ויגש מדרשי חז"ל - פרשת "ויגש" (3 צופים)

[יוסף צ. הירשמן]

פתיחות בדבר הלכה ממדרש רבי תנחומא:

הלכות ברכת הנר במוצאי שבת - בענין כבוד המצוות שהם שלוחין של הקב"ה

ו וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה].
יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּנוּ: אֵימָתַי מְבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת.
כָּךְ שָׁנוּ רַבּוֹתֵינוּ: אֵין מְבָרְכִין עַל הַנֵּר עַד שֶׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ.
וּמִנַּיִן לָמְדוּ, מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, וְאַחַר כָּךְ וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחֹשֶׁךְ (בראשית א, ד).
רַבִּי זְעִירָא בַּר אַבָּהוּ אָמַר: מִכָּאן שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַנֵּר בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מִשֶּׁיֵּאוֹתוֹ לְאוֹרוֹ.

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי:
אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הֱיוּ מְכַבְּדִין אֶת הַמִּצְוֹת, שֶׁהֵן שְׁלוּחַי, וּשְׁלוּחוֹ שֶׁל אָדָם כְּמוֹתוֹ.
אִם כִּבַּדְתָּ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִי כִבַּדְתָּנִי. וְאִם בָּזִיתָ אוֹתָן, כְּאִלּוּ לִכְבוֹדִי בָזִיתָ.

אֵין לְךָ אָדָם שֶׁכִּבֵּד אֶת הַמִּצְוֹת וְעָשָׂה אֶת הַתּוֹרָה כְּיַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים (בראשית כה, כז), וְנִתְיַסֵּר בִּבְנוֹ.
אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, חַיֶּיךָ, אִבַּדְתָּ אֶחָד, תִּמְצָא שְׁלֹשָׁה - יוֹסֵף מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם.
כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ, בִּשְּׂרוּ אוֹתוֹ שֶׁיּוֹסֵף חָי. שָׁלַח יְהוּדָה פְּרוֹזְבָּטִים* אֶצְלוֹ - וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף].
*שליחות.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

כמה פתיחות בענין שנעשה שלום בין השבטים​

​

במדרש רבי תנחומא:​

​

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַמְשֵׁל וָפַחַד עִמּוֹ עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו (איוב כה, ב).​

הַמְשֵׁל, זֶה מִיכָאֵל. וָפַחַד, זֶה גַבְרִיאֵל.​

מִיכָאֵל מִן הַמַּיִם וְגַבְרִיאֵל מִן הָאֵשׁ, וְהֵן עוֹמְדִין לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְאֵינָן מַזִּיקִין זֶה אֶת זֶה.​

הֱוֵי אוֹמֵר, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו. ​

אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן:​

כָּל הָרָקִיעַ שֶׁל מַיִם וְהַמַּלְאָכִים שֶׁל אֵשׁ וּמְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט, וְאֵין הַמַּיִם מְכַבִּין אֶת הָאֵשׁ וְלֹא הָאֵשׁ שׂוֹרֵף אֶת הַמָּיִם.​

יְהוּדָה וְיוֹסֵף, זֶה אֲרִי וְזֶה שׁוֹר. אֶתְמוֹל מִתְנַגְּחִין זֶה עִם זֶה, וְעַכְשָׁו הוּא מְשַׁלְּחוֹ אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף]. ​

הֱוֵי, עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו.​

---

​

במדרש רבי תנחומא ובמדרש רבה:​

​

בפתיחה זו נמצא גם ענין תחיית המתים​

​

[פרשה צה] א וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה]. ​

כְּתִיב (ישעיה סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן [וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה']. ​

בּוֹא וּרְאֵה, כָּל מַה שֶּׁהִכָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, הוּא מְרַפֵּא אוֹתוֹ לֶעָתִיד לָבוֹא:​

הָעִוְרִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה לה, ה): אָז תִּפָּקַחְנָה עֵינֵי עִוְרִים וְאָזְנֵי חֵרְשִׁים תִּפָּתַחְנָה. ​

וְהַפִּסְחִים מִתְרַפְּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר (שם): אָז יְדַלֵּג כָּאַיָּל פִּסֵּחַ וְתָרֹן לְשׁוֹן אִלֵּם, ​

וּכְשֵׁם שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, הוֹלֵךְ עִוֵּר וּבָא עִוֵּר, חֵרֵשׁ וּבָא חֵרֵשׁ, [חִגֵּר בָּא חִגֵּר], אִלֵּם וּבָא אִלֵּם, וְכָךְ הֵן חוֹזְרִין כֻּלָּם.​

כְּשֵׁם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ לָבוּשׁ כָּךְ הוּא בָּא לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: תִּתְהַפֵּךְ כְּחֹמֶר חוֹתָם וְיִתְיַצְּבוּ כְּמוֹ לְבוּשׁ (איוב לח, יד).​

מִמִּי אַתְּ לָמֵד מִשְּׁמוּאֵל, שֶׁרָאָה אוֹתוֹ שָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר לָאִשָּׁה (שמואל א כח, יד): מַה תָּאֳרוֹ וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן, וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, שֶׁכָּךְ הָיָה לָבוּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, יט): וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לוֹ אִמּוֹ. ​

וְלָמָּה כְּשֵׁם שֶׁהָאָדָם הוֹלֵךְ כָּךְ הוּא בָּא, שֶׁלֹא יֹאמְרוּ הָרְשָׁעִים, כְּשֶׁהֵם חַיִּים לֹא רִפְּאָן, מִשֶּׁמֵּתוּ רִפְּאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְאַחַר כָּךְ הֱבִיאָן? דּוֹמֶה שֶׁאֵינָן אוֹתָן אֶלָּא אֵלּוּ אֲחֵרִים הֵם,​

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִם כֵּן, יַעַמְדוּ כְּמוֹ שֶׁהָלְכוּ וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מְרַפֵּא אוֹתָן,​

לָמָּה (ישעיה מג, י): [לְמַעַן תֵּדְעוּ וְתַאֲמִינוּ לִי וְתָבִינוּ כִּי אֲנִי הוּא] לְפָנַי לֹא נוֹצַר אֵל וְאַחֲרַי לֹא יִהְיֶה. ​

וְאַחַר כָּךְ הַחַיּוֹת מִתְרַפְּאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א סה, כה): זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, ​

הַכֹּל מִתְרַפְּאִים, מִי שֶׁהֵבִיא מַכָּה עַל הַכֹּל אֵינוֹ מִתְרַפֵּא, אֶלָּא וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, לָמָּה שֶׁהוּא הוֹרִיד הַבְּרִיּוֹת לֶעָפָר.​

​

דָּבָר אַחֵר:​

זְאֵב וְטָלֶה [יִרְעוּ כְאֶחָד], ​

זְאֵב, זֶה בִּנְיָמִין. [שֶׁנֶּאֱמַר: בִּנְיָמִין זְאֵב יִטְרָף בַּבֹּקֶר יֹאכַל עַד וְלָעֶרֶב יְחַלֵּק שָׁלָל],​

וְטָלֶה, אֵלּוּ הַשְּׁבָטִים. שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נ, יז): שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל [אֲרָיוֹת הִדִּיחוּ הָרִאשׁוֹן אֲכָלוֹ מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְזֶה הָאַחֲרוֹן עִצְּמוֹ נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל].​

יִרְעוּ כְאֶחָד, אֵימָתַי כְּשֶׁיָּרַד בִּנְיָמִין עִם אֶחָיו, וְהָיָה יַעֲקֹב אוֹמֵר לָהֶם (בראשית מב, לח): לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם [כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה], וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה וְיָרַד עִמָּהֶם הָיוּ מְמַצְעִים אוֹתוֹ וְהָיוּ מְשַׁמְּרִין אוֹתוֹ, וְכֵן בְּיוֹסֵף אוֹמֵר (בראשית מג, כט): וַיִּשָֹּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ [וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי]. ​

​

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, ​

אַרְיֵה, זֶה יְהוּדָה (בראשית מט, ט): גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה [מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ]. ​

כַּבָּקָר, זֶה יוֹסֵף (דברים לג, יז): בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ [וְקַרְנֵי רְאֵם קַרְנָיו בָּהֶם עַמִּים יְנַגַּח יַחְדָּו אַפְסֵי אָרֶץ וְהֵם רִבְבוֹת אֶפְרַיִם וְהֵם אַלְפֵי מְנַשֶּׁה], ​

נִמְצְאוּ אוֹכְלִים כְּאַחַת (בראשית מג, לג): וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָיו הַבְּכֹר כִּבְכֹרָתוֹ וְהַצָּעִיר כִּצְעִרָתוֹ וַיִּתְמְהוּ הָאֲנָשִׁים אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ. וּכְתִיב: וַיִּשָֹּׂא מַשְֹּׂאֹת מֵאֵת פָּנָיו [אֲלֵהֶם וַתֵּרֶב מַשְׂאַת בִּנְיָמִן מִמַּשְׂאֹת כֻּלָּם חָמֵשׁ יָדוֹת וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׁכְּרוּ עִמּוֹ], ​

