נאמנות האב לומר אי"ז בני (1 צופה)

[יאשע בער]

כתב הרמב"ם [פ"ד מנחלות ה"ב] 'אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו', והוא מדין יכיר.
וצ"ע דהלא דין יכיר נאמר רק לגבי נאמנות האב על בו, אך כאן הלא האב טוען שאינו בנו ושוב אינו נאמן.

 

[פנחס ע]

יש מפרשים שנאמן בגלל שיכול לומר על בנו שאחריו שהוא בכור, וממילא הנאמנות מתחילה מבנו.

 

[יצחקוב]

כתב הרמב"ם [פ"ד מנחלות ה"ב] 'אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו', והוא מדין יכיר.
וצ"ע דהלא דין יכיר נאמר רק לגבי נאמנות האב על בו, אך כאן הלא האב טוען שאינו בנו ושוב אינו נאמן.

לחץ כדי לכווץ...

ממנ"פ אינו בנו ע"פ התורה,
שהרי אם ב"באמת" הוא בנו, הרי שהתורה נותנה לאביו דין נאמנות עליו ויוכל לומר שאינו בנו, ונאמן.
ואם ב"באמת" הוא לא בנו, הרי הוא לא בנו, והכל טוב ויפה..
כך שממה נפשך אינו בנו...
זה על דרך הצחות..


ובאופן אחר יש לומר, שנאמנות התורה נלמדת ממה שכתוב
״יַכִּיר״, יַכִּירֶנּוּ לַאֲחֵרִים. מִכָּאן אָמַר רַבִּי יְהוּדָה: נֶאֱמָן אָדָם לוֹמַר: ״זֶה בְּנִי בְּכוֹר״... — בבא בתרא קכ״ז ב
וכשאדם אומר על בנו שהוא הבכור הוא למעשה גם אומר שבנו האחר אינו הבכור,
ולכן נלמד מכאן שהתורה לא נתנה נאמנות רק לגבי ה"להכיר" לחיוב - הוא בכור, אלא גם לשלילה - הוא אינו בכור,
ומכך גם לגבי להכיר את בנו, הנאמנות לא רק ל"הכיר" שהוא בנו אלא גם להכיר שהוא אינו בנו כלול בנאמנות הזו.

כלומר גדר הדבר הוא שהתורה הפקידה בידי האב כוח הכרעה בתחום זה, להגיד מי הוא בנו ומי אינו בנו, ולאו דווקא להכריע מי הוא בנו לחיוב.

 

[צריך ביאור]

כתב הרמב"ם [פ"ד מנחלות ה"ב] 'אבל נאמן הוא על מי שהוחזק שהוא בנו לומר אינו בני ולא יירשנו', והוא מדין יכיר.
וצ"ע דהלא דין יכיר נאמר רק לגבי נאמנות האב על בו, אך כאן הלא האב טוען שאינו בנו ושוב אינו נאמן.

לחץ כדי לכווץ...

עיין אמרי משה סימן י"א.