מראה מקומות מיגו (1 צופה)

[יש לחקור]

כח טענה: י"א שמיגו הוי כח טענה: חי' הגרש"ש ב"מ ה, ב"ב יח, ליקוטים סו"ס י. קוב"ש ח"ב ג. וגם בעטרת חכמים (לבעל הברוך טעם, חו"מ סי' כ) כתב שאינו בירור אלא "כך מידות התורה". אמנם רבים מרבותינו הראשונים והאחרונים כתבו במפורש שמיגו הוא בירור וחלקם כתבו להדיא דאינו אלא בירור, ונתבאר באריכות בקונט' 'מה לי לשקר' סי' א. ונציין כאן חלק מהמקורות: שו"ת הרשב"א ח"ג פא, ושו"ת הרא"ש (עט, ח), ותוס' רא"ש (שבועות מה: ד"ה מתוך), ושו"ת רעק"א ח"א קלו, ונתה"מ קמו כא, וחי' הרי"ם ב"ב ל. ד"ה ועיקר, ואבן האזל (במכתב בסוף משפטים דף פז. ד"ה ומה). [ויש שנקטו שיש גם בירור וגם כח טענה, ויש בזה ב' דרכים: א. לומר שצריך גם בירור וגם כח טענה ובהעדר א' מהם לא יהיה מיגו. ב. שסגי באחד מב' הדברים, או בירור או כח טענה. ונתבאר בקונט' מה לי לשקר סי' ד שחלק מהראיות לכח טענה מתיישבות רק לדרך א' וחלק רק לדרך ב', וע"ע בקונט' הנ"ל כמה ראיות שמיגו הוא בירור בלבד, ותשובות לראיות האחרונים הנ"ל.] (וע' קה"י ב"מ סי' ג שלפעמים מיגו מחשיבו מוחזק כגון בקרקע, אבל במקום שהוא בלא"ה מוחזק כגון שתובעים ממנו ע"י שטר לא מהני אלא בתורת ראיה).

 

[יש לחקור]

מיגו להוציא: בתוס' בב"ב (לב: ד"ה אמאי) פי' (בשם ריב"ם) את דעת רב יוסף שם - דס"ל מיגו להוציא ל"א, ואח"כ כתבו פי' אחר שלפיו אין ראיה אם אומרים מגו להוציא. וגם להריב"ם לכאורה תלוי בפלוגתא שם[1], אלא שלהלכה כך נוקטים – ע"ש בתוס' ד"ה והלכתא.[2] ובנ"י (ב"ב טז: מדפי הרי"ף) מפרש (אליבא דתוס') שלכו"ע ל"א מיגו להוציא ומח' רבה ורב יוסף שם אם הוי להוציא. וברא"ש (ב"ב פ"ג סי' יג) מבואר דל"א מיגו להוציא. וכ"ד רבינו יונה (בב"ב לב:) [ונוקט שזה מוסכם ונחלקו אם הוי להוציא – כמו הנ"י]. ודעת הרמב"ן (בב"ב לב: ד"ה אמאי[3]) וריטב"א (בב"ב לב: ד"ה אמאי, ובכתובות טז.) וחי' הר"ן (ב"ב לב: ד"ה אמאי) וריב"ש (שלו ד"ה תשובה) דהוי מיגו. וכן הובא בשם הרשב"א (ע' ב"ב לב: ד"ה א"ל וד"ה ויש. וצל"ע). והרמ"א (בחו"מ פב, יב) הביא ב' הדעות.

---

[1] וכן מבואר בתוס' בסוף המקבל (ב"מ קטז. ד"ה והא) שנחלקו בב"ב אם אמרינן מיגו להוציא, אמנם בתוס' בב"מ ב. (ד"ה וזה) כתבו שלב' השיטות בב"ב לב: ל"א מיגו להוציא.
[2] ובתוס' בכתובות ט: (בסוה"ע ד"ה לא) נראה שמסתפקים בזה. וע' ביאור הגר"א על כללי מיגו (שאחרי סי' פב) אות א' שהביא מכמה מקומות בתוס' שס"ל דל"א מיגו להוציא.
[3] ובב"מ ב. (ד"ה והאומר) הרמב"ן כותב כמסתפק בדבר.