הֱוֵי אוֹמֵר: וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן, ​

לְפִיכָךְ וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו.​

---

​

כעין זה במדרש אגדת בראשית:​

​

בפתיחה זו נמצא גם ענשו של האומר לשון הרע​

​

פרק עט [ה] דבר אחר: וְאֶת יְהוּדָה [שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה]. ​

זה שאמר הכתוב: זְאֵב וְטָלֶה יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן [וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי אָמַר ה']. (ישעי' סה כה),​

בעולם הזה הזאב רודף אחר הטלה, ארי אחר השור, לעתיד לבוא הכל מתרפאין,​

ונחש אינו מתרפא, אלא וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ, ולמה מפני שהחזיר את הכל לעפר, שנאמר כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יט),​

לפיכך אין לו רפואה לעולם, אלא וְעָפָר תֹּאכַל [כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ] (שם שם יד), ואף לעתיד לבוא וְנָחָשׁ עָפָר לַחְמוֹ.​

וכשם שהנחש אין לו רפואה לעולם, כך האומר לשון הרע על חבירו אין לו רפואה לעתיד לבוא, שנאמר אִם יִשֹּׁךְ הַנָּחָשׁ בְּלוֹא לָחַשׁ, כך אֵין יִתְרוֹן לְבַעַל הַלָּשׁוֹן (קהלת י' יא),​

וכן דוד אומר מְלָשְׁנִי בַסֵּתֶר רֵעֵהוּ אוֹתוֹ אַצְמִית (תהלים קא ה).​

​

[ו] דבר אחר: זְאֵב וְטָלֶה [יִרְעוּ כְאֶחָד וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן]. ​

משעה שנמכר יוסף לא יצא בנימין שנמשל כזאב עם השבטים שנמשלו כטלה, שנאמר שֶׂה פְזוּרָה יִשְׂרָאֵל (ירמי' נ יז),​

שנאמר לֹא יֵרֵד בְּנִי עִמָּכֶם כִּי אָחִיו מֵת וְהוּא לְבַדּוֹ נִשְׁאָר וּקְרָאָהוּ אָסוֹן בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר תֵּלְכוּ בָהּ וְהוֹרַדְתֶּם אֶת שֵׂיבָתִי בְּיָגוֹן שְׁאוֹלָה] (בראשית מב לח),​

וכיון שנתודע יוסף ירד עמהם, שנאמר וַיִּשָֹּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִין אָחִיו בֶּן אִמּוֹ וַיֹּאמֶר הֲזֶה אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם אֵלָי וַיֹּאמַר אֱלֹהִים יָחְנְךָ בְּנִי (שם מג כט),​

​

וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן,​

בְּכוֹר שׁוֹרוֹ הָדָר לוֹ (דברים לג יז), ונשתלח אריה אצל הבקר, שנאמר וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה - וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. ​

למה, שאין עוד קנאה ביניהם, שנאמר וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם [וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ] (ישעי' יא יג),​

אף לעתיד לבוא כשיעמוד משוח המלחמה מן יוסף, ומשיח בן דוד מן יהודה - אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם. ​

---

​

עוד במדרש רבי תנחומא (תחילתו הובא גם במדרש רבה):​

​

בפתיחה זו נמצא כל ענין יהודה בפרשת וישב​

​

ט וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה. ​

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: (ישעיה יא, יג): וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם [וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם], ​

לְפִי שֶׁהָיָה יַעֲקֹב אָבִינוּ סָבוּר שֶׁיְּהוּדָה הָרַג אֶת יוֹסֵף בְּשָׁעָה שֶׁהֵבִיאוּ לוֹ אֶת הַכֻּתֹּנֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ (בראשית לז, לג). וְאֵין חַיָּה אֶלָּא יְהוּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מט, ט). וְהָיָה אוֹמֵר יַעֲקֹב לִיהוּדָה, אַתָּה הוּא שֶׁטָּרַפְתָּ אוֹתוֹ. לְפִיכָךְ וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו [וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים]. ​

וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. ​

מַהוּ כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. אָמַר אֲנִי מֵת עִם מִיתַת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וַהֲרֵי נִטְרַף אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא לֹא זָכִיתִי בָהֶן וַאֲנִי מֵת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. לְכָךְ אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. ​

רְצוֹנְךָ לֵידַע לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ חָי, אָמַר לוֹ אָמוּתָה הַפָּעַם [אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי]. לָמָּה אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. אָמַר, כְּשֶׁבָּאוּ בָנַי וְאָמְרוּ לִי יוֹסֵף מֵת, הָיִיתִי אֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵת שְׁנֵי פְעָמִים. עַכְשָׁו שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ חָי, מְבֻשָּׂר אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵת אֶלָּא עַכְשָׁו בִּלְבָד. לְכָךְ אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. ​

וַיֵּבְךְִ אֹתוֹ אָבִיו, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים. ​

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִיהוּדָה:​

אֵין לְךָ בָּנִים עַד עַכְשָׁו וְאֵין אַתָּה יוֹדֵעַ צַעַר בָּנִים. אַתָּה טִגַּנְתָּ אֶת אָבִיךָ וְהִטְעֵיתָ אוֹתוֹ בְּטָרֹף טֹרַף יוֹסֵף, חַיֶּיךָ, תִּשָּׂא אִשָּׁה וְתִקְבֹּר אֶת בָּנֶיךָ וְתֵדַע צַעַר בָּנִים. מַה כְּתִיב אַחֲרָיו, וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, מְלַמֵּד שֶׁנִּתְנַדָּה מֵאֶחָיו. שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר לָהֶם לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ, אִם אָמַר לָהֶם לְכוּ וְנַחֲזִירֶנּוּ, הָיוּ שׁוֹמְעִין לוֹ. לְפִיכָךְ וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו, שֶׁהוֹרִידוּהוּ מִגְּדֻלָּתוֹ.​

וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ, וְיָלְדָה עֵר וְאוֹנָן, וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן. ​

וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים שֶׁהָיָה יוֹסֵף חוּץ לְאָבִיו, הָיָה בְּלִבּוֹ שֶׁל יַעֲקֹב שֶׁיְּהוּדָה הֲרָגוֹ.​

מִנַּיִן אַתָּה לָמֵד, מִבִּנְיָמִין, שֶׁכָּךְ אָמַר יְהוּדָה לְיוֹסֵף: כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר [מֵעִם אָבִי לֵאמֹר אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים]. ​

כֵּיוָן שֶׁנָּתַן נַפְשׁוֹ עַל בִּנְיָמִין וְנִתְוַדַּע יוֹסֵף, נִמְצָא יְהוּדָה נָקִי מִכָּל אוֹתָן הַדְּבָרִים.​

הֱוֵי, וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם. ​

לְכָךְ כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה].​

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

בפתיחות אלו הובאו כמה פסוקים מתוך נבואת ישעיה (פרק יא-יב) אודות אחרית הימים, ולמדנו משם שהשלום שהיה בין יהודה ליוסף הוא רמז לעתיד לבא, שיתחבר משיח בן דוד עם משיח בן יוסף, ויכבשו ביחד את עזה, להלן כל הענין שם:​

​

(א) וְיָצָא חֹטֶר מִגֵּזַע יִשָׁי וְנֵצֶר מִשׇּׁרָשָׁיו יִפְרֶה.​

(ב) וְנָחָה עָלָיו רוּחַ יְ-הֹוָה רוּחַ חׇכְמָה וּבִינָה רוּחַ עֵצָה וּגְבוּרָה רוּחַ דַּעַת וְיִרְאַת יְ-הֹוָה.​

(ג) וַהֲרִיחוֹ בְּיִרְאַת יְ-הֹוָה וְלֹא לְמַרְאֵה עֵינָיו יִשְׁפּוֹט וְלֹא לְמִשְׁמַע אׇזְנָיו יוֹכִיחַ.​

(ד) וְשָׁפַט בְּצֶדֶק דַּלִּים וְהוֹכִיחַ בְּמִישׁוֹר לְעַנְוֵי אָרֶץ וְהִכָּה אֶרֶץ בְּשֵׁבֶט פִּיו וּבְרוּחַ שְׂפָתָיו יָמִית רָשָׁע.​

(ה) וְהָיָה צֶדֶק אֵזוֹר מׇתְנָיו וְהָאֱמוּנָה אֵזוֹר חֲלָצָיו.​

​

בפירוש רש"י (מקוצר מעט):​

(א) ויצא חוטר מגזע ישי - סוף שיבא מלך משיחנו ויגאלם: חוטר - שבט מלוכה: ונצר - לשון יונק אילן:​

(ג) והריחו ביראת ה' - ימלא רוח יראת ה' ובלע"ז איראונמירלו"י: ולא למראה עיניו ישפוט - כי בחכמת הקדוש ברוך הוא בקרבו ידע ויבין מי זכאי ומי חייב:​

(ד) במישור - לשון נוח ורך: והכה ארץ בשבט פיו - כתרגומו וימחי חייבי ארעא: וברוח שפתיו - ובממלל ספוותיה:​

