אם סברא מחייבת ואם נחשב מדאורייתא: בפנ"י (בברכות לה. ד"ה בגמרא אלא סברא) כתב דבכל הש"ס משמע שמידי דאתיא מסברא הוי דאורייתא וכמו שמקשה הגמ' בכמה מקומות למה לי קרא סברא הוא (כתובות כב. ב"ק מו:). ולכן הקשה על הא דברכות מדרבנן דהא בברכות (לה.) אמרינן דמסברא יש לברך.[1] וע"ש. וע' פני שלמה (בברכות לה.) שתמה על מסקנת הפנ"י מהתוס' שם שכתבו שברכה מדרבנן וכן משמעות כל הפוסקים, ולכן כתב שמש"כ שסברא הוי דאורייתא היינו במקום שהתורה כתבה דבר ולא כתבה כל הפרטים, אבל א"א לחדש מצוה מסברא שהרי התורה כתבה גם מצוות שכליות, ומדלא כתבה מוכח דאינו דאורייתא. וע' צל"ח (ברכות לה. בתד"ה לפניו) ששייך "ל"ל קרא סברא הוא" רק בדינים ולא במצוות. [וע"ע שם בצל"ח בגמ' (ד"ה שם אמר רב יהודה) שהוכיח שברכות מדרבנן.] וע' בית אפרים (אה"ע ח"ב סו"ס נח). וע' בית האוצר (קלא). וע' כלי חמדה (ויקהל אות ד עמ' קנו). [וע"ש בבית האוצר ובכלי חמדה אם עונשין מיתה על מידי דסברא.]ובריטב"א (תחילת הל' ברכות אות ב) כתב שלא ציותה התורה לברך כי השכל מורה ע"ז. וע"ש בהערות.
ובהקדמת רב נסים גאון (שנדפסה בתחילת מס' ברכות) כתב שכל המצוות שתלויין בסברא הכל מתחייבין בהם, ע"ש. וכן מוכח ממה שנתחייב קין על הריגת הבל לפי השיטה בסנהדרין (נו:) שהציווי על הז' מצוות נאמר רק אחר המבול. וכן מוכח מדנענשו אנשי סדום על שלא עשו חסד (ע' יחזקאל טז, מט. ושע"ת לר' יונה ג, טו).
[ובתוס' בפסחים (סח: בסוף העמ') משמע דסברא אינו כמפורש בקרא. ויל"פ שדומה לברכות, וע"ש בבעה"מ יח: מדפי הרי"ף דהדין מדרבנן.].
[1] לולא דברי רבותינו היה אפש"ל שהסברא שיש לברך אינה סברא שחייבים לברך אלא סברא שזה מעשה ראוי, ורבנן הפכוהו לחיוב. ולפ"ז לק"מ.