 

[יש לחקור]

מיגו לחצי טענה: אין נאמנות במיגו דאי בעי אמר טענה שהי' מרויח פחות. תוס' ב"ב (לג: ד"ה ואי, לה. סד"ה ואי), וחי' הרמב"ן ב"ב לג: [וע' גליון מהרש"א שם דהביא עוד ראשונים].

 

[יש לחקור]

מיגו נגד מר"ק: דעת הקצה"ח (פב, יג) דמהני המיגו, וכ"ה בש"ש (ד, טו). וע' תוס' ב"ב לב: (ד"ה והלכתא). ובקוב"ש (ח"ב סי' ח) כתב דהוי מיגו להוציא. [והקצה"ח שם כתב דאף אם אחד מוחזק בקרקע ואין מר"ק כנגדו לא יחשב אלא כמר"ק ויועיל מיגו כנגדו. ועי' מהרי"ט וחמדת שלמה כתובות קט: דפי' ד' התוס' שעליהם מסתמך הקצה"ח בע"א.]

 

[יש לחקור]

מיגו מממון לממון: לא נאמן מכח שיכול לזכות בממון אחר. רבי' יונה ב"ב לג. ד"ה כי אמינא. וע' רשב"א ב"מ ב. ד"ה זה, וב"ב לב: סד"ה ויש. ובתוס' ב"מ ב. משמע שנאמן, ובתר"פ שם (ד"ה זה ישבע) הוכיח כן (בשם השר מקוצי) מב"מ ג. מפני מה וכו'. ובמרדכי (ריש ב"מ) כתב דמהני לפטור משבועה ולא לממון.

 

[יש לחקור]

מיגו לאפטורי משבועה: דעת הרמב"ם (שכירות ב, ח) דלא אמרינן מיגו לאפטורי משבועה. וכתב המ"מ דכ"ד ר"ח ור"י מיגש[1] והרמ"ה. וכ"כ בשטמ"ק (בכתובות פז:) בשם ר' יונה. [ושם כתב דאף משבועה דרבנן לא פוטר, ובזה נחלקו עליו שם התוס' ושאר הראשונים.] ודעת הרא"ש (שבועות פ"ז סי' ג) והר"ן (שבועות כו. מדפי הרי"ף ד"ה וגרסי' ובחידושיו שם ד"ה א"כ) דאמרינן. וכן משמע בתוס' בב"מ ד ד"ה וש"מ (נדפס בע"א). והובאו השיטות בטושו"ע חו"מ תחילת סי' רצו. (וע' נתה"מ כללי מיגו כח). [ובפנ"י (בכתובות יח.) כתב בדעת רש"י דל"א מיגו לאפטורי משבועה, וכ"נ מהתומים כללי מיגו קיג. ויל"ע ברש"י בב"מ ד: לפי ביאור הרמב"ן בדבריו.] וע' מש"כ בשם המרדכי בענין מיגו מממון לממון. וע"ע בענין מיגו דהעזה.

והטעם דל"א מיגו לאפטורי משבועה – ע' ש"ך (רצו, א) בשם הלבוש שאולי לא מפריע לו לישבע. ובסמ"ע (בתחילת סי' רצו) מיגו רק מעורר ספק ולכן כשיש מיגו בממון לא מוציאין, אך בשבועה עדיין יש לחייבו לברר. והט"ז (בתחילת סי' רצו) ביאר דהיכא דאיכא לברורי לא סמכינן על מיגו כמו גבי רוב, ובשבועה אפשר לברר. (וכ"כ בנחל יצחק בכללי מיגו).

---

[1] בשבועות מה: ד"ה איתמר.