(ה) והיה צדק אזור מתניו - ויהון צדיקיא סחור סחור ליה דבקים בו כאזור:​

---

​

(ו) וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם.​

(ז) וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.​

(ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה.​

(ט) לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכׇל הַר קׇדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְ-הֹוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים.​

​

(ו) ומרי - שור פטם:​

(ח) ושעשע - ושחק: על חור פתן - על חור עפר שהנחש מקנן בתוכו קרו"ט בלע"ז: ועל מאורת צפעוני - יונתן תירגם חיזו גלגלי עיני חיוי חורמן, ומנחם פתר בו לשון נקב וחורי עפר: גמול - תינוק הגמול משדי אמו: ידו הדה - תירגם יונתן ידוהי יושיט:​

(ט) דעה את ה' - לדעת את ה':​

---

​

(י) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא שֹׁרֶשׁ יִשַׁי אֲשֶׁר עֹמֵד לְנֵס עַמִּים אֵלָיו גּוֹיִם יִדְרֹשׁוּ וְהָיְתָה מְנֻחָתוֹ כָּבוֹד.​

​

(י) לנס עמים - להיות עמים מרימים נס להקבץ אליו:​

---

​

(יא) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יוֹסִיף אֲ-דֹנָי שֵׁנִית יָדוֹ לִקְנוֹת אֶת שְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר וּמִמִּצְרַיִם וּמִפַּתְרוֹס וּמִכּוּשׁ וּמֵעֵילָם וּמִשִּׁנְעָר וּמֵחֲמָת וּמֵאִיֵּי הַיָּם.​

(יב) וְנָשָׂא נֵס לַגּוֹיִם וְאָסַף נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל וּנְפֻצוֹת יְהוּדָה יְקַבֵּץ מֵאַרְבַּע כַּנְפוֹת הָאָרֶץ.​

​

(יא) שנית - כמו שקנאם ממצרים שהיתה גאולתם ברורה מאין שיעבוד, אבל גאולת בית שני אינה מן המניין שהרי משועבדים היו לכורש: ומאיי הים - הן איי (כתיים עכו"ם):​

(יב) נשא נס - פירקא בלע"ז והיה לאות לקבוץ אליו ולהביא את גליות ישראל מנחה לו:​

---

​

(יג) וְסָרָה קִנְאַת אֶפְרַיִם וְצֹרְרֵי יְהוּדָה יִכָּרֵתוּ אֶפְרַיִם לֹא יְקַנֵּא אֶת יְהוּדָה וִיהוּדָה לֹא יָצֹר אֶת אֶפְרָיִם.​

(יד) וְעָפוּ בְכָתֵף פְּלִשְׁתִּים יָמָּה יַחְדָּו יָבֹזּוּ אֶת בְּנֵי קֶדֶם אֱדוֹם וּמוֹאָב מִשְׁלוֹחַ יָדָם וּבְנֵי עַמּוֹן מִשְׁמַעְתָּם.​

​

(יג) אפרים לא יקנא את יהודה - משיח בן יוסף ומשיח בן דוד לא יקנאו זה בזה:​

(יד) ועפו בכתף פלשתים ימה - יעופו וירוצו ישראל שכם אחד, על הפלשתים אשר הם במערבה של ארץ ישראל, ויכבש את ארצם, וכן תירגם יונתן ויתחברון כתף חד למימחי פלישתאי די במערבא: ובני עמון משמעתם - כתרגומו ישתמעון להון, מקבלין מצותם עליהם:​

---

​

(טו) וְהֶחֱרִים יְ-הֹוָה אֵת לְשׁוֹן יָם מִצְרַיִם וְהֵנִיף יָדוֹ עַל הַנָּהָר בַּעְיָם רוּחוֹ וְהִכָּהוּ לְשִׁבְעָה נְחָלִים וְהִדְרִיךְ בַּנְּעָלִים.​

(טז) וְהָיְתָה מְסִלָּה לִשְׁאָר עַמּוֹ אֲשֶׁר יִשָּׁאֵר מֵאַשּׁוּר כַּאֲשֶׁר הָיְתָה לְיִשְׂרָאֵל בְּיוֹם עֲלֹתוֹ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.​

​

(טו) והחרים - ליבשו כדי שיעברו בו גליות ישראל ממצרים: על הנהר - נהר פרת לעבור בו גליות אשור: בעים רוחו - אין לו דמיון במקרא ולפי הענין יפתר בחוזק רוחו: לשבעה נחלים - לשבע גזרים לעבור בו שבע גליות האמורות למעלה מאשור וממצרים וגו', ומאיי הים אינו מאותו צד: והדריך - בתוכו את הגליות: בנעלים - ביבשה:​

(טז) והיתה מסילה - בתוך המים לשאר עמו:​

---

​

(א) וְאָמַרְתָּ בַּיּוֹם הַהוּא אוֹדְךָ יְ-הֹוָה כִּי אָנַפְתָּ בִּי יָשֹׁב אַפְּךָ וּתְנַחֲמֵנִי.​

(ב) הִנֵּה אֵל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלֹא אֶפְחָד כִּי עׇזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ יְ-הֹוָה וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.​

​

(א) ואמרת - בראותך זאת: אודך כי אנפת בי - והגליתני וכפר גלותי עלי ועתה נרצה עוני וישב אפך ותנחמני. ויונתן תרגם אודך ה' כי חטאתי לך ועל כן אנפת בי, ולולי רחמיך לא הייתי כדאי לשוב אפך ולנחמני והנה שב אפך ממני:​

(ב) עזי וזמרת י-ה ה' - עז ושבח של הקדוש ברוך הוא הוא היה לי לישועה: י-ה י-הוה - עד הנה היה שמו חלוק ובמפלתו של עמלק נעשה שלם, וכן הוא אומר כי יד על כס יה (שמות יז) אין הכסא שלם ואין השם שלם עד שתהא מלחמה לה' בעמלק: ויהי לי לישועה - כמו היה לי לישועה:​

---

​

(ג) וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה.​

(ד) וַאֲמַרְתֶּם בַּיּוֹם הַהוּא הוֹדוּ לַי-הֹוָה קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו הַזְכִּירוּ כִּי נִשְׂגָּב שְׁמוֹ.​

(ה) זַמְּרוּ יְ-הֹוָה כִּי גֵאוּת עָשָׂה מוּדַעַת זֹאת בְּכׇל הָאָרֶץ.​

(ו) צַהֲלִי וָרֹנִּי יוֹשֶׁבֶת צִיּוֹן כִּי גָדוֹל בְּקִרְבֵּךְ קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל.​

​

(ג) ושאבתם - ותקבלון אולפן חדת: ממעיני הישועה - כי ירחיב לבם על ידי ישועה הבאה להם, ויתגלו להם רזי התורה שנשתכחו בבבל על ידי הצרות:​

(ד) עלילותיו - מעלליו: הזכירו - לשבח כי נשגב הוא:​

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

{כח} שישי וְאֶת-יְהוּדָ֞ה שָׁלַ֤ח לְפָנָיו֙ אֶל-יוֹסֵ֔ף לְהוֹרֹ֥ת לְפָנָ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיָּבֹ֖אוּ אַ֥רְצָה גֹּֽשֶׁן:
{כט} וַיֶּאְסֹ֤ר יוֹסֵף֙ מֶרְכַּבְתּ֔וֹ וַיַּ֛עַל לִקְרַֽאת-יִשְׂרָאֵ֥ל אָבִ֖יו גֹּ֑שְׁנָה וַיֵּרָ֣א אֵלָ֗יו וַיִּפֹּל֙ עַל-צַוָּארָ֔יו וַיֵּ֥בְךְּ עַל-צַוָּארָ֖יו עֽוֹד:
{ל} וַיֹּ֧אמֶר יִשְׂרָאֵ֛ל אֶל-יוֹסֵ֖ף אָמ֣וּתָה הַפָּ֑עַם אַֽחֲרֵי֙ רְאוֹתִ֣י אֶת-פָּנֶ֔יךָ כִּ֥י עֽוֹדְךָ֖ חָֽי:

---

*לפסוקים אלו לא מצאתי מדרש על סדר הכתוב, אבל מתוך כמה פתיחות יימצאו דרשות הכתוב יושר דברי אמת, וסידרתי פתיחות אלו לפי סדר הפסוקים, והמעיין ימצא בהם דברי חפץ.

פתיחה ממדרש אגדת בראשית:

בענין שעשו את יהודה שליח שלהם, ולא זכרו שהוא הציל את השבטים בחכמתו

פרק ע"ח תורה. [א] וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף.

