם של כלל ישראל, וכאן שינה לא רק את סגנון דבריו, כי אם גם את קולו; הוא הפסיק להיות המודה והמתוודה, והתחיל להיות תובע: "מה נתת לנו? נתת לנו תורה גדולה קדושה ונצחית, הרי היא היתה תורה חתומה וסתומה, ומה עשינו עבורך? פתחנו את התורה, נתנו לך את הנביאים, את חכמי התלמוד, את גאוני התורה, קשרנו כתרים לתורה שבעל פה, ומה קיבלנו עבור זה? צרות רדיפות והריגות, ואנו לא התכוננו לכל זאת, בכל ארצות פזורינו לקחנו את התורה עמנו, הצלנוה מיד אויבנו ועד היום היא נישאת בידינו – אנו מחזיקים בה בחזקה".

עד כאן היה החשבון, ומכאן ואילך התחיל לתבוע את החוב:

"כמה זמן עוד נחכה? עד מתי? הרי אנו כבר כולנו שבורים כחרס הנשבר, הבט והתבונן. אם עוד תמצא לב יהודי אחד שלם". לפתע החל להזעיק לעזרה את צדיקי הדור שהלכו למנוחת עולמים. "אייכם" – היה צועק – "למה אתם מחשים? הרי אתם צריכים להיות התובעים עבורנו, נשמות קדושות, וכי כבר שכחתם הכל?" וכך היה נוהג מידי לילה בלילה, וכשהאיר המזרח, היה שב ללימודו ומחכה לרגליו של משיח, מתוך אמונה ובטחון שהחוב ישולם.

בשנת תר"ץ, ערב שנת השמיטה, בחרה קהילת קרלין – פינסק המעטירה, ברבי מאיר קרליץ, כממלא מקומו של גאון הדור – רבי דוד פרידמן, ושיגרה אליו כתב רבנות, שנחתם על ידי מאות יהודי העיר, ובראשם רבי אברהם אלימלך פרלוב, האדמו"ר מסטולין – קרלין.

בא רבי מאיר לראדין, כדי לשאול בעצת החפץ חיים, אם יקבל את המשרה. בתחילה התנגד החפץ חיים לכך, כי רחוקה קרלין מוילנא, וליהודי כרבי מאיר אסור לפרוש מכלל ישראל. פרישתו ממחיצת רבי חיים עוזר ופעולותיו, כפרישה מכלל ישראל.

אולם לאחר שפרנסי הקהילה נחפזו גם הם לראדין והתחננו לפניו שיסכים להכתרה, הרהר החפץ חיים ואמר: ענין גורלי כזה אי אפשי להכריע בו לבדי, צריך להימלך בדעת גדולים. ומכיון שקרבה שנת השבע, שנת השמיטה, ועוד מעט יבוא המשיח, כדברי חז"ל "במוצאי שביעית בן דוד בא", ואליהו הנביא יבוא לפני כן לבשרו – אין זה הגון שמישהו אחר יפסוק בדבר, ביודענו שתוך זמן קצר הוא בא, מוטב נחכה לו ונשאיר עבורו את ההכרעה!

אחד הנוכחים באותו מעמד, חייך קלילות. כאשר הבחין בזאת החפץ חיים, תפסו בשרוולו ואמר: מר מסתפק בדבר? אצלי הוא בחזקת ודאי!
​

(פחד דוד)​

 

[גרינפלד]

פעם ערכו פקחים מטעם הממשלה ביקורת בישיבת 'ראדין', ישיבתו של מרנא ה'חפץ חיים' זי"ע, וקנסו את הנהלת הישיבה בעשרה רובל, על מצב הניקיון הירוד בחצר הישיבה.

