356
[מועדים 51, 54, 55]
וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן (במדבר יז, כג)
הרב הצדיק
ר' יצחק מנישכיז ז"ל היה פעם אחת בעיר וולודובקה, בערב שכב על מיטתו לנוח, וקצת אנשים ממקורביו עמדו סביבו. סיפר להם הצדיק מעשה שהיה בעיר אפטא, שהיה שם רב אחד צדיק גדול, והיה אז בימיו, איש אחד סוחר, למדן וחכם ויפה תואר, ודרכו היתה לסחור באחוזות ה"פריצים". נזדמן פעם שהיה לו עסק של מסחר עם "פריצה" אחת, שהעיר אפטא היתה שלה, והיא היתה פנויה בלתי נשואה לבעל. יפיו של הסוחר נכנס בלבה, והסיתה את הסוחר לעבירה, והוא נשמע לה, וכה הלך מדחי אל דחי, עד שלבסוף המיר את דתו, רחמנא ליצלן, ונשא את האדונית לאשה. הדבר היה, כמובן, רע מאוד בעיני אנשי העיר, אך לא יכלו לעשות מאומה. במשך הזמן נשמע קול כמה פעמים שהוא רוצה לחזור לדתו, ועל ידי כך גרם לעלילות רבות על כמה אנשים, שכן מצד חוק הממשלה אסור היה לפתות או לעזור למומר לחזור לדתו. פעם אחת ישב הרב של העיר אפטא בלילה ולמד. פתאום דפק מי שהוא על הדלת וביקש לפתוח לו. הרב פתח את הדלת, והנה אותו המומר לפניו, מתחנן ואומר: רבי! רצוני לחזור בתשובה! והרב ידע שהרבה עלילות כבר נגרמו לבני העיר על ידו, גרשו מביתו. ברם, המומר לא פסק מלבוא לפני הרב במשך כמה לילות רצופים, עד אשר פעם אחת נתקצף עליו הרב, הרים מטהו ואמר לו: צא מזה, ואם לאו אכך במטה. ובתוך כך נעץ הרב את המטה בארץ, ונפלט מפיו דיבור זה: כשם שהמטה הזה לא יצמיח פרי, כך אתה לא תחזור בתשובה. הלך המומר בפחי נפש, והרב חזר ללימודו. לאחר שעה נפנה הרב מלימודו, ולתמהונו הגדול ראה דבר נפלא:
המטה הוציא פרח וגמל פרי. הבין הרב עד היכן הדברים מגיעים, והמשיך בכוח מחשבתו הקדושה שאותו האיש יבוא אליו שוב. ואמנם האיש בא, והרב סיפר לו המאורע, ולימד אותו דרכי התשובה. נאנח האיש מאוד וסיפר להרב במר נפשו, שכבר יש לו בנים מהאדונית. אמר לו הרב: אתה עשה את שלך, והשם יעשה את שלו. והנה פתאום מתו הבנים שלו, והוא הציל סכום כסף מסוים מנכסיו, וברח לו, ונעשה בעל תשובה גדול
[1]. וכשסיים הצדיק מנישכיז את סיפורו, אמר: בדורות הראשונים היו הצדיקים פועלים נפלאות כאלה, אבל עתה הנשמע כזה? ושהה רגע, והוסיף: ואפשר... ולמחרתו יצאה שמועה על אחד מהסביבה דשם, שברח מעין בריחה כזו.
[1]
51
מלמד אחד, מחסידי אדמו"ר הזקן הרב בעל ה"תניא", דר בכפר סמוך לעיר ליוזנא, ועסק אצל בעל ה"מחיה" שבכפר במלמדות. פעם למד עם תלמידיו, בני בעל הבית, ב"ראשית חכמה", מענין התשובה. בעל הבית נכנס לקראם לסעודת ערבית, ובינתיים שמע שהמלמד מסביר שעוון פלוני פוגם בנשמה באופן זה ועוון פלוני פוגם באופן אחר. הדברים יצאו מפי המלמד מקירות לבו ונכנסו ללבו של בעל הבית, שנכשל בעוונות חמורים, והרהר בתשובה. מיד הסכים בדעתו לשוב בתשובה שלימה, ולנסוע לשם כך למחרת היום לליוזנא, להרב. בבוקר אמר להמלמד שברצונו לנסוע תיכף לליוזנא, וביקשו שיסע יחד עמו. שאלו המלמד: מה יום מיומים? והשיבו: שם בליוזנא ייוודע לך. ונסעו שניהם. בכל הדרך ראה המלמד שבעל הבית שלו בוכה בדמעות שליש, עד שבאו לליוזנא. בעל הבית נכנס תיכף למחיצת קדשו של הרב, ובכה בקול רעש גדול עד שכמעט לא היה לו כח לדבר. והרבי אמר לו: עדיין לא הגעת לתשובה אמתית, בערך עוונותיך. תשובה, פירושה: השבה, כמו וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה (ויקרא ה, כג). מה שגזלת מקדושת נשמתך והורדת בעמקי הקליפות, אתה חייב להשיב. הצער והמרירות שיהיו לך מזה שפגמת בנשמתך הטהורה, צריכים להיות ממש בשוה כמו העונג הגדול שהיה לך מהעבירות שעשית. ואני רואה שהצער עדיין אינו עמוק כל כך כאותו העונג. ונפל בעל הבית בפשוט ידים ורגלים לארץ וצעק בקול מר, עד שהעומדים מאחורי הדלת לא הבינו את לשונו, רק שמעו שהרב אומר לו בכל רגע: עוד יותר בעומק. אחר כך שמעו שהרב אומר לו: לך לשלום לביתך, כבר הגעת לתשובה. אמר לו בעל הבית בקול מר: אבל מה אעשה, שאני בכלל מעוות אשר לא יוכל לתקון, כי הולדתי שני ממזרים בה"חצר". והרב אמר לו: לך לשלום, וכשתבוא הביתה תלך אל השדה שמאחורי ביתך ותעמוד ערום בשלג עד צווארך, ותאמר שם את כל ספר התהלים, וזכותו של דוד המלך תגן בעדך. יצא בעל הבית מאת הרב ואמר להמלמד ניסע הביתה לגמור את "המסחר" מכל וכל. כשהגיעו להכפר לא נכנס אל הבית כי אם המלמד לבד, ובעל הבית פשט את בגדיו ועמד בשלג עד צווארו ואמר תהלים בדבקות נפלאה. קור גדול שרר אז, ועל פי הטבע היה מהנמנעות שיאמר כל