זה שאמר הכתוב: [עִיר קְטַנָּה וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים. וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן חָכָם וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא]. ​

עִיר קְטַנָּה, זו גן עדן.​

וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, זה אדם וחוה.​

וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל [וְסָבַב אֹתָהּ], זה נחש.​

וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים - כִּי יֹדֵעַ אֱלֹהִים כִּי בְּיוֹם אֲכָלְכֶם מִמֶּנּוּ וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע (בראשית ג ה).​

וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם, זה אדם, שנאמר וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה (בראשית ב כ), ואילו היה בגן עדן כשהטעה נחש את חוה לא היו אוכלין מן האילן.​

וּמִלַּט הוּא - הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל (בראשית ג יב), שאילו לא הודה שאכל, היה הקדוש ברוך הוא מחריב גן עדן בשבילם, אלא על ידי שהודה נתגרש מגן עדן, שנאמר וּמִלַּט הוּא אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ, ​

וְאָדָם לֹא זָכַר אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא. ​

אמר הקדוש ברוך הוא: אָדָם לֹא זָכַר, אלא אני נזכר, שנאמר וַיִּקְרָא ה' אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ אַיֶּכָּה (בראשית ג ח).​

[ב] דבר אחר:​

עיר קטנה. זה דור המבול​

ואנשים בה מעט - הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם (שם ו ד),​

ובא אליה מלך גדול, זה מלכו של עולם.​

ובנה עליה מצודים גדולים - אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם (שם שם ז).​

ומצא בה איש מסכן וחכם, זה נח.​

ומלט הוא - מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה תִּקַּח לְךָ שִׁבְעָה שִׁבְעָה אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ וּמִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר לֹא טְהֹרָה הִוא שְׁנַיִם אִישׁ וְאִשְׁתּוֹ. גַּם מֵעוֹף הַשָּׁמַיִם שִׁבְעָה שִׁבְעָה זָכָר וּנְקֵבָה לְחַיּוֹת זֶרַע עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (בראשית ז ב וג),​

וְאָדָם לֹא זָכַר [אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא],​

אמר הקדוש ב"ה: אדם לא זכר אני נזכר לו - וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם (שם ח א).​

[ג] דבר אחר:​

עיר קטנה, זה דור המדבר,​

ואנשים בה מעט, אלו ישראל, דכתיב כִּי אַתֶּם הַמְעַט [מִכָּל הָעַמִּים] (דברים ז ז),​

ובא אליה מלך גדול, זה מלכו של עולם.​

ובנה עליה מצודים גדולים - הֶרֶף מִמֶּנִּי וְאַשְׁמִידֵם וְאֶמְחֶה אֶת שְׁמָם מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי עָצוּם וָרָב מִמֶּנּוּ (דברים ט יד).​

ומצא בה איש מסכן וחכם, זה משה, דכתיב עיר גבורים עלה חכם (משלי כא כב).​

ומלט הוא - לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית (תהלים קו כג).​

וְאָדָם לֹא זָכַר [אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא], ​

אמר הקדוש ברוך הוא ואדם לא זכר, אלא אני נזכר, שנאמר: וַיִּזְכֹּר יְמֵי עוֹלָם מֹשֶׁה עַמּוֹ [אַיֵּה הַמַּעֲלֵם מִיָּם אֵת רֹעֵי צֹאנוֹ אַיֵּה הַשָּׂם בְּקִרְבּוֹ אֶת רוּחַ קָדְשׁוֹ. מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם. מוֹלִיכָם בַּתְּהֹמוֹת כַּסּוּס בַּמִּדְבָּר לֹא יִכָּשֵׁלוּ. כַּבְּהֵמָה בַּבִּקְעָה תֵרֵד רוּחַ ה' תְּנִיחֶנּוּ] (ישעי' סג יא).​

​

[ד] דבר אחר:
עִיר קְטַנָּה וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל וְסָבַב אֹתָהּ וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים.
עִיר קְטַנָּה, זה בית יוסף,
וַאֲנָשִׁים בָּהּ מְעָט, אלו השבטים, שנאמר וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר [וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי] (בראשית לד),
וּבָא אֵלֶיהָ מֶלֶךְ גָּדוֹל [וְסָבַב אֹתָהּ], זה יוסף, שנאמר שָׂמַנִי אֱלֹהִים לְאָדוֹן [לְכָל מִצְרָיִם] (שם מה ט).
וּבָנָה עָלֶיהָ מְצוֹדִים גְּדֹלִים - וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מְרַגְּלִים אַתֶּם [לִרְאוֹת אֶת עֶרְוַת הָאָרֶץ בָּאתֶם].
וּמָצָא בָהּ אִישׁ מִסְכֵּן וחכם, זה יהודה.
וּמִלַּט הוּא [אֶת הָעִיר בְּחָכְמָתוֹ] - אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ [מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים. כִּי לוּלֵא הִתְמַהְמָהְנוּ כִּי עַתָּה שַׁבְנוּ זֶה פַעֲמָיִם].
וְאָדָם לֹא זָכַר [אֶת הָאִישׁ הַמִּסְכֵּן הַהוּא],
אמרו: לא דיין שלא זכרו אותו, אלא עשה אותו שליח עליהן, שנאמר וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח [לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף].

---

במדרש רבה (רובו נמצא גם בתנחומא):

ג דָּבָר אַחֵר: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה],
רַבִּי חֲנִינָא בְּרֵיהּ דְּרַבִּי אַחָא וְרַבִּי חֲנִינָא:
חַד אָמַר, לְהַתְקִין לוֹ בֵּית דִּירָה,
וְחַד אָמַר, לְהַתְקִין לוֹ בֵּית וַעַד, שֶׁיְהֵא מוֹרֶה בוֹ דִּבְרֵי תוֹרָה, וְשֶׁיִּהְיוּ הַשְּׁבָטִים לוֹמְדִים בּוֹ.
[במדרש רבי תנחומא: לְהַתְקִין לוֹ בֵּית תַּלְמוּד, שֶׁיְּהֵא מוֹרֶה שָׁם הוֹרָאָה, שֶׁיְּהֵא מְלַמֵּד אֶת הַשְּׁבָטִים].

תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן, כֵּיוָן שֶׁהָלַךְ לוֹ יוֹסֵף מֵאֶצְלוֹ הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָיָה מַשְׁנֶה אוֹתוֹ. כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ אֲחֵי יוֹסֵף אֶצְלוֹ וְאָמְרוּ לוֹ (בראשית מה, כו): עוֹד יוֹסֵף חַי וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא הֶאֱמִין לָהֶם. נִזְכַּר בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנוּ, וְאָמַר בְּלִבּוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁבְּפֶרֶק עֶגְלָה עֲרוּפָה פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי יוֹסֵף, אָמַר לָהֶם אִם אַתֶּם יוֹדְעִים בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ מִמֶּנִּי אֲנִי מַאֲמִין לָכֶם.
אַף יוֹסֵף הָיָה יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה פֶּרֶק פֵּרַשׁ הֵימֶנּוּ, מֶה עָשָׂה יוֹסֵף נָתַן לָהֶם עֲגָלוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מה, כא): וַיִּתֵּן לָהֶם יוֹסֵף עֲגָלוֹת עַל פִּי פַרְעֹה, כֵּיוָן שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אֶת הָעֲגָלוֹת, מִיָּד וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם.
לְלַמֶּדְךָ שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁהָיָה יַעֲקֹב יוֹשֵׁב הָיָה עוֹסֵק בַּתּוֹרָה כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ אֲבוֹתָיו.

וְעַד עַכְשָׁיו לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה וּכְתִיב בְּאַבְרָהָם (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי, וּמֵהֵיכָן לָמַד אַבְרָהָם אֶת הַתּוֹרָה,​

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, נַעֲשׂוּ שְׁתֵּי כִּלְיוֹתָיו כִּשְׁתֵּי כַּדִּים שֶׁל מַיִם וְהָיוּ נוֹבְעוֹת תּוֹרָה, וּמִנַּיִן שֶׁכֵּן הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים טז, ז): אַף לֵילוֹת יִסְרוּנִי כִלְיוֹתָי.​

רַבִּי לֵוִי אָמַר מֵעַצְמוֹ לָמַד תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי יד, יד): מִדְּרָכָיו יִשְׂבַּע סוּג לֵב וּמֵעָלָיו אִישׁ טוֹב. ​

רַבִּי יוֹנָתָן שַׂר הַבִּירָה אָמַר אֲפִלּוּ עֵרוּבֵי תַּבְשִׁילִין הָיָה אַבְרָהָם יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית כו, ה): עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי. ​

וּבֶן כַּמָּה שָׁנִים הִכִּיר אַבְרָהָם אֶת בּוֹרְאוֹ, בֶּן אַרְבָּעִים וּשְׁמוֹנֶה שָׁנָה הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ.​

רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר, בֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים, דִּכְתִיב עֵקֶב מִנְיַן עֵקֶ"ב, וְאַבְרָהָם חָיָה מֵאָה שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים, נִמְצֵאתָ לָמֵד שֶׁבֶּן שָׁלשׁ שָׁנִים הִכִּיר אֶת בּוֹרְאוֹ,​

וְהָיָה מְשַׁמֵּר דִּקְדּוּקֵי תּוֹרָה וְהָיָה מְלַמֵּד אֶת בָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, יט): כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט.​

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַתָּה לִמַּדְתָּ בָּנֶיךָ תּוֹרָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל בָּעוֹלָם הַבָּא אֲנִי בִּכְבוֹדִי מְלַמֵּד לָכֶם אֶת הַתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נד, יג): וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שְׁלוֹם בָּנָיִךְ:

---

פסוק כט

במדרש רבי תנחומא:

