ויקרא לא תהא שמיעה גדולה מראיה בדיינים שראו בשבת ויו"ט

[גרינפלד]

מתוך ה'מגדלות מרקחים':
והוא עד או ראה או ידע (ה א)

בראש השנה כה: מבואר שבית דין שראו את הלבנה יכולים לקדש את החודש על פי ראייתם, ואין צריך הגדת עדות, שלא תהא שמיעה גדולה מראיה. וכמו כן בדיני נפשות, בי"ד שראו באחד שהרג את הנפש יכולים לדון על פי ראייתם בלא עדות. אבל כל זה כשראו ביום, אבל כשראו בלילה שאינו כשר לדין, אין יכולים לדון על פי ראייתם, וצריכים לעמוד ולהעיד ביום, וכן נפסק בשו"ע חו"מ סי' ז' ס"ה.

וכתב הב"ח שם, דהוא הדין בשבת ויו"ט שאין ראויים לדון מדרבנן, א"כ ראיית הדיינים אינה חשובה ראיה. והט"ז שם חלק עליו, דכיון דהוי רק מדרבנן ומן התורה ראוי, אין זה נחשב שאינם ראויים לדון.

ובתומים שם כתב, דהיה מקום לומר דלא כהב"ח מטעם אחר, דכיון דבדיעבד אם דנו דיניהם דין, שייך שפיר לא תהא שמיעה גדולה מראיה, דכיון שראו הוי כדיעבד. אמנם כתב להוכיח דלא כן מדברי הרשב"ם (בבא בתרא קיד. ד"ה אפילו) דס"ל דאם דנו בלילה בדיעבד דיניהם דין, ואעפ"כ היכא דראו בלילה לא אמרינן לא תהא שמיעה גדולה מראיה, הרי דבעינן שיהיו ראויים לדון לכתחילה כדי שתחשב ראייתם ראיית הדיינים.

ולכאורה יש לדחות, דהתם מדיני הדין עצמו אין ראוי לדונו לכתחילה בלילה, ולכן אין להם אז שם דיינים, אבל הכא הוי רק משום דאריא דאיסור שבת רביע עלייהו, אבל מצד הלכות דיינים שבת ראוי לדון אף לכתחילה, א"כ אפשר דשפיר יש להם שם דיינים אז.
​

◆ ◆ ◆​

בספר דברי חכמים [מכת"י בעל החיי אדם, שכתב בצעירותו מחידושי רבותיו], הביא בשם מהר"י אייבשיץ זצ"ל, דבית דין שראו עדות בדיני נפשות בערב שבת, אינם יכולים לדון על פי ראיה זו, כיון דקי"ל בסנהדרין לה. דאין דנין דיני נפשות בערב שבת. והנה בנמוק"י שם בשם הירושלמי מבואר דהוא מן התורה, א"כ אף לדעת הט"ז י"ל דהכא דאין דנין על פי ראיה זו. אך יש בזה חידוש, דהרי הזמן מצד עצמו הוא ראוי לדיני נפשות, וכל הטעם שאין דנין דיני נפשות בערב שבת מבואר בגמ' שם משום דלא אפשר, דשמא ירצו הבי"ד לחייבו ויצטרכו לעשות הלנת דין, ולגמור את הדין בשבת אי אפשר משום דאין רציחה דוחה שבת, ואם יהרגוהו רק ביום ראשון נמצא אתה מענה את דינו. א"כ החסרון הוא רק בפועל דאי אפשר לדון, אבל הזמן מצד עצמו ראוי, ואם היו מתחילין ביום חמישי היו יכולים שפיר לגמור גם בערב שבת, א"כ הוי זמן הראוי לדיני נפשות, ומבואר דס"ל דבעינן שיהיה ראוי בפועל לדון מיד.

והנה יש לדון האם מה דבעינן זמן הראוי לדון היינו משום דהראיה עצמה הוי כקבלת דין, או משום דכדי שיהיה להם שם דיינים צריך שיהיו יכולים להתחיל את הדין בפועל. וברמב"ן כתובות כא: הביא מהתוס' דהטעם משום דראייתן היא כקבלת עדות וקבלת עדות היא ביום, אך בבבא בתרא קיג: כתב בדעת הרשב"ם דס"ל דקבלת עדות בלילה כשרה, והא דראוהו בלילה פסול היינו משום דאין יכולים לדון ע"פ עדות זו. מעתה נראה דאם הטעם משום דראייה כקבלת עדות, א"כ קבלת עדות בדיני נפשות ודאי כשר גם בערב שבת, דרק להתחיל לדון שייכים הטעמים המובאים לעיל. אך אם הטעם משום דכאשר אין יכולים לדון ע"פ העדות עכשיו אינם חשובים דיינים, א"כ י"ל דבערב שבת אינם ראויים לזה.

אך יש לדון בעיקר הדבר שאין דנין בערב שבת, דבגמ' פרכינן שם שידונו בערב שבת ויגמרו את הדין באחד בשבת, ותירצו שהדיינים ישכחו את טעמיהם. ולכאורה יל"ע מה בכך שישכחו, מ"מ דל מהכא את מה שדנו מערב שבת, ויחשב שדנו מחדש ביום ראשון, ונראה דביאור דברי הגמ' הוא דא"כ יצטרכו שוב הלנת דין, דמה שדנו בערב שבת כמאן דליתא, וא"כ אין הכוונה שאסור לכתחילה לדון בערב שבת, אלא רק שלא יועיל כלום כיון שיצטרכו שוב לדון מתחילה ביום ראשון ולעשות שוב הלנת דין ביום שני. ולפי"ז נראה דכיון דאין מניעה לדון, אלא רק שאין תועלת במה שידונו בלא לגמור את הדין, אין זה נחשב מחמת כן שאין ראוי לדון עכשיו, ועי'.​