עוד לפני ציונים ומראה מקומות
לקרוא את הגמ' וסברא ישרה ופשוטה.
אמה, טפח, אצבע, כזית, כביצה, זה גם שמות של שיעורים וגם שמות של אברים ופירות. הם לא מתארים.
יש שיעורים של תואר. כגון עד שיראה מכאן ומכאן, וכדו'.
יש נקודה בהבנה, שיעור התלוי בדבר אחר בזה תולים באדם בינוני כי אחרי איזה אמה וטפח תלך של אדם קטן או גדול? באמת עוג או באמת ננס.
אבל בתואר הרי אין הדבר כן, ובאמת זה דברי רבן גמליאל שזה לא תלוי בטפח אלא בכדי שיראה לכאן ולכאן. דצריך שיראה במציאות. אע"פ שסתם טפח נראה מאן ומכאן, כאן אין זה הלכה רגילה של טפח כמו בכל מקום אלא שיראה לכאן ולכאן.
ובלשון הגמ' דתניא כמה יהא שיעור שופר
פירש רבי שמעון בן גמליאל כדי שיאחזנו בידו ויראה לכאן ולכאן.
דהיינו הוא בא לפרש שזה הכוונה בטפח.
ואם כן הדבר ברור דבעינן טפח לעיכובא ולגבי טפח בודאי הוי שיעורו באדם בינוני. אבל אחרי שיש שיעור טפח של אדם בינוני צריך שיתראה בפועל, וזה הפירוש של רשב"ג שלא תאמר שהכוונה של טפח הוא טפח רק שיעור ותלוי רק באדם בינוני, אלא יש בו ב' דינים, א' מצד הלכות שיעורים וב' כדי שיתראה ומצד היתראה זה תלוי במציאות, ובאדם בינוני בדרך כלל טפח מתראה אבל אם אינו מראה יש חיסרון לא מצד שיעורו של החפצא דהשופר אלא מצד משופר באופן זה.