ז וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ [וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה].
אָמַר רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אִיבוֹ: שְׁנֵי בְנֵי אָדָם רָאוּ כָּבוֹד גָּדוֹל מַה שֶּׁלֹּא רָאָה בְרִיָּה בָּעוֹלָם.
וְאֵלּוּ הֵן, יִתְרוֹ וְיַעֲקֹב.
יִתְרוֹ כְּשֶׁבָּא אֵצֶל מֹשֶׁה, כְּתִיב בּוֹ, וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ (שמות יח, ז). מִי הָיָה רוֹאֶה מֹשֶׁה יוֹצֵא וְאֵינוֹ יוֹצֵא? שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת יוֹצְאִין וְאֵינוֹ יוֹצֵא? שִׁבְעִים זְקֵנִים וְלֹא הָיָה יוֹצֵא? אַהֲרֹן כֹּהֵן גָּדוֹל יוֹצֵא וְלֹא הָיָה יוֹצֵא? הִתְחִילוּ כָּל יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין לִקְרַאת יִתְרוֹ.
וְאַף יַעֲקֹב כְּשֶׁבָּא אֵצֶל יוֹסֵף מַה כְּתִיב בּוֹ, וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל [לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה], מִי הָיָה רוֹאֶה לְיוֹסֵף יוֹצֵא וְלֹא הָיָה יוֹצֵא לִקְרַאת אָבִיו? עַבְדֵי פַרְעֹה וְזִקְנֵי בֵיתוֹ יוֹצְאִין וְלֹא הָיָה יוֹצֵא? זִקְנֵי אֶרֶץ מִצְרַיִם יוֹצְאִין וְלֹא הָיָה יוֹצֵא?
לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ (משלי ג, לה).

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בָּעוֹלָם הַזֶּה חָלַקְתִּי כָּבוֹד לַזְּקֵנִים. וְלֶעָתִיד לָבֹא, נֶגֶד זְקֵנָיו כָּבוֹד (ישעיה כד, כג).

---

במסכת כלה רבתי (פרק ג הלכה טו):

[וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד].
העבר רצונך ורצון חבירך מפני רצון שמים, שכן מצינו ביעקב אבינו שלא נשק ליוסף בנו.
ואמאי לא נשיק ליה, סבר דילמא אידי ריגלא (אטעותיה) [אטעיניה] נשי אגב שופריה, כדכתיב וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד, איהו בעי למינשקיה, ולא שבק ליה, דכתיב וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד.
והינו דכי נח נפשיה, כתיב ויבך עליו וישק לו, אמר תלתין ותלת שנין ומית, ולא נשקתיה לפומיה דאבא, והשתא קברנא ליה ולא נשיקנא ליה?
והינו דכתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה, אטו עד השתא לא ידע מאן נינהו, אלא דשייליה אם לא איתילידו בכתובה, וכיון דאחזייה כתובה, אתייתבא דעתיה, ונשקינהו בדיל יוסף.
אמר רבא: שמע מינה יוסף נתחמם לנגדה, דאי סלקא דעתה לא נתחמם לנגדה, והתניא הניח ידו על בני מעיו, ואמר בספקות שבכם כך, בודואות על אחת כמה וכמה, מובטח אני שאין רמה ותולעה שולטת בכם, וקרא על עצמו אף בשרי ישכון לבטח, והא לא מיחשיב בהדיהו, וכל שכן יעקב דמיחשיב בהדיהו, הילכך צפה יעקב ברוח הקדש ונמנע מלנשק ליה, והיכא רמיזא, דכתיב ותשב באיתן קשתו, וכתיב עריה תעור קשתך, ומי גרם לו שלא ינצל לו, שבועות מטות אומר סלה, מאי אומר סלה, אלהי יעקב סלה.

מתיבי:
וירץ לקראתו ויחבק לו וינשק לו, והרי דברים קל חומר, לבן שמנשק עבודה זרה ומנשק זונות, כתיב ביה הכי, יוסף לא הווה מנשק?
דילמא לא איצטריך קרא למכתביה, אלא קרא אזכותיה דיעקב קא מהדר, וירץ לבן לקראתו, בעא לנשוקיה ולא שבקיה, חבקיה הדר לנשוקי ואקיף ליה לסתות ליסתיה, דיקא נמי דכתיב וינשק, ולא כתבי וישק, שמע מינה,
הכא כתיב וישק להם, והדר ויחבק להם; ומה בין וישק לוינשק, וינשק בכל הגוף, וישק בפה, ומנא לן דהכי, דכתיב שפתים ישק משיב דברים נכוחים, כל מקום שנאמר וישק אינו אלא כרושם, ומצטרף לחשבון.
תא שמע:
וירץ עשו לקראתו ויחבקהו ויפול על צוארו וישקהו,
וישקהו נקוד, הא דומיא ללבן, אמר ליה זיל חזי כמה שיני חריטי עילויה, ומאי שנא, משום דבעי לנשוקי ליה, אותה שעה נעשו שיניו כדונג, והכה לחייו בצוארו של יעקב ואיחלש, ועל אותה שעה אמר דוד קומה י"י הושיעני אלהי כי הכית את כל אויבי לחי שני רשעים שברת.

---

פסוק ל

במדרש רבי תנחומא (מתוך הפתיחה דלעיל):

[וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי].
וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. מַהוּ כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה. אָמַר אֲנִי מֵת עִם מִיתַת הָרְשָׁעִים לָעוֹלָם הַבָּא, שֶׁהִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל שְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, וַהֲרֵי נִטְרַף אֶחָד מֵהֶן, שֶׁמָּא לֹא זָכִיתִי בָהֶן וַאֲנִי מֵת בִּשְׁנֵי עוֹלָמוֹת. לְכָךְ אָמַר, כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה.
רְצוֹנְךָ לֵידַע לְךָ, כֵּיוָן שֶׁרָאָה אוֹתוֹ חָי, אָמַר לוֹ אָמוּתָה הַפָּעַם [אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי]. לָמָּה אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם. אָמַר, כְּשֶׁבָּאוּ בָנַי וְאָמְרוּ לִי יוֹסֵף מֵת, הָיִיתִי אֹמֵר שֶׁאֲנִי מֵת שְׁנֵי פְעָמִים. עַכְשָׁו שֶׁרָאִיתִי אוֹתְךָ חָי, מְבֻשָּׂר אֲנִי שֶׁאֵינִי מֵת אֶלָּא עַכְשָׁו בִּלְבָד. לְכָךְ אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם.

---

בספר הזוהר:

פסוק כט-ל

וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ [וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה וַיֵּרָא אֵלָיו וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ כִּי עוֹדְךָ חָי].
רִבִּי יִצְחָק פָּתַח וְאָמַר, (יחזקאל א) וּדְמוּת עַל רָאשֵׁי הַחַיָּה רָקִיעַ כְּעֵין הַקֶּרַח הַנּוֹרָא נָטוּי עַל רָאשֵׁיהֶם מִלְּמַעְלָה, הַאי קְרָא אוּקְמוּהָ. אֲבָל תָּא חֲזֵי וכו'.

כְּדֵין כְּתִיב, וַיֶּאֱסוֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ דָּא צַדִּיק. וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גּשְׁנָה וכו'.
גּשְׁנָה, תִּקְרוּבְתָּא חָדָא, לְאִתְקְרָבָא כְּחֲדָא, בְּקָרְבָּנָא חָדָא וְיִחוּדָא חָדָא.
וַיֵּרָא אֵלָיו, דְּכַד אִתְחֲזֵי שִׁמְשָׁא בְּסִיהֲרָא, כְּדֵין נָהִיר סִיהֲרָא וְאַנְהִיר לְכֻלְּהוּ דִלְתַתָּא.
וְכֵן כְּגַוְונָא דָא, כָּל זִמְנָא דִּקְדּוּשָּׁה דִלְעֵילָא שָׁרָא עַל מַקְדְּשָׁא דִלְתַתָּא, אִתְנְהִיר בֵּי מַקְדְּשָׁא וְקָיְימָא בִּשְׁלִימוּתֵיהּ.
וְכַד אִסְתַּלַּק מִנֵּיהּ וְאִתְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא, כְּדֵין, וַיֵּבְךִ עַל צַוָּארָיו עוֹד. דְּבָכוּן כֹּלָּא עַל מַקְדְּשָׁא דְּאִתְחָרִיב.
עוֹד, מַאי עוֹד. דָּא גָלוּתָא בַּתְרָאָה.
כְּדֵין כֵּיוָן דְּחָמָא יַעֲקֹב וְאִסְתַּכַּל דְּהָא תִּקּוּנָא דִלְתַתָּא אִשְׁתַּכְלַל כְּגַוְונָא דִלְעֵילָא, כְּדֵין אָמַר אָמוּתָה הַפָּעַם וְגו'. כִּי עוֹדְךָ חַי, דְּאִתְקָיְימַת בְּרָזָא דִּבְרִית קַדִּישָׁא, (דף ריא ע''ב) דְּאִקְרֵי חַי הָעוֹלָמִים, וּבְגִין כָּךְ כִּי עוֹדְךָ חָי.
וְעַל דָּא בְּקַדְמִיתָא אָמַר, רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי, דְּאִצְטְרִיךְ לְמֵיקַם בְּרָזָא דְחַי, וְהָא אִתְּמָר.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