ה'חפץ חיים' טען, כי היה על חתנו מנהל הישיבה, הגאון רבי צבי לוינזון זצ"ל, לשלוח אדם היודע רוסית, כדי שישפיע על הפקח שיסתפק הפעם בהתרעה, ורק אם הדבר יישנה, יטיל קנס על הישיבה. אך במקום לעשות זאת, המשיך רבי צבי להגות בתלמודו…

מרן הרב מפוניבז' זי"ע סיפר, שהיה נוכח כאשר ה'חפץ חיים' הוכיח את חתנו על כך, וכך אמר לו: "כיון שהנך מופקד על ניהול הישיבה, פעמים שחובה עליך לוותר אף על לימוד התורה, למען עסק ניהול הישיבה… הפסוק אומר 'ואהבת את ה' אלוקיך… ובכל מאודך…', חז"ל פירשו שהכוונה היא 'בכל ממונך', והרמב"ן מבאר שהממון נקרא 'מאוד' משום שאצל הרבה בני אדם הממון חביב עליהם יותר מגופם… אצלך, ר' צבי, הממון אינו בגדר 'מאוד' כי הנך אוהב את התורה יותר מהממון, ולכן עבורך 'בכל מאודך' היינו התורה, כי הוא הדבר החביב עליך ביותר, ולכן פעמים שאתה צריך אף למסור את לימוד התורה החביב עליך כל כך, למען אהבת ה' וקידוש שמו ית', והוא צרכי הישיבה וניהולה…"

***

ולא רק מחתנו מנהל ישיבתו דרש כך מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, אלא גם מתלמידו מרן הרב מפוניבז' זי"ע דרש להפקיר כל אשר לו, אפילו את לימוד תורתו, למען זיכוי הרבים והעמדת תלמידים. ורגיל היה הרב מפוניבז' לומר, שהוראה זו היא אשר הנחתה אותו בכל מהלך חייו, ומכוחה הוא שאב את כוחותיו והחלטתו להקדיש את כל כולו להקמת הישיבה ולהרבצת תורה…

מרגלא בפומיה דהרב מפוניבז': "יסוד ישיבת פוניבז' היה בראדין, אצל ה'חפץ חיים', הוא ציווה עלי שלא אסכים להיות רב, בלי להיות גם ראש ישיבה…"

"עליך לדעת, ר' יושה" – אמר ה'חפץ חיים' לרבי יוסף שלמה כהנמן – "אם עומדת בפניך שאלה: מה עדיף, ללמוד תורה ולצמוח 'גאון הדור', או להעמיד תלמידים, אף שזה עלול לבוא על חשבון העליה העצמית? עליך לחשב בעיקר כיצד יתרבה כבוד שמיים, האם כשאגדל לבדי לגאון עצום, או שכשיגדלו מאות רבות בני תורה מופלגים? ברור שכבוד שמים יתרבה יותר כשיהיו מאות תלמידי חכמים, ולא רק אני לבדי… 'כבוד שמיים' הוא הדבר היחיד שמכריע בעניינים אלו… זו אהבת הי"ת באמת…".​

 

[גרינפלד]

ערב ראש השנה, שנת תרע"ד, מלחמת העולם החלה, ויותר מבכל שנה, התכנסו בשנה זו תלמידים ואוהדים רבים בראדין, כדי לשהות בימים הנוראים במחיצתו של מרן ה'חפץ חיים' זי"ע, לחסות בצל כנפיו, מחרדת הימים הנוראים בכלל, ומפחד המלחמה בפרט…

באותו בוקר הגיעו לישיבה כמה מבני הישוב הקרוב 'דוגולישוק', כדי לבקש מאחד התלמידים הצעירים שהתפרסם כנואם, שיעשה עמהם את ימי ראש השנה, וידרוש להם לפני תקיעת שופר. הם אמנם הציעו לו תמורה כספית נאותה, אך הוא סירב לבקשתם, בטענה כי רצונו לשהות בימים הקדושים בצל רבו הגדול מרן ה'חפץ חיים' זי"ע.

באו היהודים אל מרן ה'חפץ חיים' ובקשו ממנו שישפיע על תלמידו שיסכים לבקשתם. ה'חפץ חיים' שלח לקרוא אליו את הבחור, ושאל אותו מדע הוא מסרב לעשות טובה וחסד עם יהודים?

"כיצד אעזוב את מורי ורבי בימים קדושים כל כך?" – ענה הבחור ל'חפץ חיים' – "הרי אחרים עזבו את ביתם ומשפחתם ובאו לראדין כדי לשהות במחיצת הרבי, ואיך ארשה לעצמי לעזוב הכל וללכת ליישוב נידח?"

"אתה הרי נמצא כאן בישיבה כל השנה?", הקשה ה'חפץ חיים' על תלמידו.

