סיון כ"ח סיון - יום פטירת רבי שמשון אהרן פולונסקי (1 צופה)

[אוהב ספר]

הרה"ק מסקווירא זי"ע סיפר, שפעם התקיים דין תורה מורכב, והיה ההרכב של הדיינים מחמשה רבנים, ובראש ההרכב היה הגר"ח מבריסק זצוק"ל, ורבינו - שהיה אברך - נמנה גם הוא על אחד הבוררים. באמצע הדיון, העלה כל אחד את סברותיו לכאן ולכאן, ורבינו העלה גם הוא סברא אחת, סברא אלימתא מאד דלית ליה פירכא.

ואכן הגר"ח זצ"ל קיבל סברא זאת ופסק כוותיה. לאחר מכן התבטא בהתפעלות: "איך האב נישט געוויסט וואס אוקריינא פארמאגט" (לא שיערתי מה אוקריינא מכילה).

 

[אוהב ספר]

מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל סיפר, שכאשר הגיע האדמו"ר מגור ה"אמרי אמת" זי"ע לארץ, היו רבים שחששו להכנס אליו, כיון שמנהגו היה להקשות לנכנסים קושיות בסוגיא שהוא עסק בה. כאשר רצו להכנס אליו היו לוקחים עמם את רבינו, ורק אחרי שהוא היה עונה לקושיות, הצטרפו גם הם לשיחה.

 

[אוהב ספר]

על הגאון "סבא קדישא" מהרש"א אלפנדרי זצוק"ל מסופר, שהיה קם לפני רבינו מלוא קומתו, אף שהיה מבוגר ממנו בחמישים שנה, וחרף היותו איש-אמת שאינו נושא פנים לאיש, באמרו שהוא גדול ההוראה בדור.

 

[אוהב ספר]

פעם הגיע לבקרו הגאון רבי אלי' קלצקין זצ"ל, גאב"ד לובלין, אשר היה קשיש ממנו טובא, תמה רבינו על טרחתו ושאל, מדוע לא שלח להודיע לו שיבוא אליו. נענה הרב מלובלין: "וכי מה אתם סבורים שיהודי מבוגר פטור מכבוד התורה?"

 

[אוהב ספר]

הגר"א מישקובסקי זצ"ל רבה של כפר חסידים, הסתפק פעם בשאלה מסובכת, ועלה עמה אל הגאון החזון איש זצוק"ל שיכריע לו את השאלה. מספר הגר"א זצ"ל: החזון איש פשט את הספק בשם הרב מטעפליק...

 

[אוהב ספר]

כשעלה הגאון רבי עקיבא סופר זצ"ל גאב"ד פרשבורג, הגיע רבינו לקבל את פניו. ביקור זה היווה הפתעה גדולה עבור הגאון מפרשבורג. מראהו של רבינו היה כשל אחד העניים, ולא ידע הרב מפרשבורג על גדלותו ורום מעמדו. אולם, וכשהתחילו לשוחח במו"מ של תורה, עסקו בעניני מקוואות, ורבינו גילה בקיאות עצומה בכל דבריו של מרן החת"ס זי"ע בעניני מקוואות.

כאשר עזב רבינו את ביתו של גאב"ד פרשבורג, פנה אל בני ביתו והציע להם באירוניה לארוז את החפצים. "כדאי לעבור מכאן", אמר, "אם הבלן הירושלמי הוא בקי כ"כ בדברי החת"ס, ויודע כ"כ ללמוד תורה, הרי שאין לנו כאן מקום". בגדיו של רבינו יצרו לו את הרושם, שמדובר בבלן מן השורה.

בני ביתו שביקשו להרגיעו מיהרו לברר, והעלו, כי לא מדובר בבלן בן תורה, אלא בגדול בישראל מהשורה הראשונה, אשר כולם משחרים לפתחו.