בתרגום יונתן בן עוזיאל:​

​

פסוק כט​

​

{כט} וְטַקֵיס יוֹסֵף אַרְתִּיכֵיהּ וְסַלִיק לִקְדָמוּת יִשְרָאֵל אָבוּי לְגשֶׁן וְקָדָם דְאִשְׁתְּמוֹדְעֵיהּ אָבוֹי סְגַד לֵיהּ וְאִתְחַיֵיב לְמִיהֱוֵי שְׁנוֹי קְטִיעַן,
וּתְהָא וְאִתְחַמֵי לֵיהּ וּרְכִן עַל פְּרִיקַת צַוְורֵיהּ וּבְכָא עַל צַוְורֵיהּ תּוּב עַל דִסְגַד לֵיהּ:​

---

בפרקי דרבי אליעזר (פרק לט):​

​

רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר:​

עֶשֶׂר פְּעָמִים אָמְרוּ בְּנֵי יַעֲקֹב לְיוֹסֵף עַבְדְּךָ אָבִינוּ, וְשָׁמַע יוֹסֵף אֶת הַדָּבָר וְשָׁתַק, וּשְׁתִיקָה כְּהוֹדָיָה דַמְיָא, לְפִיכָךְ נִתְקַצְּרוּ מֵחַיָּיו עֶשֶׂר שָׁנִים.​

​

וְשָׁמַע יוֹסֵף שֶׁבָּא אָבִיו לִגְבוּל מִצְרַיִם, וְלָקַח אֶת כָּל הָאֲנָשִׁים עִמּוֹ וְיָצָא לִקְרַאת אָבִיו.​

וְכָל הָעָם יוֹצְאִים לִקְרַאת הַמֶּלֶךְ, וְאֵין הַמֶּלֶךְ יוֹצֵא לִקְרַאת אָדָם?​

אֶלָּא לְלַמֶּדְךָ שֶׁאָבִיו שֶׁל אָדָם כְּמַלְכּוֹ:​

---

​

​

עוד פתיחה ממדרש רבי תנחומא:​

​

בענין שגאולתם של ישראל תהיה על ידי שליח שיפנה הדרך לפניהם​

​

י וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח. ​

זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים הִנֵּה בָא אָמַר ה' צְבָאוֹת (מלאכי ג, א).​

בֹּא וּרְאֵה:​

כָּל צָרוֹת שֶׁאֵרַע לְיוֹסֵף, אֵרַע לְצִיּוֹן.​

בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן כְּתִיב: אֹהֵב ה' שַׁעֲרֵי צִיּוֹן (תהלים פז, ב).​

בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיִּשְׂנְאוּ אוֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ (ירמיה יב, ח).​

בְּיוֹסֵף, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים. בְּצִיּוֹן, בֹּא יָבֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו (תהלים קכו, ו).​

בְּיוֹסֵף, הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ. בְּצִיּוֹן, אוֹמֵר לְצִיּוֹן מָלַךְ אֱלֹהָיִךְ (ישעיה נב, ז).​

בְּיוֹסֵף, וַיַּחֲלוֹם יוֹסֵף חֲלוֹם, בְּצִיּוֹן, בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים (תהלים קכו, א).​

בְּיוֹסֵף, הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְךָ אָרְצָה. בְּצִיּוֹן, אַפַּיִם אֶרֶץ יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ (ישעיה מט, כג).​

בְּיוֹסֵף, וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו. בְּצִיּוֹן, קִנֵּאתִי לְצִיּוֹן קִנְאָה גְדוֹלָה (זכריה ח, ב).​

בְּיוֹסֵף, לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ. בְּצִיּוֹן, וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר (ירמיה כט, ז).​

בְּיוֹסֵף, וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק. בְּצִיּוֹן, זִכְרוּ מֵרָחוֹק אֶת ה' (ירמיה נא, נ).​

בְּיוֹסֵף, וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ. בְּצִיּוֹן, עַל עַמְּךָ יַעֲרִימוּ סוֹד (תהלים פג, ד).​

בְּיוֹסֵף, וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים. בְּצִיּוֹן, וְהִפְשִׁיטוּךְ אֶת בְּגָדָיִךְ (יחזקאל כג, כו).​

בְּיוֹסֵף, וַיַּשְׁלִיכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה. בְּצִיּוֹן, צָמְתוּ בַבּוֹר חַיָּי (איכה ג, נג).​

בְּיוֹסֵף, וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. בְּצִיּוֹן, וּבַבּוֹר אֵין מַיִם כִּי אִם טִיט (ירמיה לח, ו).​

בְּיוֹסֵף, וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם. בְּצִיּוֹן, אַשּׁוּר לִשְׂבֹּעַ לָחֶם (איכה ה, ו).​

בְּיוֹסֵף, וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וַיִּמְשְׁכוּ אֶת יִרְמְיָהוּ בַּחֲבָלִים וַיַּעֲלוּ אֹתוֹ מִן הַבּוֹר (ירמיה לח, יג).​

בְּיוֹסֵף, וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו. בְּצִיּוֹן, לִבְכִי וּמִסְפֵּד (ישעיה כב, יב).​

בְּיוֹסֵף, וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם. וּבְצִיּוֹן, אַל תָּאִיצוּ לְנַחֲמֵנִי (ישעיה כב, ד).​

בְּיוֹסֵף, וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם. וּבְצִיּוֹן, וּבְנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יְרוּשָׁלַיִם מְכַרְתֶּם לִבְנֵי הַיְּוָנִים (יואל ד, ו).​

​

וּמַה שֶּׁאֵרַע לְיוֹסֵף טוֹבוֹת, אֵרַע לְצִיּוֹן טוֹבוֹת.​

בְּיוֹסֵף, וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה. וְצִיּוֹן, יְפֵה נוֹף מְשׂוֹשׂ כָּל הָאָרֶץ (תהלים מח, ג).​

בְּיוֹסֵף, אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי. בְּצִיּוֹן, גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה (חגי ב, ט).​

בְּיוֹסֵף, וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף. בְּצִיּוֹן, וְהָיוּ עֵינַי וְלִבִּי שָׁם (דה"ב ז, טז).​

בְּיוֹסֵף, וַיֵּט אֵלָיו חָסֶד. וּבְצִיּוֹן, זָכַרְתִּי לָךְ חֶסֶד (ירמיה ב, ב).​

בְּיוֹסֵף, וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו. וּבְצִיּוֹן, אִם רָחַץ אֲדֹנָי אֵת צֹאַת בְּנוֹת צִיּוֹן (ישעיה ד, ד).​

בְּיוֹסֵף, רַק הַכִּסֵּא אֶגְדַּל מִמֶּךָּ. וּבְצִיּוֹן, בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלַיִם כִּסֵּא ה' (ירמיה ג, יז).​

בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ. וּבְצִיּוֹן, עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֻזֵּךְ צִיּוֹן לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ (ישעיה נב, א).​

בְּיוֹסֵף כְּתִיב: וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו [לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה]. וּבְצִיּוֹן, הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי [וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי] (מלאכי ג, א).​

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

{לא} וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל-אֶחָיו֙ וְאֶל-בֵּ֣ית אָבִ֔יו אֶֽעֱלֶ֖ה וְאַגִּ֣ידָה לְפַרְעֹ֑ה וְאֹֽמְרָ֣ה אֵלָ֗יו אַחַ֧י וּבֵית-אָבִ֛י אֲשֶׁ֥ר בְּאֶֽרֶץ-כְּנַ֖עַן בָּ֥אוּ אֵלָֽי:
{לב} וְהָֽאֲנָשִׁים֙ רֹ֣עֵי צֹ֔אן כִּֽי-אַנְשֵׁ֥י מִקְנֶ֖ה הָי֑וּ וְצֹאנָ֧ם וּבְקָרָ֛ם וְכָל-אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֖ם הֵבִֽיאוּ:
{לג} וְהָיָ֕ה כִּֽי-יִקְרָ֥א לָכֶ֖ם פַּרְעֹ֑ה וְאָמַ֖ר מַה-מַּֽעֲשֵׂיכֶֽם:
{לד} וַֽאֲמַרְתֶּ֗ם אַנְשֵׁ֨י מִקְנֶ֜ה הָי֤וּ עֲבָדֶ֨יךָ֙ מִנְּעוּרֵ֣ינוּ וְעַד-עַ֔תָּה גַּם-אֲנַ֖חְנוּ גַּם-אֲבֹתֵ֑ינוּ בַּֽעֲב֗וּר תֵּֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן כִּי-תֽוֹעֲבַ֥ת מִצְרַ֖יִם כָּל-רֹ֥עֵה צֹֽאן:
מז {א} וַיָּבֹ֣א יוֹסֵף֘ וַיַּגֵּ֣ד לְפַרְעֹה֒ וַיֹּ֗אמֶר אָבִ֨י וְאַחַ֜י וְצֹאנָ֤ם וּבְקָרָם֙ וְכָל-אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם בָּ֖אוּ מֵאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנָּ֖ם בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן:
{ב} וּמִקְצֵ֣ה אֶחָ֔יו לָקַ֖ח חֲמִשָּׁ֣ה אֲנָשִׁ֑ים וַיַּצִּגֵ֖ם לִפְנֵ֥י פַרְעֹֽה:
{ג} וַיֹּ֧אמֶר פַּרְעֹ֛ה אֶל-אֶחָ֖יו מַה-מַּֽעֲשֵׂיכֶ֑ם וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל-פַּרְעֹ֗ה רֹעֵ֥ה צֹאן֙ עֲבָדֶ֔יךָ גַּם-אֲנַ֖חְנוּ גַּם-אֲבוֹתֵֽינוּ:
{ד} וַיֹּֽאמְר֣וּ אֶל-פַּרְעֹ֗ה לָג֣וּר בָּאָ֘רֶץ֘ בָּ֒אנוּ֒ כִּי-אֵ֣ין מִרְעֶ֗ה לַצֹּאן֙ אֲשֶׁ֣ר לַֽעֲבָדֶ֔יךָ כִּֽי-כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְעַתָּ֛ה יֵֽשְׁבוּ-נָ֥א עֲבָדֶ֖יךָ בְּאֶ֥רֶץ גֹּֽשֶׁן:
{ה} וַיֹּ֣אמֶר פַּרְעֹ֔ה אֶל-יוֹסֵ֖ף לֵאמֹ֑ר אָבִ֥יךָ וְאַחֶ֖יךָ בָּ֥אוּ אֵלֶֽיךָ:
{ו} אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ לְפָנֶ֣יךָ הִ֔וא בְּמֵיטַ֣ב הָאָ֔רֶץ הוֹשֵׁ֥ב אֶת-אָבִ֖יךָ וְאֶת-אַחֶ֑יךָ יֵֽשְׁבוּ֙ בְּאֶ֣רֶץ גֹּ֔שֶׁן וְאִם-יָדַ֗עְתָּ וְיֶשׁ-בָּם֙ אַנְשֵׁי-חַ֔יִל וְשַׂמְתָּ֛ם שָׂרֵ֥י מִקְנֶ֖ה עַל-אֲשֶׁר-לִֽי:

