במדרש מובא שכף הירך הוא כנגד דורו של שמד, דהיינו התקופה שהיתה בימי מלכות רומי המרשעת, כמה עשרות שנים לאחר חורבן הבית, שאז גזרו על לימוד התורה וקיום המצוות, וכמעט הצליחו לעקור תורה ומצוות מישראל לגמרי ח"ו.
עד שעמדו רבותינו ביבנה והחזירוה, והם רבי מאיר ורבי יהודה רבי יוסי רבי שמעון וחבריהם, שלמדו בצעירותם אצל רבי עקיבא, ולאחר מותו של רבי עקיבא כמעט אבד זכר ישראל, והם התחבאו מפני השמד והיו לומדים ומקיימים מצוות בסתר, וכשנחלש השמד והגזירות בטלו, עמדו ביבנה והקימו את הסנהדרין מחדש ולימדו לישראל את התורה שנשכחה.
ואגב, מובא במדרש בפרשתן על פסוק "אם יהא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה" ש"המחנה האחת" זה ישראל הדרים בארץ יהודה, שבהם נתקיים "והכהו", ו"המחנה הנשאר" הם ישראל שהיו אז בארץ בבל, שעליהם לא נגזרה גזירה, והיו מתענים כל שני וחמישי עבור אחיהם [מדרש הגדול].
וידוע שמעשה אבות סימן לבנים, ועקירת גיד הנשה שבכף ירך יעקב היה סימן לשמד הנורא שהיה בימי בניו, והיינו ששרו של עשו עקר שורש החיות שיש באיבר זה, והנה עם ישראל הם כמו קומת האדם, שראשו הוא דורות הראשונים, ורגליו הם דורות הגלות, וב"עקביים" יבא משיחנו במהרה, וממילא כשבאו בני ישראל לדור המרמז נגד איבר זה נעקרה חיות קדושתם ע"י עשו [שהוא אדום ובני רומי באו מזרעו], וכל מה שעבר על יעקב עבר עליהם.
וכיוון שאיבר זה חיותו נעקר, כל בהמה שבעולם שיש בה איבר זה אין בה חיות של קדושה, ולכן נאסרה אכילתו.
עד כאן ממה שראיתי בספרים בקצירת האומר, והדברים עתיקין ובער אנכי ולא אדע.