סיפורים פרשת שבוע סיפורי חסידים (זוין) קרח (1 צופה)

[געגועים]

סיפורי חסידים
להרב יוסף שלמה זוין
פרשת קרח

351
[106]​

וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ (במדבר טז, ג)​

המשמש החסיד של הרב הקדוש ר' יצחק מוורקי ז"ל סיפר, שבהיותו פעם עם הרב בוורשה לרגל השתדלויות שונות בעניני הכלל, כדרכו בקודש, חזרו פעם לפנות ערב מן העיר אל המלון שלהם, וכשרצו לפתוח את חדרו של הרבי שבמלון, ראו שמי שהוא כתב על הדלת באותיות גדולות דברי זלזול וחירופים [1] על הרבי, וכל הדלת מלמעלה ועד למטה היתה רשומה בדברי עתק אלה. המשמש עמד נבהל ומשתומם גם מפחד ויראה וגם מבושה וכלימה. אמר לו הרבי: אל יפול רוחך ואל תתעצב מזה כלל, כי קבלה בידי ממורי העילוי (בשם זה - "עילוי" - היה הרבי מוורקי קורא להרב ר' אברהם משה ז"ל, בן הרבי ר' בונם מפשיסחא ז"ל) שכל בעלי מחלוקת מוציאים דיבה על איש באותה מידה דווקא שהוא נזהר בה ביותר. והביא על זה ראיה מן התורה, שמצינו שקרח ועדתו בתלונות שלהם על משה רבנו אמרו: "וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'", הרי שהעלילו עליו דווקא במידת גאוה, בעוד שהתורה הקדושה מעידה עליו: "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה"... (במדבר יב, ג).
​

---

*106​

[1] להרב הקדוש ר' יצחק מוורקה ז"ל היה ידיד אחד, רב גדול, ממתנגדיו של הרב הקדוש הרבי ר' בונם מפשיסחא ז"ל, ותמיד היה מדבר דברים קשים על הרב ז"ל, ולא היה נמנע מלדבר גם בפני הרב ר' יצחק ז"ל, והלה לא ענהו דבר. פעם אחת שאלו החסידים לר' יצחק, איך הוא יכול להתאפק ולשמוע קשות על הרבי שלו ולשתוק? השיב להם הצדיק: אספר לכם מעשה שאירע לי בעצמי, ותנוח דעתכם. פעם אחת הייתי בדרך בעיר אחת, ובא אלי איש אחד והביט בפני, ואמר: הוא הוא. שוב בא אלי איש אחד ועשה אף הוא כך, וכן שלישי. ואני לא הבנתי שום רמז בדבר. אחר כך באה אלי אשה אחת עגונה עם כמה אנשים, וגם האנשים הראשונים הנ"ל היו בתוכם, ופתחו כולם את פיהם בקללות וחרפות עלי, לאמר: הנה זה שנים רבות אשר עזבת את האשה הזאת עגונה. הכלל: הם הכירו בי שאני בעלה, ולא הועילה שום התנצלות ושום ראיות שאינני בעלה, עד שהוצרכתי לילך עמהם להרב האב"ד דשם, והוכחתי בראיות לפני הבית דין צדק, שאין אני בעלה של העגונה. והנה בשעה שקללו וביזו אותי, לא היה בלבי שום הקפדה עליהם כלל, כי ידעתי שבעצם הן לא עלי היו התלונות והקללות והבזיון, כי הם הלוא סבורים היו שאני הוא בעלה, ואילו היו מכירים אותי באמת, לא היו מבזים אותי, נמצא שכל מה שעשו, עשו לאיש אחר, ולא לי. וכך גם כשהרב הזה מדבר דברים קשים על הרבי ר' בונם ז"ל, אין אני צריך לחוש כלל, כי ידעתי שזהו מפני שאינו מכיר את הרבי ר' בונם ז"ל, ואילו היה מכיר אותו, לא היה מדבר כלום, נמצא שהוא מדבר על איש אחר, ולא על הרבי.

* ההערות וההקשרים הם מאבי שליט"א​

 

[געגועים]

353
[48, 495/ 212, 398, 525]​

בזמן נשיאותו של "החוזה מלובלין" בתור רבי, שימש בלובלין ברבנות הגאון ר' עזריאל הורביץ ז"ל, אשר לרוב חריפותו היה נקרא בשם "ראש הברזל". והיה דרכו של הגאון ר' עזריאל [1] להציק לרבי בשאלות, והעיקר היה מקנטרו בטענה, שהוא עצמו הרי יודע שאיננו רבי [2], ואף על פי כן הוא "ממשיך עדה" ומדריך אחרים בהנהגותיו. והשיב לו פעם הרבי: מה אוכל לעשות, אם הם נוסעים מעצמם אלי? אמר לו הגאון: בשבת הבאה יפרסם לפני הקהל שאיננו רבי, ואז יעזבוהו ויחדלו לנסוע אליו. עשה הרבי כעצת הרב. בשבת הבאה השפיל את עצמו בשברון רוח לפני קהל החסידים, ואמר שהוא פחות הערך מאד וכו'. ברם דברי הרבי הלהיבו את החסידים להכניס גם בהם מדת הענוה, ונתדבקו אליו עוד יותר [3]. כשהרבי עם הגאון התראו שוב, סיפר הרבי לגאון שקיים את עצתו ולא הועילה כלום. אמר לו הגאון: מדרכי החסידים לאהוב ענוה ולהתרחק מגאוה, ועל כן יגיד להם כבודו כי הוא מהצדיקים האמיתיים, ואז יעזבו אותו וישובו לבתיהם. והשיב לו הרבי: אמנם אינני רבי, אבל גם שקרן אינני [4], ואיך איפוא אוכל לומר עלי שאני צדיק אמיתי?​

---

48​

[1] בעת שנפטר הרב הקדוש "החוזה" מלובלין ז"ל, לקח תלמידו הרב הצדיק ר' נפתלי מרופשיץ ז"ל את המרא וחצינא ונתנם על כתפו והפשיל את כליו לאחוריו כאחד הפועלים הפשוטים, והלך לטפל בחפירת קבר לרבו. והרב דמתא הגאון "ראש הברזל" ז"ל, שהיה ממתנגדי הרבי, צוה לגבאי ה"חברה קדישא" לבלי לתת מקום מכובד בבית הקברות בשביל הרבי. עשה ר' נפתלי "יד אחת" עם הקברנים, והתנה עמהם, שכשילכו לחפש בבית הקברות איזה "קרקע", וירמוז להם שיתחילו לחפור, אז יתחילו תיכף ומיד במלאכתם. ושילם להם במיטב כספו עבור זה. הלך ר' נפתלי עם הגבאי של "חברה קדישא" לחפש איזה מקום לקבר, והדבר היה באישון לילה ובזמן של טיט ורפש ומטר סוחף. כשהגיעו לבית הקברות הלכו אנה ואנה, ור' נפתלי אמר בכל פעם להגבאי: מה נפקא מינה איזה מקום שתתנו לו יהיה? יהיה איזה שיהיה. וכשבאו למקום אחד, ור' נפתלי הרגיש שהמקום הוא חשוב מאד, אמר להגבאי: לדידי לא אכפת אפילו כאן. ורמז לקברנים, והתחילו תיכף לחפור. התבונן הגבאי וראה שהמקום הוא מן המעולה שבקברים: סמוך להגאון ר' שכנא מלובלין ז"ל, והתחיל לצעוק ככרוכיא, כי את המקום הזה לא יוכל לתת בשום אופן. ועוד הם מדברים ומתווכחים זה עם זה, והקבר כבר נחפר ונגמר. הביאו את הדבר לפני הרב. אמר הרב: מאחר שכבר נחפר הקבר אסור לשנות, ונקבר שם. ויהי לאות, כי תמיד בכל עת צרה, היה "החוזה" מצוה ללכת על קברו של ר' שכנא מלובלין ז"ל, באמרו שכל הצדיקים שהיו בלובלין הלכו לארץ ישראל, והוא לבדו נשאר שוכן שם להגן על העיר.
​

495​

בעיר לובלין היה איש אחד שהיה נוהג בכל ערב שבת לקנות מסרקות, והיה הולך לבית המרחץ ומחלק אותם לכל מי שהוצרך למסרק. כשסיפרו הדברים להרבי מלובלין ("החוזה"), הפליא מאד בגודל מעלת מצות גמילות חסד זו של האיש. כשהגיעו הדברים להרב מרא דאתרא של לובלין הגאון ר' עזריאל, שהיה נקרא בשם "ראש הברזל", על שם כוחו הגדול בתורה, והוא היה ממתנגדי הרבי והחסידות, אמר: נעלמה מהרבי גמרא מפורשת: "בשעה שנכנס דוד לבית המרחץ וראה עצמו עומד ערום, אמר: אוי לי שאעמוד ערום בלא מצוה" וכו' (מנחות מג:), ואם כדברי הרבי שזוהי מצוה רבה, הרי היה יכול דוד אף הוא לקנות מסרקות ולחלקם שם בין המתרחצים. כשמסרו את דברי הגאון להרבי, אמר: נעלמה מהרב משנה מפורשת (סנהדרין פ"ב מ"ה): ואין רואין אותו - את המלך - כשהוא מסתפר ולא כשהוא ערום ולא כשהוא בבית המרחץ, שנאמר: שום תשים עליך מלך, שתהא אימתו עליך. הרי שדוד לא היה יכול לעשות מצוה זו.
​

212​

[2] הרב הצדיק ר' אברהם מסלונים ז"ל, קודם שנתקבל לרבי, למלא מקומו של הצדיק ר' משה מקוברין ז"ל, היה ראש ישיבה בסלונים. אחרי פטירת רבו ר' משה מקוברין ז"ל, באו לחסות תחת כנפיו כמעט כל החסידים והתלמידים של קוברין, וקבלוהו לרבי ולרועה עליהם. באותו זמן היה אב"ד בסלונים הגאון המפורסם ר' יהושע אייזיק מסלונים ז"ל, בעל "עמק יהושע" ו"נועם ירושלמי", והגאון הזה היה מהמתנגדים לדרכי החסידים. פעם אחת נזדמנו שניהם, הגאון ר' אייזיק והצדיק ר' אברהם, לאיזו מסיבה של מצוה. פנה הגאון להצדיק בשאלה: מה זאת, ר' אברהם? הלוא זה מתמול שלשום אנו מכירים אותו לאיש ככל שאר האנשים, ואיך זה נהפך לפתע פתאום לצדיק, וקדוש קדוש יקראו לו? השיב לו הצדיק: ומה הפלא? הלוא כן מצינו בתורה: כרי של תבואה פשוטה, ובא יהודי והפריש מהכרי קב או קביים לשם תרומה, נעשית אותה תרומה קדושה, אסורה לזרים ולטמאים, ונאכלת בקדושה ובטהרה; וכן הוא באיש פשוט, כשעדה שלימה של יהודים מפרישים אותו לשם קדושה וקוראים לו "רבי", על ידי מעשה זה גופו חלה עליו באמת קדושה.

הערה: מעשה זה מספרים גם ה"מתנגדים", אלא שהם מוסיפים, שהגאון ר' אייזיק השיב לו על זה מיניה וביה כך: אם כן, הרי משנה מפורשת היא (תרומות פ"א מ"א): "חרש שוטה וקטן שתרמו אין תרומתן תרומה"...

