סיון כ"ח סיון - יום פטירת רבי שמשון אהרן פולונסקי (2 צופים)

[אוהב ספר]

-כ"ק אדמו"ר מסלונים בעל "נתיבות שלום" זצ"ל, ששהה הרבה במחיצתו, אמר פעם: מד' אמותיו תימר ועלה תמיד ניחוח של קדושה וטהרה! מעשה שביקש מי בנוכחותו להפריז בחומרות שלא לצורך, נזדעזע הרב ואמר לו: "חומרה יתירה כזאת השורש שלה בפגמי נפש", וכשהוציא הרב את הדברים מפיו התייפח בבכיה גדולה.

תשובה דומה השיב כשסיפרו לו על מישהו בשכונת "בית ישראל", שהידר לאכול בפסח מצה שמורה מעבודת-יד, ואילו את מצות-המכונה שהיו ברשותו וחס עליהם (הדבר היה בשנת תש"ח בימי המצור והמצוקה בירושלים) כלל בשטר מכירת חמץ לגוי, דבר שזעזע את הרב, עד שקרא בקול מתייפח וחנוק מדמעות: "חס וחלילה, יישקע הדבר! איך יכולים להוציא מן הפה אפילו שמץ של לעז ורינון על מצות כאלה, שרבבות אלפי ישראל אוכלים אותן בפסח..."

 

[אוהב ספר]

לשיטת רבינו - הוראה ויראת שמים, תרין רעין דלא מתפרשין הם. אי אפשר לזה בלא זה. עיניו הטהורות, חלונות הנשמה הגדולה שלו, שהפיקו תמיד אור זך, ירדו פלגי מים לעתים קרובות מתוך פירכוסי נפש מרוב יראת הוראה.

הגה"צ רבי נטע פריינד שליט"א הגדיר את הדברים כך: "בני ירושלים אהבו לשאול אותו דבר הלכה, כי הוא היה "גוטע יוד"... ועם זאת שהיו לו כתפיים רחבות מאוד בפסיקת הלכה, ראו בחוש את היראת-שמים העצומה שהייתה לו בעת שהשיב על שאלות".

 

[אוהב ספר]

סיפר ש"ב הרה"ח ר' יוחנן אוירבוך ז"ל מתל אביב:

פעם אחת הלכתי עם הרב זצ"ל ברחוב העיר, הלכנו לדרכנו. לפתע עצר מהילוכו, ופנה אלי בהתרגשות: "הידעת, אחא, לאחר מאשה ועשרים שנה כשאבוא לבי"ד של מעלה, ישאלו 'אתה היית רב בירושלים?!' - - -" ועיניו שתתו דמעות רותחות.

 

[אוהב ספר]

תקופה מסוימת, סמוך לעלותו לעיה"ק ירושלים, התפרנס רבינו מהשגחת כשרות על אחת הטחנות הגדולות לקמח בחיפה, לפני חג המצות. עד אז לא נתן רבינו מימיו הכשרים למוצרים לפסח, ואז - כשהוצרך לקבל על עצמו לפקח על הטחנה, הקפיד ללון בטחנה מרוב זהירות בהשגחה שתהיה למהדרין מן המהדרין.

"זכורני" - מספר נכדו - "כשהיה שב הביתה, היו כל בגדיו לבנים מאבק הקמח, כי היה שוכב סמוך לשקי הקמח..."

 

[אוהב ספר]

כל קולא שהקיל - באה לו לאחר עיון וכובד ראש מעמיק, ותוך ידיעת האחריות הרבה המוטלת על כתפיו, עד שפעמים רבות לאחר שהצליח למצוא קולא לשאלה שנשאלה לפניו, נתן צדקה כנגד זה, כמו וזקוק עצה לכפרה.