 

[יש לחקור]

מיגו למפרע: בתוס' בב"ב ל. וכתובות פה: (ד"ה דאית) כתבו דל"א מיגו למפרע. וכ"כ הרא"ש בכתובות (פי"ג סי' יב), (וע' פ"ק דב"מ סי' נד). ובשו"ת מהריב"ל (ח"ג לו) כתב שהרא"ש סובר דאמרינן, והש"ך (נו, לד, ובכללי מיגו אות ח) כתב שגם הרא"ש סובר דל"א. וע' שרש יוסף (שרש ח ענף א).

 

[יש לחקור]

מיגו דהעזה: בתוס' בב"מ ג. מפרשים מש"כ בגמ' מפני מה וכו' דמיגו דהעזה ל"א. אמנם צ"ע דבב"ב לו. מוכח דאמרינן מיגו דהעזה, וכן בב"ב לא. ובכתובות טו: (ע' תוס' ב"ב נב: ד"ה דברים). ובתוס' בב"ק קז. חילקו בין מידי דכפירה למידי דלאו כפירה. [וביאור דבריהם ע' ש"ך (כללי מיגו אות ו, ובסי' צג סק"ד), ותומים (כללי מיגו עב), ופנ"י (ב"ק קז.), וקצה"ח (פב, יד), וחי' הגר"ש שקאפ (ב"מ סי' ה).

וכמה ראשונים כתבו דמיגו דהעזה אמרינן לפטור מממון ולא לפטור משבועה. (כ"כ הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ישן בב"מ ג. וכ"כ הר"ן בשבועות כו: מדפי הרי"ף ד"ה הלכך, וע' ש"ך כללי מיגו אות ו שהוכיח כן מכמה ראשונים. וכן בתומים כללי מיגו עב כתב שכ"ד רוב המחברים). וביאור החילוק (מ"ש ממון משבועה) ע' בתומים (כללי מגו פא) דכיון שיש מעיזים ויש שאינם מעיזים הוי ספק מגו ולכן מהני במגו להחזיק[1], אבל בשבועה חייבה התורה בירור ודאי, ובקצה"ח (פב, יד) ביאר דבממון אם מעיז להחזיק בממון חבירו בגזל – יעיז גם לטעון טענה שחבירו מכיר בשקרו, אבל בשבועה דאינו בא אלא בשביל מי שטוען בשקר משום ספק מלוה ישנה או אשתמוטי ואינו חשוד להחזיק בגזל ממש – י"ל דאינו מעיז.

ועי"ל ע"פ מש"כ הט"ז (בחו"מ תחילת סי' רצו) לבאר טעם מ"ד מגו לאפטורי בשבועה ל"א - דמגו דמי לרוב דלא סמכינן במקום דאיכא לברורי, וכשיש סיבה לחייב שבועה נחשב איכא לברורי. ועפ"ז י"ל דהראשונים הנ"ל ס"ל דמגו גמור עדיף מרוב וא"צ לברר, אמנם מגו דהעזה דאינו בירור חזק כ"כ (כיון דייתכן שמה שלא טען הטענה הטובה משום שלא העיז) לא עדיף מרוב וכשאיכא לברורי צריך לברר.

וע"ע בר"ן בשבועות (כ"ג. מד' הרי"ף) שכ' דמיגו דהעזה הוי מיגו גרוע ולא אלים לאפטורי משבועה, ומ"מ מועיל להחזיק. וע"ע בקה"י ב"מ סי' ג'.

ובחי' הגרש"ש (ב"מ סי' ה) ובקוב"ש (ח"ב ג אות כב כג) ביארו ע"פ שיטתם דיש כח טענה, ובמיגו דהעזה אין בירור אלא רק כח טענה ולכן לא מהני במקום שהתורה הצריכה שבועה שהיא בירור.

---

[1] אמנם ע' אמרי ברוך על הש"ך בכללי מיגו סק"ו שכ' שנחלקו הראשונים אם מהני מגו דהעזה בממון אף להוציא, עי"ש שדייק מהתוס' בב"ב נ"ב: שד' ר"ת דמהני בממון מגו דהעזה אף להוציא, ולפי"ז לד' ר"ת לא יועיל ביאור התומים, אלא רק ביאור הקצה"ח.

 

[יש לחקור]

מיגו באיסורין: בתוס' בפסחים (ד: ד"ה לאו) מבואר שפשוט שמועיל מיגו לענין איסור[1] (וע"ש בראש יוסף). וע' מהרש"א (כתובות ט: בד"ה לא) שכתב להוכיח מתוס' שם דל"א מיגו לאיסור, וסיים שבגמ' שם מוכח דאמרינן. וע' פנ"י (בכתובות ט. בתד"ה ואי בעית בא"ד וי"ל) שנקט דאמרינן מיגו באיסורין. וע' פמ"ג (או"ח תלז א"א ח) שכתב וע' בהרא"ש כתובות ט (פ"א סי' יח) דמיגו מהני באיסורא. והרש"ש (בכתובות טז.) הוכיח דמהני מיגו לאיסור ותמה על התוי"ט (כתובות ב, ב) שלכאורה נראה מדבריו דל"מ.

---

[1] אמנם שם מיירי לענין דרבנן, (וגם הוי מיגו דא"ב שתיק), ונידון המהרש"א דלהלן לכאורה רק בדאורייתא דיש צד שלזה לא סגי בבירור של מיגו. [אף דמיירי שם לצד דאמרינן מיגו להציא – ע' ב"מ כ: דיש צד להחמיר באיסור יותר מהוצאת ממון, וע"ש תד"ה איסורא דלתי' א' רק באיסור א"א, וע"ש עוד. וצל"ע.]

 

[יש לחקור]

מיגו מאיסור לממון: ע' פירוש המשניות להרמב"ם (תחילת פ"ב דכתובות מ"ב) שאינה נאמנת לענין ממון במיגו שתלוי בדרך איסור והיתר. וע' תוי"ט שם שפי' שכיון שלענין איסור לא נאמנת ה"נ לענין הכתובה דל"ש לומר שתיאמן לכתובה ולא לאיסור (וע' רעק"א שם שתמה ע"ז, וכן הרש"ש בכתובות טז. השיג על התוי"ט, וע"ש).

 

[יש לחקור]

מיגו נגד אנן סהדי או עדים: בכמה מקומות נחלקו אמוראים אם מהני מיגו נגד עדים או אנ"ס. (ע' כתובות כז: ב"מ פא: ב"ב לא. לג: ובכורות לו.). ובבי אור המ"ד דאמרינן מ"ל לשקר נגד עדים ביארו הרמב"ן והרשב"א (בב"ב לא.) שמפרשים דבריו שלא יסתור לעדים. וע' רעק"א (ב"ב לא.) שהוכיח שגם תוס' ורשב"ם ס"ל כן, אף שברשב"ם בב"ב לג: לכאורה ל"מ כן. אמנם בחי' ר' חיים מטלז (בב"ב לא בענין מגו במקום עדים) כתב שתוס' ורשב"ם חולקים, ומבאר טעם מ"ד דאמרינן דהוי כדין מרומה ומסתלקים מלדון. [א"נ יל"פ דיסוד דין עדות מכח חזקה שלא משקרים כמו שנראה מהרמב"ם (יסודי התורה ז, ז) וכשיש ראיה נגדית איתרע החזקה ולא נאמר דין עדות. (וכן מבואר בשערי תורה ח"ד כלל יג פרט יח ד"ה ונראה) די"ל דהיכי דאנ"ס מכחיש לעדים ל"ש דין עדות ע"פ הרמב"ם הנ"ל).]

 

[יש לחקור]

מיגו מטענה שאינה שכיחה: בתוס' (בכתובות יח: ד"ה מחמת) משמע דאין מיגו מטענה לא שכיחה, ואולי תלוי בתירוצים. וע' ש"ך (כללי מיגו כב) שנקט דאמרינן מיגו בכה"ג.