מאז החל הגאון מפרשבורג לבקר מדי יום רביעי בבית רבינו, ובכל פעם שרבינו זכה לביקור כזה, פרש מיד מפה לבנה על השולחן, והעמיד עליה את פמוטות הכסף של שבת, לכבודו של נכד החתם סופר ממשיך דרכו.

באחד הביקורים הללו, עלה על השולחן נושא את משו"ת חתם סופר, ורבינו מזכיר את המספרים 17 ו- 24. התפלא הגאון מפרשבורג, על מספרים אלו. "בחלק אחד של תשובות החת"ס דן בעניין זה י"ז פעמים, ובחלק אחר -כ"ד" - השיב לו רבינו.

 

[אוהב ספר]

תלמידו הגרא"פ גלרנטר זצ"ל מחיפה מוסיף להתפעל מבקיאותו העצומה: "עיני ראו ולא זר, שציטט פעם בעת שיעור בהלכה את דברי ה"בית מאיר" לאבן העזר והרגשנו שיודע לספור אותיותיו, ולא עוד אלא שהמחיש לנו אז את גודל בקיאותו וגאוניותו של ה"בית מאיר", ואיך שבפנים ה"סוגריים" בספריו גלומים אוצרות של חידושים מפליאים, והכל כבדרך אגב..."

 

[אוהב ספר]

פעם שלח אליו הרה"ק רבי שלמה מזווהיל זי"ע שאלה אודות ספר תורה עתיק שהיה ברשותו, שבפרשת פנחס היה כתוב פעמיים "אהרון" עם וי"ו. מיד הוציא רבינו ספר מסויים, אשר דן בענין זה, ופוסק שבמדה וכתוב פעמיים בצורה כזאת הספר תורה כשר, כי יש מסורת מסויימת לכתוב כך.

 

[אוהב ספר]

אחד מבאי ביתו כותב:

"תלמידי חכמים ובעיקר העילויים של בני הישיבות, ישיבות מכל טיפוס, היו מתלקטים סביבו במעון הדל שלו, וכשהיה משוחח עמהם היה כמעין הנובע וכנהר שאינו פוסק... פניו היו מתלהטים, עיניו מבהיקות, וכולו מאיר באור שלא מעלמא הדין. מוחו היה כלהב שחוז, תפיסתו כמעוף הבזק. כשאחד מבני החבורה המקשיבים רצה להשיג את דבריו, תפס הרב כהרף-עין את התקפת יריבו בשרשיה, ועוד קודם שהלה הספיק לגמור את דבריו, הביא לו ראיה מתוספות, מהרש"א, נתיבות, מהרי"ט והוכיח שאי אפשר בכלל לחשוב אחרת..."

וממשיך:

"זכיתי להימצא במחיצתו שנתיים, מדי יום ביום שעות שלימות, וכל ויום היה אירוע מיוחד שנחרת בזכרוני. פעם הרהבתי עוז ואמרתי לו: "מורי ורבי, אומרים שהנך בקי בכל הספרים הללו" - הצבעתי אל ארונות הקיר שהיו מלאים ספרים למאות. הוא חייך ואמר לי בנועם ורך: "ובכן, אני מוכן לעמוד על הבחינה".

"תוך כדי דיבור הוצאתי ספר אחד, מן הבא ביד, ספר עבה וארוך. ופתחתיו. הוא קרא בספר שורות אחדות. ואמר לי שם הספר שבידך נקרא... כאן אמר לי שם הספר. והתחיל לומר בעל פה דף שלם. הוצאתי ספר אחר, וחוזר חלילה..."

 

[אוהב ספר]

לצד בקיאותו המהבילה בתורת הנגלה, שוחחו בירושלים גם על בקיאותו בתורת הנסתר. למרות שכך היה ביתו פתוח במשך כל שעות היממה לתלמידים ולשואלים, בימי שישי היה נעלם מביתו לכמה שעות. אמרו, שהוא לומד אז רזין דרזין עם המקובל הגדול בעל ה"לשם" זצוק"ל.