ענה התלמיד: "אכן, אך הרבי יודע שוויתרתי ולא נסעתי לבית הוריי לרגל הימים הנוראים, רק כדי שאוכל להישאר בקרבת הרב'ה, כיצד אפשר לדרוש ממני לעזוב את הרבי?"

השיב לו ה'חפץ חיים': "איני יכול לטעון נגדך דבר… עשה כאשר על לבך… אך עליך לזכור כי האדם לא נוצר כדי לחיות בשביל עצמו בלבד!"….

לא נותרה בידי הבחור ברירה, והסכים על אתר להתלוות ליהודי 'דוגולישוק'. אז איחל לו ה'חפץ חיים' ברכת הצלחה ושיהיו דבריו נשמעים. הוא נגש אל ארון הספרים, הוציא ממנו את ספרו 'שם עולם' ועלעל, עד שהגיע לפרק העוסק בשמירת שבת, וצווה לו שיעבור על הדברים וידרוש בפני הציבור בענין זה, וסיים את דבריו במאמר חז"ל: "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו…".​

 

[גרינפלד]

ה'חפץ חיים' היה נאה דורש ונאה מקיים, ואף שלימוד התורה היה חביב עליו מאוד מאוד, ולא היה מבזבז אף רגע קט בלי לימוד תורה, מכל מקום כשהיה שומע על איזה דבר חיזוק שבכוחו להועיל ולחזק, להרבות כבוד שמיים ולחזק את הדת, היה מפסיק מלימודו ועוסק בענין הנצרך, ורק אחר תיקון הדברים, היה שב לחמדת ליבו ומשוש נפשו, וממשיך לעסוק בתורה הק'…

כך היה בערוב ימיו כשהחליט להיענות לבקשת הגאון רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי זצ"ל, לבוא ל'וילנא' לחזק את ענין 'טהרת המשפחה'. ואף שהיה כבר זקן מופלג וכמעט לא יצא מביתו, אמר: "אם רבי חיים עוזר מבקש, צריך לבוא…"

בני ביתו התנגדו לנסיעה קשה ומפרכת זו, כי חששו מאוד לבריאותו, אך הוא עמד בשלו ואמר להם: "אם לא תסייעו בידי, אסע לבד…". אמר ועשה, קם מכיסאו והחל לצעוד לכיוון הפתח. בקושי היה הולך ונתמך בקירות הבית. כשראו בני הבית את עקשנותו, לא נותרה בידיהם ברירה, ותמכו בו וסדרו לו את כל הנדרש לנסיעה.

העיר 'וילנא' קיבלה את פני מרן ה'חפץ חיים' כראוי וכיאה לכבוד התורה, ובליל שבת נשא דרשת חיזוק בפני ששת אלפים נשות הקהילה, ובבוקר בפני ששת אלפים אנשים.

בשבת אחר הצהריים, קיבל ה'חפץ חיים' את הקהל הרב שבא לחצר הבית בו שהה. אחד מהנכנסים היה אדם זקן שבא לבקש עצה וברכה. לאחר שבירכו, תפס ה'חפץ חיים' את ידיו והחל לדבר עמו דברי חיזוק באמונה, וה'חפץ חיים' הרגיש שדבריו עשו עליו רושם, ופעלו בליבו של אותו זקן.

כשיצא המתברך מן הבית, ראה משמשו של ה'חפץ חיים' שהוא בהתפעלות גדולה וממלמל לעצמו דבר מה, קירב המשמש את אזנו ושמע שה'חפץ חיים' אומר כך: "היה כדאי לבוא מראדין לוילנא, ולחזור לראדין, כדי לחזק יהודי אחד באמונה"…

למדנו: שדרשות החיזוק הגדולות לפני אלפי אנשים ונשים לא היו בהם, בעיני ה'חפץ חיים', כדי להצדיק את מטרת הנסיעה, כי מאן יימר שאכן הם פעלו דבר מה אצל מאן דהו, אך משהבין שפעל אצל יהודי אחד חיזוק באמונה, זה כבר הצדיק אצלו את כל הנסיעה המפרכת.​

 

[גרינפלד]

בשיחות רבות עורר ה"חפץ חיים" לכך שעל כל אדם להכין את עצמו ליום הגדול והנורא שבו יתגלה כבוד ה' הגדול והנורא, ובית המקדש השלישי יבנה.

