בבלי מהו הביאור במאי דנאמר בגמ' בשבת דכל היכול למחות באנשי ביתו נתפס על אנשי ביתו

[יהושע מרדכי]

במשנה שבת דף נד: איתא: דפרתו של ר"א בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ונתבאר בגמ' דלא שלו הייתה אלא של
שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, וכן ממשיכה שם הגמ' ומביאה דוגמאות בנ"ל וכגון היכול למחות באנשי ביתו ולא מוחה דנתפס בעוונם.
ובפשטות הוא מדין ערבות וכמבואר בגמ' סנהדרין דף כז: דנלמד מהפסוק וכשלו איש בעוון אחיו דזה נאמר על כל שיש בידו למחות ולא מחה.
וצ"ע קצת, דהנה דין ערבות נאמר בגמ' אף על מצוות דאע"פ שיצא מוציא, והנה הריטב"א בראש השנה דף כט כתב וז"ל: הרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד.
ומבואר דכל ישראל חשיביה כגוף אחד, וא"כ אף בעבירות אף אם לא היה בידו למחות בחבירו, יענש ע"ז דלמעשה כל ישראל חשיביה כעין גוף אחד.

וצ"ע.

 

[יהושע מרדכי]

בהמשך להודעה הקודמת
הריטב"א מדבר על ערבות במצוות ונמצא על הגמ' בראש השנה דהתם מבואר שאע"פ שיצא מוציא והריטב"א מסביר את זה.

 

[נהנה מקושיא טובה]

במשנה שבת דף נד: איתא: דפרתו של ר"א בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ונתבאר בגמ' דלא שלו הייתה אלא של
שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, וכן ממשיכה שם הגמ' ומביאה דוגמאות בנ"ל וכגון היכול למחות באנשי ביתו ולא מוחה דנתפס בעוונם.
ובפשטות הוא מדין ערבות וכמבואר בגמ' סנהדרין דף כז: דנלמד מהפסוק וכשלו איש בעוון אחיו דזה נאמר על כל שיש בידו למחות ולא מחה.
וצ"ע קצת, דהנה דין ערבות נאמר בגמ' אף על מצוות דאע"פ שיצא מוציא, והנה הריטב"א בראש השנה דף כט כתב וז"ל: הרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד.
ומבואר דכל ישראל חשיביה כגוף אחד, וא"כ אף בעבירות אף אם לא היה בידו למחות בחבירו, יענש ע"ז דלמעשה כל ישראל חשיביה כעין גוף אחד.

וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

עיין כאן שלכאורה קצת נגע בשאלתך

 

[אלחנן מ]

לכאורה פשוט דהתביעה על חובת המחאה שונה מהתביעה מדין ערבות, דבחובת מחאה נתבע על הא גופא שלא מחה, אך מדין ערבות נתבע דיש לו שייכות כביכול לעבירה זו

 

[חכמתא]

במשנה שבת דף נד: איתא: דפרתו של ר"א בן עזריה היתה יוצאה ברצועה שבין קרניה שלא ברצון חכמים, ונתבאר בגמ' דלא שלו הייתה אלא של
שכינתו ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו, וכן ממשיכה שם הגמ' ומביאה דוגמאות בנ"ל וכגון היכול למחות באנשי ביתו ולא מוחה דנתפס בעוונם.
ובפשטות הוא מדין ערבות וכמבואר בגמ' סנהדרין דף כז: דנלמד מהפסוק וכשלו איש בעוון אחיו דזה נאמר על כל שיש בידו למחות ולא מחה.
וצ"ע קצת, דהנה דין ערבות נאמר בגמ' אף על מצוות דאע"פ שיצא מוציא, והנה הריטב"א בראש השנה דף כט כתב וז"ל: הרי כל ישראל ערבים זה לזה וכולם כגוף אחד.
ומבואר דכל ישראל חשיביה כגוף אחד, וא"כ אף בעבירות אף אם לא היה בידו למחות בחבירו, יענש ע"ז דלמעשה כל ישראל חשיביה כעין גוף אחד.

וצ"ע.

לחץ כדי לכווץ...

לכאורה אין הכרח להבין את הריטב"א שכולם כגוף אחד פירושו שכל מעשה של אחד נחשב ממילא למעשה של כולם. הרי הוא עצמו פותח בכך ש"המצות מוטלות על כל אחד", ומסיים "וכערב הפורע חוב חבירו". נראה שכוונתו היא שהחיוב של חבירו נוגע גם אליו מכוח הערבות, ולכן הוא יכול להוציאו אף שכבר יצא בעצמו. ומעתה יש לחלק בין עצם האחריות לבין העונש על שלא מילא אותה. הערבות מחייבת אותי לדאוג לקיום המצוות של חבירי, אבל כדי להיענש על עבירתו צריך שתהיה לי אפשרות למנוע אותה. אם היה בידי למחות ולא מחיתי, נתפס אני בעוונו; ואם לא היה בידי למחות, עצם השייכות אליו אינה סיבה מספקת להעניש אותי. זהו הגבול שהגמרא בסנהדרין קובעת במפורש, מכוח הפסוק "איש בחטאו יומתו".
לפי זה, "כגוף אחד" מבאר מדוע מצות חבירו היא גם מענייני, אבל אין פירושו שבטלה האחריות האישית וכל חטא שלו נזקף לחובתי בהכרח. אדרבה, אפשרות המחאה היא הדרך שבה הערבות נעשית לאחריות מעשית על אותה עבירה.