בלת"ק בעיון.
ידוע שיש סבורים שפו"ר הדין הוא ב"עסקת בפריה ורביה" וזהו חיובו לנסות לדאוג לזה. ואמנם יש שיעור שנפטר מלהמשיך לעסוק בזה.
ועוד, שכיון שזהו כל ההיכי תימצי בקיום המצוה ודאי שזה מה שעליו לעשות, אולם במקום שהמצוה נצטוותה על הודאי לא נחייבו במקום הספק. כך לפו"ר [והפעם תרגומו לפום ריהטא ולא לפרו ורבו...]
 
אולי יש לחלק בס''ד בין ציצית ששם גם אחרי שילביש לא מקיים את המצווה על הצד שזה לא התכלת שדיברה תורה אליו לבין פריה ורביה ששם מסתמא שהאשה תתעבר שכן דרך העולם שאשה מתעברת ששם כן שייך שיעשה את המצווה.
 
שמעתי בקו ריתחא דאורייתא שהקשה הגאון ר' מאיר פלבני שליט''א
לפי היסוד של ר' חיים הידוע לגבי תכלת שאין חיוב לקיימו כיון שליכא דין ספיקא לחומרא כשאינו ודאי שיקיין המצוה אחרי שיחמיר מספק, וא''כ קשה לגבי מצות פרו ורבו ידוע הנידון אם המצוה הוא עצם הביאה או רק התוצאה כשנולד לו ילד, ולכאורה אי נימא כצד השני נמצא שבכל ביאה וביאה הוי רק ספק אולי יתקיים המצוה בכך, והלא לא אמרינן ספיקא לחומרא באופן כזו שאינו ודאי שיקיין המצוה במעשה זו?
שאני הכא שמצוותו בכך ולא זכיתי לעמוד בסוד קדושים מפאת פחיתות שיכלי.
ומעין מש"כ האח' למה זורה ל"ח זה וזה גורם.
וכמו כן בשם הישועות יעקב דמה"ט מלאכת צב הוי דאורייתא ולא חשיב גרמא וצ"ע טובא הקושיא.
במטותא אם מאן דהוא יכול לבאר לי הקו' מקו ריתחא החשוב
 
קצר וקולע, זו האמת הפשוטה לענ''ד.
בקיצור- מצוותו בכך.
ואין מקום לקושיא כלל.
"מצוותו בכך" יש שיאמרו שזה הצד הראשון.
אבל לכא' אתה צודק שאדם מחוייב לעשות את הכל כדי שתתקיים המצוה והוא כל חייו מחוייב לעשות מעשה ביאה ובכה"ג ודאי לא חשיב ספק דבדרך הטבע יוולד לו בן ובת באופן ודאי.

זעקתי על דבר העמדת השאלה כאילו יש צד דהוה ספק (העמדה זו זה קצת בזיון לאינטלגנציה)
 

חברים מקוונים לאחרונה

חזור
חלק עליון
✖ ❓