 

[אוהב ספר]

בקרב חכמי התורה בירושלים רווחו שמועות שונות בנוגע לכח הזכרון המופלא שניחן בו, כגון מה ששמעו מפיו באחד הימים, שנזהר כל ימיו מלאכול זיתים שלא הוטבלו בשמן זית (כמאמר חז"ל הוריות י"ג ע"ב "כשם שהזית משכח לימוד של שבעים שנה כך שמן זית משיב לימוד של שבעים שנה").

תלמידיו אומרים שנפלט מפיו כמה פעמים, כי כל מה שלמד או ראה אי-פעם בספר, נחרת בזכרונו לכל ימי חייו. לפעמים, כשנפגש עם אנשים שלא ראה אותם יותר מעשרים ושלושים שנה, היה אומר אליהם תיכף ב"שלום עליכם" הראשון: "וזו הקושיא שדיברנו בה אז כשנפרדנו, זה התירוץ שיכולים לתרצה..." כאילו עומדים עדיין באמצע השקלא-וטריא.

 

[אוהב ספר]

מספר אחד מזקני ההוראה שליט"א: בצעירותי, הייתי יוצא ובא בבתי גדולי הדור, וקיבלתי היתר הוראה מגאוני ירושלים. אם קרה וחדרו לליבו אי-אלו הרהורי גאוה על לימודי, הייתי סר לביתו של הרב מטעפליק ומשוחח עמו בלימוד, או אז הייתי נוכח שאינני יודע מאומה...

 

[אוהב ספר]

-דרך לימוד מיוחדת היתה לו לרבינו, דרך מקורית אשר היא נחלת יחידים בלבד, היא אינה בנויה על הסברא אשר ביד כל אחד ואחד לבנות ולסתור. כגאון עולם הבקי בכל מכמני התורה, לא אהב רבינו את דרך הלימוד המיוסדת על סברות הגיוניות והגדרות, בפרט של אלו העמלים לתרץ את דברי הרמב"ם בסברות ובדרך ההגיון, שראה בהן רק אחיזת עינים. "בוא וראה - אמר פעם בדרך צחות לאחד מתלמידיו - לא די להם, לטוחני סברות אלו, ההסברה במלים. הם משתמשים גם לסיוע בתנועת ידיהם..."

ובעוד שאחרים טרחו לתרץ את הרמב"ם בסברות, ניתוחים וגדרים, נתן רבינו את מקורו הטהור של הרמב"ם על ידי בקיאותו המפליאה.

נציג בזאת שביב אחד מתורתו, המאיר מעט על דרך לימודו המופלאה, מתוך ספרו שו"ת "דברי אהרן" (סימן לד אות א):

הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (פרקי, הלכה ד) כותב: "דברי הפורענות שהנביא אומר, כגון שיאמר פלוני ימות או שנה פלונית רעב ומלחמה, אם לא עמדו דבריו אין בזה הכחשה לנבואתו, ואין אומרים הנה דיבר ולא בא, שהקדוש-ברוך-הוא ארך אפים ואפשר שיעשו תשובה ונסלח להם כאנשי ננוה. אבל אם הבטיח להם על הטובה ולא בא, בידוע שהוא נביא שקר, שעל טובה אינו חוזר".

מקשה בעל "עקידת יצחק" (פרק צו), הלוא כתוב בירמיהו (יח, ז-י): "רגע אדבר על גוי ועל ממלכה לנתוש... ורגע אדבר על גוי ועל ממלכה לבנות ולנטוע... ונחמתי על הטובה", הרי שגם בנבואה לטובה אפשר שינחם ה' ויחזור. אולם הרמב"ם בעצמו, בפירושו למשנה, הבדיל בין אמירה לנביא בתורת תפקיד ושליחות ובין דבר ה' לנביאיו שלא בתורת הטלת שליחות עליהם. בתורת שליחות אין אפשרות חזרה.