[3] [וצ"ע]​

398​

כשישב "החוזה" מלובלין פעם אחת אל שולחנו הטהור בשבת קודש, התחיל להוכיח את עצמו בבזיונות וחירופים שלא נאמרו אף על אחד הריקים, עד אשר לא יכלו התלמידים לשמוע והתחילו להשתמט אחד אחד. כשראה "החוזה" שתלמידיו נשמטים והולכים, חזר ואמר: השם יתברך יושיעכם, שלא יהיו לכם בנים גרועים ממני. נתפייסו מיד התלמידים וחזרו אל השולחן. והרב הצדיק ר' לייבלה איגר מלובלין אמר: אף אצל משה רבנו היה כזאת. כשהתחיל להוכיח את ישראל בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה וגו' וְדִי זָהָב (ראה בפרש"י), ראה שנפלו לתוך עצבות גדולה, וחזר ואמר מיד: יֹסֵף ד' עֲלֵיכֶם אֶלֶף פְּעָמִים "כָּכֶם", היינו: כמותכם ירבו בישראל. ואז נתפייסו.
​

525​

[4] הרב הקדוש ר' צדוק הכהן מלובלין היה נזהר מאד מלהנות משל אחרים, ולא קיבל "פדיונות" מחסידיו. מ"פדיון" אחד בלבד היה נהנה, והוא "פדיון הבן", והיה אומר שהתורה זיכתה לו כסף זה בתורת כהן. ומכספי פדיון הבן היה קונה ספרים, ולא היה משתמש בכספים אלו לצרכים אחרים. לצרכי מחיתו היה מספיק לו המקור של הכנסת אשתו הרבנית מחנות בגדים ישנים שהיתה לה. כשנפטרה אשתו רצו החסידים לתמוך בו ביד רחבה, אבל הוא סירב ולא קיבל. ואחד מחסידיו התנדב להמשיך לסחור בחנות אשתו, ולכך הסכים הצדיק, בתנאי שיתן לו רק כדי סיפוק צרכיו, שהיו מועטים מאד, סעודה אחת ליום בערב, והסעודה היתה של תה ולחמניה או מעט תבשיל גריסים. וחסיד אחד רצה פעם להנות אותו בבקבוק שמן זית זך וקופסת דגים יקרה. ביודעו שלא יקבל ממנו, התחכם ואמר: אני מביא ביכורים, כמאמר חכמינו ז"ל: "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו מביא ביכורים". ומכיון שהזכיר החסיד את מאמר הגמרא, קיבל הצדיק ממנו מיד את המתנה מפני חרדתו הגדולה לכל דבר מדברי חכמים. ובאותה שבת ליד ה"שולחן" פתח את שיחתו מענין זה ואמר: כל המביא דורון לתלמיד חכם וכו', וכי תלמיד חכם אני? והוסיף ואמר: לומר שלא למדנו אי אפשר, הרי למדנו, אבל מה לנו אם למדנו? הלוא אמרו חכמינו ז"ל: "לָמָּה זֶּה מְחִיר בְּיַד כְּסִיל לִקְנוֹת חָכְמָה וְלֶב אָיִן (משלי יז, טז), זה הלומד תורה ואינו מקיימה...". לאחר שסיים את "שולחנו", ניגש אליו אחד ממקורביו ואמר: הלוא כולנו נזדעזענו למשמע דברים אלה מפי רבנו! השיבו הצדיק וכי בשביל כך עלי להיות שקרן? אם קיבלתי מידי האיש את המתנה משמע שאני תלמיד חכם, ואני איני סבור כך, ולכן מוכרח הייתי לומר את האמת בפני כולכם.​

 

[געגועים]

354
[223, 133]​

וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו (במדבר טז, ד)​

אחד מן ה"מתנגדים" בא פעם לאדמו"ר הזקן בעל ה"תניא", והוכיח אותו על שנוהג ברוממות והתנשאות: משרת עומד אצל פתחו, וכיוצא בדברים אלו. כפף אדמו"ר הזקן את ראשו על זרועותיו על השולחן, כמו שעושים ב"נפילת אפים", ושהה כך איזה זמן. אחרי כן הגביה ראשו, והשיב לאיש: כתוב (במדבר א, טז; י, ד): "רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל", שאלופי וגדולי ישראל נקראים "ראשים". והנה הראש והגוף אף על פי שהם מחוברים יחד, בכל זאת הם מחולקים בלבושיהם, שעל הגוף שמים בגד בפני עצמו ועל הראש בפני עצמו, ולמה לא יתפרו בגד אחד לראש ולגוף כאחד? אלא שהראש צריך להיות מובדל מהגוף [1], וכן ראשי הדור צריכים להיות מובדלים מהעם [2]. האיש השואל קיבל את התשובה בסיפוק והלך לו. אך בנו של הרב, האדמו"ר "האמצעי", לא הסתפק בתשובה זאת, ואמר לאביו: בשביל להשיב תשובה זו הרי לא היית צריך להניח ראשך על זרועותיך, והיית יכול להשיב לו זאת תיכף. השיב לו אביו, אדמו"ר הזקן: הנה כשאמר קרח "כִּי כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם ד' וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ד'", כתוב וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו, ואחרי כן השיב "בֹּקֶר וְיֹדַע ד'" וגו', ולכאורה היה יכול משה להשיב זאת תיכף, ולמה נפל תחילה על פניו? אך משה רבנו עליו השלום חשש שמא שואלים לו זאת מלמעלה, וקרח הוא רק שליח, ואם כן, אם יאמר לו תיכף, יבוא אחרי כן איש אחר ויאמר לו שוב כך, לפיכך נפל על פניו תחילה להתבונן אם באמת יש בו איזו התנשאות, ולאחר שהתבונן וראה שאין בו שום התנשאות, וכמו שהעיד עליו באמת השם יתברך "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד", אז הבין שאין זה שליח מלמעלה, כי אם קרח פלגאה, ואז השיב לו מה שהשיב, וכן היה - סיים אדמו"ר - בנידון דידן.
​

---

223​

[1] במנין של הרב בעל ה"תניא" היה המנהג, על פי פקודת הרב, שכל מי שנקרא לעלות לתורה היה צריך לחבוש כובע שעיר עגול, שקורין שטריימי"ל. מי שאין לו של עצמו, היה חובש כובע מיוחד כזה, שהיה נמצא לשם כך אצל השמש. ואירע פעם אחת שהכובע לא נמצא משום מה בשעת מעשה, ואיש אחד נקרא לתורה ולא היה לו כובע. לקח השמש את הכובע של הרב ונתנו להאיש, ואחר קריאת התורה החזיר את הכובע למקומו. אחר התפלה כשהרב רצה לחבוש את הכובע שלו, נטלו בידיו, הסתכל בו בעין חודרת, והרגיש שמשהו אינו כתיקונו כאן. קרא להשמש ושאלו: האם חבש מישהו את הכובע? סח לו השמש את המאורע. מיד צוה הרב לקרוא לו את הכובעני שבעיר. כשבא, אמר לו הרב: קח את הכובע לביתך, תפרום את כל התפרים באופן שהכובע יתפרק לגמרי, ותחזור ותתפרנו מחדש, ותביאנו לי. הכובעני עשה כאשר נצטוה. פרם את התפרים, פרק את הכובע, חזר ותפר, וקודם שכילה את מלאכתו שם את הכובע לתוך תנור חם לייבשו, כנהוג באומנות הכובענות. בדעתו היה בעוד איזו שעה להוציא את הכובע מן התנור. אך בינתיים שכח את כל הדבר, והכובע נשאר בתנור כל הלילה. בבוקר נזכר בכך, ובבהלה ניגש אל התנור והנה הכובע נשרף כולו. נצטער הכובעני צער גדול: מה ישיב להרב? כלום דבר קטן הוא: הרב בכבודו ובעצמו מסר לו הכובע לתיקון והוא נשרף אצלו! לא ידע לשית עצות בנפשו מה לעשות - ללכת להרב ולהודיעו על ה"אסון", או לא ללכת. סוף סוף החליט ללכת. בפיק ברכים הלך, בא אל בית הרב, פתח את דלת חדרו ועמד במר נפשו, מבלי דבר דבר. מה יש? - קרא הרב - ודאי נשרף הכובע? - כן, רבי. אין דבר - אמר הרב - לך לשלום.
​

133​

[2] אחרי פטירתו של הרב הקדוש ר' יצחק מוורקי ז"ל, ובנו הרב הקדוש ר' מנחם מנדיל ז"ל מילא מקומו בוורקי, הרגיש שהרבה שהיו מהמקורבים שלו בחיי אביו, יש להם עתה תרעומת עליו על שאינם יכולים להיכנס אצלו בכל זמן שהם רוצים, רק בזמנים קבועים וברשות הגבאי, כנהוג אצל הצדיקים. אמר להם הצדיק: כתוב בתורה (בראשית נ, טו): "וַיִּרְאוּ אֲחֵי יוֹסֵף כִּי מֵת אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף", ופירש רש"י: "שהיו רגילין לסעוד על שולחנו והיה מקרבן, ומשמת יעקב לא קרבן". ויש להבין: למה באמת לא קרבן? אלא שכיעקב אבינו היה חי, היה הוא הרבי והמנהיג, וכשנפטר נעשה יוסף הרבי, וסגר קצת את הדלת בפניהם, כדרך של מנהיג, והם חשבו שחס ושלום מחמת שנאה עשה כן...​

 

[געגועים]

355
[333, 363]​

וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים (במדבר יז, יג)​

בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה שררה פעם אחת מגפה, רחמנא לצלן. ונסעו כמה בעלי בתים מן העיר לרדומסק להרב הקדוש בעל "תפארת שלמה" ז"ל לבקש ממנו, היות שעיר זו ווֹלְשְׁצוֹבַה היא עיר מולדתו, על כן יואיל נא לנסוע עמהם לשם, ויברך אותם שיסיר ד' מהם כל חולי וכל מדווה. נעתר הרב להפצרת בעלי הבתים ונסע לעירם. כשבא לשם יצאו לקראתו בתופים ובמחולות כל בני העיר, אנשים נשים וטף, כולם מלובשים בגדי שבת, ולפידי אש בידיהם, וחכמי העיר עם הרב דמתא בראשם. כשראה הצדיק את כל התכונה הזאת, אמר למקורביו: כמה גדול רוח הקודש של "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל! זכורני בעת ש"היהודי" היה פעם בווֹלְשְׁצוֹבַה, ואני הייתי אז ילד קטן, וכל בני העיר יצאו לקראתו בכבוד גדול, ואבי ר' הירשלה ז"ל שהיה ראש הקהילה ומנכבדי העיר, נסע עם "היהודי" יחד במרכבה, ולקח אותי אבי על ברכיו, וכשראני "היהודי" צבט אותי בלחיי, ואמר לי בזה הלשון: "נו, נו! לך יהיה כבוד גדול יותר, כאן". וכעת שראיתי את ה"כלי זמר" עם לפידי האש, נזכרתי במעשה זה. למחרתו נתן הצדיק צו, שכל בני העיר ילכו יחד עמו להקיף את בית החיים. לאחר ההקפה, פתח הצדיק ואמר: באהרן הכהן כתוב (במדבר יז, יג): וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה, שורת הדין נותנת שיהיו רק חיים ולא מתים, כי מה תועלת יש להשם יתברך מן המתים? ואף אם צדיקים הם ויושבים בגן עדן, מה יתרון יש להבורא יתברך מזה שהם יושבים ו"מחממים את גביהם" בגן עדן? אבל בני אדם חיים וקיימים, הרי מודים ומתפללים, משבחים ומברכים, וגם שותים "לחיים", ורש"י בפרשת שופטים (דברים יח, ג) במתנות כהונה של הַזְּרֹעַ וְהַלְּחָיַיִם וְהַקֵּבָה, כתב: "לחיים תחת תפילה, שנאמר: וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס (ויתפלל) [וַיְפַלֵּל] וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה". וזהו שאמר הכתוב ויעמוד - ואין עמידה אלא תפלה - בין המתים ובין החיים, שהתפלל להקדוש ברוך הוא בטענה זו, שיראה את החילוק שבין המתים ובין החיים, ובכח טענה זו פעל את פעולתה "וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה" (במדבר יז, טו). לכן - סיים הצדיק - גם אתם הביאו נא מהר יי"ש לכאן, ונשתה לחיים. והביאו תיכף י"ש ומיני מתיקה, ושתו "לחיים" אצל בית החיים, וברכו זה את זה בקול רעש גדול "לחיים, לחיים!", ותיבקע הארץ לקולם. והלכו לביתם בששון ושמחה רבה. ומאותו יום והלאה נעצרה המגפה [1], ולא נשמע עוד קול צווחה בעיר ווֹלְשְׁצוֹבַה.
​

