נכון. אבל יש חשבון נפש ברמה הטכנית דהיינו מה עשיתי היום ומה לא עשיתי וכו', אבל אליבא דתנועת המוסר האדם אמור להתבונן על פגמי הנפש על חסרונותיה ופגמיה בלי קשר למה עשיתי היום ומה לא.
כל שערי תשובה מלא מזה.
לומר שהראשונים לא עסקו בבניית הנפש זה מגוחך לחלוטין.
ההבדל היחיד שלא היה קבוע לזה עיסוק מיוחד, אלא זה היה מוטמע בכל שלב משלבי החיים.
רק משירדו הדורות והפנימיות החלה להעלם, מיסד זאת הגרי"ס לעיסוק מיוחד.
תזכיר לי איפה בדיוק? תנועת המוסר אולי גם התעסקה בזה, אבל זה לא עיקר הדגש.
ברור שכן.
עי' באור ישראל עצמו!, אין שם פעם אחת שמוזכר גודל העונש שלא מוזכר גודל השכר.
עי' בכתבי הסבא מקלם ותלמידיו שהזכירו אלפי פעמים, תוך כדי המאמרים, את המשפט - ומידה טובה מרובה פי חמש מאות,
עיין באור יחזקאל שהאריך לבאר עד כמה גרוע מי שלא מעריך את עצמו.
וזה ממש התחלת ההתחלות, מה שאני זוכר בלי לבדוק בשום מקום.
אבל במובן מסויים הדרך והצורה בה ניגשים ללימוד המוסר לא היתה קיימת קודם.
לפני זה ספרי מוסר היו נלמדים בצורה עיונית כפי איך שלומדים את האגדתות שבגמ'.
אבל אליבא דהגרי"ס לימוד מוסר אמור לפעול התעוררות נפשית ורגשית לתיקון המידות והמעשים.
הצורה שבה מוסר נלמד "בשפתיים דולקות" וכו' היא היא חידושו של הגרי"ס לחיות מוסר להתפעל מזה כמה שיותר.
מתנגדי תנועת המוסר התנגדו לעיסוק מוגבר במוסר וכן לרשיות שאפיינה את תנועת המוסר.
כל זה תוצאה מהפיכת ענייני המוסר לעיסוק בפי עצמו.
אם המוסר לא תופס מקום בפני עצמו, אזי לימוד ספרי המוסר הוא לימוד כמו גמ'.
אבל הגרי"ס מעולם לא שלל את לימוד ספרי המוסר בצורה עיונית!
להיפך, ראה עד כמה בעלי המוסר מדקדקים במילותיו של השערי תשובה, מבארים כל מילה ועומדים על כל קטע מה הוא בא לומר בזה.
לימוד ב"שפתיים דולקות" הוא אך ורק תוצאה, וזה מקביל ללימוד העיוני.
ברגע שאנו קובעים עיסוק מיוחד בספרי מוסר, לא בתור עוד לימוד אלא בתור "לימוד מוסר" באופן עצמאי, ההרגש וההתפעלות מגיעים כמעט מאליהם,
אם רק שמים לב למילים ולתוכן.
אחר כל זה עיקר מה שתנועת המוסר באה לומר היא תיקון המידות ע""י התעוררות רגשית ואי קיום מצוות "מצוות אנשים מלומדה" אלא עם כוונה ושימת לב לקיום המצווה.
ערבבת שני חלקים שאין בהם שום קשר, והם אכן שני מטרות נפרדות של תנועת המוסר.
א. תיקון המידות.
ב. התעוררות רגשית ואי קיום מצוות "מצוות אנשים מלומדה" אלא עם כוונה ושימת לב לקיום המצווה.
אלו דברים שלא בהכרח תלויים האחד בשני, ויש כאלו שיהיה להם את החלק הזה בלא החלק הזה,
ושניהם נמצאים בליבת תנועת המוסר.
ספרי המוסר הקדומים עוסקים בעיקר בגודל פגם החטא. למשל הנושא של "אלול" שמיד מעורר אוירה של פחד מה"דין" המתקרב ובא.
לא נכון עובדתית.
ספרי המוסר מדברים הרבה מאוד על המלכה, יחד עם אימת הדין.
אבל אין דגשים על שמחה בעשיית המצוות אין ע"ז דגש מה אפשר לעשות? יש דגש שוב ושוב על יראה ופחד.
לא נכון עובדתית.
היסוד של "תחת אשר לא עבדת את ד' אלוקיך בשמחה" הוא אחד היסודות המוסריים.
האמונה בשכר ועונש והשגחה אינם מביאים לחיבור!
שלושת היסודות של מציאות ד', שכר ועונש ותורה מן השמים לא נלמדים בשביל החיבור, אלא בשביל מה שהם!
מי שלא לומד את היסודות הללו, חסר לו חלקים נרחבים מאוד בידיעת ד' שזו מצווה גמורה.
החיבור מגיע מהכרת המושגים של עבדות מלכות אהבה ויראה.
מה זה מלך? בתורת המוסר ביארו לך שמלך זה שורש ההטבה, שכל מהותו היא בשביל העם,
מה זה עבד? בתורת המוסר ביארו לך שעבד זה מי שעושה את המעשים בגלל שכך אמר לו המלך, בלי חשבון נוסף,
אלו דברים שככל שחושבים עליהם ושומעים אותם, וחוזרים עליהם - הם משפיעים בעוצמה בלב האדם.
דבקות היא אינה מושג רווח בתנועת המוסר, אין דגש על זה, לעומת למשל ספרי חסידות שאין דף שלא מוזכר שם המילה דבקות, כמה פעמים נזכר זה בספרי מוסר?
היום הציבור דורש חיבור פנימי לכל דבר שעושים גשמי כרוחני. וזה קשה למצוא בספרי מוסר בעיקר קדמונים.
תגיד, הצצת פעם בספרי מוסר??
הרי אחת מעשרה מעלות העליונות שרבינו יונה כותב שאלו מצוות עשה ממש, זו דביקות.
הדביקות שעליה שמו את הדגש בתנועת המוסר, היא באמת לא הדביקות ההרגשית שנמצאת בחסידות, ובדיוק לכן תנועת המוסר נקראת תנועת המוסר ולא תנועת החסידות,
אבל הדביקות שעליה שמו את הדגש היא כמו שאומר המסילת ישרים, שלא יהיה לו שום רצון אחר בעולם מלבד רצון ד'.