סיפר אחד מתושבי קוממיות: זכורני, פעם שנשלחתי במיוחד מטעם המרא דאתרא הגר"ב מנדלזון זצ"ל, עם שאלה מסובכת מאד בדיני טריפות. ישבתי אצלו כשעה בערך, עד שבירר את השאלה, וקרא מכתבו של הרב זצ"ל וסברותיו בכוחא דהתירא, ובסוף הסכים דעתו לדעת הרב זצ"ל והכשיר. אולם, מיד פרץ בבכי, וצווה עלי לתת שניים וחצי לירות עבור עניים, שבאותו הזמן הזה היה בערך כשבועיים פרנסה למשפחה בינונית, ומיד קרא לגבאי הצדקה ונתתי לו את הכסף, באומרו לגבאי שיחלק את הכסף מיד, בכדי שיהיו לעניים עוד לשבת זו.

 

[אוהב ספר]

וכמו ב'יורה דעה' - היו הוראותיו ופסקיו מנותבים על יראת שמים טהורה, כמו-כן ב'חושן משפט' - בדיני תורה שבין אדם לחבירו, תבע רבינו בראשונה מבעלי הדין את טהרת המדות, עוד טרם יוכרע ה'שורת הדין' ביניהם.

מעשה שבאו לפניו שני אברכים לדין-תורה. האחד רכש מחברו עותק נדיר של ספר מסוים, במחיר שהשתוו ביניהם, ועכשיו רוצה המוכר לחזור בו, מאחר שהתברר לו כי לא ידע את ערך הספר, והקונה מסרב לוותר. כיון ששמע במה המדובר, סח לאברכים, בהצביעו על הארונות המלאים שעמדו בחדרו: "ואני רכשתי את כל אלה בלא דיני תורה..." מיד נסוג בו התובע, הקונה, והודיע שמוותר.

 

[אוהב ספר]

עוד היה מעשה, שבאו אליו לדין-תורה גבאים של בית-הכנסת בשכונה, עם שכן המחזיק רפת בחצרו ומוציא פרנסתו ממכירת חלב, על רקע הטענה, שריחות העולים מן הרפת מפריעים לתפילה בבית הכנסת. דיבר רבינו עם כל אחד מהצדדים ביחידות. אח"כ התברר, שהטיף מוסר לבעל הרפת, על שאינו מתרחק מבית הכנסת, בזמן שברור כי הריח מזיק ומפריע לרבים, והוכיח מאידך את הגבאים על שהרהיבו לדרוש דבר כזה, לנשל יהודי מפרנסתו כשיורחק מכאן... מאחר שלא ידעו בגמר הדין-תורה מי חייב לסגת, חזרו לשאול אותו, אך הוא הגיב בפשיטות: "עניתי לכל אחד לפי ענינו. היהודי השכן חייב לדעת את שלו - הגבאים את שלהם..."

את העובדה הבאה אפשר גם לזקוף ליראת ההוראה של רבינו, שפעמים רבות נכנסו נשים עם שאלות פשוטות ותמימות ולא פטרן מיד, אלא פתח את השו"ע ועיין ואח"כ פסק להם. והסביר אח"כ, שאם אשה תתבייש שבאה לשאול שאלה פשוטה, זה עלול לגרום לה בפעם אחרת לא לשאול שאלה שהיא לא-פשוטה.

 

[אוהב ספר]

את יראת ההוראה שלו, כרך רבינו גם ביראת הכבוד וחרדת קודש לדברי הפוסקים. פעם אמר על אחד ממורי ההוראה: "אינני מבין כיצד הוא מסוגל לפסוק הלכות, אם אינו מאמין שהט"ז נכתב ברוח הקודש!..."

דברי הש"ך ("דער הייליגער ש"ך" כלשונו), היו לו כדברי אורים ותומים. לעיתים קרובות דיבר ברוגזה ובתרעומת רבה על אי אלו למדנים שהתיימרו להפריך את דבריו הקדושים פה ושם, מבלי להעלות על הלב את האפשרות, שפשוט מפני קוצר המשיג לא ירדו לסוף דעתו של הש"ך...

 

[אוהב ספר]

כ"ק אדמו"ר מראחמיסטריווקא זצוק"ל היה מספר סיפור שהוא ואביו זצוק"ל היו נוכחים בו: רבינו זצ"ל נהנה שנכנסים אצלו בני הישיבות לדבר בלימוד, והרבה אכן הגיעו. פעם נכנס אליו תלמיד ישיבה, ואמר פשט מסויים בגמרא, נענה רבינו זצ"ל: "ברשב"א כתוב אחרת". זחה עליו דעתו של הבחור, והוא התבטא בסגנון של 'אז אני אומר אחרת'. מחה בו רבינו בחריפות: "אתה חייב נידוי!"

הוא הודיע לבחור שאין ברצונו לעמוד בתוך ד' אמותיו, וגירשו מביתו...

 

[אוהב ספר]

כבן-בית לגדולי הפוסקים היה חרד לכבודם, רב את ריבם בנפש סוערת ובריתחא דאורייתא, עד שכאשר רב פלוני נטה מדנפשיה לפסוק דלא כרדב"ז, התרגש הרב דטעפליק והתפלא איך יכולים לנטות מחד מקמאי, הרדב"ז, ובפרט בירושלים - הלא הוא היה מרא דאתרא...

מלבד זאת, כשלמד את אחד מדברי הפוסקים העמיד את 'בעל השמועה' כאילו עומד לנגדו. ומלבד שלמד את הדברים המפורשים בספרו של אותו גדול, העמיק להבחין ביראת שמים שאפפה את המחבר טרם גשתו ללימוד התורה.

 

[אוהב ספר]

וכך מספר תלמידו הגרא"פ גלרנטר זצ"ל מחיפה: האברכים שלמדו לפניו הוראה, המה ראו כי גם כל גישתו והתייחסותו לגדולי הפוסקים צריכה לימוד, שכן מלבד שהתבונן בגדולתם בתורה עוד הרבה למד מיראתם הקודמת לחכמתם. וכמה פעמים בעת שלימד 'פרי מגדים', כשהבחין מה מאד הפמ"ג מתיירא ומתלבט אם להקל, היה תופס ראשו בשתי ידיו ומזדעק בהתפעלות: "אוי, האט דער פרי מגדים מורא גיהאט פון אנ'עבירה..."

כשהזכיר את ה"נודע ביהודה" שמעו אותו מתבטא, שרואה בו ספר מוסר, מוסר השכל, עד היכן מסוגל ילוד-אשה להגיע ביגיעתו בתורה לדרגות עליונות...

 

[אוהב ספר]

פעם שאל מורה הוראה פלוני מנכדי הרב בעל התניא זי"ע, אם למד את שולחן ערוך הרב - יורה דיעה. ענה מורה ההוראה: והרי יש שם רק סימנים ספורים?

אמר רבינו: אבל אינכם יכולים לשער את האיכות הרבה שטמונה בהם, כמה גאונות וחידושים נפלאים במעט הזה.

 

[אוהב ספר]

הסיבה שהביאה את רבינו זצ"ל לעזוב את מקום רבנותו בוואהלין, ולצאת מארצו וממולדתו לדרך של גלות וטלטולים בלתי צפויים, קשורה גם היא בגודל חרדתו למסורת ההוראה הצרופה, ומעשה שהיה כך היה:

בשנים הראשונות אחרי המהפכה הסובייטית, המשיך רבינו לנהל את עדתו, מבלי שהשלטונות יפריעו לו במעשיו. אך הנה אירע מעשה שגרם לו להחליט כי עליו לעזוב את המקום. שני אנשים באו אליו לדין תורה, האחד שמש בית-הכנסת, השני קצב בעיר. שמע הרב את טענותיהם, ואחרי שיקול הדעת פסק לטובת השמש.