---

333​

[1] הרב הקדוש ר' אהרן מטיטיוב ז"ל בן הרב הצדיק ר' צבי ז"ל בנו של הבעל שם טוב הקדוש, ישב קודם בעיר קונסטנטין, והיה נוהג בענוה ובשפלות יתרה... ומצבו החומרי של ר' אהרן היה נורא מאד. הוא ואשתו וילדיו הקטנים סבלו רעב ממש, והעניות בביתו היתה גדולה מאד. בני העיר לא השגיחו עליו כלל, ולא עלתה על דעתם לחשוב "מהיכן ירק זה חי"... והעניות בבית ר' אהרן הלכה ונמשכה, ולא היה לו לשלם שכר לימוד להמלמד בעד ילדיו הקטנים, שהתחילו כבר ללכת ל"חדר". כשעבר זמן מסוים ולא שילם להמלמד שכר לימוד, שלח לו המלמד את הילדים בחזרה לביתו, ולא רצה ללמד אותם עוד. מצא ר' אהרן את עצמו בצרה גדולה מאד, ואמר: הלוא הילדים לא יוכלו, חס ושלום, גם להתפלל! זה נגע ללבו יותר מכל הצרות, והחליט בדעתו שבענין שכר לימוד הוא מוכרח לבקש מהחסידים שבבית הכנסת שלו, שיעזרו לו. הלך בבוקר לתפילת שחרית לבית הכנסת, ואחרי התפילה אמר להחסידים: בנסיון של עניות אני יכול לעמוד, וסברתי וקבלתי, אבל בנסיון זה, שבני יהיו בטלים מתורה, איני יכול לעמוד, שזה נוגע לכבוד שמים, ועל כן אני מבקש מכם שתעזרו לי לשלם שכר לימוד בעד ילדי. תיכף נענו ואמרו כולם זה לזה שבוודאי צריך לעזור לו בשכר לימוד. לקחו מיד נייר, ערכו רשימה, וכל אחד מהם התחייב לתת בכל שבוע סך ידוע. נרשמו כעשרים אנשים, ועלה סכום ההתחייבות בערך ששים או שבעים קופיקות לשבוע. מינו אחד מהם לגובה, שהוא יגבה בכל שבוע את המעות, וימציאן לר' אהרן. לאחר שיצאו כולם מבית הכנסת ללכת לביתם, ור' אהרן נשאר לבדו בבית הכנסת לגמור את שיעוריו שלמד בכל יום, התחיל לעשות חשבין בנפשו, מה זה עשה היום, ששם מבטחו באדם, והתמרמר מאד על זאת, והתחרט מעומק לבו על מה שעשה שלא כהוגן לבקש עזר מבני אדם. עמד ושפך שיחו לפני השם, והתפלל בבכיות עצומות שהאנשים ישכחו לגמרי מה שנדברו היום על אודותיו, וזה יהיה תיקון לחטא שלו. תפילתו נתקבלה, והאנשים שכחו לגמרי את החלטתם, וגם הגובה שכח ולא גבה אפילו פרוטה אחת לפי הרשימה.

ור' אהרן לא שם על לבו, שבבית הכנסת ישב אז אחורי התנור איש זקן, עני אלמוני, והוא שמע את תפלתו לד', וגם ראה בעיניו איך החסידים ערכו רשימה ביניהם, ואיך שר' אהרן ביקש אחרי כן מד' שישכחו זאת, ואיך שבאמת שכחוהו אחרי כן לגמרי. לימים פשטה מחלה קשה על ילדים קטנים בעיר הסמוכה טיטיוב מהלך שתי פרסאות מקונסטנטין, ואותו הזקן העני נזדמן אז לעיר טיטיוב, וראה שמחפשים חטאים לתקן אותם, אולי ירחם השם ויסיר את המגפה מן הילדים הקטנים. אמר להם הזקן: הנה אתם מחפשים אחרי חטאים לתקנם, אני אגיד לכם איזה חטא עליכם לתקן, ובוודאי יעזור לכם השם יתברך שתיעצר המגפה בזכות זו. נתאספו אצלו בעלי הבתים לשמוע מה יאמר להם. והעני הזקן המשיך: כשתי פרסאות סמוך לכאן, בעיר קונסטנטין, נמצא איש קדוש וצדיק, נכד הבעל שם טוב, בשם ר' אהרן, והוא מחוסר פרנסה עד שהוכרח לדור עם בני ביתו בחורבה, על כן שמעו נא לעצתי, בחרו מכם בעלי בתים נכבדים, ושלחו אותם במרכבה כבודה לבקש את ר' אהרן שיבוא לשבת קודש לכאן, ותבטיחו לו איזה סכום הגון לפי כבודו, ותראו שבזכות הצדיק תיעצר, אם ירצה השם, המגפה, והילדים לא ימותו עוד. ותיטב העצה בעיני בעלי הבתים, ויעשו כן: בחרו במשלחת של אנשים נכבדים, ושכרו מרכבה יפה וכבודה, ונסעו לקונסטנטין לבקש את ר' אהרן שיבוא אליהם לשבת קודש. ור' אהרן לא רצה גם לשמוע את דברי האנשים מטיטיוב, ואמר אליהם: מה אתם רוצים ממני? דבר כזה שייך לצדיק היודע לבטל דינים קשים, אבל אני איני יודע כלום. נתייעצו ביניהם השלוחים, אולי נבטיח לו סכום כסף גדול יותר ויסע עמנו. וכן עשו: אמרו לו שיתנו לו סך מאה רובל, ובלבד שיסע עמהם על שבת. ור' אהרן מסרב. הוסיפו לו עד מאתים רובל, שלש מאות רובל - ור' אהרן בשלו: אינני צדיק, ואין לי מה לעשות אצלכם. נתעכבו האנשים ללון בקונסטנטין, ובבוקר הלכו לבית הכנסת ויספרו שם בצער גדול את כל המעשה להחסידים. השיבו להם החסידים: עוד מעט ויבוא לבית הכנסת להתפלל, ונשתדל לפתות אותו שיסע עמכם, ובפרט שאנחנו יודעים על העניות הגדולה השוררת בביתו, ולכן נתאמץ בכל כוחנו שימלא בקשתכם. תיכף בא ר' אהרן להתפלל, ואחרי התפילה סבבוהו וכיתרוהו כל המתפללים, והוכיחו אותו שעליו לרחם על אשתו ובניו הקטנים ולנסוע לטיטיוב. ור' אהרן אינו רוצה לשמוע כלל מזה. היה שם בין החסידים זקן אחד שקנה חכמה, בשם ר' ברוך, והוא הכיר עוד את הבעל שם טוב, וידע את ר' אהרן מילדותו, ועתה היה מגדולי חסידי המגיד ממיזריטש, וצעק על ר' אהרן בקול גדול: איך אתה אכזר כל כך ואינך חס לא על עצמך, ולא על אשתך וילדיך, וגם לא על אנשי עיר טיטיוב, שהם בצרה גדולה, ומפצירים בך כל כך לבוא אליהם, ואולי בזכות הצדקה יעזור להם השם יתברך ויסיר מהם המחלה? ור' אהרן שותק ואינו עונה דבר. כשראו שהוא עדיין עומד בסירובו, עמדו כולם ואמרו פה אחד: אנחנו ניקח אותו ביד חזקה, ונושיב אותו על העגלה בעל כרחו וניסע יחד עמו לטיטיוב.

כשראה ר' אהרן כך, השיב להם: רואה אני שמוכרחני לנסוע שלא ברצוני, אבל תנאי זה אני מתנה: תיכף כשאבוא לטיטיוב, יחזיר העגלון את הסוסים והעגלה לצד קונסטנטין, ולא יתיר את הסוסים מהעגלה, עד אם אתן לו בעצמי רשות להתירם, ותיכף כשארצה לנסוע בחזרה לא יעכבוני כלל. הבטיחו לו על כך, וחשבו: יבוא נא קודם כל לטיטיוב, ושם נראה איך יפול דבר. שמחו מאד השלוחים מטיטיוב, ור' אהרן ישב עמהם במרכבה, וגם מהחסידים של קונסטנטין, ובראשם הזקן ר' ברוך, נסעו עמהם. בערב באו לטיטיוב, וסרו למלון שהכינו לו, ונתאספו כל בני העיר לקבל ממנו שלום, כנהוג. ותיכף כשבאו העירה שקטה המחלה. שום ילד לא נחלה עוד, והחולים הקודמים חלצתם חמה ונתרפאו לגמרי.