רבינו לא מסתפק בחילוק הגיוני בלבד, והוא מוצא לרמב"ם מקורות וסמוכים. "דברי הרמב"ם - הוא כותב מיוסדים על אדני פז ומקורו טהור" מירושלמי סנהדרין (פרק אלו הנחנקין): "אמר לו: תן סימן לדבריך, אמר לו: אני מתנבא לרעה ואיני יכול ליתן סימן לדברי, שהקב"ה אומר להביא רעה ומתנחם, ואתה מתנבא לטובה אתה צריך ליתן סימן לדבריך".

אולם, מיד מוסיף רבינו ש"שיטת הבבלי אינה כן". שבסנהדרין (פט, ב) איתא: "הכובש נבואתו גדול עונשו, ושמא חזרו, אלא אם חזרו היו צריכים להודיעו, והלא אצל יונה חזרו מהפיכת ננוה ולא הודיעו לו? אלא יונה מקודם אמרו לו שהיא נהפכת, והוא לא ידע לטובה או לרעה". למדים מזה, שאף מחזרה לטובה מרעה, חשובה ההחזרה הכחשה לנבואת הנביא, אם לא נאמר שבנבואת יונה לא היתה חזרה כלל, רק אי-הבנה, כי הוא חשב שהוא לרעה, ובאמת כוונת השם היתה שיעזבו מעשיהם הרעים למעשים טובים. נמצא שלפי שיטת הבבלי אין הבדל בשליחות הנביא לטובה או לרעה, ובכל אופן אפשרית ההחזרה.

הרי בזה מדברי הבבלי, שהנביא נצרך להודעה מוקדמת על הדבר שחלה בו חזרה מפני שינוי המעשים לטוב, אבל אם לא הודיעו על החזרה, ושליחותו הראשונה לא נתאמתה, הרי הוא בכלל נביא השקר, אפילו אם החזרה היתה מרעה לטובה, כמו אצל ננוה, ושוב "תמוה מאוד", למה לא שאלו המפרשים על הרמב"ם משיטת הבבלי?

ומיד מוכיח את דבריו מהגמרא ברכות (ד, א) נאמר: 'עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית' - "ראוים היו לישראל ליעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע, אלא שגרם החטא". הקשה ה"נודע ביהודה" (בספרו "צל"ח") ממאמר זה על הרמב"ם, הסובר שאין אפשרות בחטא לבטל הבטחת טובה? והוא מחלק בין הבטחת השם לנביא על עצמו ובין ההבטחה של הנביא לאחרים, שאצל ההבטחה לעצמו, כגון אצל יעקב שהשם הבטיחו 'והנה אנוכי עמך', וירא שמא יגרום החטא, אבל נביא המתנבא על אחרים לטובה, אין החטא גורם לבטל דבריו.

והנודע ביהודה מוסיף להקשות, הלא מדברי הגמרא בברכות באה ההבטחה למשה לעשות נס בימי עזרא ולמרות ההבטחה גרם החטא? והרב מתרץ על יסוד ברייתא אחרת, ומתרץ יפה דברי הצל"ח, במסכת סוטה (ל, ב): "אמר רבי נחמיה שישראל אמרו את השירה כסופר הפורס" (ששרתה הנבואה על כולם - רש"י), ולכן אפשר לפרש הברייתא בברכות כדברי ר' נחמיה, ולא היתה כאן כלל שליחות לנביא, כולם ראו מראות נבואה ואין כאן הכזבת הנביא.

 

[אוהב ספר]

רבינו זצ"ל נשא מסורת ייחודית, אשר אלמלי נשתייר רבינו והמשיך להעבירה, בוודאי היתה משתכחת. בשונה מרוב מורי ההוראה, אשר המשיכו את שרשרת מסורת ההוראה של תלמידי מרן ה"חתם סופר" זי"ע, הגיע רבינו ממדינת וואהלין - אוקריינא, חבל ארץ אשר רוב מנין ובנין של רבניה וגדוליה נכחדו, וכמעט שלא נשתכחה תורתה, שתל ה' בדור אחרון את רבינו, שינחיל את מורשתה לצעירי מורי ההוראה בירושלים, ומהם יתד ומהם פינה להפכה לתורה אשר הכלל כולו דש בו והולך בעקבותיו.