כעבור ימים אחדים נכנס אצלו בן הקצב, שסר מן הדרך והשתייך לקומוניסטים, כשרובה בידו, ותבע ממנו לשנות את הפסק. היתה זו פעם ראשונה, שמישהו העיז פנים ברבינו, מאז הגיע לעיר לפני יותר מעשרים שנה. הוא לא נרתע מאיומיו של בן הקצב, לא חזר בו, אבל כפי שסיפר אחר-כך, המקרה הזה שימש לו אות כי נשתנו הזמנים, ושוב לא יכירנו מקומו בארץ שהקומוניזם הכופרני משתרר עליה.

וכך סבר רבינו וקיבל, כי הרב - אסור לו להיות תלוי בשום גורם שהוא, ועליו להשתדל להישאר עצמאי לחלוטין, כך שלא יוכלו הממונים עליו לכפות על הרב את דיעותיהם.

היה זה בתחילת שנות התר"פ, כשרבינו כבר נמלט ממלתעות הקומוניזם ברוסיה, ושהה בדרכו בעיר קישנוב, שם היה לראש הישיבה הגדולה בעיר. ראשי מרכז "אגודת ישראל" בוינה, הרב ד"ר פנחס כהן ורבי וולף פפנהיים, שיגרו מכתב אל מרן הגרי"ח זוננפלד זצ"ל לירושלים, בבקשה לעשות כל מאמץ אפשרי על-מנת שהרב מטעפליק יקבל את הרשיון המבוקש, מהמיכסה של הבריטים לאגודת ישראל.

במכתב זה מציינים העסקנים נקודה אחת, המאירה באור יקרות את דרכו המיוחדת של רבינו, בבחינת "החכם עיניו בראשו", כאשר גם בשעת דחקו נזהר מלהשתעבד תחת עול רבנות שיש לו חשש שלא תהיה לרוחו. הם כותבים, כי הרב נאלץ היה לעזוב את רוסיה "מטעמים כמוסים", וכי גם כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש זצוק"ל, פנה אליהם להשתדל בעדו. בתוספת הטעמה, כי בעצם יכול הוא להשיג רשיון בעזרת "הרבנות הראשית", אך אין רצונו בזה, בכדי שיוכל אחר-כך כשיבוא ארצה לשמור על עצמאותו!

לימים רבים, כשכבר ישב רבינו בירושלים, והיתה דחוקה לו שעתו עד מאד. ומצד שני, עומדים ראשי "הועד הלאומי", ומציעים לו 'הרים וגבעות' באם יצטרף לעמוד בראש מוסדותיהם. נזכר רבינו ב'צוואה' שכתב לו סבו, צוואה שהכילה רק שלש מילים, אשר עד היום עשרות שנים מיום פטירת סבו, לא הצליח לפענח את פשר הצוואה. זה

הרהר רבינו בדעתו, שאולי יש בצוואה זו רמז על המבוך בו הוא מצוי כעת, והראה אותו לפני מרן הגרי"ח זוננפלד זצוק"ל, שמיום בואו לירושלים דאג במסירות לצרכיו והוא אשר הושיבו ברבנות שכונת "בית ישראל". הצוואה הכילה את המילים: "ות"ל עי' ברע"ב".

ולמרבה הפלא, מרן הגרי"ח זצוק"ל - חכימא דיהודאי, עמד מיד על פשר הדברים, שהם ראשי תיבות ו'אל ת'תודע ל'רשות, לפי ביאורו של רבינו עובדיה ברטנורא "כדי ליטול רבנות על ידה".

ראה רבינו בכך אות מן השמים, ולמרות רוב דוחקו לא פנה אל רהבים ושטי כזב, ונשאר עצמאי ונאמן למסורת ההוראה הטהורה, ללא כחל וללא שרק וללא פירכוס.

