תודה רבה על האשכול המיוחד שנפתח עבורנו הכותבים, לחלוק ברגע מכונן בחיינו, לשתף סיפור מצמרר ולשתף בחוויה אדירה שעברה על כל אחד מאיתנו בתקופות חייו הסוערות.
בשורות הבאות אני רוצה לשתף את חברי פורום אוצר התורה, במפנה גורלי ברגע שהתרחש עמי, ילד חסידי שובב גדול, אי שם בשנות החמישים.
למפרע, אני יכול לתאר שקשיים רגשיים בשילוב היפראקטיביות הם שגרמו לי לחיכוך תמידי ביני לבין הרב'ס. לא הם ויתרו לי, ולא אני להם.
לא ארחיב בתיאורים, רק אומר שפעם אחת הרב'ה קשר אותי עם אזיקונים, ופעם אחרת משכתי לרב'ה את הכסא רגע לפני שבא להתיישב, נפל ונפצע.
בתכלס' כשהגעתי לגיל יג' לא ידעתי מה לעשות, בחיי לא נהגתי להיכנס לבית הכנסת, וקטעי תפילה לא ידעתי, תפילין היו לוחצות לי מידי, ועל זמן ק''ש מי בכלל שמע?!
הרחוב קרץ, הילדים בשכונה לא היו מצדיקי הדור, השם ירחם, ונגררתי. רחוק.
לילה אחד בשמחה משפחתית בבני ברק לרגל בר מצוה של בן-דוד, אני שוכב על ספסל בחוץ, ממתין לאבא שלי, לחזור איתו הביתה.
ואז אני שומע אותו מדבר בכאב רב עם כמה מדודיי, על בן דודי שנשר,
ואבא שלי זועק ומתאונן, וכולם מהנהנים בבכי, וחושבים על דרכי פעולה,
בזה הרגע, כמו נתעוררתי מאפילה לאורה, קיבלתי הארה משמים, נעמדתי, פקחתי את עיני, קמצתי את ידי, וזעקתי ממעמקי ליבי:
אני ''לעולם אשאר יהודי חרדי, לעולם...!!!''
מאז חוויתי עליות... וירידות... אפילו ירידות עמוקות מאוד....
אבל תמיד זכרתי אני ''לעולם אשאר יהודי חרדי''.
הרגע הזה ניצב במוחי כל עת, אפילו תמונת הרחוב בשעה שזעקתי בשעה שקבלתי החלטה, חקוקה לי בראש.
כוחו של רגע!
בעריכת מורינו הרב @נדיב לב