התהלים ויישאר בחיים. והמלמד ישב בבית משתומם, כי חשש שבוודאי ימות קודם שיאמר חצי התהלים. בתוך כך באו מ"החצר" ברעש גדול לבקש כמה מדות יי"ש לצורך קבורת בן ה"פריצה", שקרהו אסון: הוא שפך על עצמו קדרה גדולה עם מים רותחים ונעשה תיכף איברים איברים. המלמד נתרגש מאד, ורץ תיכף לראות מה נעשה עם בעל הבית ולהודיעו מהמאורע. כשהגיע קרוב למקומו שמע שאומר תהלים בקול נעים ובהשתפכות הנפש ופניו כלפיד אש, וזיעה נופלת על מצחו כמו במרחץ חם. כשהמלמד אמר לו מה שקרה ב"חצר", לא הפסיק ולא דיבר עמו כלל, והמשיך לומר תהלים. חזר המלמד אל הבית וראה שבאו מה"חצר" לבקש עוד כמה מידות יי"ש, כי סיבה חדשה ארעה: כשהלכו לעליה לקחת משם קרשים ולתקן ארון לההרוג, נפל קרש אחד על ראש בנה השני של ה"פריצה" ונתרוצץ מוחו ונפל ומת. הלך המלמד לבשר לבעל הבית גם מזה, והוא לא דיבר עמו כלל. וכשגמר התהלים בא לביתו, ומאז והלאה נעשה בעל תשובה גמור וצדיק גמור.
54
איש אחד מאנשי שלומו של הסבא קדישא משפולי ("שפוליר זיידא") בא לפניו בבכייה רבה על צרה שאירעה לו: נמצאה בחצירו גניבה טמונה בין גזרי עצים, והעלילו עליו שהוא הוא הגנב, ובקרוב יהיה המשפט, ולקח "מליץ" (עורך דין) שיופיע בבית המשפט ויטען עבורו, וה"מליץ" אמר שיתאמץ בכל כוחו שלא יענישו אותו יותר משלושה חדשים ישיבה בבית האסורים, וזה הוא העונש היותר קל. השיב לו הסבא קדישא: אני אהיה "מליץ" יותר טוב, ואני אתאמץ שיענישוך לא יותר מחודש אחד בבית האסורים. ויבך החסיד ויאמר: רבי הקדוש! ומדוע מגיע לי חודש אחד בית האסורים? הלוא חף מפשע אני ואין לי שום ידיעה מגניבה זו. אמר לו הסבא: תדע שגם אני קרה לי פעם מקרה כזה, שהייתי חף מפשע ולא גנבתי מאומה, ואף על פי כן האשימוני באשמת גניבה, והוכרחתי ליישב בבית האסורים כשני חדשים, ולא התרעמתי כלל על רבונו של עולם, כי האמנתי באמונה שלימה שמסתמא צריך אני להיות בבית האסורים עבור איזה טובה שתתגלגל מזה למי שהוא, ואמנם אחר כך נודעתי שנתפסתי לבית האסורים כדי להחזיר בתשובה יהודי "צועני" אחד.
וסח הסבא קדישא לפני האנשים שהיו לפניו את דבר המעשה: בשנה החמישית לימי גלותי, באתי לכפר אחד הרחוק איזו פרסאות מעיר פולטבה. באותו כפר דר מוכסן ("ארינדאר") יהודי אחד, שהיה קצת מכניס אורח, ונכנסתי אצלו לשבות שם שבת קודש. והיה שם עוד אורח עני אחד שעל פניו היה ניכר שהוא קצת בן תורה, אבל לא היה תוכו כברו: במוצאי שבת גנב מבית המוכסן כוס של כסף ושתי כפות כסף והטמינן באמתחתו. אורח זה עשה קצת הכרות עמי, ונדברנו שביום ראשון בבוקר נלך שנינו ביחד לדרכנו. וכן עשינו: בבוקר השכם הלכנו משם ביחד. וראיתי שהאורח מביט בכל פעם לאחוריו, לצד הכפר, אבל לא עלתה על דעתי לשאלו למה הוא עושה כן. כשהלכנו קרוב לפרסה אחת הגענו ליער גדול המשתרע לשני צדי הדרך. פתאום ראה האורח מרחוק שעגלה נוסעת אחרינו, אמר לי האורח: אבקשך ידידי, שתשב פה מעט ותמתין עלי רגעים אחדים כי בטני כואבת לי, ואני צריך לנקיות. ומסר לי את אמתחתו לשמירה, ותיכף הלך בפסיעות גסות אל תוך היער ונעלם ממני. אחר איזו רגעים ואני שומע קול עגלה הנוסעת, ועל העגלה יושבים שני אנשים. כאשר ראוני האנשים ממרחק, התחילו להריץ את הסוסים במהירות, עד שקרבה העגלה אלי. אני הכרתי מיד שאחד מהאנשים הוא המוכסן, שהייתי אצלו בשבת קודש, והשני הוא נכרי, זקן הכפר. והמוכסן צווח אל הנכרי: זהו הגנב! בתוך כך קפצו שניהם מן העגלה ורצו אלי והתחילו תיכף לחפש בתוך שתי האמתחות שלי ושל האורח, ומצאו את הגניבה. המוכסן כיבד אותי במנת לחי, וצעק: הוי, גנב בזוי! האם בעבור זה שכיבדתיך והאכלתיך, שילמת רעה תחת טובה ונעזות לגנוב מביתי כלים אלה? אני אלמדך עכשיו איך להיות גנב. ותיכף לקחו חבל וקשרו את ידי ואת רגלי והשליכו אותי אל תוך העגלה ונסעו לדרכם. בתחילה נבהלתי מאוד, ולא יכולתי לדבר דבר, אבל כאשר נסעו עמדי כברת ארץ התחלתי לבקש על נפשי שיניחוני כי אני לא גנבתי, והאמתחת שנמצאה בה הגניבה היא של האורח השני שנעלם פה ביער אחרי ראותו שרודפים אחרינו. אבל הם שחקו לדברי ואמרו לי: "הוי, גנב שכמותך! זמן ארוך כל כך הוצרכת "לשבר את המוח" עד אשר המצאת 'שכל' שכזה?" ובעטו בי ברגליהם ואמרו: "שתיקותך יפה מדיבוריך". ראיתי והבנתי שלא יועיל לי שום תירוץ, נשאתי עיני לשמים והצדקתי עלי את הדין. והם הוליכו אותי לעיר פולטבה ומסרוני בידי המשטרה. אחרי שכתבו עלי פרוטוקול של כתב האשמה, שמו אותי בלילה בבית האסורים בין אנשים נשחתים גנבים ורוצחים.