צהלה ושמחה העיר טיטיוב, ובאו כולם בשמחה אל הצדיק, וכל אחד הכין לו פתקא ("קוויטל" בלעז) ומטבע חשוב ל"פדיון", מלבד הסכום שלוש מאות רובל שהבטיחו לו השלוחים מהקהל. והחסידים מקונסטנטין שליווהו שמחו אף הם בראותם שיביא לביתו הון רב, ויהיה לו במה לכלכל את ביתו. בתוך כך עמד ר' אהרן מכסאו ונדחק בין הקהל הרב לצאת החוצה. חשבו, אולי לעשות צרכיו הוא יוצא, ולא אמרו לו דבר. והוא כשיצא מהמלון ישב תיכף בעגלה שעמדה הכן על יד הבית, כתנאי שהתנה מראש, ופקד על העגלון שיסע מהר לביתו. ויעזוב את כל הקהל עם הפדיונות, ולא לקח מהם אפילו פרוטה אחת. [עיי"ש כל הסיפור באריכות].
​

363​

בשנת תר"ח פשטה מגפת החלי-רע, רחמנא לצלן, בעיר נדבורנא, והרבה אנשים נשים וטף נספו. ובעיר זו שכן כבוד אז הרב הקדוש ר' ישכר דוב הנקרא בשם ר' בערצ'י (אביו של הצדיק המפורסם ר' מרדכי מנדבורנא). באו כל העם להרב בבכי תמרורים לבקש ממנו שיעורר רחמי שמים עליהם. ציוה הצדיק לרתום מרכבה ולנסוע לטייל קצת ביער שמחוץ לעיר. כשהגיעה המרכבה לחוץ לעיר ציוה להעמיד את המרכבה באמצע הדרך לרחבה, ואמר לבעל העגלה ולאנשים שנסעו עמו: אם תבוא לכאן מרכבה כבודה אחת, ובתוכה איש זקן נכבד, זקנו מגודל ולבן כשלג, ויבקש מכם לנטות הצידה למען יוכל לנסוע הלאה, לא תאבו ולא תשמעו לו, ואם יצעק עליכם לא תפחדו, ואף אם יאיים עליכם בכמה איומים לא תזוזו ממקומכם, ומורא לא יעלה על לבבכם. האנשים קיימו מצוותו ועמדו באמצע הדרך, והנה הגיעה המרכבה הכבודה ובתוכה האיש הזקן, וביקש מהם לתת לו לנסוע הלאה לדרכו. הם לא שמעו לו, והוא איים עליהם בחרב חדה שהוציא מתערה, אבל ללא הועיל, הם לא זזו ממקומם. ואחרי שכל איומיו לא הועילו, יצא הזקן ממרכבתו ופנקס גדול בידו, ניגש להרב והראה לו את הפנקס. הרב הסתכל קצת בהפנקס, וציוה לרתום המרכבה ולחזור הביתה. בהגיעם הביתה סיפר הרב כי ראה ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפניו, ולדאבון נפשו ראה כי מידת הדין מתוחה עדיין על כמה אלפים נפשות מישראל, ועליהם להסתלק במגפת החלי-רע, ולא היתה לו עצה אחרת אלא לבקש לעשות חליפין - שהוא הרב יסתלק בעד שנים עשר אלף נפשות, ונעתרו מן השמים לבקשתו, שהוא יפדה אותם. ויצו הרב לביתו ויגוע ויאסף אל עמיו, והמגפה נעצרה.​

 

[געגועים]

356
[מועדים 51, 54, 55]​

וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן (במדבר יז, כג)​

הרב הצדיק ר' יצחק מנישכיז ז"ל היה פעם אחת בעיר וולודובקה, בערב שכב על מיטתו לנוח, וקצת אנשים ממקורביו עמדו סביבו. סיפר להם הצדיק מעשה שהיה בעיר אפטא, שהיה שם רב אחד צדיק גדול, והיה אז בימיו, איש אחד סוחר, למדן וחכם ויפה תואר, ודרכו היתה לסחור באחוזות ה"פריצים". נזדמן פעם שהיה לו עסק של מסחר עם "פריצה" אחת, שהעיר אפטא היתה שלה, והיא היתה פנויה בלתי נשואה לבעל. יפיו של הסוחר נכנס בלבה, והסיתה את הסוחר לעבירה, והוא נשמע לה, וכה הלך מדחי אל דחי, עד שלבסוף המיר את דתו, רחמנא ליצלן, ונשא את האדונית לאשה. הדבר היה, כמובן, רע מאוד בעיני אנשי העיר, אך לא יכלו לעשות מאומה. במשך הזמן נשמע קול כמה פעמים שהוא רוצה לחזור לדתו, ועל ידי כך גרם לעלילות רבות על כמה אנשים, שכן מצד חוק הממשלה אסור היה לפתות או לעזור למומר לחזור לדתו. פעם אחת ישב הרב של העיר אפטא בלילה ולמד. פתאום דפק מי שהוא על הדלת וביקש לפתוח לו. הרב פתח את הדלת, והנה אותו המומר לפניו, מתחנן ואומר: רבי! רצוני לחזור בתשובה! והרב ידע שהרבה עלילות כבר נגרמו לבני העיר על ידו, גרשו מביתו. ברם, המומר לא פסק מלבוא לפני הרב במשך כמה לילות רצופים, עד אשר פעם אחת נתקצף עליו הרב, הרים מטהו ואמר לו: צא מזה, ואם לאו אכך במטה. ובתוך כך נעץ הרב את המטה בארץ, ונפלט מפיו דיבור זה: כשם שהמטה הזה לא יצמיח פרי, כך אתה לא תחזור בתשובה. הלך המומר בפחי נפש, והרב חזר ללימודו. לאחר שעה נפנה הרב מלימודו, ולתמהונו הגדול ראה דבר נפלא: המטה הוציא פרח וגמל פרי. הבין הרב עד היכן הדברים מגיעים, והמשיך בכוח מחשבתו הקדושה שאותו האיש יבוא אליו שוב. ואמנם האיש בא, והרב סיפר לו המאורע, ולימד אותו דרכי התשובה. נאנח האיש מאוד וסיפר להרב במר נפשו, שכבר יש לו בנים מהאדונית. אמר לו הרב: אתה עשה את שלך, והשם יעשה את שלו. והנה פתאום מתו הבנים שלו, והוא הציל סכום כסף מסוים מנכסיו, וברח לו, ונעשה בעל תשובה גדול [1]. וכשסיים הצדיק מנישכיז את סיפורו, אמר: בדורות הראשונים היו הצדיקים פועלים נפלאות כאלה, אבל עתה הנשמע כזה? ושהה רגע, והוסיף: ואפשר... ולמחרתו יצאה שמועה על אחד מהסביבה דשם, שברח מעין בריחה כזו.​

---

[1]

51​

מלמד אחד, מחסידי אדמו"ר הזקן הרב בעל ה"תניא", דר בכפר סמוך לעיר ליוזנא, ועסק אצל בעל ה"מחיה" שבכפר במלמדות. פעם למד עם תלמידיו, בני בעל הבית, ב"ראשית חכמה", מענין התשובה. בעל הבית נכנס לקראם לסעודת ערבית, ובינתיים שמע שהמלמד מסביר שעוון פלוני פוגם בנשמה באופן זה ועוון פלוני פוגם באופן אחר. הדברים יצאו מפי המלמד מקירות לבו ונכנסו ללבו של בעל הבית, שנכשל בעוונות חמורים, והרהר בתשובה. מיד הסכים בדעתו לשוב בתשובה שלימה, ולנסוע לשם כך למחרת היום לליוזנא, להרב. בבוקר אמר להמלמד שברצונו לנסוע תיכף לליוזנא, וביקשו שיסע יחד עמו. שאלו המלמד: מה יום מיומים? והשיבו: שם בליוזנא ייוודע לך. ונסעו שניהם. בכל הדרך ראה המלמד שבעל הבית שלו בוכה בדמעות שליש, עד שבאו לליוזנא. בעל הבית נכנס תיכף למחיצת קדשו של הרב, ובכה בקול רעש גדול עד שכמעט לא היה לו כח לדבר. והרבי אמר לו: עדיין לא הגעת לתשובה אמתית, בערך עוונותיך. תשובה, פירושה: השבה, כמו וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה (ויקרא ה, כג). מה שגזלת מקדושת נשמתך והורדת בעמקי הקליפות, אתה חייב להשיב. הצער והמרירות שיהיו לך מזה שפגמת בנשמתך הטהורה, צריכים להיות ממש בשוה כמו העונג הגדול שהיה לך מהעבירות שעשית. ואני רואה שהצער עדיין אינו עמוק כל כך כאותו העונג. ונפל בעל הבית בפשוט ידים ורגלים לארץ וצעק בקול מר, עד שהעומדים מאחורי הדלת לא הבינו את לשונו, רק שמעו שהרב אומר לו בכל רגע: עוד יותר בעומק. אחר כך שמעו שהרב אומר לו: לך לשלום לביתך, כבר הגעת לתשובה. אמר לו בעל הבית בקול מר: אבל מה אעשה, שאני בכלל מעוות אשר לא יוכל לתקון, כי הולדתי שני ממזרים בה"חצר". והרב אמר לו: לך לשלום, וכשתבוא הביתה תלך אל השדה שמאחורי ביתך ותעמוד ערום בשלג עד צווארך, ותאמר שם את כל ספר התהלים, וזכותו של דוד המלך תגן בעדך. יצא בעל הבית מאת הרב ואמר להמלמד ניסע הביתה לגמור את "המסחר" מכל וכל. כשהגיעו להכפר לא נכנס אל הבית כי אם המלמד לבד, ובעל הבית פשט את בגדיו ועמד בשלג עד צווארו ואמר תהלים בדבקות נפלאה. קור גדול שרר אז, ועל פי הטבע היה מהנמנעות שיאמר כל התהלים ויישאר בחיים. והמלמד ישב בבית משתומם, כי חשש שבוודאי ימות קודם שיאמר חצי התהלים. בתוך כך באו מ"החצר" ברעש גדול לבקש כמה מדות יי"ש לצורך קבורת בן ה"פריצה", שקרהו אסון: הוא שפך על עצמו קדרה גדולה עם מים רותחים ונעשה תיכף איברים איברים. המלמד נתרגש מאד, ורץ תיכף לראות מה נעשה עם בעל הבית ולהודיעו מהמאורע. כשהגיע קרוב למקומו שמע שאומר תהלים בקול נעים ובהשתפכות הנפש ופניו כלפיד אש, וזיעה נופלת על מצחו כמו במרחץ חם. כשהמלמד אמר לו מה שקרה ב"חצר", לא הפסיק ולא דיבר עמו כלל, והמשיך לומר תהלים. חזר המלמד אל הבית וראה שבאו מה"חצר" לבקש עוד כמה מידות יי"ש, כי סיבה חדשה ארעה: כשהלכו לעליה לקחת משם קרשים ולתקן ארון לההרוג, נפל קרש אחד על ראש בנה השני של ה"פריצה" ונתרוצץ מוחו ונפל ומת. הלך המלמד לבשר לבעל הבית גם מזה, והוא לא דיבר עמו כלל. וכשגמר התהלים בא לביתו, ומאז והלאה נעשה בעל תשובה גמור וצדיק גמור.​

54​

איש אחד מאנשי שלומו של הסבא קדישא משפולי ("שפוליר זיידא") בא לפניו בבכייה רבה על צרה שאירעה לו: נמצאה בחצירו גניבה טמונה בין גזרי עצים, והעלילו עליו שהוא הוא הגנב, ובקרוב יהיה המשפט, ולקח "מליץ" (עורך דין) שיופיע בבית המשפט ויטען עבורו, וה"מליץ" אמר שיתאמץ בכל כוחו שלא יענישו אותו יותר משלושה חדשים ישיבה בבית האסורים, וזה הוא העונש היותר קל. השיב לו הסבא קדישא: אני אהיה "מליץ" יותר טוב, ואני אתאמץ שיענישוך לא יותר מחודש אחד בבית האסורים. ויבך החסיד ויאמר: רבי הקדוש! ומדוע מגיע לי חודש אחד בית האסורים? הלוא חף מפשע אני ואין לי שום ידיעה מגניבה זו. אמר לו הסבא: תדע שגם אני קרה לי פעם מקרה כזה, שהייתי חף מפשע ולא גנבתי מאומה, ואף על פי כן האשימוני באשמת גניבה, והוכרחתי ליישב בבית האסורים כשני חדשים, ולא התרעמתי כלל על רבונו של עולם, כי האמנתי באמונה שלימה שמסתמא צריך אני להיות בבית האסורים עבור איזה טובה שתתגלגל מזה למי שהוא, ואמנם אחר כך נודעתי שנתפסתי לבית האסורים כדי להחזיר בתשובה יהודי "צועני" אחד.

וסח הסבא קדישא לפני האנשים שהיו לפניו את דבר המעשה: בשנה החמישית לימי גלותי, באתי לכפר אחד הרחוק איזו פרסאות מעיר פולטבה. באותו כפר דר מוכסן ("ארינדאר") יהודי אחד, שהיה קצת מכניס אורח, ונכנסתי אצלו לשבות שם שבת קודש. והיה שם עוד אורח עני אחד שעל פניו היה ניכר שהוא קצת בן תורה, אבל לא היה תוכו כברו: במוצאי שבת גנב מבית המוכסן כוס של כסף ושתי כפות כסף והטמינן באמתחתו. אורח זה עשה קצת הכרות עמי, ונדברנו שביום ראשון בבוקר נלך שנינו ביחד לדרכנו. וכן עשינו: בבוקר השכם הלכנו משם ביחד. וראיתי שהאורח מביט בכל פעם לאחוריו, לצד הכפר, אבל לא עלתה על דעתי לשאלו למה הוא עושה כן. כשהלכנו קרוב לפרסה אחת הגענו ליער גדול המשתרע לשני צדי הדרך. פתאום ראה האורח מרחוק שעגלה נוסעת אחרינו, אמר לי האורח: אבקשך ידידי, שתשב פה מעט ותמתין עלי רגעים אחדים כי בטני כואבת לי, ואני צריך לנקיות. ומסר לי את אמתחתו לשמירה, ותיכף הלך בפסיעות גסות אל תוך היער ונעלם ממני. אחר איזו רגעים ואני שומע קול עגלה הנוסעת, ועל העגלה יושבים שני אנשים. כאשר ראוני האנשים ממרחק, התחילו להריץ את הסוסים במהירות, עד שקרבה העגלה אלי. אני הכרתי מיד שאחד מהאנשים הוא המוכסן, שהייתי אצלו בשבת קודש, והשני הוא נכרי, זקן הכפר. והמוכסן צווח אל הנכרי: זהו הגנב! בתוך כך קפצו שניהם מן העגלה ורצו אלי והתחילו תיכף לחפש בתוך שתי האמתחות שלי ושל האורח, ומצאו את הגניבה. המוכסן כיבד אותי במנת לחי, וצעק: הוי, גנב בזוי! האם בעבור זה שכיבדתיך והאכלתיך, שילמת רעה תחת טובה ונעזות לגנוב מביתי כלים אלה? אני אלמדך עכשיו איך להיות גנב. ותיכף לקחו חבל וקשרו את ידי ואת רגלי והשליכו אותי אל תוך העגלה ונסעו לדרכם. בתחילה נבהלתי מאוד, ולא יכולתי לדבר דבר, אבל כאשר נסעו עמדי כברת ארץ התחלתי לבקש על נפשי שיניחוני כי אני לא גנבתי, והאמתחת שנמצאה בה הגניבה היא של האורח השני שנעלם פה ביער אחרי ראותו שרודפים אחרינו. אבל הם שחקו לדברי ואמרו לי: "הוי, גנב שכמותך! זמן ארוך כל כך הוצרכת "לשבר את המוח" עד אשר המצאת 'שכל' שכזה?" ובעטו בי ברגליהם ואמרו: "שתיקותך יפה מדיבוריך". ראיתי והבנתי שלא יועיל לי שום תירוץ, נשאתי עיני לשמים והצדקתי עלי את הדין. והם הוליכו אותי לעיר פולטבה ומסרוני בידי המשטרה. אחרי שכתבו עלי פרוטוקול של כתב האשמה, שמו אותי בלילה בבית האסורים בין אנשים נשחתים גנבים ורוצחים.

הבוקר אור והאסירים ראו כי הובאה להם "מציאה" חדשה: איש יהודי עם זקן ארוך ופאות ארוכות. התחילו לסבב אותי, ואמרו שאצלם המנהג כשבא אסיר חדש שהוא מחויב לתן להם "כסף מקנה" ("איינקויף-געלד"), להיותו נחשב כחבר בין חבורתם, ואם לאו הוא כהפקר. התחננתי לפניהם ואמרתי כי אין לי אף פרוטה, כי לקחו ממני הכל, ומלבד זה אמרתי להם שאינני רוצה להיות בין חבורתם, כי מעולם לא גנבתי ולעולם לא אגנוב. והתחילו לשחוק ולהתלוצץ ממני, זה משך אותי בפאותי וזה בזקני. נשאתי עיני לשמים ואמרתי: "רבונו של עולם! אני שלך, הזקן שלי שלך וגם פאותי שלך. עשה נא למען שמך ואל ישלטו בי ידים מגואלות אלו". האסירים הבינו שאני מתפלל איזו תפילה, ופערו פיהם בשחוק גדול. ואחר כך בחרו שלושה שופטים שיעיינו בדיני. והחליטו השופטים, שאם לא אתן להם דמי חבר יכבדו אותי במלקות, ואחר המלקות אוכל להחשב כאחד מחבורתם. הקריאו לפני את הפסק, משכוני על ספסל ארוך, אחד מהם ישב על צווארי והשני על רגלי, וכיבדו את השופטים, שהם יהיו הראשונים להלקאה. ויהי כאשר נתן לי אחד מהם את המכה הראשונה, התחיל תיכף לצעוק בקול גדול ונורא על כאב ידו, ונתנפחה תיכף היד, והעור שעליה ניתק בכמה מקומות, ודם זב ממנה. האסירים נבהלו מאוד ונעשה רעש גדול ביניהם, והוליכו מיד את האסיר הפצוע אל בית החולים, ואני נשארתי יושב במנוחה. אחר כך ראיתי כי האסירים מתלחשים ביניהם. אחד אומר שאני מכשף, והשני אומר לא כי, כי אדם גדול וצדיק אני. בין כה וכה כבר היה להם דרך ארץ בפני, ולא הפריעו שוב את מנוחתי. וכשהיו רואים שאני מתפלל נפל עליהם אימה ופחד ושתקו כולם. לבסוף התחילו לקרוא אותי בשם רב.

בין האסירים האלה נמצא אסיר אחד שקראו אותו בשם צועני. בתחילה חשבתי שכן הוא באמת, וכי הוא גוי. אבל אחר כך נודעתי כי הוא יהודי מפולין שנטמע בין הצוענים ונעשה גם הוא כמותם, ונתפס על דבר גניבת סוס. אנכי הבנתי תיכף כי רק בשביל כך נתפסתי לבית האסורים, כדי להוציא את היהודי מעמקי הקליפות ולהחזירו לתשובה. התחלתי להתקרב בכל פעם יותר ויותר אל הצועני הזה, עד שהתחיל להיכנס בדברים עמי, וסיפר לי תולדותיו, וכיצד נטמע בין הצוענים: הוא נתייתם בקטנותו מאביו ואמו, ובני העיר שנולד שם גדלו אותו עד שנעשה בר מצוה, ומאז והלאה עזבוהו לדרכו. והתחיל לעבוד אצל בעל עגלה אחד, ומתוך כך נעשה מבין על סוסים, עד שהתחיל לסחור קצת עם סוסים. פעם נתוודע אל חבורה של צוענים, שאף הם סוחרים בסוסים, והתחיל לשתות ולהשתכר עמהם, וגם נשא עיניו על נקיבה אחת שראה אצלם, עד שנמשך אליהם ונתקשר עמהם והתלבש כמלבושיהם ונסע עמהם ביחד כמה שנים, וכבר הוליד שני בנים מהצוענית, ולבסוף נתפס על ידי גניבה של סוס. ודנוהו בבית המשפט ליישב במאסר שתי שנים. שנה אחת כבר עברה, ועוד שנה עליו לישב כאן. מאז והלאה התחלתי לעורר בכל פעם את הצועני ולהוכיחו בדברים היוצאים מן הלב, ומעט מעט נכנסו דברי בלבו, והכרתי בו סימני תשובה.

פעם אחת סיפר לי בבהלה גדולה שבלילה חלם שראה את אביו ואמו שכבר מתו ואמרו לו שכל מה שיאמר לו האסיר עם הזקן הארוך ישמע לקולו, ולא יטה ימין ושמאל מדבריו, ואם לאו יחנקו אותו בלילה על משכבו. והתחלתי ללמוד עמו פסוקי קריאת שמע, הלבשתיו תפילין, מנעתי אותו מאכילת טרפות, וצויתיו שיתענה בכל יום שני וחמישי, ובכל לילה כשהאסירים ישנים, ישב על הארץ שעה אחת ויבכה בדמעות ויתחנן בלחש אל השם יתברך שירחם עליו ויקבל אותו בתשובה. הוא עשה ככל אשר צויתיו, ואחר איזו שבועות קיבל מכתב ובו מודיעים לו על צרה גדולה שקרתהו: אשתו וילדיו נסעו במרוצה מההר אל המורד, ושני הילדים נפלו מן העגלה והעגלה עברה עליהם והמיתה אותם בו במקום, ואף אשתו נפלה ושברה רגל אחת וגם נפצעה בכל גופה והובילוה לבית החולים, והיא מבקשת שישלח לה כסף לרפואתה, כי היא יודעת שיש לו בבית האסורים כסף. הוא סיפר לי את דבר המכתב, ואמרתי לו שסימן טוב הוא זה שנתקבל בתשובה, כי לא נשאר זכר מבניו מהצוענית, ואמרתי לו שיהיה בטוח כי קרבה ישועתו וגם ישועתי במהרה. והתחיל לבקש אותי שלא אעזבנו, וכאשר התחלתי במצוה זו להוציאו מן הטומאה, כן אגמור את המצוה הגדולה הזאת, כי בלעדי לא ידע כלל מה לעשות. הבטחתי לו שאעשה עבורו כל אשר יהיה בידי לעשות ולא אעזבנו. מאז העביר את מקום משכבו למשכבי, ועסקתי עמו בעניני מוסר ויהדות, עד שעשיתיו לבעל תשובה גמור.

לא ארכו הימים וראיתי בחלומי והנה אליהו הנביא עומד לנגדי, ואמר לי: קום לך מהר מזה, ולא תירא כלל, ותלך לעיר זלוטופולי ושם תהיה לשמש העיר. ואיקץ תיכף בבהלה, בטחתי בהשם יתברך ולקחתי את אמתחתי וביקשתי ללכת משם. מיד נזכרתי שהבטחתי לבעל התשובה שלא אעזבנו. ואמרתי בלבי, אם השם יתברך יעשה לי נס, ודאי ינצל גם הוא על ידי. תיכף עוררתי את בעל התשובה ואמרתי לו: אל תתמהמה, קום ולך אחרי, והכנס את ידך בחגורה שלי. וכן עשה. ויהי כי באנו אל הדלת הראשונה, ראינו שהדלת פתוחה וכולם ישנים בתרדמה גדולה. הלכנו הלאה, וגם שאר הדלתות נפתחו לפנינו, עד כי באנו אל השער, וראינו שגם שומר השער שקוע בשינה והמפתח תחוב בחור הדלת. פתחתי השער ויצאנו בשלום. כל הלילה הלכנו ולא ידענו לאן אנחנו הולכים, עד אשר כאור הבוקר הגענו לכפר אחד. סרנו אל בית היהודי שדר באותו כפר, לנוח מעט מן הדרך, ושם נודעתי שלא תעינו בדרך, כי זוהי הדרך העולה לעיר זלוטופולי. אחר שלושה ימים באנו לזלוטופולי, ונתמניתי שם לשמש, ואת בעל התשובה עשיתי ליהודי כשר ושלחתיו למקום אחר. כשסיים הסבא לספר את המעשה פנה אל האיש שהתאונן לפניו בדבר המשפט שיש עליו, ואמר לו: אל תתרעם אפוא על משפטי השם יתברך כי נסתרים המה משכל האנושי, ומי שיש לו אמונה שלימה ישכיל ויבין שכל הרעות הן טובות. ואני מבטיחך עוד הפעם שאני אהיה "מליץ" טוב יותר מן ה"מליץ" שלך, ואראה שהשופטים לא יענישוך יותר מחודש אחד לבית האסורים.
​

55​

הספר הראשון שפרסם הרבי "האמצעי" מליובאוויץ (בנו של הרב בעל ה"תניא") הוא הספר "פוקח עורים". הספר נכתב ב"אידיש", וכך נתפרסם בדפוס. תוכנו הוא להרות דרך לבעל תשובה בכל סדרי חייו והנהגותיו. הרבי הריי"צ מליובאוויץ (הדור הרביעי מה"אמצעי") ב"רשימותיו" מוסר ספור על בעל תשובה אחד משנת תקע"ט, היא שנת חיבורו של הספר האמור, והוא חושב שה"אמצעי" חיבר את הספר במיוחד בשביל אותו בעל התשובה.

וזה דבר הספור: איש אחד גר בעיר בישינקוביץ, ושמו ר' יוסף. הוא היה בעל כשרונות גדולים, וירא השם מתולדתו. בשנת תקל"ז ביקר בפעם הראשונה בליוזנא אצל הרב בעל ה"תניא", ושהה שם שנה תמימה. אחר כך חזר לביתו ושקד בלימודו ובעבודת ד' על פי הוראותיו של הרב. כך עברו עליו עשרים שנה באהלה של תורה, ופעם בשתים או שלוש שנים היה נוסע להרב. בשנת תקס"א נתאלמן, וכשביקר בשנת תקס"ד אצל הרב, והוא אז כבר בליאדי, שאלהו הרב אם הוא בקי בששה סדרי משנה בעל פה. ר' יוסף ענהו שאחד משעוריו הקבועים הוא לחזור בעל פה כל המשניות פעם בחודש. אמר לו הרב: משנה אותיות נשמה. תשא אשה בת בנים ותלד בן, והשם יתברך יתן לך אריכות ימים, ולטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל עגלה מלהיות רב. כשחזר לעירו הציעו לפניו שידוך עם אלמנה צעירה, ולה חנות של מזון. ובקיץ תקס"ח ילדה לו בן. בשנת תקע"ד באו בעלי בתים מעיר ליעפליא וכתב רבנות בידם והציעו לו את משרת הרבנות בעיר ליעפליא. מיד נזכר ר' יוסף על דברי הרב מלפני עשר שנים, שלטובת נשמתו טוב יותר שיהיה בעל עגלה מלהיות רב, והשיב את פני שלוחי ליעפליא ריקם. וכשהתבונן בדברי הרב, הבין ר' יוסף שעכשיו, שהציעו לו להיות רב, הגיע הזמן שעליו להיעשות לבעל עגלה. כחודש ימים נאבק בדעתו ולא יכול להחליט בנפשו. פעם החליט לחיוב ופעם לשלילה, ויהי כמבולבל, מבלי דעת מה לעשות. סוף סוף החליט פעם לעשות כדברי הרב, והלך אל בתי המלון, מקום שם מתקבצים בעלי העגלות, כדי ללמוד את האומנות.

כשראו בעלי העגלות את ר' יוסף הולך וקרב אליהם, קדמו פניו בברכה ושאלוהו לאן פניו מועדות לנסוע, לוויטבסק או לליעפליא או למקום אחר. ר' יוסף השיב בשפה רפה שאינו נוסע לשום מקום, וחפצו רק ללמוד מלאכת בעל עגלה. בתמהון הביטו בעלי העגלות איש בפני רעהו, ולא ידעו מה הוא סח. ואחד מהם נענה ואמר: ר' יוסף מסתמא לא בא לשטות בנו, ובודאי הדבר נחוץ לו. אף הוא פנה אל ר' יוסף ואמר: הנני, רבי! ילך נא עמדי לביתי, ואמלא את רצונו. ור' יוסף הלך עמו ישר אל הרפת, מקום הסוסים שלו, ובעל העגלה הורהו את מלאכת רתימת הסוסים ומשיחת האופנים וכו'. ור' יוסף שלא ידע להיזהר כראוי, התלכלך בזפת, ואחד הסוסים הצליף עליו בזנבו וכמעט שהשחית את עינו. שבור ורצוץ בא לביתו החליף את בגדיו והלך לבית הכנסת לתפלת המנחה, ולהגיד את שעורו ברבים. אחר התפילה שאלוהו מכריו לסיבת ביקורו בחברת בעלי העגלה, ואם אמת הדבר שמספרים שהלך ללמוד מלאכת רתימת הסוסים. ר' יוסף השתמט מתשובה, והלך לביתו. כשבא מצא את אשתו יושבת ובוכה. הוא הבין שבוודאי כבר הגיעה גם אליה השמועה בדבר ביקורו ברפת של בעל העגלה, והיא חושבת שוודאי רוח רעה עברה על בעלה, והלך לחדרו ויבך גם הוא בדמעות שליש: וכי בשביל כך עסקתי בתורה ועבודה יותר מחמשים שנה, כדי להיעשות בהיותי כבן שבעים לבעל עגלה? פתאום עלתה מחשבה בלבו לספר הכל לאשתו, וככל אשר תאמר כן יעשה. כרגע הלך לחדר שאשתו ישבה. והיא כראותה אותו מחתה את דמעותיה. ור' יוסף סיפר לה את דברי הרב, וכי הוא אובד עצות ואינו יודע מה לעשות, והוא מחכה לחוות דעתה. ואשתו השיבה: לדעתי מאחר שכן הגיד לך מורך ורבך, עליך לקיים את דבריו מבלי חכות אף יום אחד. מחר אמכור את מחרוזת הפנינים שלי, ואת שני השריונים התפורים בחוטי זהב, ותמורתם תספיק לך לקנות סוס ועגלה, ובשעה טובה ומוצלחת תתחיל בעבודה זו. ר' יוסף נתרשם מאד מדברי אשתו, האמורים בתמימות ובאמונה. כעבור שעה קלה, ראה שעוד מעט ויגיע זמן תיקון חצות, והלך לבית הכנסת לתיקון חצות, שהיה נוהג לערוך במנין, ובמר נפשו בכה גם על חורבנו הפרטי, שלעת זקנותו עליו לעזוב את לימודיו ושעוריו, לעצמו ולרבים, לפשוט את בגדי תלמיד חכם ולהתלבש בבגדי בעל עגלה. ואשתו כבר מסרה לו את צרור הכסף שקיבלה תמורת תכשיטיה. ובינתיים נזכר ר' יוסף על חברו, אחד מחסידי הרב, ר' חיים יהושע בעל עגלה מוועליז. ומחשבה נצנצה במוחו: הלוא ר' חיים יהושע הוא בעל עגלה מנערותו, והוא בקי בתנ"ך, במשניות, וב"תניא" בעל פה, ובניו הם מופלגים בתורה. ובכן אפוא הרי אפשר גם לבעל עגלה להיות למדן ועובד השם. אף אני אעשה כמוהו: בשעת נסיעתי אחזור משניות ו"תניא" בעל פה, וכשאגיע למלון אז אלמד בעיון. וסיפר לאשתו שבוועליז יש לו מודע אחד, בעל עגלה ותלמיד חכם, ועל כן יסע אליו ללמוד את המלאכה.

בבואו לר' חיים יהושע סיפר לו מכל מאורעותיו: השתדך עם אשה יראת ד' ובת תלמיד חכם, וד' ברכם בבן זכר, פרנסתו מצויה לו מחנות של מזון שאשתו עוסקת בה, והוא מרביץ תורה ברבים שלא על מנת לקבל פרס, אבל מפני טעם הכמוס רצונו להיות בעל עגלה, ועל כן בא אליו שילמדו אומנות זו. ר' חיים יהושע נבהל משמוע את דברי חברו, והסתכל בו לראות אם לא נטרפה דעתו עליו. "איזו רוח שטות - אמר לר' יוסף - עבר עליו אשר פתאום יעזוב את תורתו ויהיה בעל עגלה?" ור' יוסף בכה מרוב התרגשות, ואחר כך עמד על רגליו - כך היה מנהגם של חסידים הראשונים, כשהיו חוזרים על דברי הרבי היו קמים על רגליהם - ואמר לר' חיים יהושע את דברי הרב שאמר לו בשנת תקס"ד, וכי דבריו על השידוך ולידת הבן כבר נתקיימו, ועתה כשבאו להציע לפניו את הרבנות של ליעפליא, הוא מבין שהגיע הזמן שיהיה לבעל עגלה. כשמוע ר' חיים יהושע את הדברים, ענה ואמר: אם כן אפוא למה זה הוא בוכה? אדרבה, עליו לשמוח שמחה גדולה ולקיים את מצות רבנו. ילך עמדי, ואבחר לו סוס טוב ועגלה עם כל המכשירים, ועוד היום ילמד אותו קופיל המצליף ("שמייסער") שלי את רתימת הסוסים, ובעוד שנים שלושה ימים ידע את כל המלאכה. ור' חיים יהושע סיפר את הדברים ברבים, וכך נתפרסמה השמועה כי ר' יוסף בעל הסברה - כך היו קוראים אותו החסידים - היה לבעל עגלה.

כעבור שבועות אחדים התרגל ר' יוסף במלאכתו, והיה עוסק בנסיעות מבישינקוביץ להעיירות הסמוכות. בלילה היה לן במלון ועוסק בתורה, ובבואו לעיר היה מתעכב יום שלם לעסוק בתורה. באחד הימים שבין פסח לעצרת תקע"ו עשה ר' יוסף את מסעו לעיר סעננא, וכנטות היום סר אל המלון העומד בפרשת הדרכים. באותו ערב סר למלון זה הגרף מבצייקוב. כשנודע בכפר הסמוך כי הגרף הוא במלון היהודי, בא כומר הכפר לבקשו שיבוא ללון לאותו כפר. הגרף מילא בקשתו, אבל אחד מאנשיו נשאר במלון היהודי, כי מוטל היה עליו ללכת במלאכות הגרף לעיר סעננא. ר' יוסף ישב תחת אחד השיחים אצל הגורן והגה בתורה, וכשגמר לימודו נכנס הביתה, ובעל המלון הציגו לפני האורח, שהיה צריך לנסוע לסעננא. האורח שאלו באיזו שעה יצאו מחר לדרך, ור' יוסף השיבו: אחר התפילה. האורח חזר על שאלתו בקפידא: באיזו שעה? והוסיף: אחת היא לי אם תתפלל או לא, אני צריך לדעת את השעה שנצא לדרך בכדי לדעת מתי עלי לקום משנתי ולהתרחץ ולאכול. - ולהתפלל - סיים ר' יוסף, כמשלים את דבריו. את התפילה - השיב האורח - אני משאיר עבורך. איך זה אפשר - אמר ר' יוסף - שיהודי לא יתפלל, וביחוד תפילת שחרית שמניחים בה גם תפילין, והיתכן שיהודי לא יניח תפילין ולא יתפלל? האורח לא השיבו דבר, ואמר לבעל המלון כי כשעה בטרם צאת העגלה יעירנו משנתו. בעל המלון אמר לו שהוא יכול לישון כמה שירצה, ועוד יהיה לו פנאי למדי להתרחץ ולאכול ולשתות, כי בעל עגלה זה - ר' יוסף - אינו נוהג לצאת לדרך לפני השעה העשירית. כעס האורח וצוה לבעל המלון שישיג עבורו עגלה אחרת בכפר הסמוך, וישלם כמה שידרשו, אבל בתנאי שיצא לדרך לא יאוחר משעה חמש בבוקר.

ר' יוסף הלך לו לישון, ואחר כך קם לערוך תיקון חצות כדרכו. האורח נתעורר משנתו ונבהל מאד לשמוע קול בוכים. קם ממיטתו, פתח את הדלת, וירא והנה בעל העגלה יושב על הארץ וקורא בספר לאור נר של שעוה ובוכה. נכנס קול הבכייה ללבו של האורח, ונזכר על ימי נערותו, נזכר על חינוכו בהיותו צעיר בבית אביו, ונזכר על אשתו ובניו אשר זה שנים רבות שעזבם והלך שובב בשרירות לבו וידבק בבת אל נכר וילדה לו שני בנים ובת, שאחד מהם ואחותו מתו והאחד חי, ומרירות עצומה תקפתו. ור' יוסף גמר את תיקון החצות, ברך ברכות השחר בהתעוררות גדולה, הלך אל הנהר לטבול, וכשחזר לבש טלית ותפילין והתפלל בדביקות רבה. קולו של בעל העגלה הזכיר להאורח את קולו של אביו, שאף הוא היה מתפלל ברגש ובהתלהבות. נזכר אף בפרטי אורחות חייו לפנים, ועל חברו אברהם דוב, שהיה בעל כשרונות ולמדן, אך לפתע פתאום נתפקר בדעותיו והוא שהדיחו מן הדרך הישרה לראשונה, עד שבמות עליו אביו עזב את עירו ואת ביתו, וכשנזדמן בפונדק אחד עם בעל אחוזה בפלך צרניגוב, והלה הזמינו לנהל את אחוזותיו, שמח על כך ופרק מעליו לגמרי את עול היהדות, וכשנשתדך האדון הצעיר עם הגרף מבצייקוב נסע אתו בתור מזכירו הפרטי, ושם הכיר את אשתו הנכרית.

כשבעל המלון דפק על דלת חדרו ועוררו, והודיעו שבעוד שעה תבוא העגלה ששכר עבורו לקחתו, הודה לו האורח - שלמה ליב שמו - על טרחתו, ואמר כי נמלך להתעכב כאן עוד שעות אחדות, ולכן יחכה על בעל העגלה היהודי ויסע עמו. נתן איזה סכום לפיצוי לבעל העגלה שטרח בחינם, ומיהר לסגור הדלת, כי זרם דמעות פרץ מעיניו, ולבבו נסער מתפלתו של ר' יוסף. כשהגיע ר' יוסף לברכת אהבת עולם, ובאמרו בהתרגשות ובהתלהבות, "אבינו אב הרחמן וכו' לא נבוש ולא נכלם" וכו', וביחוד באמרו בגעגועים עזים "שמע ישראל", לא יכול עוד שלמה ליב להתאפק ונשבע לעצמו כי מהיום והלאה ישוב בתשובה גמורה, ויהי מה. ותיכף הלך לבעל המלון וביקש שישאיל לו טלית ותפילין, נכנס לחדרו והתפלל בבכי רב. כעבור שעה פתח את דלת חדרו, קרא לבעל המלון ואמר לו כי מרגיש עצמו חולה ואינו יכול לנסוע היום, ומפני שהוא חפץ מאד לנסוע עם בעל העגלה היהודי, על כן ישתדל לפעול אצלו שיחכה עליו עד שיבריא, והוא מוכן לשלם שכרו בעד זה, נוסף על שכר הנסיעה, וגם ישלם לו בעד מזונותיו והוצאותיו בזמן שיחכה עליו.

ר' יוסף הסכים לחכות, ולעת ערב נתגברה המחלה של האורח והוא שכב בחום גבוה כבול עץ. כל הלילה דיבר מתוך החום דברים שאין להם קשר וחיבור, עד אשר כאור הבוקר הונח לו מעט ונרדם. בבוקר סר אל המלון בעל עגלה אחד מבצייקוב, עם אנשים שנסעו לירידים שונים, כראות בעל העגלה את האורח החולה הכירו כי הוא איש סודו ויועצו של הגרף הצעיר, חתן השר הזקן, ושמו סולומון גמיצקי. אף הוא סיפר את תהלוכותיו הרעים, וכי יש לו אשה נכרית שילדה לו בן, אלא שמידה טובה אחת יש לו שמקרב את היהודים, וכי כל יבול האחוזות של הגרף והרחיים ובתי המלון הכל נמכר ונשכר, ובתנאים נוחים, ליהודים.

כשהקיץ שלמה ליב - סולומון גמיצקי משנתו, ביקש לקרוא אליו את בעל העגלה ר' יוסף. כשנכנס, בקשהו לשבת וסיפר לו את כל פרשת ימי חייו מהחל ועד כלה, וכי החליט אמש לשוב בתשובה גמורה ולשוב גם אל אשתו ובניו. כשגמר את דבריו נתן את קולו בבכי, וכל גופו רעד. ר' יוסף הכיר שהוא מתחרט באמת ובלב שלם על מעשיו הרעים, והתחיל להרגיעו ולעודדו. והוא, שלמה ליב, המשיך לבכות ואמר שלחוטא כמותו אין תרופה, רק המוות בייסורים גדולים. כעבור שעה נרגע וביקש את ר' יוסף שיתן לו את הטלית ותפילין שלו להתפלל. אחר התפילה עלתה שוב מידת חומו ודיבר דברים מקוטעים, ור' יוסף הכיר בדבריו המקוטעים שהם דברי תשובה וחרטה על העבר. בצהרים באה מרכבה ההולכת מפולוצק לוויטבסק, ובין הנוסעים היה רופא ידוע באותו גליל. על פי בקשת בעל המלון ביקר את החולה, והוא הביע את דעתו שהחולה הוא מסוכן, נתן לו איזו תרופות ונסע לדרכו.

ור' יוסף כשראה מצבו החמור של החולה החליט לא לעזבו, מסר את הסחורה שהוביל לעיר סעננא לבעל עגלה אחר, והוא נשאר במלון על יד החולה. ותרופותיו של הרופא לא הועילו. משעה לשעה נתגבר החום, וכה עברו על החולה שלושה ימים. בינתיים נודע הדבר בחצר הגרף, כי איש סודו חולה ושוכב במלון. מיד שלח הגרף את רופא החצר לבקרו ולהביא את החולה לביתו, ואם ימצא שמצבו קשה יוליכו לוויטבסק לרופא גדול. ויצו עליו להיזהר שלא יוודע להחולה מהאסון אשר קרהו: זה כשלושה ימים שאשתו ובנו נסעו לטייל על הנהר והסירה נהפכה והם טבעו. כשבא רופא החצר מצא את מצב החולה מסוכן מאד, באופן שאי אפשר להזיזו ממקומו, והודיע להגרף שאיננו אחראי לחייו, כי החום הולך ומתגבר והחולה מתאבק עם המוות, ורק להשם הישועה. מיד שלח הגרף שליח מיוחד לאחד הרופאים הגדולים בוויטבסק ובקשו לעשות עמדו חסד ולנסוע להחולה גמיצקי השוכב במלון. הרופא נסע ומצא שמצב החולה הוקל קצת, אבל עדיין לא יצא מכלל סכנה.

ור' יוסף קיבל עליו תענית שני ימים מעת לעת רצופים, עד יום השבת, והתפלל לרפואת החולה. אחר השבת קיבל עליו שוב תענית שלושה ימים רצופים. ביום השלישי חזרה דעתו של החולה אליו והכיר את רופא החצר. הרופא, בכוונה להרגיעו, אמר לו כי מחר או מחרתיים תבוא אליו אשתו לבקרו. החולה נזדעזע, ושוב נסתתרה בינתו ושכב מבלי הכרה. בינתיים נודע במלון מהאסון שקרה לאשתו ובנו של החולה, והרופא סיפר לבעל המלון שכנראה דואג החולה לאשתו ובנו, והוא אוהבם אהבה עזה, וזוהי סיבת חזרת מחלתו אליו היום.

כשסיפר בעל המלון את דברי הרופא לר' יוסף הבין שלזכר אשתו ובנו נזדעזע החולה, ופנה אל הרופא בבקשה להרשות לו לבקר את החולה ולומר עמו דברי וידוי, מאחר שהוא בסכנה ובכל רגע יכול לבוא האסון. והרופא אמר בתימהון: החולה שוכב כבול עץ, וזקן זה רוצה לומר עמו וידוי. ור' יוסף ענהו: אני אשב על ידו ואחכה, וכשאראה שהוא פוקח את עיניו אומר עמו את הוידוי. "עשה כרצונך" השיבו הרופא, "ושמור עליו, כי דופקו נחלש מאד".

כשנכנס ר' יוסף אל החולה סגר הדלת אחריו, הרכין את ראשו אל החולה ולחש באזניו שאשתו הנכרית ובנו טבעו בנהר, ועתה יוכל לשוב אל אשתו וילדיו היהודים באין מפריע. כך חזר על הדברים פעמיים ושלוש, וירא כי אודם קל הופיע בלחייו של החולה. חזר ר' יוסף על הדברים עוד כמה פעמים, ופתאום פקח החולה את עיניו והסתכל בפחד אנה ואנה. אז אמר לו ר' יוסף בפשטות את אשר קרה לאשתו ולבנו, ואמר לו שעוד לא שקעה השמש והוא יכול עוד לקיים מצות תפילין היום.

כשהרופא חזר בערב מטיולו ונכנס הביתה, נבהל מהמחזה שראה: מיטת החולה עומדת באמצע החדר הגדול, וסביב לה יושבים יהודים ואוכלים ושותים. בעל המלון מיהר לגשת אליו וסיפר לו כי פתאום פקח החולה את עיניו ודרש שיעבירוהו לחדר הגדול, ושכל האורחים הנמצאים במלון יטעמו משהו ויברכוהו. הרופא ניגש אל החולה ומישש את דופקו ולתמהונו ראה שבא שינוי פתאומי לטובה במצבו, וצוה לשלוח ציר מיוחד אל הגרף ולבשרו משינוי לטובה זה, וכי לדעתו בעוד איזה ימים יוכל לנסוע לביתו. ואחד מפקידי החצר בא עם מרכבה מיוחדת, ומכתב בידו מהגרף שבו מייעץ את החולה לנסוע לוויטבסק להתייעץ עם הרופאים שם ולחכות עד שהוא יבוא לשם בסוף השבוע. נסע שלמה ליב לוויטבסק, ור' יוסף חזר לבישינקוביץ.

