אמור מדוע הוקדמה האם לאב (1 צופה)

[אחד יחיד]

אמור אל הכהנים בני אהרן… לנפש לא יטמא… כי אם לשארו הקרוב אליו, לאמו ולאביו (כא, א)

הפסוק מלמד, שאסור לכהן להיטמא למת, אך כאשר מדובר במתים שהם קרוביו, אמו ואביו וכו', להם כן מותר להיטמא [כך בכהן הדיוט, ואילו בכהן גדול אסור לו להיטמא לאף קרוב, כמפורט בהמשך הפרשה].

נשאלת השאלה, מדוע הקדים הכתוב בלשונו את אמו לאביו (כלשון הפסוק – "לאמו ולאביו לא יטמא")?

שאלה נוספת – מדוע רק כאן בכהן הדיוט, הקדים הכתוב את האם לאב ("לאמו ולאביו") ואילו אצל כהן גדול בהמשך הפרשה, כשהתורה מפרטת את איסורו להיטמא לשום קרוב, שם נוקט הפסוק להיפך, ומקדים אביו לאמו ("לאביו ולאמו לא יטמא")?

האבן עזרא, בדבריו כאן על הפסוק ביחס לכהן הדיוט, מסביר מדוע מקדים הכתוב את האם לאב – "וטעם שהזכיר אמו קודם האב, כי הזכר חי יותר מהנקבה ברוב". כלומר, האב בדרך כלל חי יותר מהאם (כך מניח האבן עזרא, שהזכר חי יותר), ולכן, מבחינת סדר הזמנים, ההתעסקות בקבורת האם קודמת, ולפיכך הקדים אמו לאביו. וכך מבואר גם ברמב"ן.

אלא שלפי זה, לא מיושבת הקושיה השנייה לעיל – מדוע רק בכהן הדיוט הוקדמה האם לאב, ואילו בכהן גדול הפכה התורה והקדימה אביו לאמו ("לאביו ולאמו לא יטמא")?

[על דרך הפשט, אפשר לתרץ את כוונת האבן עזרא והרמב"ן, שרק בכהן הדיוט, שבו הדין הוא שכן נטמא ומתעסק בקבורה, ראתה התורה לנכון להקדים אמו לאביו, כי כאמור מתעסק בקבורתה קודם; אך בכהן גדול, שם הרי אסור להיטמא, ונמצא שאינו מתעסק בקבורה, ולגבי השלילה, יש פחות חשיבות לסדר, כי הרי בכל מקרה אינו מיטמא לא לו ולא לה].

ראיתי בבאר הפרשה (הרב בידרמן), בגיליון תשפ"ב, שמיישב כך:

ידועים דברי הגמרא במסכת ראש השנה דף יח, שנגזר על רבה ואביי למות בהיותם בחורים (כי היו מבית עלי, שנגזר עליהם למות בבחרותם), אך בפועל הם לא מתו בבחרותם, אלא רבה בגיל ארבעים ואביי בגיל ששים. ומדוע זכה אביי להאריך ימים יותר מרבה (אביי ששים ורבה ארבעים)? עונה על כך הגמרא, שרבה עסק בתורה, ואילו אביי עסק בתורה וגם בגמילות חסדים, ולכן האריך יותר. ונמצא שגמילות חסדים ופעילות לטובת האחרים, מאריכים ימיו של אדם ביחס למה שנקצב לו מראש. והנה, אמותיהם של כהנים גדולים, היו כל ימיהן עוסקות בגמילות חסדים, כדברי הגמרא הידועים במסכת מכות דף יא, שהיו מספקות אוכל ומזון לאנשים הגולים לעיר מקלט. ואם כך, מובן גם כאן, מדוע בכהן גדול משתנה ומתהפך הסדר, כי גמילות החסדים מאריכה את ימי חיי האם. (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

תירוץ נוסף ליישב את דברי האבן עזרא (דהיינו, מה ששאלנו, אם בכהן הדיוט הקדים הכתוב את אמו כי האב חי יותר, מדוע בכהן גדול שינה הכתוב והקדים אביו לאמו), הוא תירוצו של מהרי"ל דיסקין על הפרשה:

הנה, הכהן הגדול באותם ימים, היה אהרן הכהן בעצמו. אולם, הציווי "לאביו ולאמו לא יטמא", לא יכול להיאמר ישירות לאהרן הכהן עצמו, שהרי אביו ואמו של אהרן כבר מתו זה מכבר באותו הזמן (מביא ראיות לכך ממדרש רבה). לכן, הציווי יכול לחול לראשונה רק על אלעזר הכהן, בנו של אהרן הכהן, שהוא ממלא מקומו של אביו ויהיה הכהן הגדול תחתיו (כשימות אהרן).