הבוקר אור והאסירים ראו כי הובאה להם "מציאה" חדשה: איש יהודי עם זקן ארוך ופאות ארוכות. התחילו לסבב אותי, ואמרו שאצלם המנהג כשבא אסיר חדש שהוא מחויב לתן להם "כסף מקנה" ("איינקויף-געלד"), להיותו נחשב כחבר בין חבורתם, ואם לאו הוא כהפקר. התחננתי לפניהם ואמרתי כי אין לי אף פרוטה, כי לקחו ממני הכל, ומלבד זה אמרתי להם שאינני רוצה להיות בין חבורתם, כי מעולם לא גנבתי ולעולם לא אגנוב. והתחילו לשחוק ולהתלוצץ ממני, זה משך אותי בפאותי וזה בזקני. נשאתי עיני לשמים ואמרתי: "רבונו של עולם! אני שלך, הזקן שלי שלך וגם פאותי שלך. עשה נא למען שמך ואל ישלטו בי ידים מגואלות אלו". האסירים הבינו שאני מתפלל איזו תפילה, ופערו פיהם בשחוק גדול. ואחר כך בחרו שלושה שופטים שיעיינו בדיני. והחליטו השופטים, שאם לא אתן להם דמי חבר יכבדו אותי במלקות, ואחר המלקות אוכל להחשב כאחד מחבורתם. הקריאו לפני את הפסק, משכוני על ספסל ארוך, אחד מהם ישב על צווארי והשני על רגלי, וכיבדו את השופטים, שהם יהיו הראשונים להלקאה. ויהי כאשר נתן לי אחד מהם את המכה הראשונה, התחיל תיכף לצעוק בקול גדול ונורא על כאב ידו, ונתנפחה תיכף היד, והעור שעליה ניתק בכמה מקומות, ודם זב ממנה. האסירים נבהלו מאוד ונעשה רעש גדול ביניהם, והוליכו מיד את האסיר הפצוע אל בית החולים, ואני נשארתי יושב במנוחה. אחר כך ראיתי כי האסירים מתלחשים ביניהם. אחד אומר שאני מכשף, והשני אומר לא כי, כי אדם גדול וצדיק אני. בין כה וכה כבר היה להם דרך ארץ בפני, ולא הפריעו שוב את מנוחתי. וכשהיו רואים שאני מתפלל נפל עליהם אימה ופחד ושתקו כולם. לבסוף התחילו לקרוא אותי בשם רב.
בין האסירים האלה נמצא אסיר אחד שקראו אותו בשם צועני. בתחילה חשבתי שכן הוא באמת, וכי הוא גוי. אבל אחר כך נודעתי כי הוא יהודי מפולין שנטמע בין הצוענים ונעשה גם הוא כמותם, ונתפס על דבר גניבת סוס. אנכי הבנתי תיכף כי רק בשביל כך נתפסתי לבית האסורים, כדי להוציא את היהודי מעמקי הקליפות ולהחזירו לתשובה. התחלתי להתקרב בכל פעם יותר ויותר אל הצועני הזה, עד שהתחיל להיכנס בדברים עמי, וסיפר לי תולדותיו, וכיצד נטמע בין הצוענים: הוא נתייתם בקטנותו מאביו ואמו, ובני העיר שנולד שם גדלו אותו עד שנעשה בר מצוה, ומאז והלאה עזבוהו לדרכו. והתחיל לעבוד אצל בעל עגלה אחד, ומתוך כך נעשה מבין על סוסים, עד שהתחיל לסחור קצת עם סוסים. פעם נתוודע אל חבורה של צוענים, שאף הם סוחרים בסוסים, והתחיל לשתות ולהשתכר עמהם, וגם נשא עיניו על נקיבה אחת שראה אצלם, עד שנמשך אליהם ונתקשר עמהם והתלבש כמלבושיהם ונסע עמהם ביחד כמה שנים, וכבר הוליד שני בנים מהצוענית, ולבסוף נתפס על ידי גניבה של סוס. ודנוהו בבית המשפט ליישב במאסר שתי שנים. שנה אחת כבר עברה, ועוד שנה עליו לישב כאן. מאז והלאה התחלתי לעורר בכל פעם את הצועני ולהוכיחו בדברים היוצאים מן הלב, ומעט מעט נכנסו דברי בלבו, והכרתי בו סימני תשובה.
פעם אחת סיפר לי בבהלה גדולה שבלילה חלם שראה את אביו ואמו שכבר מתו ואמרו לו שכל מה שיאמר לו האסיר עם הזקן הארוך ישמע לקולו, ולא יטה ימין ושמאל מדבריו, ואם לאו יחנקו אותו בלילה על משכבו. והתחלתי ללמוד עמו פסוקי קריאת שמע, הלבשתיו תפילין, מנעתי אותו מאכילת טרפות, וצויתיו שיתענה בכל יום שני וחמישי, ובכל לילה כשהאסירים ישנים, ישב על הארץ שעה אחת ויבכה בדמעות ויתחנן בלחש אל השם יתברך שירחם עליו ויקבל אותו בתשובה. הוא עשה ככל אשר צויתיו, ואחר איזו שבועות קיבל מכתב ובו מודיעים לו על צרה גדולה שקרתהו: אשתו וילדיו נסעו במרוצה מההר אל המורד, ושני הילדים נפלו מן העגלה והעגלה עברה עליהם והמיתה אותם בו במקום, ואף אשתו נפלה ושברה רגל אחת וגם נפצעה בכל גופה והובילוה לבית החולים, והיא מבקשת שישלח לה כסף לרפואתה, כי היא יודעת שיש לו בבית האסורים כסף. הוא סיפר לי את דבר המכתב, ואמרתי לו שסימן טוב הוא זה שנתקבל בתשובה, כי לא נשאר זכר מבניו מהצוענית, ואמרתי לו שיהיה בטוח כי קרבה ישועתו וגם ישועתי במהרה. והתחיל לבקש אותי שלא אעזבנו, וכאשר התחלתי במצוה זו להוציאו מן הטומאה, כן אגמור את המצוה הגדולה הזאת, כי בלעדי לא ידע כלל מה לעשות. הבטחתי לו שאעשה עבורו כל אשר יהיה בידי לעשות ולא אעזבנו. מאז העביר את מקום משכבו למשכבי, ועסקתי עמו בעניני מוסר ויהדות, עד שעשיתיו לבעל תשובה גמור.
לא ארכו הימים וראיתי בחלומי והנה אליהו הנביא עומד לנגדי, ואמר לי: קום לך מהר מזה, ולא תירא כלל, ותלך לעיר זלוטופולי ושם תהיה לשמש העיר. ואיקץ תיכף בבהלה, בטחתי בהשם יתברך ולקחתי את אמתחתי וביקשתי ללכת משם. מיד נזכרתי שהבטחתי לבעל התשובה שלא אעזבנו. ואמרתי בלבי, אם השם יתברך יעשה לי נס, ודאי ינצל גם הוא על ידי. תיכף עוררתי את בעל התשובה ואמרתי לו: אל תתמהמה, קום ולך אחרי, והכנס את ידך בחגורה שלי. וכן עשה. ויהי כי באנו אל הדלת הראשונה, ראינו שהדלת פתוחה וכולם ישנים בתרדמה גדולה. הלכנו הלאה, וגם שאר הדלתות נפתחו לפנינו, עד כי באנו אל השער, וראינו שגם שומר השער שקוע בשינה והמפתח תחוב בחור הדלת. פתחתי השער ויצאנו בשלום. כל הלילה הלכנו ולא ידענו לאן אנחנו הולכים, עד אשר כאור הבוקר הגענו לכפר אחד. סרנו אל בית היהודי שדר באותו כפר, לנוח מעט מן הדרך, ושם נודעתי שלא תעינו בדרך, כי זוהי הדרך העולה לעיר זלוטופולי. אחר שלושה ימים באנו לזלוטופולי, ונתמניתי שם לשמש, ואת בעל התשובה עשיתי ליהודי כשר ושלחתיו למקום אחר. כשסיים הסבא לספר את המעשה פנה אל האיש שהתאונן לפניו בדבר המשפט שיש עליו, ואמר לו: אל תתרעם אפוא על משפטי השם יתברך כי נסתרים המה משכל האנושי, ומי שיש לו אמונה שלימה ישכיל ויבין שכל הרעות הן טובות. ואני מבטיחך עוד הפעם שאני אהיה "מליץ" טוב יותר מן ה"מליץ" שלך, ואראה שהשופטים לא יענישוך יותר מחודש אחד לבית האסורים.
55
הספר הראשון שפרסם הרבי "האמצעי" מליובאוויץ (בנו של הרב בעל ה"תניא") הוא הספר "פוקח עורים". הספר נכתב ב"אידיש", וכך נתפרסם בדפוס. תוכנו הוא להרות דרך לבעל תשובה בכל סדרי חייו והנהגותיו. הרבי הריי"צ מליובאוויץ (הדור הרביעי מה"אמצעי") ב"רשימותיו" מוסר ספור על בעל תשובה אחד משנת תקע"ט, היא שנת חיבורו של הספר האמור, והוא חושב שה"אמצעי" חיבר את הספר במיוחד בשביל אותו בעל התשובה.
וזה דבר הספור: איש אחד גר בעיר בישינקוביץ, ושמו ר' יוסף. הוא היה בעל כשרונות גדולים, וירא השם מתולדתו. בשנת תקל"ז ביקר בפעם הראשונה בליוזנא אצל הרב בעל ה"תניא", ושהה שם שנה תמימה. אחר כך חזר לביתו ושקד בלימודו ובעבודת ד' על פי הוראותיו של הרב. כך עברו עליו עשרים שנה באהלה של תורה, ופעם בשתים או שלוש שנים היה נוסע להרב. בשנת תקס"א נתאלמן, וכשביקר בשנת תקס"ד אצל הרב, והוא אז כבר בליאדי, שאלהו הרב אם הוא בקי בששה סדרי משנה בעל פה. ר' יוסף ענהו שאחד משעוריו הקבועים הוא לחזור בעל פה כל המשניות פעם בחודש. אמר לו הרב: משנה אותיות נשמה. תשא אשה בת בנים ותלד בן, והשם יתברך יתן לך אריכות ימים, ולטובת נשמתך טוב יותר להיות בעל עגלה מלהיות רב. כשחזר לעירו הציעו לפניו שידוך עם אלמנה צעירה, ולה חנות של מזון. ובקיץ תקס"ח ילדה לו בן. בשנת תקע"ד באו בעלי בתים מעיר ליעפליא וכתב רבנות בידם והציעו לו את משרת הרבנות בעיר ליעפליא. מיד נזכר ר' יוסף על דברי הרב מלפני עשר שנים, שלטובת נשמתו טוב יותר שיהיה בעל עגלה מלהיות רב, והשיב את פני שלוחי ליעפליא ריקם. וכשהתבונן בדברי הרב, הבין ר' יוסף שעכשיו, שהציעו לו להיות רב, הגיע הזמן שעליו להיעשות לבעל עגלה. כחודש ימים נאבק בדעתו ולא יכול להחליט בנפשו. פעם החליט לחיוב ופעם לשלילה, ויהי כמבולבל, מבלי דעת מה לעשות. סוף סוף החליט פעם לעשות כדברי הרב, והלך אל בתי המלון, מקום שם מתקבצים בעלי העגלות, כדי ללמוד את האומנות.
כשראו בעלי העגלות את ר' יוסף הולך וקרב אליהם, קדמו פניו בברכה ושאלוהו לאן פניו מועדות לנסוע, לוויטבסק או לליעפליא או למקום אחר. ר' יוסף השיב בשפה רפה שאינו נוסע לשום מקום, וחפצו רק ללמוד מלאכת בעל עגלה. בתמהון הביטו בעלי העגלות איש בפני רעהו, ולא ידעו מה הוא סח. ואחד מהם נענה ואמר: ר' יוסף מסתמא לא בא לשטות בנו, ובודאי הדבר נחוץ לו. אף הוא פנה אל ר' יוסף ואמר: הנני, רבי! ילך נא עמדי לביתי, ואמלא את רצונו. ור' יוסף הלך עמו ישר אל הרפת, מקום הסוסים שלו, ובעל העגלה הורהו את מלאכת רתימת הסוסים ומשיחת האופנים וכו'. ור' יוסף שלא ידע להיזהר כראוי, התלכלך בזפת, ואחד הסוסים הצליף עליו בזנבו וכמעט שהשחית את עינו. שבור ורצוץ בא לביתו החליף את בגדיו והלך לבית הכנסת לתפלת המנחה, ולהגיד את שעורו ברבים. אחר התפילה שאלוהו מכריו לסיבת ביקורו בחברת בעלי העגלה, ואם אמת הדבר שמספרים שהלך ללמוד מלאכת רתימת הסוסים. ר' יוסף השתמט מתשובה, והלך לביתו. כשבא מצא את אשתו יושבת ובוכה. הוא הבין שבוודאי כבר הגיעה גם אליה השמועה בדבר ביקורו ברפת של בעל העגלה, והיא חושבת שוודאי רוח רעה עברה על בעלה, והלך לחדרו ויבך גם הוא בדמעות שליש: וכי בשביל כך עסקתי בתורה ועבודה יותר מחמשים שנה, כדי להיעשות בהיותי כבן שבעים לבעל עגלה? פתאום עלתה מחשבה בלבו לספר הכל לאשתו, וככל אשר תאמר כן יעשה. כרגע הלך לחדר שאשתו ישבה. והיא כראותה אותו מחתה את דמעותיה. ור' יוסף סיפר לה את דברי הרב, וכי הוא אובד עצות ואינו יודע מה לעשות, והוא מחכה לחוות דעתה. ואשתו השיבה: לדעתי מאחר שכן הגיד לך מורך ורבך, עליך לקיים את דבריו מבלי חכות אף יום אחד. מחר אמכור את מחרוזת הפנינים שלי, ואת שני השריונים התפורים בחוטי זהב, ותמורתם תספיק לך לקנות סוס ועגלה, ובשעה טובה ומוצלחת תתחיל בעבודה זו. ר' יוסף נתרשם מאד מדברי אשתו, האמורים בתמימות ובאמונה. כעבור שעה קלה, ראה שעוד מעט ויגיע זמן תיקון חצות, והלך לבית הכנסת לתיקון חצות, שהיה נוהג לערוך במנין, ובמר נפשו בכה גם על חורבנו הפרטי, שלעת זקנותו עליו לעזוב את לימודיו ושעוריו, לעצמו ולרבים, לפשוט את בגדי תלמיד חכם ולהתלבש בבגדי בעל עגלה. ואשתו כבר מסרה לו את צרור הכסף שקיבלה תמורת תכשיטיה. ובינתיים נזכר ר' יוסף על חברו, אחד מחסידי הרב, ר' חיים יהושע בעל עגלה מוועליז. ומחשבה נצנצה במוחו: הלוא ר' חיים יהושע הוא בעל עגלה מנערותו, והוא בקי בתנ"ך, במשניות, וב"תניא" בעל פה, ובניו הם מופלגים בתורה. ובכן אפוא הרי אפשר גם לבעל עגלה להיות למדן ועובד השם. אף אני אעשה כמוהו: בשעת נסיעתי אחזור משניות ו"תניא" בעל פה, וכשאגיע למלון אז אלמד בעיון. וסיפר לאשתו שבוועליז יש לו מודע אחד, בעל עגלה ותלמיד חכם, ועל כן יסע אליו ללמוד את המלאכה.
