איסור דאורייתא יכול להיות גם מסברא ולאו דוקא מהכתוב מפורש. כידוע למה לי קרא סברא היא הממע''ה, ולא נראה שזה רק בדיני ממונות. ולהיות לבד סברא היא שיש בזה איסור כי זה יכול בקלות להביא אותו לידי איסורים חמורים מאוד שכן כתובים בתורה.
בגמ' שם להדיא 'אמר ר"נ אמר שמואל אע"פ שיש לו לאדם כמה בנים אסור לעמוד בלא אשה שנאמר לא טוב היות האדם לבדו'.
עיי' בצל"ח ברכות לה. שכתב לא כדברי מר, שה"למה לי קרא" אינו "שייך רק בדין מן הדינים, כמו בכתובות מנין שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ובבבא קמא מנין להמוציא מחבירו עליו הראיה וכו', שבאלו המקומות מקשה הגמרא קרא למה לי סברא הוא, אבל לומר על דבר שהוא מסברא שהוא חשוב מצוה דאורייתא, זה לא שמענו, ואם הדבר כן לחנם נכתבו כל המצות שהם שכליות,"
נכון אבל לא כתוב שאסור רק לא טוב. והסברא אומרת שזה אסור, וקרא גילוי בעלמא הוא.
אכן כן הזכרת לי את המחלוקת הידועה בזה עם הצל''ח, וכבר נידון זה באיזה מקום כאן בפורום ואכמ''ל.
