עדיין לא הבנתי, ציטטת כאן את דברי הראב''ד אבל איך אתה לומד כן בדעת הרא''ש, מקסימום הרא''ש אמר כן בטועה בשיקול הדעת לא בטועה בדבר משנה שהרי על זה חולק על הראב''ד, ובזה נחלקו השו''ע והרמ''א כמו שצינת, וגם לגבי שיקול הדעת לדעת הרא''ש יש מקום לחלוק, ושיעור הראיות שהצריך ניתן לפרשנות של כל אחד, בכל סוגיא לגופה.
עיקר הויכוח שם בין הראב"ד לרא"ש הוא האם צריך קושיא מפורסמת שאין בנמצא, או שדי בקושיות המתקבלות על בני הדור (ולא על הדיין בעצמו כמובן...), אבל אין חילוק ביניהם באיזה חלק הפסק, אם על פרשנות התלמוד, או כל הוראה מחודשת התלויה בראיות מן התלמוד, כי פרשנות היא בכלל דבר חדש, וכמו שפשוט לדעתי לכל בר דעת, ועיקר הנקודה עליה מיוסדים דברי הראשונים הוא שיש מושג של 'הוראה' גם אחר חתימת התלמוד, וכמו שהאריכו שם גם בענין 'חכם שאסר' וגו' שמכל זה נראה שכל הוראה שאחר התלמוד שאינה סותרת אותו, אין לחלוק בלא ראי' חזקה ישרה ונכוחה המקובלת על אנשי הדור, וגם זה דעת הרא"ש בלבד והראב"ד פליג, וכדעתו פסק לכאו' גם השו"ע.
ולשון הרא"ש שם ברורה מתי ניתן לחלוק "אלא אם הוא חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות הרשות בידו, דאפילו אם פסק גדול אחד יכול החכם לסתור דבריו בראיות ברורות ולחלוק עליו כאשר כתבתי למעלה, וכל שכן אם יש סיוע מאחד מהמחברים החולקים עליו" וכלשונו שם שם לעיל "אבל אם לא ישרו בעיניו ומביא ראיה לדבריו המקובלת לאנשי דורו, וכו'".
על שאר הדברים איני רואה טעם לענות, בהיות והם כלולים במה שנתבאר לעיל.
אסכם את עיקרי טענותיי בדרך קצרה:
א. דין זקן ממרא אינו שייך לעצם החובה לשמוע בקול הוראת חכמי הדור. כמו שמבואר בספרי שיש חובה גם לבי"ד של יבנה שאינו מחייב מיתה, כלומר יש מצוה גם בלי קשר לחיוב המיתה של זקן ממרא.
ב. מעצם הסמכות של חכמי הגמרא לפסוק גם קודם חתימת התלמוד, מוכח כי בי"ד של יבנה הכוונה לחכמי הדור באופן כללי ומורי ההוראה, ובודאי למי שלא הגיע להוראה בעצמו, שמחויב לשמוע לגדולים מדאו'.
ג. מעיקרי דיני הוראה שנשנו בש"ס לדורות, כגון חכם שאסר וכו', וממה שהעתיקום כל הפוסקים דינים אלו, מבואר בפשטות כי המושג הוראה קיים לדורות עולם, וכדבר ה' ביד משה 'ובאת וגו' אל השופט אשר יהיה בימים ההם', (וכמו שכתב הרא"ש לשון זו להדיא).
ד. ממילא מבואר בפוסקים שיש גדר של 'טועה בדבר משנה' גם לטועה בדברי הפוסקים, בדיוק כמו שהיה בזמן התלמוד קודם חתימתו, וכמבואר בחז"ל.
ה. דבר פשוט כי שייכות ההוראה לאחר חתימת התלמוד, הכוונה הן לדברים המתחדשים, והן לפירוש התלמוד (כאשר נאמר בדרך פסק), הן מסברא כי עיקרי ההוראה כוללת את פירוש דברי הקודמים ובלא זה אין משמעות להוראה, והן כי מבואר כן להדיא בדברי הראב"ד שכלל בדרך אגב פירוש הגאון הנוגע לפסק, כחלק עיקרי מההוראה המחייבת, ואין סברא לומר כי הרא"ש נחלק בזה.