וכך כל שנות מגוריו בירושלים, למרות שהשכיל לרקום יחסי ידידות וקירבה מצויינים עם כל חוג ושבט, נשאר נאמן לעצמו והזדהה בגילוי-לב עם עדת היראים שהסתייגו ופרשו מן הועד הלאומי. הרבה פעמים ביקשו להושיב אותו בראש, אך הוא נשאר נאמן לעצמו: שייף ועייל, שייף ונפיק. מסתפק בקב חרובין, חי בעוני ובדחקות, ודירתו במשכנות-דלים במרתף שמתחת לבית הכנסת בשכונת "בית ישראל".

 

[אוהב ספר]

בהכתרת אחד מגדולי רבני ירושלים, ציטט רבינו את הפסוק: "כי מרדכי היהודי רצוי לרוב אחיו", ובגמרא (מגילה טז, א) "מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין", ופירש בעל העקידה, שפירשו ממנו מיעוט פורקי העול של הצדוקים, שלא היו מרוצים מפסקיו, וזוהי מעלתו של מרדכי הצדיק. הוא הדין על המורה הוראה, להיות רצוי רק "לרוב אחיו", ולא לחפש למצוא חן בעיני הסרים מדרך התורה והיראה.

 

[אוהב ספר]

בטוב עינו וברוחב לבו, פתח רבינו את דלתו בפני כל צורבא מרבנן שהיה חפץ ללמוד מפיו דרכי הוראה ושימוש חכמים. כתובתו של רבינו היתה הכתובת בה"א הידיעה של כל צעירי מורי ההוראה בירושלים. ראש לכל, הכניס בהם רבינו את הגבורה והאומץ להכריע בשאלות גורליות, ובנוסף לכך, לימד את הבאים בשעריו את הנהגת הרב, הן באומנות להעמיק במה שמעבר לשאלה, והן בצעידה בדרכי ענווה ויר"ש, ולא להטיל מורא בשואלים.

כך אמר לאחד מצעירי הלומדים שהתכשר לרבנות, וישב במעונו הרבה ימים לצורך שימוש חכמים: "כשאתה עוקב אחרי מעשה, שים לב לא רק לפסקים והוראות, שים לב בעיקר להנהגה כללית שעל הרב לדעת... לדוגמא, כשנכנס יהודי סתם ביום-חול ובשורה טובה בפיו שילדה אשתו בן או בת, או שארס את אחד מצאצאיו בשעה טובה ומוצלחת, מה זה אומר לך? שצריך לשמוח בשמחתו? לברכו במזל טוב? לדידי זה אומר קודם-כל שיש לבדוק שמא זה זקוק לעזרה, אולי ביתו ריקם, ויש לצאת מיד לדרך..."

ובספר הזכרון "מבקשי תורה" (תשנ"ז ח"א): "אצל הרב מטעפליק למד סבר וקיבל רבנו הגרש"ז אויערבך, דרכי הוראה ושימוש בפסיקה הלכתית, גם ינק ממנו הרבה ענווה, פשטות ומסירות".

 

[אוהב ספר]

רבינו זצ"ל סלל דרך מיוחדת למורי הוראה, לפיו צריך הרב ומורה ההוראה לעשות בעצמו מעשה ע"פ התשובה שהורה, ולתת לשואל את הבטחון שקיבל תשובה 'לכתחילה'. באי בית רבינו מזכירים, שבכל פעם שהיה מורה הוראה בדיני איסור והיתר, התפרץ בבכי מרוב התרגשות כשהוציא מפיו את המילה "כשר", והיה מהדר לטעום כלשהו בקצה לשונו ממה שהתיר, כדי שיבינו כי ההוראה היא גם לעצמו ולא רק לזולתו...