בבואו לר' חיים יהושע סיפר לו מכל מאורעותיו: השתדך עם אשה יראת ד' ובת תלמיד חכם, וד' ברכם בבן זכר, פרנסתו מצויה לו מחנות של מזון שאשתו עוסקת בה, והוא מרביץ תורה ברבים שלא על מנת לקבל פרס, אבל מפני טעם הכמוס רצונו להיות בעל עגלה, ועל כן בא אליו שילמדו אומנות זו. ר' חיים יהושע נבהל משמוע את דברי חברו, והסתכל בו לראות אם לא נטרפה דעתו עליו. "איזו רוח שטות - אמר לר' יוסף - עבר עליו אשר פתאום יעזוב את תורתו ויהיה בעל עגלה?" ור' יוסף בכה מרוב התרגשות, ואחר כך עמד על רגליו - כך היה מנהגם של חסידים הראשונים, כשהיו חוזרים על דברי הרבי היו קמים על רגליהם - ואמר לר' חיים יהושע את דברי הרב שאמר לו בשנת תקס"ד, וכי דבריו על השידוך ולידת הבן כבר נתקיימו, ועתה כשבאו להציע לפניו את הרבנות של ליעפליא, הוא מבין שהגיע הזמן שיהיה לבעל עגלה. כשמוע ר' חיים יהושע את הדברים, ענה ואמר: אם כן אפוא למה זה הוא בוכה? אדרבה, עליו לשמוח שמחה גדולה ולקיים את מצות רבנו. ילך עמדי, ואבחר לו סוס טוב ועגלה עם כל המכשירים, ועוד היום ילמד אותו קופיל המצליף ("שמייסער") שלי את רתימת הסוסים, ובעוד שנים שלושה ימים ידע את כל המלאכה. ור' חיים יהושע סיפר את הדברים ברבים, וכך נתפרסמה השמועה כי ר' יוסף בעל הסברה - כך היו קוראים אותו החסידים - היה לבעל עגלה.
כעבור שבועות אחדים התרגל ר' יוסף במלאכתו, והיה עוסק בנסיעות מבישינקוביץ להעיירות הסמוכות. בלילה היה לן במלון ועוסק בתורה, ובבואו לעיר היה מתעכב יום שלם לעסוק בתורה. באחד הימים שבין פסח לעצרת תקע"ו עשה ר' יוסף את מסעו לעיר סעננא, וכנטות היום סר אל המלון העומד בפרשת הדרכים. באותו ערב סר למלון זה הגרף מבצייקוב. כשנודע בכפר הסמוך כי הגרף הוא במלון היהודי, בא כומר הכפר לבקשו שיבוא ללון לאותו כפר. הגרף מילא בקשתו, אבל אחד מאנשיו נשאר במלון היהודי, כי מוטל היה עליו ללכת במלאכות הגרף לעיר סעננא. ר' יוסף ישב תחת אחד השיחים אצל הגורן והגה בתורה, וכשגמר לימודו נכנס הביתה, ובעל המלון הציגו לפני האורח, שהיה צריך לנסוע לסעננא. האורח שאלו באיזו שעה יצאו מחר לדרך, ור' יוסף השיבו: אחר התפילה. האורח חזר על שאלתו בקפידא: באיזו שעה? והוסיף: אחת היא לי אם תתפלל או לא, אני צריך לדעת את השעה שנצא לדרך בכדי לדעת מתי עלי לקום משנתי ולהתרחץ ולאכול. - ולהתפלל - סיים ר' יוסף, כמשלים את דבריו. את התפילה - השיב האורח - אני משאיר עבורך. איך זה אפשר - אמר ר' יוסף - שיהודי לא יתפלל, וביחוד תפילת שחרית שמניחים בה גם תפילין, והיתכן שיהודי לא יניח תפילין ולא יתפלל? האורח לא השיבו דבר, ואמר לבעל המלון כי כשעה בטרם צאת העגלה יעירנו משנתו. בעל המלון אמר לו שהוא יכול לישון כמה שירצה, ועוד יהיה לו פנאי למדי להתרחץ ולאכול ולשתות, כי בעל עגלה זה - ר' יוסף - אינו נוהג לצאת לדרך לפני השעה העשירית. כעס האורח וצוה לבעל המלון שישיג עבורו עגלה אחרת בכפר הסמוך, וישלם כמה שידרשו, אבל בתנאי שיצא לדרך לא יאוחר משעה חמש בבוקר.
ר' יוסף הלך לו לישון, ואחר כך קם לערוך תיקון חצות כדרכו. האורח נתעורר משנתו ונבהל מאד לשמוע קול בוכים. קם ממיטתו, פתח את הדלת, וירא והנה בעל העגלה יושב על הארץ וקורא בספר לאור נר של שעוה ובוכה. נכנס קול הבכייה ללבו של האורח, ונזכר על ימי נערותו, נזכר על חינוכו בהיותו צעיר בבית אביו, ונזכר על אשתו ובניו אשר זה שנים רבות שעזבם והלך שובב בשרירות לבו וידבק בבת אל נכר וילדה לו שני בנים ובת, שאחד מהם ואחותו מתו והאחד חי, ומרירות עצומה תקפתו. ור' יוסף גמר את תיקון החצות, ברך ברכות השחר בהתעוררות גדולה, הלך אל הנהר לטבול, וכשחזר לבש טלית ותפילין והתפלל בדביקות רבה. קולו של בעל העגלה הזכיר להאורח את קולו של אביו, שאף הוא היה מתפלל ברגש ובהתלהבות. נזכר אף בפרטי אורחות חייו לפנים, ועל חברו אברהם דוב, שהיה בעל כשרונות ולמדן, אך לפתע פתאום נתפקר בדעותיו והוא שהדיחו מן הדרך הישרה לראשונה, עד שבמות עליו אביו עזב את עירו ואת ביתו, וכשנזדמן בפונדק אחד עם בעל אחוזה בפלך צרניגוב, והלה הזמינו לנהל את אחוזותיו, שמח על כך ופרק מעליו לגמרי את עול היהדות, וכשנשתדך האדון הצעיר עם הגרף מבצייקוב נסע אתו בתור מזכירו הפרטי, ושם הכיר את אשתו הנכרית.
