מסכת מכשירין
הקדמה למסכת
הקדמה למסכת
א. אוכל שעדיין לא נרטב במשקה, אינו מקבל טומאה, דומיא דכלי שעדיין לא נגמרה מלאכתו. אבל משנרטב פעם אחת במשקה כל שהוא, הרי הוא מקבל טומאה לעולם, ופעולה זו נקראת "הכשר זרעים".
ב. שבעה משקין מקבלים טומאה ומכשירין את הזרעים לקבל טומאה, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם, דהיינו- יין דבש שמן חלב טל דם מים. אבל שאר משקין, כגון מי פירות, אינן מיטמאין טומאת משקין ואינן מכשירין את הזרעים.
ג. גם אותן שבעה משקין, לא בכל מצב יש עליהן דין משקה, אלא צריך שאדם יחשוב עליהם להשתמש בהם כמשקין, אבל גשם שירד ועדיין לא חשבו עליו להשתמש בו, או משקה שזב מהזיתים וענבים שלא לרצון הבעלים, אינו נחשב משקה לא לטומאה ולא להכשר, עד שאדם יחשיבהו.
ד. משקה שהוא עדיין מחובר, כגון מעיין ובור־מקוה־מים, אין עליו דין משקה לא לטומאה ולא להכשר. וכשאדם תולש אותו מן המחובר מרצון, גם זה סוג של החשבה, [="רצון לתלוש"], ונחשב משקה.
ב. שבעה משקין מקבלים טומאה ומכשירין את הזרעים לקבל טומאה, וסימנם י"ד שח"ט ד"ם, דהיינו- יין דבש שמן חלב טל דם מים. אבל שאר משקין, כגון מי פירות, אינן מיטמאין טומאת משקין ואינן מכשירין את הזרעים.
ג. גם אותן שבעה משקין, לא בכל מצב יש עליהן דין משקה, אלא צריך שאדם יחשוב עליהם להשתמש בהם כמשקין, אבל גשם שירד ועדיין לא חשבו עליו להשתמש בו, או משקה שזב מהזיתים וענבים שלא לרצון הבעלים, אינו נחשב משקה לא לטומאה ולא להכשר, עד שאדם יחשיבהו.
ד. משקה שהוא עדיין מחובר, כגון מעיין ובור־מקוה־מים, אין עליו דין משקה לא לטומאה ולא להכשר. וכשאדם תולש אותו מן המחובר מרצון, גם זה סוג של החשבה, [="רצון לתלוש"], ונחשב משקה.
פרק א
[א] כל משקה שתחלתו לרצון, אף על פי שאין סופו לרצון. או שסופו לרצון, אף על פי שאין תחלתו לרצון. הרי זה בכי יותן. משקין טמאים, מטמאין לרצון ושלא לרצון:
א. כתוב בתורה (ויקרא פי"א פסו' לז-לח) וְכִי יִפֹּל מִנִּבְלָתָם עַל כָּל זֶרַע זֵרוּעַ אֲשֶׁר יִזָּרֵעַ טָהוֹר הוּא: וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו טָמֵא הוּא לָכֶם: ואמרינן בגמרא (ב"מ כ"ב ב') רב פפא רמי כתיב וכי יתן מים על זרע, משמע שרק אם התכוין להשתמש במים אזי הפירות הוכשרו, וקרינן וכי יוּתַּן דמשמע שאפילו אם המים נפלו מאליהם על הפירות, הרי הם מתכשרים. הא כיצד, בעינן כי יותן דומיא דכי יתן מה יתן לדעת אף כי יותן נמי לדעת. כלומר יש לעשות פשרה בין הכתיב לקרי, ואמנם לא צריך שהאדם יתן בידים את המים על הזרעים אלא אפילו אם נפלו מאליהם הם מתכשרים, אך בעינן דומיא דיתן, דהיינו שלפחות האדם יידע מההרטבה בשעת מעשה וישמח בזה, דבזה הוא מחשיב אותם למשקין, אך אם האדם לא ידע בשעת מעשה, או ידע ולא שמח, לא הוכשרו.
ב. הפשטיה דקרא עלול להטעות שכל התרטבות זרעים אינה מכשירה אותם אלא אם כן היא נעשית לדעת האדם, אך להלכה אין זה נכון, משום שהפסוק מדבר רק על טל וגשם שעדיין לא החשיבם אדם מעולם, והם מתחשבים רק כעת בהנתנם על הזרעים. אבל משקה שכבר הוחשב אתמול או שלשום, כגון (שם פסו' לד) מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה בְּכָל כְּלִי, הרי הוא מכשיר גם אם נפל על הזרעים שלא לרצון כלל. דכל ענין הרצון הוא להחשיב את הנוזלים למשקה, ואין נפקותא אם האדם החשיבם אתמול או היום בשעת נפילתן על הפירות.
כל משקה שתחלתו –תחילת ביאתו לָעולם ממקורו, כגון בעת שסחט את הזיתים והענבים או בעת שחלב את הפרה או בעת שירק את הרוק, לרצון –רצה בו להשתמש בו כמשקה, אף על פי שנמלך שלא להשמש בו אלא לשופכו לאיבוד, ואין סופו לרצון-ובשעת נפילתו על הפירות הוא כבר לא לרצון, או שסופו –שבשעת נפילתו על הפירות המשקה כבר לרצון -רצה להשתמש בו והחשיבו, אף על פי שאין תחלתו –תחלת ביאתו לעולם, לרצון, כגון שירד גשם או זב משקה מפירות שלא לרצונו, הרי זה בכי יותן -כלומר הרי הוא מכשיר את הזרעים לקבל טומאה כדכתיב וכי יתן מים על זרע ונפל מנבלתם עליו טמא הוא לכם. דמשקה מקבל תורת משקה ע"י רצון שהאדם רוצה בו ברגע אחד, ושוב לא פוקעת ממנו תורת משקה.
משקין היוצאים מגוף אנשים טמאים, כגון אדם שהוא "ראשון" לטומאה[1] שיצא ממנו רוק ונפל על הפירות, הרי הם מכשירין ומטמאין לרצון ושלא לרצון, -אפילו אם לא רצה כלל שיצאו מגופו, דטומאתו של האדם גורמת חשיבות למשקה שיוצא ממנו[2], שייחשב משקה למרות שיצא שלא לרצון, והוא גם נטמא מהאדם ומטמא את הפירות:
נערך לאחרונה: