הרב הקדוש
ר' אהרן מטיטיוב ז"ל בן הרב הצדיק
ר' צבי ז"ל בנו של
הבעל שם טוב הקדוש, ישב קודם בעיר קונסטנטין, והיה נוהג בענוה ובשפלות יתרה. שם, בקונסטנטין היו חסידים בעלי צורה, גדולים בתורה וביראה, מתלמידיו של
המגיד הגדול ממיזריטש ז"ל. והוא, ר' אהרן עדיין היה אז צעיר לימים, והיה נוסע גם כן למיזריטש ביחד עם החסידים הזקנים, אבל היה נחבא אל הכלים ומצניע לכת עם ד', ואף שהיה נכדו של הבעל שם טוב, היה מתנהג בדרך ארץ ובשפלות בפני זקני החסידים. בנסיעתם, למשל, למיזריטש, היה הוא יושב תמיד למטה אצל העגלון, ומעולם לא נכנס לשבת בראש עם החסידים הזקנים.
ודרכו היתה למעט במסיבה עם החסידים, אלא היה מאריך בתפילה הרבה, מקדים לבוא לבית הכנסת ומאחר לצאת, וכשאחרי התפילה היו החסידים מסובין אל השולחן לשתות קצת יי"ש, עדיין היה הוא עומד בתפילה ואינו מסב עמהם. בערב כשכולם כבר הלכו מבית הכנסת, היה נשאר שם ללמוד עד חצות, ולפעמים עד עמוד השחר. התחילו החסידים לרנן אחר הנהגתו, וחשדוהו שהוא רוצה להתנשא עליהם, ופנו אליו בדברי תוכחה: וכי רבי אתה, שאתה מתנהג בעבודה כזו? והוא שומע, ואינו משיב להם דבר, אלא עושה את שלו, ועוסק בעבודת השם כדרכו. החליטו החסידים שכשיהיו במיזריטש, יספרו להרבי שר' אהרן תעה מן הדרך הישרה. וכן עשו, כשבאו להמגיד הגדול, ור' אהרן אף הוא עמהם, התחילו לדבר עליו לפני הרבי. ור' אהרן עמד באימה ויראה ושותק. הביט אליו המגיד הגדול בחיוך, קירב אותו בסבר פנים יפות, ואמר: מעתה יעזור לך השם יתברך, שבעבודתך התמה תפעל ישועות על ישראל. ולחסידים אמר: היזהרו בו, ואל תביטו אחריו, כי איש קדוש הוא. עמדו האנשים משתוממים, יראו לגשת אליו, והתביישו והתחרטו מאד על הדברים שדיברו בו.
ויהי כאשר נסעו בחזרה לביתם, ור' אהרן ישב שוב כדרכו אצל העגלון, רצו החסידים לנהוג בו כבוד ולהושיבו בראש העגלה, אבל הוא לא רצה להניח מקומו בשום אופן. נצטערו החסידים הרבה על זה, אבל לא יכלו לעשות דבר, והתייעצו ביניהם, שכשיגיעו לאיזה מלון בדרך ויתעכבו לתת אוכל להסוסים, יכנסו כולם למלון, ובינתיים יקדים אחד מהם וישב אצל העגלון, ולר' אהרן ישאירו מקום מכובד בראש העגלה, ואז יהיה מוכרח לשבת שם באין ברירה. וכן היה. לא היתה לר' אהרן שום עצה והוכרח שלא בטובתו לשבת על המקום המכובד שהשאירו לו החסידים.
אז אמר ר' אהרן: מעתה מוכרח אני להתפלל להשם יתברך
שישכחו [1] כולם מה ששמעו מרבנו המגיד במיזריטש. וכן היה. כשבאו לביתם התחילו לנהוג בו כבוד, אבל אחרי ימים אחדים נשכחו מהם לגמרי דברי המגיד הגדול, ושוב לא הביטו אחריו כלל, והוא התעסק בעבודתו להשם יתברך כמנהגו.
ומצבו החומרי של ר' אהרן היה נורא מאד. הוא ואשתו וילדיו הקטנים סבלו רעב ממש, והעניות בביתו היתה גדולה מאד. בני העיר לא השגיחו עליו כלל, ולא עלתה על דעתם לחשוב "מהיכן ירק זה חי". כנראה פעלה תפילתו של ר' אהרן על זאת שישכחו אותו ואת מצבו גם יחד. והעניות בביתו גדלה, עד שלא היה לו כלום לשלם בשכר דירה. כשראה ר' אהרן שבעל הבית ודאי ישליך אותו בקרוב מדירתו החוצה, נמלך ועקר את דירתו לחורבה אחת שעמדה בקצה העיר. הקול יצא על חורבה זאת שהיא "לא טהורה", ומזיקים שוכנים בה, ואנשים היו מתייראים להיכנס לתוכה גם ביום, אבל ר' אהרן סמך על דברי הגמרא שלשני אנשים המזיקים רק מתראים אבל לא מזיקים, ולשלושה אנשים אף אינם מתראים כלל, והרי הוא ואשתו וארבעת ילדיו - ששה הם! לכן חיפש ומצא בתוך אותה חורבה חדר אחד שלם, ושם התיישב. והזהיר את בני ביתו שכשילכו לחוץ, לא יישאר בתוך החורבה אחד מהם לבדו, רק תמיד יזהרו שיישארו לא פחות משנים בין ביום ובין בלילה. כשראו בני העיר שר' אהרן נתיישב בחורבה ואינו ניזוק כלל, אמרו שוודאי מפני שהוא מגזע קדושים, וגם הוא בעצמו ירא שמים, הקדוש ברוך הוא שומר אותו מן המזיקים, ושוב שכחו אותו, ולא דברו עליו כלל.
לימים מלאו ימי אשתו ללדת, ובאחד הלילות אחזוה חבלי לידה. הוצרך ר' אהרן ללכת העירה לקרוא למילדת, אבל ירא להשאיר את אשתו לבדה בחורבה מפני חשש המזיקים, שאף על פי שגם הילדים הקטנים היו שם, הרי יולדת צריכה שמירה יתירה מפני המזיקים. נטל ר' אהרן את אשתו על כתפיו
[2], ונשא אותה העירה אל בית המילדת, קרא את המילדת והלכה עמו. והוא נשא את אשתו כך בחזרה אל החורבה. כשהגיעו לדירתם שבחורבה, ראתה המילדת את העניות הגדולה השוררת אצלם, כי לא מצאה בבית לא נר להדליק לכל הלילה, לא גזר עץ להסיק כדי להרתיח קצת מים, ולא כלום. המילדת היתה אשה צדקנית, ועמדה משתוממת מבלי דעת מה לעשות. לחזור העירה לבדה ולהביא את כל החסר - היא יראה ללכת מסביב לחורבה לבדה בלילה, שהרי אנשים יראים גם ביום להיכנס לחורבה, שילך גם הוא הבעל עמה העירה - האם ישאיר את היולדת בחורבה? הלוא גם בשביל לקרוא אותה נשא את אשתו על כתפיו. נצטערה המילדת מאד, עד שמצאה עצה: לקחה עמה נער קטן מילדי ר' אהרן והלכה עמו העירה, והביאה משם את כל הנחוץ, והאשה ילדה למזל טוב. בבוקר הלכה המילדת לביתה ונכנסה לבית הכנסת מקום שהחסידים מתפללים, והתחילה לצעוק עליהם בקול גדול: הייתכן, שחסידים ויראים שכמותכם לא ישגיחו כלל על אברך בן טובים עם ילדים קטנים ואשה יולדת ובביתו אין אפילו לחם צר ומים לחץ ויושב בחורבה ואין לו גם לצרכי אשתו היולדת?! אז נזכרו החסידים מה שאמר להם רבם המגיד הגדול עליו, וקיבצו ביניהם שני רובל, ונתנו למילדת לצרכי היולדת, והבטיחו למילדת שמהיום והלאה ישגיחו עליו לעזור לו פעם בפעם. המילדת אספה עוד איזה סכום בעיר, וקנתה את כל הנחוץ בעד היולדת. אבל החסידים גם כשהיו נזכרים פעם בר' אהרן תיכף היו שוכחים אותו לגמרי, כדבר ר' אהרן ביושבו בעגלה, שהתפלל להשם שישכחוהו.
והעניות בבית ר' אהרן הלכה ונמשכה, ולא היה לו לשלם שכר לימוד להמלמד בעד ילדיו הקטנים, שהתחילו כבר ללכת ל"חדר". כשעבר זמן מסוים ולא שילם להמלמד שכר לימוד, שלח לו המלמד את הילדים בחזרה לביתו, ולא רצה ללמד אותם עוד. מצא ר' אהרן את עצמו בצרה גדולה מאד, ואמר: הלוא הילדים לא יוכלו, חס ושלום, גם להתפלל! זה נגע ללבו יותר מכל הצרות, והחליט בדעתו שבענין שכר לימוד הוא מוכרח לבקש מהחסידים שבבית הכנסת שלו, שיעזרו לו. הלך בבוקר לתפילת שחרית לבית הכנסת, ואחרי התפילה אמר להחסידים: בנסיון של עניות אני יכול לעמוד, וסברתי וקבלתי, אבל בנסיון זה, שבני יהיו בטלים מתורה, איני יכול לעמוד, שזה נוגע לכבוד שמים, ועל כן אני מבקש מכם שתעזרו לי לשלם שכר לימוד בעד ילדי. תיכף נענו ואמרו כולם זה לזה שבוודאי צריך לעזור לו בשכר לימוד. לקחו מיד נייר, ערכו רשימה, וכל אחד מהם התחייב לתת בכל שבוע סך ידוע. נרשמו כעשרים אנשים, ועלה סכום ההתחייבות בערך ששים או שבעים קופיקות לשבוע. מינו אחד מהם לגובה, שהוא יגבה בכל שבוע את המעות, וימציאן לר' אהרן.
לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת ללכת לביתם, ור' אהרן נשאר לבדו בבית הכנסת לגמור את שיעוריו שלמד בכל יום, התחיל לעשות חשבין בנפשו, מה זה עשה היום, ששם מבטחו באדם, והתמרמר מאד על זאת, והתחרט מעומק לבו על מה שעשה שלא כהוגן לבקש עזר מבני אדם. עמד ושפך שיחו לפני השם, והתפלל בבכיות עצומות
שהאנשים ישכחו לגמרי מה שנדברו היום על אודותיו, וזה יהיה תיקון לחטא שלו. תפילתו נתקבלה, והאנשים שכחו לגמרי את החלטתם, וגם הגובה שכח ולא גבה אפילו פרוטה אחת לפי הרשימה.
ור' אהרן לא שם על לבו, שבבית הכנסת ישב אז אחורי התנור איש זקן, עני אלמוני, והוא שמע את תפלתו לד', וגם ראה בעיניו איך החסידים ערכו רשימה ביניהם, ואיך שר' אהרן ביקש אחרי כן מד' שישכחו זאת, ואיך שבאמת שכחוהו אחרי כן לגמרי. לימים פשטה מחלה קשה על ילדים קטנים בעיר הסמוכה טיטיוב מהלך שתי פרסאות מקונסטנטין, ואותו הזקן העני נזדמן אז לעיר טיטיוב, וראה שמחפשים חטאים לתקן אותם, אולי ירחם השם ויסיר את המגפה מן הילדים הקטנים. אמר להם הזקן: הנה אתם מחפשים אחרי חטאים לתקנם, אני אגיד לכם איזה חטא עליכם לתקן, ובוודאי יעזור לכם השם יתברך שתיעצר המגפה בזכות זו. נתאספו אצלו בעלי הבתים לשמוע מה יאמר להם. והעני הזקן המשיך: כשתי פרסאות סמוך לכאן, בעיר קונסטנטין, נמצא איש קדוש וצדיק, נכד הבעל שם טוב, בשם ר' אהרן, והוא מחוסר פרנסה עד שהוכרח לדור עם בני ביתו בחורבה, על כן שמעו נא לעצתי, בחרו מכם בעלי בתים נכבדים, ושלחו אותם במרכבה כבודה לבקש את ר' אהרן שיבוא לשבת קודש לכאן, ותבטיחו לו איזה סכום הגון לפי כבודו, ותראו שבזכות הצדיק תיעצר, אם ירצה השם, המגפה, והילדים לא ימותו עוד. ותיטב העצה בעיני בעלי הבתים, ויעשו כן: בחרו במשלחת של אנשים נכבדים, ושכרו מרכבה יפה וכבודה, ונסעו לקונסטנטין לבקש את ר' אהרן שיבוא אליהם לשבת קודש.
ור' אהרן לא רצה גם לשמוע את דברי האנשים מטיטיוב, ואמר אליהם: מה אתם רוצים ממני? דבר כזה שייך לצדיק היודע לבטל דינים קשים, אבל אני איני יודע כלום. נתייעצו ביניהם השלוחים, אולי נבטיח לו סכום כסף גדול יותר ויסע עמנו. וכן עשו: אמרו לו שיתנו לו סך מאה רובל, ובלבד שיסע עמהם על שבת. ור' אהרן מסרב. הוסיפו לו עד מאתים רובל, שלש מאות רובל - ור' אהרן בשלו: אינני צדיק, ואין לי מה לעשות אצלכם. נתעכבו האנשים ללון בקונסטנטין, ובבוקר הלכו לבית הכנסת ויספרו שם בצער גדול את כל המעשה להחסידים. השיבו להם החסידים: עוד מעט ויבוא לבית הכנסת להתפלל, ונשתדל לפתות אותו שיסע עמכם, ובפרט שאנחנו יודעים על העניות הגדולה השוררת בביתו, ולכן נתאמץ בכל כוחנו שימלא בקשתכם. תיכף בא ר' אהרן להתפלל, ואחרי התפילה סבבוהו וכיתרוהו כל המתפללים, והוכיחו אותו שעליו לרחם על אשתו ובניו הקטנים ולנסוע לטיטיוב. ור' אהרן אינו רוצה לשמוע כלל מזה. היה שם בין החסידים זקן אחד שקנה חכמה, בשם
ר' ברוך [3], והוא הכיר עוד את
הבעל שם טוב, וידע את ר' אהרן מילדותו, ועתה היה מגדולי חסידי
המגיד ממיזריטש, וצעק על ר' אהרן בקול גדול: איך אתה אכזר כל כך ואינך חס לא על עצמך, ולא על אשתך וילדיך, וגם לא על אנשי עיר טיטיוב, שהם בצרה גדולה, ומפצירים בך כל כך לבוא אליהם, ואולי בזכות הצדקה יעזור להם השם יתברך ויסיר מהם המחלה? ור' אהרן שותק ואינו עונה דבר. כשראו שהוא עדיין עומד בסירובו, עמדו כולם ואמרו פה אחד: אנחנו ניקח אותו ביד חזקה, ונושיב אותו על העגלה בעל כרחו וניסע יחד עמו לטיטיוב.
כשראה ר' אהרן כך, השיב להם: רואה אני שמוכרחני לנסוע שלא ברצוני, אבל תנאי זה אני מתנה: תיכף כשאבוא לטיטיוב, יחזיר העגלון את הסוסים והעגלה לצד קונסטנטין, ולא יתיר את הסוסים מהעגלה, עד אם אתן לו בעצמי רשות להתירם, ותיכף כשארצה לנסוע בחזרה לא יעכבוני כלל. הבטיחו לו על כך, וחשבו: יבוא נא קודם כל לטיטיוב, ושם נראה איך יפול דבר. שמחו מאד השלוחים מטיטיוב, ור' אהרן ישב עמהם במרכבה, וגם מהחסידים של קונסטנטין, ובראשם הזקן ר' ברוך, נסעו עמהם. בערב באו לטיטיוב, וסרו למלון שהכינו לו, ונתאספו כל בני העיר לקבל ממנו שלום, כנהוג.
ותיכף כשבאו העירה שקטה המחלה [4]. שום ילד לא נחלה עוד, והחולים הקודמים חלצתם חמה ונתרפאו לגמרי.
צהלה ושמחה העיר טיטיוב, ובאו כולם בשמחה אל הצדיק, וכל אחד הכין לו פתקא ("קוויטל" בלעז) ומטבע חשוב ל"פדיון", מלבד הסכום שלוש מאות רובל שהבטיחו לו השלוחים מהקהל. והחסידים מקונסטנטין שליווהו שמחו אף הם בראותם שיביא לביתו הון רב, ויהיה לו במה לכלכל את ביתו.
בתוך כך עמד ר' אהרן מכסאו ונדחק בין הקהל הרב לצאת החוצה. חשבו, אולי לעשות צרכיו הוא יוצא, ולא אמרו לו דבר. והוא כשיצא מהמלון ישב תיכף בעגלה שעמדה הכן על יד הבית, כתנאי שהתנה מראש, ופקד על העגלון שיסע מהר לביתו. ויעזוב את כל הקהל עם הפדיונות, ולא לקח מהם אפילו פרוטה אחת.