 

[אוהב ספר]

רבו המובהק היה, הפוסק הגדול בדורו, הגאון העצום רבי שמואל אברהם בלכמאן זצוק"ל, אב"ד קאנסטנטין-ישן, אשר נודע היה בכינויו: "רבי אלטר קאנסטנטינר". רבינו עשה במחיצתו שימוש חכמים, ונחשב לתלמידו המובהק, וממנו הוסמך להוראה בגיל כ"ד שנה.

מלבד זאת, היה נצר דור אחר דור לרבנים מובהקים, בן אחר בן עד הגאון הקדוש רבי משה געליש זי"ע מחכמי הקלויז דבראד, ומשם "היה בידו קו מנחה בשימוש חכמים, איפה מקובל להקל ואיפה להחמיר. באו אליו במסורה מדורי דורות, כללים גדולים, שאינם נמסרים אלא ליחידי סגולה ורק מפה אל פה, מאיש לאיש, ומשמשין קנה מידה לפסוק ולהורות לכל שואל כמדתו "לפום שיעורא דליביה" ולפי מה שהוא אדם" (תלמידו הגרא"פ גלרנטר זצ"ל מחיפה, בס' "מרביצי תורה מעולם החסידות").

בנוסף לכך, כשהתגורר פרק זמן בעיר הגדולה לאלוקים - בארדיטשוב, ושם הוסיף ולמד עוד ועוד מדרכי ההוראה המקובלים, מפי הראב"ד גאון-העולם רבי דוד אורטינבערג, בעל "תהלה לדוד" זצוק"ל, אשר בספרו "תהלה לדוד" מצטט חידוש בשמו ("והרה"ג מוהרש"א מקונסטנטין ישן הביא ראיה ד..."), ואל עמיתו הג"ר חיים מרגליות זצוק"ל.

 

[אוהב ספר]

אחד מתלמידי רבינו מספר, כי בערוב ימיו הזכיר לפניו את העובדה שאותו גאון עולם - בעל "תהלה לדוד", מצטט חידוש בשמו, והוא בענוותנותו לא שיתף כלל פעולה, אין זה נושא שיחה אצלו כלל.

 

[אוהב ספר]

כשהגיע הרה"ק מהר"א מבעלזא זי"ע לארץ הקודש, עלה רבינו לחיפה לקבל פני קדשו. בתוך שיחתם אמר רבינו זצ"ל להרה"ק מבעלזא זי"ע: "דעם רבי'נס טאטע איז געווען א מורה הוראה" (-אביכם [הרה"ק מהרי"ד מבעלזא זי"ע] היה מורה הוראה). נענה הרה"ק מבעלזא זי"ע ואמר: "הרה"ק ר' שמואל בן הבני יששכר זי"ע היה אצל אא"ז הרה"ק מהר"ש מבעלזא זי"ע, אמר לו אא"ז זצ"ל, שהוראה מסוגל לאריכות ימים".

מפי הגרח"ה פאדווא זצ"ל אב"ד לונדון שהתלווה לביקור

 

[אוהב ספר]

אכן, מורי-דרך ענקיים היו לו לרבינו, אולם, עיקר מעלתו - בהיותו הוא עצמו בעל חוש מיוחד לפסוק הלכות. לעת זקנותו, נפלט ממנו תחת אחד השיחים, שפעם שהה בקיץ במקום מנוחה, והתאספו באותו מקום הרבה גדולי וזקני הדור. עלתה אז שאלה מסובכת והרבנים פלפלו הרבה בדבר. בסופו של דבר הכריע רבינו בשאלה, והרבנים סמכו את ידיהם על הכרעתו. בענוותנותו הפטיר: "מ'דארף פאר דעם א ספעציעל'ן חוש" (צריך לזה חוש ייחודי), ו"געפיהל בהוראה" (-הבנת הלב בהוראה).