---

[במדרש הגדול:

פסוק לד

וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה הָיוּ עֲבָדֶיךָ מִנְּעוּרֵינוּ וְעַד עַתָּה גַּם אֲנַחְנוּ גַּם אֲבֹתֵינוּ בַּעֲבוּר תֵּשְׁבוּ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.
ביקש יוסף לאחיו ארץ גושן כדי שלא יתערבו עם המצרים, ומפני שהיא מקום מקנה,
ועוד שהיא ירושת אימם שרה שכבר נתנה לה פרעה בשעה שלקחה וכתבה לה בכתב עולם.
לכך אמר וַאֲמַרְתֶּם אַנְשֵׁי מִקְנֶה.

כִּי תוֹעֲבַת מִצְרַיִם כָּל רֹעֵה צֹאן.
לפי שהיו המצרים עובדים מזל טלה והיו עובדין את הבהמה לכך היו מרחקין את הרועים].

---

במדרש רבה:

פסוק ב

ד וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים (בראשית מז, ב),
מִפְּנֵי מָה אָמַר הַכָּתוּב וּמִקְצֵה אֶחָיו, לְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא הָיוּ גִבּוֹרִים,
וּמִי הָיוּ הַלָּלוּ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים, רְאוּבֵן לֵוִי בִּנְיָמִין שִׁמְעוֹן יִשָׂשׂכָר.
וּמִפְּנֵי מָה לָקַח יוֹסֵף הַצַּדִּיק הַלָּלוּ חֲמִשָּׁה אֲנָשִׁים מֵאֶחָיו, שֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאֶחָיו כָּל גִּבּוֹר וְגִבּוֹר שֶׁהָיָה בָּהֶם, וְעָשָׂה הַדָּבָר בְּחָכְמָה, אָמַר, אִם מַעֲמִיד אֲנִי גִבּוֹרִים לִפְנֵי פַּרְעֹה, רוֹאֶה אוֹתָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַנְשֵׁי מִלְחַמְתּוֹ.
כָּל מִי שֶׁכָּפַל שְׁמוֹ בְּבִרְכָתוֹ שֶׁל משֶׁה הָיָה גִבּוֹר וְכָל מִי שֶׁלֹא כָּפַל שְׁמוֹ לֹא הָיָה גִבּוֹר,
יְהוּדָה שֶׁהָיָה גִבּוֹר כָּפַל שְׁמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, ז): וְזֹאת לִיהוּדָה, שְׁמַע ה' קוֹל יְהוּדָה, לְפִיכָךְ לֹא הֶעֱמִיד אוֹתוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה.
וּכְגוֹן נַפְתָּלִי, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כג): וּלְנַפְתָּלִי אָמַר נַפְתָּלִי,
וּכְגוֹן אָשֵׁר (דברים לג, כד): וּלְאָשֵׁר אָמַר בָּרוּךְ מִבָּנִים אָשֵׁר,
וּכְגוֹן דָּן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יח): וּלְדָן אָמַר דָּן,
וּכְגוֹן זְבוּלֻן, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, יח): וְלִזְבוּלֻן אָמַר שְׂמַח זְבוּלֻן,
וּכְגוֹן גָּד (דברים לג, כ): וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד,
לְפִיכָךְ לֹא הֶעֱמִיד אֵלּוּ לִפְנֵי פַּרְעֹה,
וְהַשְּׁאָר שֶׁלֹא כָּפַל שְׁמוֹתָם לֹא הָיוּ גִבּוֹרִים, לְפִיכָךְ הֶעֱמִידָם לִפְנֵי פַּרְעֹה,
לְכָךְ כְּתִיב: וּמִקְצֵה אֶחָיו לָקַח, וְלֹא זָכַר שְׁמוֹתָם כָּאן לְפִי שֶׁלֹא הָיוּ גִבּוֹרִים.

*בפירוש רש"י: זה לשון בראשית רבה שהיא אגדת ארץ ישראל, אבל בגמרא בבלית שלנו (בבא קמא צ''ב) מצינו שאותם שכפל משה שמותם הם החלשים ואותן הביא לפני פרעה, ויהודה שהוכפל שמו לא הוכפל משום חלשות, אלא טעם יש בדבר כדאיתא בבבא קמא, ובברייתא דספרי שנינו בה בוזאת הברכה כמו בגמרא שלנו. ע"כ. ולפי זה א"ש דשמעון ולוי היו גיבורים, שהרי באפם הרגו איש וגו'.

---

[בהגדה של פסח:

פסוק ד

וַיָּגׇר שָׁם. מלמד שלא ירד יעקב אבינו להשתקע במצרים אלא לגור שם,
שנאמר: וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶׁן].

---

במדרש הגדול:

פסוק ה-ו

וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף [לֵאמֹר אָבִיךָ וְאַחֶיךָ בָּאוּ אֵלֶיךָ]. אֶרֶץ מִצְרַיִם לְפָנֶיךָ הִוא [בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ].
אמר רבי זעירא, החזרין* הללו, תחילתן מתוק וסופן מר. כך המצרים:
תחילתן מתוק, שנאמר בְּמֵיטַב הָאָרֶץ הוֹשֵׁב אֶת אָבִיךָ וְאֶת אַחֶיךָ.
ובסוף - וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם [בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכׇל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כׇּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ].
היינו דתניא: מצוה בחזרת יותר מכולן.
*ירק החסה.

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

{ז} וַיָּבֵ֤א יוֹסֵף֙ אֶת-יַֽעֲקֹ֣ב אָבִ֔יו וַיַּֽעֲמִדֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י פַרְעֹ֑ה וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹֽה:
{ח} וַיֹּ֥אמֶר פַּרְעֹ֖ה אֶל-יַֽעֲקֹ֑ב כַּמָּ֕ה יְמֵ֖י שְׁנֵ֥י חַיֶּיֽךָ:
{ט} וַיֹּ֤אמֶר יַֽעֲקֹב֙ אֶל-פַּרְעֹ֔ה יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י מְגוּרַ֔י שְׁלשִׁ֥ים וּמְאַ֖ת שָׁנָ֑ה מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת-יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגֽוּרֵיהֶֽם:
{י} וַיְבָ֥רֶךְ יַֽעֲקֹ֖ב אֶת-פַּרְעֹ֑ה וַיֵּצֵ֖א מִלִּפְנֵ֥י פַרְעֹֽה:
{יא} שביעי וַיּוֹשֵׁ֣ב יוֹסֵף֘ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָיו֒ וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֤ם אֲחֻזָּה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּמֵיטַ֥ב הָאָ֖רֶץ בְּאֶ֣רֶץ רַעְמְסֵ֑ס כַּֽאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה פַרְעֹֽה:
{יב} וַיְכַלְכֵּ֤ל יוֹסֵף֙ אֶת-אָבִ֣יו וְאֶת-אֶחָ֔יו וְאֵ֖ת כָּל-בֵּ֣ית אָבִ֑יו לֶ֖חֶם לְפִ֥י הַטָּֽף:

---

במדרש הגדול:

 

[יוסף צ. הירשמן]