כשבעל המלון דפק על דלת חדרו ועוררו, והודיעו שבעוד שעה תבוא העגלה ששכר עבורו לקחתו, הודה לו האורח - שלמה ליב שמו - על טרחתו, ואמר כי נמלך להתעכב כאן עוד שעות אחדות, ולכן יחכה על בעל העגלה היהודי ויסע עמו. נתן איזה סכום לפיצוי לבעל העגלה שטרח בחינם, ומיהר לסגור הדלת, כי זרם דמעות פרץ מעיניו, ולבבו נסער מתפלתו של ר' יוסף. כשהגיע ר' יוסף לברכת אהבת עולם, ובאמרו בהתרגשות ובהתלהבות, "אבינו אב הרחמן וכו' לא נבוש ולא נכלם" וכו', וביחוד באמרו בגעגועים עזים "שמע ישראל", לא יכול עוד שלמה ליב להתאפק ונשבע לעצמו כי מהיום והלאה ישוב בתשובה גמורה, ויהי מה. ותיכף הלך לבעל המלון וביקש שישאיל לו טלית ותפילין, נכנס לחדרו והתפלל בבכי רב. כעבור שעה פתח את דלת חדרו, קרא לבעל המלון ואמר לו כי מרגיש עצמו חולה ואינו יכול לנסוע היום, ומפני שהוא חפץ מאד לנסוע עם בעל העגלה היהודי, על כן ישתדל לפעול אצלו שיחכה עליו עד שיבריא, והוא מוכן לשלם שכרו בעד זה, נוסף על שכר הנסיעה, וגם ישלם לו בעד מזונותיו והוצאותיו בזמן שיחכה עליו.
ר' יוסף הסכים לחכות, ולעת ערב נתגברה המחלה של האורח והוא שכב בחום גבוה כבול עץ. כל הלילה דיבר מתוך החום דברים שאין להם קשר וחיבור, עד אשר כאור הבוקר הונח לו מעט ונרדם. בבוקר סר אל המלון בעל עגלה אחד מבצייקוב, עם אנשים שנסעו לירידים שונים, כראות בעל העגלה את האורח החולה הכירו כי הוא איש סודו ויועצו של הגרף הצעיר, חתן השר הזקן, ושמו סולומון גמיצקי. אף הוא סיפר את תהלוכותיו הרעים, וכי יש לו אשה נכרית שילדה לו בן, אלא שמידה טובה אחת יש לו שמקרב את היהודים, וכי כל יבול האחוזות של הגרף והרחיים ובתי המלון הכל נמכר ונשכר, ובתנאים נוחים, ליהודים.
כשהקיץ שלמה ליב - סולומון גמיצקי משנתו, ביקש לקרוא אליו את בעל העגלה ר' יוסף. כשנכנס, בקשהו לשבת וסיפר לו את כל פרשת ימי חייו מהחל ועד כלה, וכי החליט אמש לשוב בתשובה גמורה ולשוב גם אל אשתו ובניו. כשגמר את דבריו נתן את קולו בבכי, וכל גופו רעד. ר' יוסף הכיר שהוא מתחרט באמת ובלב שלם על מעשיו הרעים, והתחיל להרגיעו ולעודדו. והוא, שלמה ליב, המשיך לבכות ואמר שלחוטא כמותו אין תרופה, רק המוות בייסורים גדולים. כעבור שעה נרגע וביקש את ר' יוסף שיתן לו את הטלית ותפילין שלו להתפלל. אחר התפילה עלתה שוב מידת חומו ודיבר דברים מקוטעים, ור' יוסף הכיר בדבריו המקוטעים שהם דברי תשובה וחרטה על העבר. בצהרים באה מרכבה ההולכת מפולוצק לוויטבסק, ובין הנוסעים היה רופא ידוע באותו גליל. על פי בקשת בעל המלון ביקר את החולה, והוא הביע את דעתו שהחולה הוא מסוכן, נתן לו איזו תרופות ונסע לדרכו.
ור' יוסף כשראה מצבו החמור של החולה החליט לא לעזבו, מסר את הסחורה שהוביל לעיר סעננא לבעל עגלה אחר, והוא נשאר במלון על יד החולה. ותרופותיו של הרופא לא הועילו. משעה לשעה נתגבר החום, וכה עברו על החולה שלושה ימים. בינתיים נודע הדבר בחצר הגרף, כי איש סודו חולה ושוכב במלון. מיד שלח הגרף את רופא החצר לבקרו ולהביא את החולה לביתו, ואם ימצא שמצבו קשה יוליכו לוויטבסק לרופא גדול. ויצו עליו להיזהר שלא יוודע להחולה מהאסון אשר קרהו: זה כשלושה ימים שאשתו ובנו נסעו לטייל על הנהר והסירה נהפכה והם טבעו. כשבא רופא החצר מצא את מצב החולה מסוכן מאד, באופן שאי אפשר להזיזו ממקומו, והודיע להגרף שאיננו אחראי לחייו, כי החום הולך ומתגבר והחולה מתאבק עם המוות, ורק להשם הישועה. מיד שלח הגרף שליח מיוחד לאחד הרופאים הגדולים בוויטבסק ובקשו לעשות עמדו חסד ולנסוע להחולה גמיצקי השוכב במלון. הרופא נסע ומצא שמצב החולה הוקל קצת, אבל עדיין לא יצא מכלל סכנה.
ור' יוסף קיבל עליו תענית שני ימים מעת לעת רצופים, עד יום השבת, והתפלל לרפואת החולה. אחר השבת קיבל עליו שוב תענית שלושה ימים רצופים. ביום השלישי חזרה דעתו של החולה אליו והכיר את רופא החצר. הרופא, בכוונה להרגיעו, אמר לו כי מחר או מחרתיים תבוא אליו אשתו לבקרו. החולה נזדעזע, ושוב נסתתרה בינתו ושכב מבלי הכרה. בינתיים נודע במלון מהאסון שקרה לאשתו ובנו של החולה, והרופא סיפר לבעל המלון שכנראה דואג החולה לאשתו ובנו, והוא אוהבם אהבה עזה, וזוהי סיבת חזרת מחלתו אליו היום.
