לענ"ד, (והדברים כבר הובאו במדור זה בעבר בסגנונות שונים) חידוש החסידות היתה התמקדות בעבודת השם עם הרגש -הנפש- היינו בעיקר אהבת ה' ויראת ה' -להרגיש קרבת השם -וכשאדם מרגיש שהוא קרוב להשם והשם קרוב אליו הרי לא אין ישיבת האדם ותנועותיו ועסקיו והוא לבדו בביתו כישיבתו ותנועותיו ועסקיו והוא לפני מלך גדול וכו'
ולמעלה מזה דביקות בהשי"ת,
וסביב זה סובבים הרבה פרטים שהחסידות הניפה ורוממה
בחב"ד בעיקר: התבוננות בגדלות ובאחדות השי"ת וכו' -שמולידה רגשות אהוי"ר, ברסלב: כמדומה, התמקדות יותר באהבת השם, יותר בפעולות חיצוניות המולידות אהבה {כיסופים, געגועים ועוד ועוד}, שמחה ואמונה וכמובן לימוד הספרים שמעוררים הנ"ל, רוב החסידים: התקשרות לצדיקים שע"י זה אפשר להתקרב יותר להשם. אהבת ישראל: ע"י שיצא מעצמו -מאנוכיותו- למען יהודי אחר יותר בנקל לו לצאת מעצמו להתקרב לבורא (שכמובן כמה שאדם יותר שקוע בעצמו -גאוותו -תאוותו- קשה לו יותר להדבק בה'), וביותר אם מתבונן בטעם המצווה וכו'. מקווהקדושה ועוד : פשוט, במקום ששורה קדושה שורה שכינה.
ועוד חזון
מה, אין לציבור הליטאי השקפה?
אין להם מוסר ועבודה יותר פנימית?
אין להם ויכוחים על דגשים בעבודת ה'?
אין ציבור שאין להם תוכן פנימי יותר, חוץ ממערכת החוקים שנתנה לנו התורה,
כל אחד יש לו תפיסה בנוגע למוסר של התורה,
רק יש אדם שזה יותר מבוסס אצלו המוסר שלו, והוא מודע לקווים המנחים אותה,
ויש אדם שזה אצלו יותר תפיסה מופשטת מאשר מבוססת,
וזה יש גם בציבור הליטאי, כמו לדוגמא כל בעלי תנועת המוסר, וכל ספר שעוסק בעבודה הפנימית של האדם, תראה שיש לו חידושים שלא כתובים,
רק שזה מגיע מתפיסה פנימית ומדגשים שבתנועת נפשו הוא מרגיש שהם חשובים.