ב"הגדה של פסח החפץ חיים" מובא בשם "מאמרי החפץ חיים" משל הממחיש את הענין:

משל לאדם ששיגר הזמנות לכל קרוביו, ידידיו ומכריו, שיבואו לסעודת מצוה בביתו לרגל היכנס בנו לעל המצוות. ביום המיועד נאספו כולם – אך הבית היה חשוך וסגור.

לאחר שדפקו על הדלת במשך דקות ארוכות, יצא לקראתם בעל הבית בבגד שינה, וכשראה את כל המוזמנים הזמינם פנימה ואמר: "שבו נא באשר תמצאו, מיד אורה להתחיל בהכנת הסעודה, ובעוד כמה שעות היא תהיה מוכנה…".

מה משפט אדם זה – מקשה ה"חפץ חיים" – כלום לא יחשב לשוטה ולפתי? ומלבד הלעג והקלס שיעשה עצמו, יכעסו עליו הקרואים, בדין ובצדק, שכן אין לך זלזול גדול בכבודם כמו הזלזול הזה בהזמנתם למשתה מבלי להכין מאומה לקראתו.

כעת נחשוב – ממשיך ה"חפץ חיים" – מה יקרה כאשר ייעתר הקב"ה לבקשתנו ויבנה את ביתו? בית המקדש יהיה בנוי ועומד על תילו, ועתה יש להקריב בו קרבנות. לשם כך נחוצים כהנים היודעים את דיני הקרבנות, אולם לנו אין אפילו כהן אחד היודע דינים אלו על בוריים!

כמה בושה וכלימה תשיגנו! אנה נוליך את חרפתנו כשיתגלה שכל הבקשות והתפילות לבנין המקדש ולבוא הגאולה לא היו באמת ובתמים?! שהרי אילו באמת חפצנו בבוא הגאולה ובבנין המקדש, היה עלינו להכין עצמנו לקראתם!

וכי איננו נראים כאותו אדם?! בכל תפילה ובכל ברכת המזון אנו מבקשים מה' שיביא את הגאולה וישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב לבשר על כך, אך במקביל איננו מכינים את עצמנו לבואו ואיננו מכשירים כהנים שידעו הלכות עבודה כראוי, אלא דוחים זאת לסוף, ומתכננים שכשיעמוד בית המקדש על מכונו נתחיל בלימוד ההלכות הנחוצות…​

 

[גרינפלד]

כולנו מחכים למשיח צדקנו, לכאורה, אולם האם באמת ובתמים המתנה אמתית היא, או שמא מדומה?!

בהגדת ה"חפץ חיים" מובא בשם "החפץ חיים חייו ופעלו" מה שאמר בענין זה ה"חפץ חיים" זצ"ל. היה זה כאשר נציגי קהילת בריסק עלו לפקוד את מעונו של ה"בית הלוי" זצ"ל, שהתגורר בורשא והשמיע את שיעוריו בפני טובי הלומדים בעיר הגדולה. הנציגים הגישו לו כתב רבנות ואמרו, שלאחר שהשרף מבריסק מהרי"ל דיסקין עלה לארץ הקודש אין הם רואים מי שיכול למלא את מקומו בקודש אלא הוא.

סירב הגאון, ונימוקיו עמו. ראשית, מי יהין למלא מקום הגאון הקדוש מהרי"ל דיסקין, שה"בית הלוי" ראה את עצמו כתלמידו. שנית, די היה לו בעשירי סלוצק שירדו לחייו ואילצוהו להתפטר מרבנותו, ואילו כאן עוסק הוא בהרבצת תורה בהשקט ובשלוה.

ראו הפרנסים שנכזבה תוחלתם, ועמדו להיפרד לשלום. לפתע זעק אחד מהם: "רבי! עשרים וחמשה אלף יהודים ממתינים לבואו!".

"כך?!" קרא הגאון בהתרגשות, ופנה אל הרבנית: "הביאי נא את מעילי. אין זה מן היושר להניח לציבור כה גדול להמתין!".

כך היה הגאון בעל "בית הלוי" לרבה של בריסק!