ו. אלא שכאן מגיעים דברי חז"ל על כך שרבינו ורב אשי 'סוף הוראה' וכיון שהוכרח כי בודאי אין הכוונה שבטלה תורת הוראה לגמרי, בהכרח הכוונה כמו שהבינו הפוסקים, כי דבריהם סוף הוראה באופן שבלתי ניתן לשנות דבריהם אפי' בראיות גדולות וחזקות, וכלשון הגר"א (חו"מ כה, סק"ו) 'דעל הגמ' אין רשות להוסיף ולא לגרוע כ"ש לחלוק כמ"כ וכו'", אבל על הוראות הראשונים היחס הוא כמו בדורות התלמוד עצמו לפני חתימתו, היינו שדרך הרבים לשנות מאמרי החכמים, ורק גדולי הדורות נחלקו על הקודמים להם, והוראת הראשונים הייתה מחייבת באופן כללי.
ז. בנקודה זו נחלקו הראב"ד והרא"ש מה בדיוק הוא הגדר שניתן לחלוק על הקדמונים, האם ישנה חלוקה בין דורות הגאונים לדורות הראשונים (ומסתמא כי לפי"ז גם בין הראשונים לאחרונים, ואכמ"ל), שאין לחלוק אלא בראי' מפורסמת מה שאין בנמצא, ולדעת הרא"ש אין הבדל מהותי בין הגאונים לראשונים, ועל שניהם ניתן ל'חכם גדול וגמיר וסביר ויודע להכריע כדברי האחד בראיות ברורות ונכוחות' 'המקובלות על בני דורו' לחלוק על קודמיהם. ונחלקו במח' זו השו"ע והרמ"א, שהשו"ע אזיל בדעת הראב"ד, והרמ"א בדעת הרא"ש.
עכ"פ, לעניננו נלמד כי יש משמעות רבה למושג 'הוראה' גם אחר חתימת התלמוד, ויש להתייחס אליו במלוא הכבוד כמו בימי האמוראים עצמם קודם חתימת התלמוד, (ומנהג הגון וראוי הוא שיהיו עיקר התלמידים עוסקים בתורת רבותיהם כמו שנראה שהיה בזמן הש"ס שהיו שונים דברי רבותיהם), ורק גדולי הדור יכריעו במח' קדומות בראיות חזקות ישרות ונכוחות, ובודאי ובודאי אין שום עוול לכל מורה הוראה שעיקר לימודו הוא בשיטות הראשונים ומבטל דעתו לדבריהם (וכן יש צד גדול שהייתה חלק עיקרי מהכרעת רבינו ורב אשי עצמם בהרבה מן הדברים הייתה מכח סמכות בעלי ההוראה, וכמו שכתב הרא"ש פ"ד מבב"ק סי' ד), והוא משתדל ליישב דבריהם (וכמו שמוכח לכאו' בב"ב קלא), ובודאי שהכרעתו הכרעת אמת ואין בזה שום חיסרון.
חושבני כי בררתי שורשי הדברים, הן מקרא, והן מסברא, הן מהתלמוד, והן מדברי הפוסקים, וגם אם בנקודות דקות ניתן להתווכח על ההגדרות המדויקות, עיקרי הדברים והרוח הנושבת מהם ברורה, ואין ספק כי היחס לפוסקים קדמונים ראוי להיות יחס רציני ומכבד, המחייב לימוד של הדורות הבאים, ומצריך סברא חזקה על מנת לחלוק. ובעזהי"ת לא אגיב בהמשך עוד בענין הספציפי הזה.
(ואם ר' ישעיהו רוצה להשיב, ולהעמיד את שיטתו, אבקש בכל לשון של בקשה כי יערוך באופן מסודר את דבריו ותפיסתו באופן ערוך שלב אחר שלב, או בכל אופן אחר העולה על דעתו, אך שלא יערכם על דבריי בהיות וטבע האדם מתקשה שלא להשיב כאשר נאמרים דברים הממוקדים על דבריו, ומכיון שלדעתי הגענו למיצוי, רצוי לדעתי כי שני הצדדים רק יסכמו את דעתם והבוחר יבחר).
בהצלחה.