וממילא מובן היטב מדוע הקדים הכתוב אביו לאמו; כי מה נאמר, שיקדים הכתוב אמו? הרי אם תמות אמו כל עוד לא ימות אביו, במצב כזה לא יהיה אלעזר כהן גדול! (כי כל זמן שאהרן אביו חי, הכהן הגדול יהיה אהרן ולא אלעזר..) וממילא לא יחול עליו הציווי! לכן, ביחס לכהן הגדול, מקדים הכתוב אביו, ואין מקום להקדים את אמו. (לימוד יומי)

 

[אחד יחיד]

על השאלה מדוע בכהן הדיוט מקדימה התורה אמו לאביו ואילו ביחס לכהן גדול מקדימה התורה אביו לאמו, יש תירוץ נפוץ נוסף מלבד התירוץ לעיל של האבן עזרא (מובא כאן במלבי"ם אות ו' ועוד), והוא על פי הגמרא במסכת חולין דף יא; שם אומרת הגמרא, שביחס לאמו של אדם, יש ידיעה ודאית שהיא אמו (שהרי יצא מבטנה), ואילו ביחס לאב, אין לאדם ידיעה ודאית שזהו בוודאי אביו, אלא זוהי רק הנחה מכוח רוב והתנהלות העולם השכיחה [ההקשר הוא כך: הגמ' שם דנה, מניין שהולכים אחרי רוב, ומשיבה הגמרא, שהדבר נלמד מכך שהתורה מחייבת מיתה על הכאת אביו, ואילו לא היינו הולכים אחרי רוב, מניין לנו בכלל שפלוני הוא אביו של אלמוני? רק לגבי אמו יש לאדם ידיעה ודאית שהיא אמו, שהרי פיזית יצא מבטנה, אך לגבי אביו, יש רק רוב (מצד טבע העולם והמציאות השכיחה, שמן הסתם מניחים שלא הייתה אמו עם אדם אחר שאינו ידוע לנו, ובלשון הגמ', "רוב בעילות אחר הבעל")]. ואם כן גם כאן בפרשה, מיושב הבדל הפסוקים: בכהן הדיוט, שהתורה מתירה לו להיטמא להוריו, מקדימה התורה את אמו לאביו, כי דין זה יותר פשוט ופחות מחודש (שהרי היא אמו ודאית), מאשר ההיתר להיטמא לאביו (שהוא דבר הידוע לנו מכוח רוב בלבד); אך בכהן גדול, ששם התורה אוסרת להיטמא, שם מקדימה התורה אב לאם, כי שם הדבר להיפך – הדין שאסור להיטמא לאביו, יותר פשוט ופחות מחודש מאשר הדין שאין להיטמא לאמו (שהיא אמו ודאית). ונמצא שבשני המקרים, מקדימה התורה את הדין הפשוט לדין המחודש.

[ועיין בגמ' במס' נזיר דף מט ע"א, שם שואלת הגמ' מדוע הוצרך הכתוב לכתוב גם איסור להיטמא לאביו וגם איסור להיטמא לאמו, ומתרצת הגמ' שאילו היה כתוב רק איסור להיטמא לאביו, הייתי אומר שדווקא בו אסור משום שאין ודאות גמורה שהוא אביו (אלא רק מכוח חזקה והנחה וכו' כאמור לעיל), אך לגבי אמו, יהיה מותר מאחר שיש ודאות שהיא אמו, לכן משמיע הכתוב שאסור גם באמו. והדברים משתלבים עם האמור לעיל. אגב נציין קושיה ידועה על גמ' זו – כיצד אומרת הגמ' שניתן היה לחשוב שטעם האיסור להיטמא לאביו הוא משום חוסר הוודאות שהוא אביו? הרי ממה נפשך, אם הוא אינו אביו, זוהי דווקא סיבה להתיר, כי נמצא שהבן אינו כהן כלל! (כי כל מה שידוע שהוא כהן, הוא מכוח היותו בן לאביו הכהן!). ובספר "כמוצא שלל רב" מביא על כך מספר תירוצים, כגון תירוץ החתם סופר והשפת אמת, המחדשים שגם אם ידוע כלפי שמיא שאינו כהן, עצם העובדה שהוא מתנהג ככהן ומקריב קרבנות אוסרת עליו להיטמא, שהרי טעם הטומאה הוא "כי את לחם אלוקיך הוא מקריב" (כא, ח)]. (לימוד יומי)