והיה ה"חפץ חיים" מעורר בהתרגשות: "אם רבי יושע בער שינה דעתו ונחפז, משום שאין מן היושר להניח לעשרים וחמשה אלף יהודים להמתין – שערו בנפשכם כמה היה המשיח נחפז לבוא אילו ידע שכלל ישראל מצפה לבואו! אין זאת אלא שיודע הוא שאין מצפים, ולפיכך מתמהמה בואו"…

באותו ענין מובא בשם "מעשי למלך" התבטאות נוספת מפי קדשו:

"פעמים רבות מתאחרת החופה שעה שעתיים ואף שלוש. מחכים שהמוזמנים יתכנסו, ממתינים לפלוני ולאלמוני, מלבנים ענין זה ואחר. אבל כשהחתן ניצב כבר תחת החופה – אזי אין מתמהמהים עוד, וממהרים להביא את הכלה…".

"אף אנו, אלו היינו נצבים כאותו חתן מתחת לחופתו – היה הקדוש ברוך הוא ממהר להביא את המשיח. דא עקא, מתמהמהים אנו כאותה התמהמהות שלפני החופה, ועל כן מתעכבת ומתמהמהת הגאולה​

 

[גרינפלד]

פעם התארח רבי שמעון שוואב בשבת קודש בביתו של ה"חפץ חיים" זצ"ל. בליל שבת דיבר ה"חפץ חיים" בפני צבור גדול שהתאסף בחדרו ואמר:

חז"ל אומרים שכל אדם יכול היה לטעם במן טעם מאכל שחפץ בו. מה היה אם לא חשב שום טעם בעולם, איזה טעם היה במקרה כזה למן?

והשיב: בהעדר מחשבה אין כל טעם! ובלשונו "אז מען טראכט ניט, האט אס קיין טעם נישט!", כיון שמן הוא דבר רוחני, ודבר רוחני אין לו מקום בלי מחשבה.

ה"חפץ חיים" עצר לרגע ומיד המשיך: מה יכול להיות יותר טעים מקטע גמרא? הרי זה כה מתוק וערב! אבל בלי מחשבה אין לתורה טעם!..

כך יהיה גם לעתיד לבא – סיים – כשנזכה לביאת המשיח: מי שחשב על המשיח וחיכה וציפה לבואו, יטעם טעם משיח כשהוא יבוא. ומי שלא ציפה לבואו לא ירגיש בו גם שום טעם כשיבוא!!​

 

[גרינפלד]

סיפר הג"ר שמואל אהרן פרדס זצ"ל (רב בשיקאגו), שבערך בשנת תרצ"ב נסע לפולין ובא לראדין, ולאחר תפילת מעריב בא לקבל שלום מה'חפץ חיים' הקדוש זצ"ל, והחפץ חיים שאל אותו 'מהיכן אתה', וענה שהוא בא מאמריקה, והחפץ חיים שמח מאוד ואמר 'אני מחפש יהודי מאמריקה', ושאל אותו החפץ חיים, 'תאמר לי את האמת, באמריקה מצפים למשיח או לא'. והוסיף החפץ חיים ואמר, הרי אם מדברים על משיח ומצפים לביאתו, זה גופא סיבה שהקב"ה ימהר ויחיש את ביאת משיח צדקינו.

והנה הוא היסס ולא ידע מה להשיב, אך לבסוף החליט להשיב שאכן באמריקה מצפים למשיח, ואז שמע איך החפץ חיים מתפלל בינו ובין עצמו ואומר לקב"ה, 'ממילא היהודים כאן בפולניא שסובלים צרות ועניות, יתכן שממתינים למשיח למען עצמם כדי שיזכו לגאולה מהצרות הגשמיים, אבל הלא שמעתי מעד שאפילו באמריקה שיש להם גשמיות ועשירות, מכל מקום מצפים למשיח, ובהכרח שממתינים למשיח למען כבוד שמך, וא"כ עד מתי תעכב אותנו ממשיח.​

 

[גרינפלד]

ב"ילקוט שמעוני" על חומש בראשית (ט, כ) מובא: "לא גלגל הקב"ה והביא מדי לעולם אלא בשכרו של כורש, שהיה בוכה ומתאנח בשעה שהחריבו גויים את בית המקדש".