בבישינקוביץ מצא ר' יוסף חסידים רבים מתכוננים ללכת לליובאוויץ להרב ה"אמצעי" - בשנת תקע"ג נסתלק הרב בעל ה"תניא" ובנו מילא את מקומו - וכי בשבוע הבא יצאו לדרכם. החליט ר' יוסף להשתתף עמהם, השכיר את סוסו ועגלתו לבעל עגלה אחד עד שיחזור לביתו, והוא נלווה אל חבורת החסידים ההולכים לליובאוויץ. כארבעים איש יצאו מבישינקוביץ, ובכל עיר ומושב נלוו עליהם עוד ועוד, עד כי בבואם לליובאוויץ מצאו שיותר ממאתים מנינים באו על חג השבועות ההוא לליובאוויץ.

ובאחד הימים פגש ר' יוסף בליובאוויץ את שלמה ליב. הלה שמח מאד לפגישה זו, וסיפר לו כי הגרף כשבא לוויטבסק אמר לו שלרגלי עסקיו הוא רוצה לשלחו לאוקריינה, וכוונתו היתה לשלחו רחוק מביתו בכדי שלא יוודע לו מהאסון אשר קרהו. אנכי - המשיך שלמה ליב לספר - החלטתי להגיד להשר כי יודע אני מהאסון, וכי אין ברצוני לשוב אל אותו המקום שקרה מאורע כזה, ואם מצאתי חן בעיניו יתן לי חופשה. בראשונה לא חפץ הגרף לשמוע מזה, אבל כעבור ימים אחדים אמר לי שידוע לו שבעיר הסמוכה ליובאוויץ יש איש קדוש ורב גדול בישראל, לכן תיסע אליו וכאשר יאמר לך כן תעשה. והרב ה"אמצעי" סידר לשלמה ליב תיקון, והיה לבעל תשובה גמור. עזב את הגרף ואת מכריו, ושב לביתו לאשתו וילדיו היהודים.

ובאותו קיץ נתפרסם קונטרס התשובה "פוקח עורים" בשפה המדוברת (אידיש), והוא סדר הנהגה לבעל תשובה.

וכשנכנס ר' יוסף ל"יחידות" להרבי, צוה עליו לעזוב את העגלונות ולחזור לבישינקוביץ ולנהל את ה"מנין" של אנ"ש. והרבי הוסיף: אבא היה אצלי, ואמר לי שיוסף מבישינקוביץ השלים את הכוונה. וסיים ואמר: בשביל טובה פרטית, עשה אבא מלמדן בעל עגלה, ואותי הוא מצוה בשביל טובה כללית לעשות מבעל עגלה "משפיע" (מרביץ תורת חב"ד נקרא בפי החסידים בשם "משפיע").

כשחזר ר' יוסף לבישינקוביץ מכר את הסוס והעגלה, ויהי למשפיע חסידות. עד שנותיו האחרונות היה הולך רגלי לליובאוויץ, וכשתש כוחו לעת זקנתו ולא יכול עוד ללכת רגלי, לא רצה לנסוע בעגלה, והיה אומר: לירושלים צריכים ללכת.​

 

[געגועים]

358
[315, 300, 338]​

הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ (במדבר יז, כח)
- האם השגנו השלימות שאדם צריך להשיג בחייו עד כדי שיהיה כבר מוכן לגוע? (תפארת שלמה)​

כשהגאון הקדוש ר' אברהם מסוכטשוב ז"ל היה נער, חלה במחלה עזה, ונסע אביו הרב ז"ל להגאון הקדוש ר' מנחם מנדל מקוצק ז"ל לבקש ממנו שיברכו ברפואה שלימה. שיבח אביו הרב לפני הרבי את בנו שנפשו חשקה מאד בתורה והוא לומד בהתמדה נפלאה. ענה הרבי מקוצק בתנועה של בטול: אויך מיר געלערנט! (גם זה נקרא לימוד?!). נבהל אביו מאד, כי היה נראה בעיניו כאילו הרבי חס ושלום עוד מקטרג [1] על לימודו בשעת הסכנה. ויהי בבואו לביתו, ראה והנה בנו חוזר לבריאותו. והילד ביקש מאביו שיאמר לו מה ענה הרבי מקאצק כשהזכיר אותו לפניו לרפואה שלימה. לא רצה אביו להגיד לו, אך כשהפציר בו מאד אמר אליו: האמינה לי גם אני אינני מבין מה שאמר לי. אז הפציר בו עוד יותר שימסור המילים שאמר לו. כששמע הילד העילוי את דברי הרבי[2], אמר: למה אין אתה מבין את דברי הרבי? דבריו הרי הם ממש כדברי הירושלמי (פאה פ"א) ר' טרפון חלה, ונכנסו חכמים לבקרו, אמרה להם אמו: התפללו על טרפון בני, שהוא נוהג בי כבוד יותר מדי, אמרו לה מה הוא עושה לך, וספרה להם עובדה, שפעם אחת ירדה לטייל לתוך חצרה בשבת, והלך ר' טרפון והניח שתי ידיו תחת פרסותיה, והיתה מהלכת עליהן עד שהגיעה למטתה, אמרו לה: אפילו עושה כן אלף אלפים עדיין לחצי כבוד שאמרה תורה לא הגיע. גם כאן ישאל: וכי באו חכמים להמעיט את זכותו של ר' טרפון בשעה שהוא זקוק לרחמים, אבל כוונתם היתה שחששו אולי זה היה תפקידו של רבי טרפון בעולם הזה, וכשגמר את עבודתו, אין לו מה לעשות עוד, ולכן אמרו שעדיין לא השלים את עבודתו בעולם הזה[3], והוא צריך לחיות עוד בשביל לקיים המצוה יותר ויותר. וזו היתה גם כן כוונת הרבי מקוצק, כשאמרת שאני לומד בהתמדה נפלאה, חשש שמא כבר גמרתי את חוק עבודתי בעולם הזה, ועל כן אמר בביטול שאין זה נחשב עדיין ללימוד כראוי, ואני צריך לחיות עוד בשביל ללמוד תורה יותר ויותר. התפעל האב מאד מדבריו ומעומק שכלו של בנו. וכשהיה אחרי כן בקוצק סיפר את דברי בנו להרבי, והרבי אמר בתמיהה: ובכן, הוא כבר יודע גם את כוונותיי?!
​

---

[1]​

315​

פעם אחת סיפרו לפני הרב הקדוש מרוז'ין ז"ל על חסיד אחד שהיה איש מצוין בין חסידי רוז'ין, שנפטר והלך לעולמו. הצדיק היה מכיר אותו חסיד, כי הוא היה נוסע אליו תדיר והסתופף בצלו כל ימיו, ואלה שהזכירו את דבר פטירתו להצדיק, התכוונו שיעשה לו טובה בעולם העליון. כששמע הצדיק את דבריהם נאנח ואמר: הוי, הוא הלוא היה בעל עבירה גדול! והאנשים בשמעם את דברי הצדיק נשתוממו למשמע אזנם וסמרו שערות ראשם, ולא יכלו לעמוד על דעת הצדיק, מה ראה לקטרג על הנפטר. נכנסו החסידים לבנו של הצדיק, הרב הקדוש ר' אברהם יעקב ז"ל, שמילא אחרי כן את מקום אביו בסדיגורא, סיפרו לו את המאורע, ובקשו ממנו להבינם פשר הדבר. ענה ר' אברהם יעקב ואמר להם: יש כידוע, עולם שנה ונפש. המובחר שבכל העולם הוא ארץ ישראל, המובחר שבארץ ישראל - ירושלים, ואחרי כן הר הבית, העזרה, מקום המקדש, וקודש הקדשים. המובחר שבשנה - שבתות וימים טובים, המובחר שבימים טובים - יום הכפורים. המובחר שבנפשות - ישראל, ואחרי כן שבט לוי, הכהנים, והכהן הגדול. וכשבא הכהן הגדול ביום הכפורים לקדש הקדשים מה הוא אומר שם? "חטאו פשעו עוו עמך בית ישראל", כי הוא הנבחר להתוודות בעד כלל ישראל. והנה החסיד הזה שהזכרתם נפטר בלי וידוי רחמנא לצלן, ומי הוא אפוא שראוי להתוודות בעדו יותר מאבינו הקדוש.

[2]​

300​

הגאון הקדוש מקוצק ז"ל אמר פעם לאביו של הגאון הקדוש ר' אברהם מסוכאטשוב ז"ל, עוד בהיות זה האחרון אברך, שבנו העילוי "הוא מתפלל גדול, ויש לו כח גדול בתפילה, אך הוא ירא שזה לא יזיק לו לכח השכל שלו". והיו הדברים סתומים וחתומים לשומעים: ראשית, לא היו רואים אצלו איזו עבודה יתירה בתפילה; ושנית מה זה ענין ל"כח השכל" שלו? שאל דודו של האברך העילוי אותו בעצמו, שיפרש לו דברי הרבי הקדוש. וענהו האברך העילוי בתמימות: שעון אחד היה לי, שנהניתי ממנו מאד, כי על פיו הייתי מכוון תמיד הזמן ללימוד ולתפילה ועוד. פעם אחת נתקלקלו הגלגלים שלו, ועמד מלכת, ולא היו לי מעות במה לתקנם על ידי אומן, ובכיתי לפני השם יתברך, ותיכף התחילו הגלגלים להסתובב כראוי בלי שום תיקון. וכשראיתי שבכייתי נשמעת למעלה, נהגתי שכשהייתי עומד בלימודי בענין חמור, ונתקשיתי להבינו, הייתי בוכה שיאיר ד' את עיני. וכן היה, שתיכף נתיישב לי הכל כראוי. והרבי הקדוש הרגיש בזה, וזהו שאמר "שיש לי כח גדול בתפילה", ועל כן גם אמר שהוא חושש שהדבר יוכל להזיק להשכל שלי, שכן העיקר הוא להשיג התורה ביגיעת השכל, ולא באמצעות התפילה.

[3]​

338​

בזמן שהיה "היהודי" הקדוש מפשיסחא ז"ל אצל רבו "החוזה מלובלין" ז"ל, חלה פעם אחת במחלה קשה, והלך בנו של "היהודי" אל החוזה לבקש ממנו שיתפלל בעדו לרפואה שלימה. ואמר החוזה מלובלין: כתוב: "שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים וְיָתֻרוּ", שלפעמים כשרואים בשמים אדם מישראל כבר גמר כל עבודתו שהיה לו לעשות בעולם הזה, וכבר תיקן כל מה שהיה מוטל עליו לתקן, אז הקדוש ברוך הוא שולח אליו אנשים שיסתופפו בצלו, ויסעו אליו לתור את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ועל ידי כך תהיה לו לאדם זה עבודה חדשה - לתקן את בני ישראל, ולהורות להם הדרך הישרה והרצויה, ובזה יוכל להוסיף עוד לחיות בעולם הזה. וכן היה: תיכף נתרפא "היהודי" וחזר לבריאותו, ומיד התחילו נוהרים אליו רבים מישראל והלכו לאורו, ונעשה רבן של ישראל.​