 

[אוהב ספר]

סיפר הג"ר אליהו ראם זצ"ל:

מעשה באחד מחשובי חכמי הספרדים, בנן של קדושים ובעצמו תלמיד חכם מובהק, שבהיותו אברך התעוררה אצלו שאלה על כשרותו של עוף שקנתה הרבנית לכבוד שבת. הוא הלך ושאל את הרב בעל 'כף החיים', שפסק לאסור את העוף. השואל, שידע שיש צדדים להקל וחשש שיישאר ללא בשר לסעודת שבת, החליט לפנות אל הרב מטעפליק, שהיה ידוע בכוח דהיתרא שלו, ולא אמר לו ששאל תחילה את הרב בעל 'כף החיים' ואת אשר נפסק על העוף.

הרב מטעפליק הכשיר מיד. וכאשר ראה כי השואל עומד ותמה, כמהסס על ההיתר שניתן בפשטות כה רבה, נכנס למטבח, נטל סכין, חתך חלק מהכנף והשליך לתוך סיר החמין שלו שעמד על האש. השואל חזר לביתו שמח וטוב לב, שיוכל להתענג בשבת כדבעי בעוף כשר למהדרין, שגם הרב מטעפליק אוכל ממנו. ואכן רעייתו הכינה מהעוף מרק לסעודת שבת, ואת היתר שמה בתוך החמין.

כשחזר בליל שבת מבית הכנסת לביתו לקדש ולאכול סעודת ליל שבת, ראה מרחוק אש ותמרות עשן יוצאים ממטבחו. משנכנס חשכו עיניו בראותו כי הפתילייה התלקחה והסיר עם המרק היה למאכולת אש. הוא נאלץ לסעוד סעודת ליל שבת במאכלי חלב. למחרת בשבת בבוקר השכימה רעייתו והלכה לתנור השכונתי כדי לקחת את קדירת החמין שהטמינה, והנה התברר כי הפועל שכח להכניס את הסיר לתוך התנור, והוא נשאר מתחת לספסל ולא התבשל כלל.

כאשר חזרה מן התנור בידיים ריקות ונאלצו לעשות שבתם חול, החל אותו חכם מהרהר בלבו: כנראה שבכל זאת צדק הרב בעל 'כף החיים', והקב"ה שמר רגליו ומנעו מלהיכשל באכילת עוף שיש ספק בכשרותו, כפי שכתוב שצדיקים אין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם במילי דאכילה, כל אותו יום השבת היה מהורהר וליבו נוקפו על שהכשיל את הרב מטעפליק.

למחרת היום הלך להרב מטעפליק וסיפר לו את כל הקורות אותו בקשר לעוף. הרב מטעפליק חייך ואמר: שמעני, העוף היה כשר למהדרין מן המהדרין. אני אכלתי ממנו, והחמין שלי לא נשרף. אלא שהחיסרון היה בך, אתה העלמת ממני ששאלת כבר חכם ואסר, לכן נענשת כדי שתזכור לא לעשות דבר כזה".

 

[אוהב ספר]

בשלהי שנות כהונתו בטעפליק שבוואהלין, התחוללו הפרעות הקשות באוקריינא, בהם נספו רבים וטובים מבני עמנו. לאחר הפרעות באו אליו יתומים עניים בשאלה קשה: אמם, שנרצחה ונקברה בבגדיה, טמנה באפודתה אלפי רובלים. עתה שאלתם בפיהם, המותר לפתוח את קברה כדי להשיג בעדם משען לחם?

אחרי שיקול-דעת, הורה להיתר.

לימים רבים - בהיותו יושב כבר בארץ הקודש - נשאל על סיבת ההיתר. אמר, שבתחילה סירב אכן להתיר את השאלה. אולם, אח"כ בראותו את המצב העגום של היתומים, בהסתמך על הוראת הגרי"ש נטנזון זצ"ל מלבוב (שו"ת שואל ומשיב סימן שס"ג) לפתוח קבר כדי להתיר אשה עגונה, משום שנוח גם להבעל הנקבר -להתיר אשתו מכבלי העיגון. בודאי, אמר, גם לאמא זו נוח שיתומיה ישקיטו רעבונם.