בעת שהחריב נבוכדנצר, יימח שמו, את בית המקדש הראשון, היה כורש ילד כבן עשר או אחת עשרה שנים. מירושלים הגיעה השמועה הנוראה, שנחרב בית המקדש, והילד הגוי הזה נאנח על חורבן המקדש.

איזו השגה יכולה להיות לילד גוי לגבי בית המקדש? איזו הבנה יש לו, בכלל, על בית המקדש? אולי הוא ראה ציור של בית המקדש, ואמרו לו שזה נחרב.

להבדיל, אם יראו לנו תמונה של מגדל אייפל, ויספרו לנו שנפל המגדל הזה – מה נגיד? אולי נגיד: "אוי חבל, דווקא היה יפה".

אבל כורש, הילד הגוי, נאנח והוריד דמעה על חורבן בית המקדש. ובזכות זה זכה שנתגלגל בניין בית המקדש השני על ידו.

הוא פרסם את "הצהרת כורש" המפורסמת, ובה קרא ליהודים לעלות לירושלים ולבנות את בית המקדש.

כך נאמר בפסוק בעזרא (א, א-ג): "ובשנת אחת לכורש מלך פרס… העיר ה' את רוח כורש מלך פרס, ויעבר קול בכל מלכותו וגם במכתב לאמר… מי בכם מכל עמו, יהי אלקיו עמו, ויעל לירושלים אשר ביהודה, ויבן את בית ה' אלקי ישראל, הוא האלקים אשר בירושלים".

ושאל ה"חפץ חיים" זצ"ל שאלה נוקבת: הילד הגוי שנאנח והוריד דמעה על בית המקדש, זכה שהתגלגל בניין המקדש על ידו, ואנחנו, שכבר כמעט אלפיים שנה יושבים על הרצפה ומקוננים על חורבן בית המקדש – למה לא זכינו עדיין לראות בבניינו?

אך האמת היא שאנחנו לא בוכים מספיק ולא נאנחים באמת על חורבן בית המקדש, וזו הסיבה שלא נושענו. אנחנו בוכים על הצרות והייסורים שלנו, אנחנו בוכים על החובות ועל הכאבים.

ה"חפץ חיים" בא ומעורר אותנו להיאנח אנחה אמיתית לכבודו של הקב"ה, להוריד דמעה אמיתית על גלות השכינה. כדי לזכות לגאולה אנחנו צריכים לשאוף באמת ובתמים לגאולה, ולהחליט בהחלטה חזקה וברורה: בעזרת ה', אני אתנהג טוב יותר. אני ארבה אהבה ואחווה ושלום ורעות. אני אשתדל לסייע בחיזוק "שלום בית", ואקרב בין הורים לילדים. אקרב בנים לאביהם שבשמים, ואעשה למען שמך, ריבונו של עולם.

אנחנו צריכים לחוש את הצער, לא רק על הסבל שלנו בגלות, אלא על סבל השכינה, שהרי כסאו של הקב"ה לא שלם ורם עד עת בוא הגאולה השלמה.

מה נדרש מכל יהודי בתשעה באב? להתרומם מעל ההוויה האישית, לשכוח את חיי הפרט, ולהתרכז אך ורק בסוד קיומו של העם היהודי. לעם הזה, העם הנבחר, שמתנסה בגלות ארוכה ובניסיונות קשים, הבטיחו הנביאים עתיד נשגב ונחמה גדולה, אבל כדי להגיע לכך, מצפה ריבונו של עולם ביום הזה לתפילות אמת ודמעות אמת מעומק הלב – שיבקעו שערי שמים.

הבעיה היא, שאנחנו דווקא ישנים טוב… כתוב לשים אבן תחת הראש בליל תשעה באב, אז אנשים לוקחים אבן זערורית, שכמעט לא רואים אותה, ושמים כדי לצאת ידי חובה.

מה מבקשים ממך? רק לילה אחד תגרום לעצמך סוג של צער כדי לזכור ולחוש את צער החורבן. רק לילה אחד תיתן לקב"ה ולא תישן כמו שנוח לך. רק יום אחד לא תשב כמו שנוח לך ולא תאכל כמו שאתה רוצה.

תן לעצמך לחוש את צער החורבן. תן לקב"ה אנחה אחת, אבל אנחה אמיתית.​