וחסידי קונסטנטין הרגישו בדבר, שר' אהרן עומד לנסוע מכאן בלי פרוטה, וגם בני טיטיוב הרגישו בכך, וכולם סבבו את העגלה והסוסים, אחזו במושכות הסוסים ולא רצו לתתו לנסוע, ובני טיטיוב צועקים בקול: רבי, רבי! הלוא בבואו אלינו באתנו הישועה, ועכשיו כשהשם יתברך הושיענו על ידו הוא רוצה לברוח מאתנו?! וכל הקהל עם נשיהם וטפם התאספו בבכיות וצעקות גדולות: רבי, רבי! אל נא יעזוב אותנו! ליבנו נשבר בקרבנו מהצרה שעברה עלינו, עד שבא אלינו והביא לנו את הישועה, ועתה למה יברח מאתנו ולא ישמח עמנו בישועתו?
עמד ר' אהרן על רגליו בתוך העגלה, ואמר: הרפו ממני! תאמינו לי שאני לא פעלתי לכם הישועה, רק השם יתברך ריחם עליכם עוד קודם שבאתי העירה, ולמה אתם רוצים שאטעה אתכם לחשוב שאני פעלתי לכם הישועה, ושאקבל מאתכם בעד זה מעות בחינם? ולא שמע לקול דבריהם וצעקותיהם ויסע לביתו מבלי לקחת מהם אף פרוטה.
וחסידי קונסטנטין סיפרו לבני טיטיוב מה ששמעו זה מכבר מהמגיד הגדול ממיזריטש על ר' אהרן שאיש קדוש הוא, וגם אותו העני הזקן סיפר ששמע בעצמו את תפלת ר' אהרן להשם יתברך שישכחוהו, ושתפלתו נתקבלה, וזה אות שהוא מצניע לכת עם השם, ומסתיר את עבודתו מבני אדם. התייעצו כל אנשי הקהל של טיטיוב, ושכרו את כל העגלות והמרכבות שנמצאו בעיר, וכולם יחד נסעו על שבת קדש לקונסטנטין, ובידעם שביתו של ר' אהרן ריק ואין בו כלום, לקחו עמהם לחם רב ומאכלים טובים ומשקאות לרוב, ובאו אליו על שבת.
והקול נשמע בכל הסביבות של טיטיוב כי ישועה באה לטיטיוב בעקב ר' אהרן נכד הבעל שם טוב, וכי כל בני טיטיוב נסעו אליו על שבת, ויסעו גם המה כולם יחד על שבת לקונסטנטין, ונתאסף קהל עצום אצל ר' אהרן, והוכרח לתת לכל אחד שלום, כנהוג. ובני טיטיוב אמרו לו: רבי! למה זה יסתתר כל כך מאתנו? ידע נא רבנו שלא תועיל לו מעתה שום הסתתרות, כי אנחנו כולנו כתבנו וחתמנו כתב רבנות, שאנחנו בקבלים את כבודו לרב בעירנו, וכל הצטרכות פרנסת בני ביתו ניתן לו מקופת הקהל, ואנחנו מבקשים ממנו שתיכף אחר שבת יסע עמנו להיות לנו לרב, וכבר הכינונו לו דירה נאה כראוי, ואל נא יצער אותנו עוד, אלא ישיב נא תיכף שיעשה כבקשתינו. הוציאו את כתב הרבנות, ומסרו לו.
השיב להם ר' אהרן: אתם מצאתם אותי גם כאן, ומה אפוא אוכל לעשות? נראה שמן השמים הוא, כי אני לא עשיתי שום השתדלות מצדי על כך. והבטיח להם שאחר השבת יסע עמהם. תיכף נעשתה שמחה גדולה, כל הקהל אמרו: "מזל טוב, מזל טוב!". ר' אהרן אכל יחד עמהם על שלחן בשבת זו, והרגישו תיכף שפניו נשתנו ולבשו צורה אחרת לגמרי, צורה של קדושה נוראה. אחר השבת נסע עמהם לטיטיוב, ונתפרסם מאז בשם ר' אהרן טיטיובר, ופעל ישועות הרבה בישראל, זכותן תגן עלינו.
