בבלי מהו הביאור במאי דנאמר בגמ' בשבת דכל היכול למחות באנשי ביתו נתפס על אנשי ביתו

[יהושע מרדכי]

במשנה שבת דף נד: איתא: דפרתו של ר"א בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ונתבאר בגמ' דלא שלו הייתה אלא של
שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, וכן ממשיכה שם הגמ' ומביאה דוגמאות בנ"ל וכגון היכול למחות באנשי ביתו ולא מוחה דנתפס בעוונם.
ובפשטות הוא מדין ערבות וכמבואר בגמ' סנהדרין דף כז: דנלמד מהפסוק וכשלו איש בעוון אחיו דזה נאמר על כל שיש בידו למחות ולא מחה.
וצ"ע קצת, דהנה דין ערבות נאמר בגמ' אף על מצוות דאע"פ שיצא מוציא, והנה הריטב"א בראש השנה דף כט כתב וז"ל: הרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד.
ומבואר דכל ישראל חשיביה כגוף אחד, וא"כ אף בעבירות אף אם לא היה בידו למחות בחבירו, יענש ע"ז דלמעשה כל ישראל חשיביה כעין גוף אחד.

וצ"ע.

 

[יהושע מרדכי]

בהמשך להודעה הקודמת
הריטב"א מדבר על ערבות במצוות ונמצא על הגמ' בראש השנה דהתם מבואר שאע"פ שיצא מוציא והריטב"א מסביר את זה.