 

[אוהב ספר]

הגרמ"מ מנדלזון שליט"א רבה של קוממיות, ואחיו הגרי"י שליט"א, מספרים את הסיפור דלהלן:

בתקופה בה השגיח רבינו על מפעל הקמח בחיפה, שהה בחיפה הסמוכה לכפר אתא, מקום כהונתו של אבינו זצ"ל. באותה תקופה היו מצויים הרבה דיני תורה, מאחר והגיעו לארץ פליטים רבים שעוד בחו"ל קנו קרקעות בארץ ישראל - הרישומים לא היו ברורים בדרך כלל, ועל כן התגלעו חילוקי דעות אשר התגלגלו לפתחו של בית הדין.

דיון אחד התגלגל לפתחו של אבינו זצ"ל, בה נקרא רבינו לכפר אתא לייצג צד אחד, הגאון הישיש ר' גרשון חן ז"ל מחיפה, מגדולי חסידי ליובאוויטש, את הצד השני, ואבינו זצ"ל שהיה צעיר מהם בהרבה, היה אמור לשמש כבורר שלישי המכריע והפוסק בנדון.

שני הרבנים הזקנים התווכחו אז ויכוח קשה בהבנת דבריו של ה"בית יוסף", בסימן פלוני מחושן משפט, הנוגע לענין שעסקו בו. אבינו זצ"ל נטה אישית לקבל את דעתו של הרב דטפליק, אך בגלל גילו לא הרהיב להכניס ראשו בין ההרים. לכן העלה בשולחן הדיונים הצעה מעשית לשלוח את השאלה להכרעת האדמו"ר הריי"ץ מליובאוויטש זצ"ל, וכפי שיחליט כך יקום.

מיד פתח הטעפליקער ואמר: "הרב דכפר אתא, הרי כאן אתם מרא דאתרא, עליכם איפוא להגיד בפה מלא את מה שבליבכם בנוגע לדינא! אין פה מקום אף לשמץ של מורך לב והיסוסים!"

והוסיף לזרזו במילים כדרבנות לחגור אומץ וללבוש עוז כדי להביע את דעתו, דעת תורה כפי שמחוייב וצריך לעשות רב אמיתי בישראל! ואכן אבי פסק כדברי הגאון מטעפליק.

אבינו זצ"ל הבין כי מלכתחילה הבין הרב מטעפליק כי הוא מצדד כדעתו, ועל כן שאלו מנין ידע זאת. השיב לו הרב תשובה גאונית: 'הרי אם היית סובר שהצדק עם רבי גרשון חן היית מציע לשלוח את הקטע לאדמו"ר מסקווירא, כדי שהוא ישכנע אותי שאינני צודק, שהרי הנני שייך לבית טשרנוביל, מכך שהצעת לשלוח דווקא לאדמו"ר מליובאוויטש, הבנתי כי חפצת כי דווקא הוא ישכנע את ר' גרשון חן שהוא מחסידיו...'

 

[אוהב ספר]

סיפר הרה"ח רבי פנחס בריזל: פעם נמצא בפסח גרגיר שעורה בתוך צלחת מרק. ברוב בהלה, אצו לשאול את רבינו האם יש לבדוק שוב את כל הבית מאיסור חמץ, וכן האם הסיר כולו נאסר ע"י החמץ.

למרבה הפלא, הורה לבדוק שמא יש שעורים ב... שטריימל. בקליטתו המהירה הבין שיתכן שבעל הבית נכח בחתונה, והרי המנהג להשליך על ראש החתן גם שעורים (לאחר הכיסוי לפני החופה), ושמא נתפסו כמה שעורים בשטריימל. בדקו כדבריו וכן מצאו, ובכך נאסרה רק מנת המרק, אך הסיר כולו ניצל.