העירו באיזהו מקומן שמי שנוהג לחוש לשיטת ר"ת (לגבי שקיעה) רק במילי דאורייתא, א"כ במוצאי יום א' דר"ה שחל בשבת - עליו לתקוע בשופר בצאה"כ של הגאונים, בזמן שלפי שיטת ר"ת זהו יום, ויקיים בזה מצוה מהתורה של תקיעת שופר (שהרי לכל מילי דאורייתא חושש לר"ת), והאיסור לתקוע בשופר אינו אלא מדרבנן ובזה סומך על הגאונים שכבר יצאה שבת.
וכמובן שכל ההערה הנ"ל היא אך לפי דעת הגרע"א, דאי נימא דחז"ל ביטלו את גוף המצוה, א"כ מנ"פ אינו צריך לתקוע, דאם האמת כר"ת - א"כ אין מצוה, ואי האמת כהגאונים - אזי כבר לילה. אבל להגרע"א יש להעיר כנ"ל. וזה ודאי לא שמענו למי שחש לזה.
ושמעתי מגאון אחד שליט"א שזה ודאי שאף לדעת הגרע"א, אין הפירוש שבאמת יש רצון בקיום המצוה, רק יש מניעה מלקיימה [ובאופן הנ"ל מצאנו "פיתרון"], אלא הביאור הוא שחז"ל קבעו שאין רצון בר"ה שחל בשבת במצוות תקיעת שופר, ואין חפץ בה. רק ס"ל דגוף המצוה לא נעקרה, ואם עבר ותקע יש לו איזשהו קיום מצוה. ולכן המה-נפשך הנ"ל שריר וקיים אף לדעת הגרע"א, דאם האמת כר"ת - אזי אין רצון וחפץ במצוה, ואי האמת כהגאונים - אזי כבר לילה.
ולפי"ז נראה בנידון שאלתך שאין כל טעם לשמוע את השופר.