{יג} וְלֶ֤חֶם אֵין֙ בְּכָל-הָאָ֔רֶץ כִּֽי-כָבֵ֥ד הָֽרָעָ֖ב מְאֹ֑ד וַתֵּ֜לַהּ אֶ֤רֶץ מִצְרַ֨יִם֙ וְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן מִפְּנֵ֖י הָֽרָעָֽב:
{יד} וַיְלַקֵּ֣ט יוֹסֵ֗ף אֶת-כָּל-הַכֶּ֨סֶף֙ הַנִּמְצָ֤א בְאֶֽרֶץ-מִצְרַ֨יִם֙ וּבְאֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן בַּשֶּׁ֖בֶר אֲשֶׁר-הֵ֣ם שֹֽׁבְרִ֑ים וַיָּבֵ֥א יוֹסֵ֛ף אֶת-הַכֶּ֖סֶף בֵּ֥יתָה פַרְעֹֽה:
{טו} וַיִּתֹּ֣ם הַכֶּ֗סֶף מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֘יִם֘ וּמֵאֶ֣רֶץ כְּנַ֒עַן֒ וַיָּבֹ֩אוּ֩ כָל-מִצְרַ֨יִם אֶל-יוֹסֵ֤ף לֵאמֹר֙ הָֽבָה-לָּ֣נוּ לֶ֔חֶם וְלָ֥מָּה נָמ֖וּת נֶגְדֶּ֑ךָ כִּ֥י אָפֵ֖ס כָּֽסֶף:
{טז} וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ הָב֣וּ מִקְנֵיכֶ֔ם וְאֶתְּנָ֥ה לָכֶ֖ם בְּמִקְנֵיכֶ֑ם אִם-אָפֵ֖ס כָּֽסֶף:
{יז} וַיָּבִ֣יאוּ אֶת-מִקְנֵיהֶם֘ אֶל-יוֹסֵף֒ וַיִּתֵּ֣ן לָהֶם֩ יוֹסֵ֨ף לֶ֜חֶם בַּסּוּסִ֗ים וּבְמִקְנֵ֥ה הַצֹּ֛אן וּבְמִקְנֵ֥ה הַבָּקָ֖ר וּבַֽחֲמֹרִ֑ים וַיְנַֽהֲלֵ֤ם בַּלֶּ֨חֶם֙ בְּכָל-מִקְנֵהֶ֔ם בַּשָּׁנָ֖ה הַהִֽוא:
{יח} וַתִּתֹּם֘ הַשָּׁנָ֣ה הַהִוא֒ וַיָּבֹ֨אוּ אֵלָ֜יו בַּשָּׁנָ֣ה הַשֵּׁנִ֗ית וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ לֹֽא-נְכַחֵ֣ד מֵֽאֲדֹנִ֔י כִּ֚י אִם-תַּ֣ם הַכֶּ֔סֶף וּמִקְנֵ֥ה הַבְּהֵמָ֖ה אֶל-אֲדֹנִ֑י לֹ֤א נִשְׁאַר֙ לִפְנֵ֣י אֲדֹנִ֔י בִּלְתִּ֥י אִם-גְּוִיָּתֵ֖נוּ וְאַדְמָתֵֽנוּ:
{יט} לָ֧מָּה נָמ֣וּת לְעֵינֶ֗יךָ גַּם-אֲנַ֨חְנוּ֙ גַּ֣ם אַדְמָתֵ֔נוּ קְנֵֽה-אֹתָ֥נוּ וְאֶת-אַדְמָתֵ֖נוּ בַּלָּ֑חֶם וְנִֽהְיֶ֞ה אֲנַ֤חְנוּ וְאַדְמָתֵ֨נוּ֙ עֲבָדִ֣ים לְפַרְעֹ֔ה וְתֶן-זֶ֗רַע וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת וְהָֽאֲדָמָ֖ה לֹ֥א תֵשָֽׁם:

---

במדרש רבה:

פסוק טז

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף הָבוּ מִקְנֵיכֶם וְאֶתְּנָה לָכֶם בְּמִקְנֵיכֶם אִם אָפֵס כָּסֶף,
הַסּוּס לְקָבְלִי, וּקְלַף בָּצְלַיָא*?
*פירוש: וכי בצל קלוף אין לו קליפה? ומשל הוא לאומר שאין לו כלום, ויש לו בענין אחר.

---

במדרש הגדול:

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

{כ} וַיִּ֨קֶן יוֹסֵ֜ף אֶת-כָּל-אַדְמַ֤ת מִצְרַ֨יִם֙ לְפַרְעֹ֔ה כִּי-מָֽכְר֤וּ מִצְרַ֨יִם֙ אִ֣ישׁ שָׂדֵ֔הוּ כִּֽי-חָזַ֥ק עֲלֵהֶ֖ם הָרָעָ֑ב וַתְּהִ֥י הָאָ֖רֶץ לְפַרְעֹֽה:
{כא} וְאֶ֨ת-הָעָ֔ם הֶֽעֱבִ֥יר אֹת֖וֹ לֶֽעָרִ֑ים מִקְצֵ֥ה גְבוּל-מִצְרַ֖יִם וְעַד-קָצֵֽהוּ:
{כב} רַ֛ק אַדְמַ֥ת הַכֹּֽהֲנִ֖ים לֹ֣א קָנָ֑ה כִּי֩ חֹ֨ק לַכֹּֽהֲנִ֜ים מֵאֵ֣ת פַּרְעֹ֗ה וְאָֽכְל֤וּ אֶת-חֻקָּם֙ אֲשֶׁ֨ר נָתַ֤ן לָהֶם֙ פַּרְעֹ֔ה עַל-כֵּ֕ן לֹ֥א מָֽכְר֖וּ אֶת-אַדְמָתָֽם:
{כג} וַיֹּ֤אמֶר יוֹסֵף֙ אֶל-הָעָ֔ם הֵן֩ קָנִ֨יתִי אֶתְכֶ֥ם הַיּ֛וֹם וְאֶת-אַדְמַתְכֶ֖ם לְפַרְעֹ֑ה הֵֽא-לָכֶ֣ם זֶ֔רַע וּזְרַעְתֶּ֖ם אֶת-הָֽאֲדָמָֽה:
{כד} וְהָיָה֙ בַּתְּבוּאֹ֔ת וּנְתַתֶּ֥ם חֲמִישִׁ֖ית לְפַרְעֹ֑ה וְאַרְבַּ֣ע הַיָּדֹ֡ת יִֽהְיֶ֣ה לָכֶם֩ לְזֶ֨רַע הַשָּׂדֶ֧ה וּֽלְאָכְלְכֶ֛ם וְלַֽאֲשֶׁ֥ר בְּבָֽתֵּיכֶ֖ם וְלֶֽאֱכֹ֥ל לְטַפְּכֶֽם:
{כה} מפטיר וַיֹּֽאמְר֖וּ הֶֽחֱיִתָ֑נוּ נִמְצָא-חֵן֙ בְּעֵינֵ֣י אֲדֹנִ֔י וְהָיִ֥ינוּ עֲבָדִ֖ים לְפַרְעֹֽה:
{כו} וַיָּ֣שֶׂם אֹתָ֣הּ יוֹסֵ֡ף לְחֹק֩ עַד-הַיּ֨וֹם הַזֶּ֜ה עַל-אַדְמַ֥ת מִצְרַ֛יִם לְפַרְעֹ֖ה לַחֹ֑מֶשׁ רַ֞ק אַדְמַ֤ת הַכֹּֽהֲנִים֙ לְבַדָּ֔ם לֹ֥א הָֽיְתָ֖ה לְפַרְעֹֽה:

---

במדרש הגדול:

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

{כז} וַיֵּ֧שֶׁב יִשְׂרָאֵ֛ל בְּאֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם בְּאֶ֣רֶץ גּ֑שֶׁן וַיֵּאָֽחֲז֣וּ בָ֔הּ וַיִּפְר֥וּ וַיִּרְבּ֖וּ מְאֹֽד:

---

במדרש הגדול:

---

בספר הזוהר (בתוך הדברים):

תָּא חֲזֵי, מַה כְּתִיב, וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּאֶרֶץ גּוֹשֶׁן וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
וַיֵּאָחֲזוּ בָהּ, אַחְסָנַת עָלְמִין. וְיֵּאָחֲזוּ בָּהּ, דְּהָא לְהוֹן אִתְחֲזֵי, כְּמָה דְאוּקְמוּהָ.
(ד''א ל''ג אמר רבי יוסי) וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד, ודַּאי, דְּהָא צַעֲרָא לָא שָׁרַאת בְּהוּ, וְקָיְימֵי בְּתַפְנוּקֵי עַלְמָא, וּבְגִין כָּךְ וַיִּפְרוּ וַיִּרְבּוּ מְאֹד.
בָּרוּךְ יְיָ לְעוֹלָם אָמֵן וְאָמֵן:

---

 

[יוסף צ. הירשמן]

תם סדר הפרשה לצד דרשות חכמינו,
ההוד והשבח לבורא עולם נותן תורתנו,
אשר נתן חכמה ובינה בלב מביניה,
לדרוש ברבים ולגלות עמקי צפוניה.

חכמי ורבינו אתרא קדישא הדין מוזמנים,
להוסיף ולבקש ולחפור במטמונים,
למצוא דברי דודים בכל מקום שהם,
ולהביא הנה דרשות נוספות כמוהם.