כשסיפר בעל המלון את דברי הרופא לר' יוסף הבין שלזכר אשתו ובנו נזדעזע החולה, ופנה אל הרופא בבקשה להרשות לו לבקר את החולה ולומר עמו דברי וידוי, מאחר שהוא בסכנה ובכל רגע יכול לבוא האסון. והרופא אמר בתימהון: החולה שוכב כבול עץ, וזקן זה רוצה לומר עמו וידוי. ור' יוסף ענהו: אני אשב על ידו ואחכה, וכשאראה שהוא פוקח את עיניו אומר עמו את הוידוי. "עשה כרצונך" השיבו הרופא, "ושמור עליו, כי דופקו נחלש מאד".
כשנכנס ר' יוסף אל החולה סגר הדלת אחריו, הרכין את ראשו אל החולה ולחש באזניו שאשתו הנכרית ובנו טבעו בנהר, ועתה יוכל לשוב אל אשתו וילדיו היהודים באין מפריע. כך חזר על הדברים פעמיים ושלוש, וירא כי אודם קל הופיע בלחייו של החולה. חזר ר' יוסף על הדברים עוד כמה פעמים, ופתאום פקח החולה את עיניו והסתכל בפחד אנה ואנה. אז אמר לו ר' יוסף בפשטות את אשר קרה לאשתו ולבנו, ואמר לו שעוד לא שקעה השמש והוא יכול עוד לקיים מצות תפילין היום.
כשהרופא חזר בערב מטיולו ונכנס הביתה, נבהל מהמחזה שראה: מיטת החולה עומדת באמצע החדר הגדול, וסביב לה יושבים יהודים ואוכלים ושותים. בעל המלון מיהר לגשת אליו וסיפר לו כי פתאום פקח החולה את עיניו ודרש שיעבירוהו לחדר הגדול, ושכל האורחים הנמצאים במלון יטעמו משהו ויברכוהו. הרופא ניגש אל החולה ומישש את דופקו ולתמהונו ראה שבא שינוי פתאומי לטובה במצבו, וצוה לשלוח ציר מיוחד אל הגרף ולבשרו משינוי לטובה זה, וכי לדעתו בעוד איזה ימים יוכל לנסוע לביתו. ואחד מפקידי החצר בא עם מרכבה מיוחדת, ומכתב בידו מהגרף שבו מייעץ את החולה לנסוע לוויטבסק להתייעץ עם הרופאים שם ולחכות עד שהוא יבוא לשם בסוף השבוע. נסע שלמה ליב לוויטבסק, ור' יוסף חזר לבישינקוביץ.
בבישינקוביץ מצא ר' יוסף חסידים רבים מתכוננים ללכת לליובאוויץ להרב ה"אמצעי" - בשנת תקע"ג נסתלק הרב בעל ה"תניא" ובנו מילא את מקומו - וכי בשבוע הבא יצאו לדרכם. החליט ר' יוסף להשתתף עמהם, השכיר את סוסו ועגלתו לבעל עגלה אחד עד שיחזור לביתו, והוא נלווה אל חבורת החסידים ההולכים לליובאוויץ. כארבעים איש יצאו מבישינקוביץ, ובכל עיר ומושב נלוו עליהם עוד ועוד, עד כי בבואם לליובאוויץ מצאו שיותר ממאתים מנינים באו על חג השבועות ההוא לליובאוויץ.
ובאחד הימים פגש ר' יוסף בליובאוויץ את שלמה ליב. הלה שמח מאד לפגישה זו, וסיפר לו כי הגרף כשבא לוויטבסק אמר לו שלרגלי עסקיו הוא רוצה לשלחו לאוקריינה, וכוונתו היתה לשלחו רחוק מביתו בכדי שלא יוודע לו מהאסון אשר קרהו. אנכי - המשיך שלמה ליב לספר - החלטתי להגיד להשר כי יודע אני מהאסון, וכי אין ברצוני לשוב אל אותו המקום שקרה מאורע כזה, ואם מצאתי חן בעיניו יתן לי חופשה. בראשונה לא חפץ הגרף לשמוע מזה, אבל כעבור ימים אחדים אמר לי שידוע לו שבעיר הסמוכה ליובאוויץ יש איש קדוש ורב גדול בישראל, לכן תיסע אליו וכאשר יאמר לך כן תעשה. והרב ה"אמצעי" סידר לשלמה ליב תיקון, והיה לבעל תשובה גמור. עזב את הגרף ואת מכריו, ושב לביתו לאשתו וילדיו היהודים.
ובאותו קיץ נתפרסם קונטרס התשובה "פוקח עורים" בשפה המדוברת (אידיש), והוא סדר הנהגה לבעל תשובה.
וכשנכנס ר' יוסף ל"יחידות" להרבי, צוה עליו לעזוב את העגלונות ולחזור לבישינקוביץ ולנהל את ה"מנין" של אנ"ש. והרבי הוסיף: אבא היה אצלי, ואמר לי שיוסף מבישינקוביץ השלים את הכוונה. וסיים ואמר: בשביל טובה פרטית, עשה אבא מלמדן בעל עגלה, ואותי הוא מצוה בשביל טובה כללית לעשות מבעל עגלה "משפיע" (מרביץ תורת חב"ד נקרא בפי החסידים בשם "משפיע").
כשחזר ר' יוסף לבישינקוביץ מכר את הסוס והעגלה, ויהי למשפיע חסידות. עד שנותיו האחרונות היה הולך רגלי לליובאוויץ, וכשתש כוחו לעת זקנתו ולא יכול עוד ללכת רגלי, לא רצה לנסוע בעגלה, והיה אומר: לירושלים צריכים ללכת.