אותו חוש, התבטא בכמה וכמה מישורים. בראש ובראשונה, במומחיות 'לשלוף' את הפסק מתוך דברי הפוסקים, כאותו מעשה המסופר, שפעם הגיעה שאלה בהל' יו"ד ח"ב למרן הגאון האדיר רבי זעליג ראובן בענגיס זצוק"ל ראב"ד ירושלים. הוא שלח את השואל לרבינו, והורה לו לברר אח"כ את המקור לפסק. כאשר חזר השואל הראה לרבינו את לשון של ש"ך - עליו הצביע רבינו. נפעם הרב בענגיס והפטיר: "אזא ש"ך קען נאר דער טעפליקער רב", כלומר, רק הוא יכל לשאוב מתוך דברי הש"ך תשובה לשאלה זאת שבאה לפניו.

בהזדמנות אחרת הפנה מרן הגרז"ר בענגיס זצוק"ל שואל מסויים לרבינו, וכך אמר לו: "מה אתם חושבים שאני לא יודע את התשובה? אלא שהתשובה תלויה במחלוקת גדולה, וכדי להכריע בשאלה זו, צריכים להיות הרב מטעפליק - כי לו יש "ברייטע פלייצעס" - כתפיים רחבות".

 

[אוהב ספר]

בערוב ימיו, סיפר בעצמו לתלמידו הגרש"ז אויערבך זצ"ל, על השאלה הראשונה שנשאל בתור רב בישראל, הממחישה את כוחו הגדול בהוראת הוראה, בכל שאלה קטנה כגדולה.

היה זה בליל שבת ראשונה שעשה בקהילתו. אחרי שסיימו את התפילה והלך לביתו, ליווהו ראשי הקהילה והגבאים, והנה ניגש אליהם נער ושואל: "אמי ילדה בן עכשיו בלילה, אימתי צריך לעשות סעודת "שלום זכר", בשבת זו או בשבת הבאה שלפני המילה?"

האנשים מסביב נבוכו לשמע ה"שאלה" המעניינת, מי רב ויודע להשיב על אתר איך נוהגים במקרה כזה.

אך לשמחת ליבם, הרב החדש הפתיע כשהשיב לילד מיניה וביה, כמי שהיה מוכן לכך, שיש לעשות את ה"שלום זכר" עוד הלילה. "הדבר מפורש בפרי מגדים הלכות פסח" - אמר.

הלמדנים שבעיירה לא פסקו מלהשתומם, לחידה היה בעיניהם, איך פשט ספק במנהג "שלום זכר" מפמ"ג הלכות פסח? אבל אחרי שחיפשו ובדקו, מצאו כדבריו: ה"פרי מגדים" בדין "ההולך ביום ארבעה עשר בניסן לדבר מצוה" (או"ח סימן תמ"ד ס"ז), מבאר קצת (ב"משבצות זהב" ס"ק ט') את הסעודות הנכללות בכלל "סעודת מצוה", ואגב אורחא מביא דברי ה"תרומת הדשן" שסעודת ליל שבת דזכר מצוה. ומציין: "ויראה אם נולד בן זכר בליל שבת אחר צאת הכוכבים... דקורין לזכר בלילה זה, לא בליל שלפני המילה, דמשמע התם 'שנושע מבטן אמו', וקרוב ללידה עושין...".

 

[אוהב ספר]

רבינו נודע בכח דהיתרא שלו, וכך אמר: "אז מען וויל מחמיר זיין - דארף מען קענען מחמיר זיין, נישט סתם מזיק זיין יענעם", (בתרגום חפשי: אם רוצים להחמיר - צריך שתהא לזה ידיעה נרחבה ואחריות גדולה, ולא - הרי זה סתם מזיק לזולת).

בהזדמנות נשאל על 'כח דהיתרא' הגדול הלזה, נענה ואמר: "כשהייתי בן עשר כבר ידעתי לומר 'טריפה', במשך ארבעים שנה לא הוצאתי עין מן הגמרא, ולכן אני יודע גם להגיד 'כשר'..."